יוסף דה לָה ריֵיינה היה אדם גדול ובקי בחוכמת הקבלה המעשית. הוא חי בעיר צפת, בביקתה דלה מול הר כנען.
כשהיה בן תשע שמע, ערב אחד, סיפור על למדן זקן שבעזרת השבעות הביא לפניו את סַמָאֵל, מכר לו את נשמתו בברית חתומה, וסמאל הפך להיות משרתו. אמר דה לה ריינה לעצמו, שילמד גם הוא השבעות, יקרא לסמאל, יהרוג אותו ויעביר בכך טומאה מן הארץ. אז יאמרו עליו הבריות: גדול מכולם היה יוסף דה לה ריינה; לא חשב על עצמו, אלא נאבק במלך הזדון כדי למצוא חן בעיני אלוהים ולהביא את הגאולה. התפלא דה לה ריינה שאיש לפניו לא עשה כזאת, ושלא דוּבר תמיד על הדבר הזה, החשוב מכל. אך משראה שהאנשים אליהם פנה נבוכים או מחייכים קלות, הסתיר מהם את רצונו וגילה אותו רק למורו טוּביה רוֹזָה, אשר כוּנה בפי אנשי צפת “האיטלקי המשוגע”.
דה לה ריינה למד ימים ולילות וכבר בנעוריו נודעה תהילתו לא רק בעיר מולדתו אלא גם בטבריה ובירושלים. אלא שדעותיו לא היו מקובלות, והוא עזב את ביתו כי שנא את שוֹחד המשפחתיות, את הנאומים לפני קהל קטן ואפילו את הסמכות שמתוכה פוֹנה הגבר לבת־זוגו בטיילם ברחוב. הוא הלך לגור באותה ביקתה עלובה מול הר כנען, ותושבי צפת החלו להירתע מפניו.
יום אחד הרגיש מורו טוּביה רוֹזה שמותו קרב. הוא קרא אליו את דה לה ריינה ואמר לו:
“בנדיבות לבו שאין דוגמתה התיר האלוהים לאדם להיות כל אשר ירצה. בעלי־חיים – ברגע לידתם הם כפי שיהיו במותם; יצורי עליון, שרפים וכרובים – מרגע בריאתם טבעם להיות נצחיים; רק לאדם ניתנה כל אפשרות, וכל שיטַפח יבשַל; אם את הצמחי – יהיה צמח, ואם את החייתי – בעל חיים, ואם חוכמה בינה ורחמים – יהיה כמלאכים; ואם אינו מרוצה מגורל הברואים יתאסף למרכז העלטה ויהפוך לאחד באין סוף. כך על האדם לעשות ולא יותר. וַתר על רצונך ולך אל הארי הקדוש, שניאוֹת עתה לשוחח עם תלמידים ולהתפלל בקהלם. הבטח!”
דה לה ריינה הבטיח למורו וזה לימד אותו, כאשר שעת מותו קרבה, כל אשר ידע על צירופים, ייחודים וכוונות, בלי להסתיר ממנו דבר.
“וַתר על רצונך” אמר לו בעצב.
“עלי להרוג את סמאל!” השיב דה לה ריינה.
אם כי סלד מאנשי עירו וממלומדיהם, קיים את הבטחתו ויום אחד ירד לנחל עמוּד, שם שהו הארי הקדוש ותלמידיו. נחל עמוד היה מלא מים זורמים בשמחה, ובריכוֹת שלידן צמחו ערמונים מצילים, עצי־בכות עדינים וערבות קטנות. אחרי העקרות ויובש־ההר מצאו חן בעיני דה לה ריינה הלחות וקול המים הצוננים. מתחת לענפים מפותלים של עץ ערמון מוקף מים ראה את הארי הקדוש, לבוש בגד לבן, יושב עם תלמידיו כמו על אי זעיר, רגליו בתוך המים. ריחות חזקים ונעימים של קטלב ונענע, קרדמוֹן וגרגרי נהרות עלו מכל פינות הנחל.
“שב עמנו, דה לה ריינה” אמר הארי הקדוש, הראָה לו מקום על ידו והצביע על סל פטלים שחורים. דה לה ריינה גר לבדו בביקתה עלובה ולא היה רגיל בשיחות. גבוה וכפוף, פניו דומות לפני כבש, ישב בתוך הקבוצה, ומרוב אי־נוחות לא שמע דבר. אך מראה הארי, מוקף תלמידים מקשיבים בהערצה לכל מלה מפיו ומביטים בו בהתמסרות, הרשים אותו, וגם הארי עצמו מצא חן בעיניו בראשו היפה ובקולו הנעים.
לאחר שבוע חזר לאותו מקום ושוב הזמין אותו הארי הקדוש לשבת על ידו ותלמידיו פינו לו מקום באי־רצון.
דה לה ריינה ישב והקשיב למילותיהם, ולרחש שני הנחלים העוקפים את האי, ובהביטו כך במים הזורמים שענפי הערמון משתקפים בהם, נקבע מבטו, והוא ראה לפתע כיצד יורדת חשיכה על העצים, ועל ההרים והנחלים, ובחשיכה אין הם כלל שני נחלים, אלא שני חלקיו של גוף חיה ענקית שהתרוממו גבוה מן ההרים אל השמים עצמם. השמש האדימה מאוד ושתי זרועות החיה עלו מעלה־מעלה, ואילו הארי הקדוש ותלמידיו לא היו עוד תמימים וטהורים בבגדיהם הנאים, אלא כמו פסילי עץ, עיניהם זכוכית חלולה, כורעים על האדמה וסוגדים לחיה הענקית.
בראותו מראה זה יצאה צעקת אימה מפיו. הוא רץ אל בקתתו מתייפח ומטלטל ידיו. מאז אותו יום מיעט דה לה ריינה להתקרב אל אנשים וחי בביקתתו לבדו. זקנה אחת היתה באה אליו לפעמים ומביאה לו מעט מזון. אף שביקתתו עמדה הרחק מן הבתים, היו אנשים מספרים על קולות משונים שבוקעים ממנה, ופעם בעת שנתו, באו ופיזרו עפר על ריצפת הביקתה, לראות אם יופיעו עליה עקבוֹת תרנגול, שהם עקבוֹת שדים.
לא מלאו לדה לה ריינה עשרים שנה, ובעברו ברחובות העיר היו הילדים מיידים בו אבנים, ואפילו הנשים היו מפנות את מבטיהן ממנו. הוא חשש שעוקבים אחריו. היה יוצא מביקתתו, הולך סביבה ובוחן את הגג הנמוך, ולפני לכתו לישון היה בודק אם אין מישהו מאחורי החלון או מתחת למיטה.
רק איש אחד היה רעוֹ. שמו היה נַטאלה נַטאלי. הוא גר בויצֶ’נצה והיה מחפש אחר אבן הפילוסופים. לנטאלי היו ספרים רבים על אלכימיה ומאגיה. דה לה ריינה היה שולח אליו מכתבים רבים, מבקש ממנו מרקחות שונות, מודיע לו על גילויו, רושם למענו יומן, שומע לעצותיו. בפניו הודה על רצונו ללכוד את סמאל ולהרגו. כן היה שואל אותו על דברים רבים וביחוד על ממלכת ספרד האדירה ועל מלכה השולט על מחצית העולם, על אווילה עיר שמונים המגדלים, שערים שאין לפרוץ אותם, גשרים איתנים, עיר אבן אפורה וחמורה.
ואילו נטאלה נטאלי, איש זקן ומאוכזב, ללא קרוב וחבר, שמח על כך שבגליל חי לו צעיר שכותב אליו בדייקנות אחת לחודש, והיה משיב לו על שאלותיו ככל שיכולתו מגעת, כי לא הירבה לדעת על דברים שאינם קשורים בחיפושיו. יום אחד קיבל ממנו דה לה ריינה מכתב המודיע שליפו תגיע אוניה שעל סיפונה משפחה אצילה מויצֶ’נצה ואחד ממשרתיה יביא לו צלוחית מרקחת, קמיע וקלף עתיק, שבעזרתם יוכל דה לה ריינה להגשים את רצונו, מחצות הלילה ועד לעלות השחר.
דה לה ריינה הביט במכתב בפליאה רבה ולא יכול היה להאמין לאשר קרא. אך מפני שבעצמו עדיין לא היה מסוגל לקרוא לסמאל, שמח שיוכל לעשות זאת בעזרת סודם של אחרים. ביום המיועד יצא ליפו לחכות לאוניה, ובצוהרים אומנם באה ועגנה בנמל אוניה ונציאנית יפה, מפרשיה סגולים, ועץ חלונותיה בצבע הדבש. סבלים נשאו את הנוסעים על כתפיהם אל החוף, צוחקים וחושפים את שיניהם. דה לה ריינה הבחין במשפחה לפי תיאור ידידו, ראה את המשרת הזקן ולידו ילדה בת שלוש, המחזיקה שמשיה בידה האחת ובשניה סורקת את שערותיה הזהובות. דה לה ריינה קרב אליהם וראה שלילדה עינַים גדולות וגאות.
בני המשפחה מויצ’נצה נחלקו מיד לקבוצות. הזקנים יותר עלו למרכבה שחיכתה להם ברציף, הצעירים עלו על סוסים והילדה הוּשבה על פרדה, מתחת לאפיריון. דה לה ריינה קיבל מהמשרת הזקן את החבילה ושאל אותו לשֵם הילדה, וזה השיב לו ששמה הלנה.
השיירה החלה לנוע בדרך לירושלים, ואילו דה לה ריינה חזר לצפת, פתח את החבילה, החל בתענית, ועוד באותו שבוע התכונן לַמעשה שעליו חשב שנים. הוא ענד את הקמיע לצוָארו, טעם מהמרקחת, וכפי שהיה כתוב במכתבו של נטאלי, ישב ליד השולחן, הקלף מונח לפניו, וחיכה. מבעד לחלון נראו מדרונות הר כנען, עצים מגומדים, כמה ביקתות רועים, מדורה מעלה עשן. בשעת חצות השמיע את מילות ההשבעה ששלח לו ידידו. לאט החלו האותיות לבלוט מעל לקלף, קירותיהן נעשו תלולים וחדים והעלו גוונים שונים. בחדר העלוב עבר משב־רוח שהניע כסא שבור וקורת עץ תלויה. לבו של דה לה ריינה פעם בחוזקה, חום רב עבר בו, קצות אצבעותיו כמה נדקרו באלפי מחטים זעירות. הקלף התפזר לאיטו, נוזל כמו קצף.
דה לה ריינה קם כדי לרחוץ בגיגית את פניו הבוערות, אך לפני שהספיק להרטיב את ידיו, באו המים עצמם אל תוך כפותיו. בשפתיים לבנות קרא דה לה ריינה לסמאל, הרגיש בנוכחוּת בחדר והסב את ראשו. בפינת החדר, כבול ברבבות כבלי אור, נמצא יצור אשר דה לה ריינה חשב תחילה שהוא גמל או אשה ענקית. והנה ראה שזה אדם הגבוה ממנו בראש, יושב על שרפרף עץ, ברכיו הגדולות כמעט נוגעות בריצפה. הראש היה כראשו של גבר איתן, ורק בעיניו ובפיו ניכר עיוות, כאילו עמד היצור להתגלגל בגמל או בחיה אחרת. היצור היה עירום, וכבלי־האור נראו כמו חוטי נחושת שנדחסו אל תוך עורו. למראהו חש דה לה ריינה גאוָה רבה ושמחת נעורים. הוא פרץ בצחוק רם והדליק כמה נרות. היצור לא פצה את פיו, עקב במבטו אחר כל תנועה של דה לה ריינה וחיכה בכניעה.
“האם אתה סמאל?” שאל לבסוף דה לה ריינה.
“הנני סמאל, לרשותך, אדוני האציל”, השיב היצור.
“אתה מלך הזדון, נסיך החושך, אלוף שעירים, ציים, אוחים, איים ותנים? אתה שלבשת דמות נחש?”
“אני, דון יוסף”, השיב סמאל.
“ועכשיו אתה בידי”.
“כן הדבר, דון יוסף”, אמר סמאל בקול מסויג, כאילו נימוסו הרב נאבק בַרצון להביע רתיעה מהערה מיותרת.
זה היה הרגע אשר לו חיכה דה לה ריינה מאז ימי ילדותו, אך בעצם לא האמין שהוא יבוא ולא היה מוכן לו. לא ידע מה לעשות, וסקרנות עצומה התעוררה בו למראה סמאל.
“איך הצלחתי לצוד אותך?” שאל.
“בשנתי, דון יוסף”, השיב סמאל.
“האם אתה ישן?” התפלא דה לה ריינה.
“אני ישן, דון יוסף”, ענה סמאל, “אם כי לא שנת ישרים”, והוסיף אחרי רגע: “אני בטוח שהיתה זאת מלאכה קשה להקדיש את שנות נעוריך הרעננות ללימודים שכל תכליתם ללכדני. ידוע לי גם על חיי הפרישות שלך ואני מתאר לעצמי את יסוריך. אחד ממשרתי הוא חוטא גדול ולוֹ רק חולשה אחת וכבר הוא מתיסר וסובל. כן, אני מעריך את מלאכתך הקשה”.
דה לה ריינה שידע על מחמאות סמאל שתק. אבל לא חש ברגע זה שנאה ליצור היושב מולו על השרפרף ומביט בו בהכנעה.
“היית מלאכו האהוב וקמת נגדו?”
“כן, דון יוסף, כפי שידוע לך היטב”, ענה סמאל.
“היית מלאכו האהוב ומרדת בו? לא רק אני, אלא כל היקום, השמים והארץ, השרץ והעוף מלאים אימה ושנאה בחשבם עליך”, השמיע דה לה ריינה חלק מנאום, עליו חשב לפני שנים.
סמאל הרכין את ראשו הגדול.
“אך עכשיו לכדתי אותך ושעתך הגיעה. עוד מעט תישמע תרועת השופר הגדול”.
“תמהתי לעיתים קרובות”, אמר סמאל בצניעות, “האמנם מאמין אתה, דון יוסף, שכך יקרה אחרי שתהרגני?”
“איך אתה מעז להשמיע ספקות כאלה באוזני?” כעס דה לה ריינה. הוא הושיט את ידו אל מצחו של סמאל ומיד ניבעו שם טיפות דם. דם הופיע גם על רגליו וידיו. שפתיו השחירו ונפערו בהן חריצים רבים. הגוף הגדול פעם במאמץ. בעלטה שמעבר לחלון נשמעו יללות של בעלי־חיים שונים, כאילו הם עדים למותו של אחד מהם. דה לה ריינה הרגיש את טעם הדם על שפתיו, כמו בימי ילדותו המוקדמים, כאשר ליקק בפעם הראשונה את שפתו הפצועה. הוא הוריד את ידו.
עיני סמאל חזרו לאט להיות כשהיו.
“צר לי מאוד”, אמר, “היתה זו רק סקרנות שדחפה אותי לשאול אותך שאלה זו”.
“אתה לועג לי”, אמר דה לה ריינה, “ואין אני עומד להרשות לך ללעוג לי”.
“ללעוג לך?! דון יוסף…” אמר סמאל בפליאה, “יכול אני ללעוג למלומדי עירך, ואפילו לארי הקדוש, שהצליחו לשבצני כמו אבן־חן בפסיפס המפואר שלהם. כמו פקידי מלך שעליהם לקיים ממלכה, כך הם מקיימים את היום. אבל ללעוג לך, שכל מחשבותיך מגיל רך הן כיצד להרגני, למרות קשיים רבים ומאמצים בלתי־נעימים? לא ולא, דון יוסף, לא כמלומדי עירך אתה”.
“הם אנשים קדושים”, אמר דה לה ריינה.
“כן, הם אנשים קדושים”, חזר אחריו סמאל, “בבואם לשמים מקבלים את פניהם בשמחה והמלאכים שרים לכבודם. כפי שאמרתי לך, הם מקיימים את הבריאה. איש מהם לא חשב ללכדני או להרגני”.
דה לה ריינה שתק.
“אמת”, המשיך סמאל, “אין אני מאמין שאתה, דון יוסף, תעשה זאת. העולם מלא, מלא מאוד. לא תעשה לי מאומה”.
“לבש דמות חיה”, אמר דה לה ריינה ביובש.
“לא טובים מן החיה בני־האדם”, אמר סמאל, “אבל אני לרשותך. אנסה ללבוש דמות חיה, אולי איזה חרק או צפרדע זקנה, אך אל נא תחשוד בי אם לא אצליח. אני כבול”.
באמרו זאת נרעדו וחוורו חוטי־האור, עיני סמאל נעצמו וצורת אפו ניטשטשה. פיו נפער לרגע ומתוכו הבהיקו שינים צהובות.
“אין ביכולתי לעשות זאת”, אמר לבסוף.
“אתה משקר”.
“אני מצטער, דון יוסף”, אמר סמאל, “אין ביכולתי לעשות מה שאתה מצווה עלי ואני רואה בתמהון שעדיין אני חי”.
“לבי אינו רוחש לך חיבה”.
“זאת מבין אני היטב. אך למה לך להרוג אותי בכוח אצבעותיך. חכה ואל תעשה דבר. קרני האור האלה תהרוגנה אותי בעצמן. אמנם לא אמות מיד, אלא אחרי יסורים קשים מאוד, אך דבר זה לא ישנה לך במאומה”.
“אתה מדבר כמו אשה”, אמר דה לה ריינה.
“מה אתה יודע על נשים? אינך יודע עליהן דבר”.
“אין אתה ירא מפני המוות?” שאל דה לה ריינה בכעס.
“מי יודע”, השיב לו סמאל, “אולי צודקים אנשי עירך בחשבם אותך למשוגע. כמה ילדותיים וחסרי־שחר הם חלומותיך. העולם מלא, ואתה כולך עור ועצמות, בקושי עומד על רגליך. אני יכול לראות את השלד שלך. אתה תהיה מת מכוער מאוד, דה לה ריינה”.
“מפלצת נחש”, התפרץ דה לה ריינה, “עכשיו אתה פוצה את פיך ויורק גפרית ורקבון. אתה דבוק בכל מקום כמו כינמת ומשרתיך מחכים כמו צלליות בפינות הדרכים. מוות לא יספיק לך. צר לי שכל השנים האלה לא חשבתי על העינויים המתאימים לך…” ברוח זאת צעק דה לה ריינה זמן רב ובהנאה רבה.
“אל תתרגש כמו איזו בתולה זקנה שמצאה לבסוף בעל, יקירי דון יוסף”, הצליח סמאל להכניס את דבריו באחת מהפסקות־הנשימה של דה לה ריינה, “צעיר אתה, אבל ריח גופך המלומד עומד בגרוני כמו עצם תרנגולת בגרונו הרך של תינוק. מלומדי עירך יודעים כיצד להתהלך בעולם, ורק אתה, ממזר ספרדי או פורטוגזי נאלח, אינך נותן מנוח לאיש. תן לי לצאת מכאן, אני נחנק!”
“ממר, ממזר… אני אראה לך ממזר!” צעק דה לה ריינה.
עיני סמאל פזלו קלוֹת.
“אני מצטער”, אמר בקול נמוך, “על כל המלים שאמרתי לפני רגע. הייתי פעם יפה־תואר מאוד, אך הכיעור עטף אותי וחדר אל דברי בלי רצוני. אולי רק אתה, מכל בני־האדם, תוכל לראות את שרידי תוארי ולזכור מי הייתי פעם”.
“קראת לי ממזר”, אמר דה לה ריינה, מביט ביצור המפואר היושב רכון על השרפרף.
“אני מצטער” אמר סמאל, “אנחנו יושבים כאן, דון יוסף, בביקתה העלובה הזאת, בעוד שרק סימן קטן מלפניך והיינו יכולים לצאת ולהתענג על אוניה, בים הרחב, בדרך לאיזה אי נחמד. העולם מלא איי־אושר, דון יוסף”.
דה לה ריינה הביט בחלון, ונראה לו שזה הפך בהיר יותר, אך סקרנותו השכיחה ממנו כל דבר.
“הגיעו לכאן שמוּעות”, אמר, “על רב־החובל קוֹלוֹן שבעזרת עוף־פלא ומפה שהונחה בדרך נס על שולחנו באחד הלילות, הגיע לארצות עדן. אך דבר זה נשמע כאגדה לילדים”.
“אגדה, דון יוסף? כל מה שאמרת – אמת. רב־החובל קוֹלוֹן הגיע לחוף עדן”.
“באוניה? איך זה ייתכן?” מילמל דה לה ריינה, “ומי גר באיים אלה?”
“הבריות של איי־האושר”, אמר סמאל, “כל חייהן שמחה ושבח. אין הן יודעות חטא ולא זיעת־כפיים. הן מבינות את שפת החיות הגרות יחד אתן. לחם צומח שם על עצים, ופירות רבים נותרים על השיחים באין קוטף. אין שם חוק, ולכן אין עבירה, לַכל – עונג ללא אָשָׁם, ואין איש ירא ממוות. הם מנגנים בחלילים ושרים. אילו רצית להגיע לשם, אין דבר קל מזה. יש לי אניה גדולה בנמל הנוכרים, בעיר צידון, הקרויה בפי הערבים סעידה. נוכל מיד להפליג, אני ואתה; אין אני נופל בידע הימים מרב־החובל קולון”.
שלא ליפול בפח, שינה דה לה ריינה את הנושא ואמר:
“האם התנגדתם, אתם המלאכים, לבריאת האדם?”
“אולי”, אמר סמאל, מנסה להסתיר פיהוק, “אין אני זוכר היטב את המאורעות האלה”.
בביקתה השתררה דממה.
“עוד מעט יבוא הקץ על סמאל”, אמר לעצמו דה לה ריינה, “מוטב שאשאל אותו את השאלות”.
מיד עלו בדעתו שאלות על מלך ספרד, השולט בכל, על העיר אווילה, על מכשירים מעץ ונחושת למדידת דרכי כוכבים, על עתידה של הילדה הלנה, ואפילו על פירוש פסוקים מסוימים שלגביהם היתה דעתו שונה מדעת הפרשנים הגדולים.
“ומה עושה עכשיו רב־החובל קולון?”
“אני רואה את קריסטוֹבאל קולון יושב מתחת לסככה עשויה ענפי שעם, ליד מעין בוקע מן האדמה, סביבו נערות נחמדות מאוד, שערותיהן ארוכות וזרים של פרחי־בר ועלים ירוקים על ראשיהן. על ידן אוספים הנערים את פרי האדמה בלי לרטש את בטנה של אם־כל־חי”.
“הרבה אהבה בלבי לרב־החובל הזה”.
“כך כולנו”, אמר סמאל, “אם זה רצונך אוכל להוליך אותך אליו”.
“להוליך?”
“באומרי להוליך”, אמר סמאל, “לא היתה כוונתי להנהיג, אלא כמו פרד מאומן שיודע לטפס בשביל הרים בלי לסטות ימינה או שמאלה”.
“ומה יקרה”, שאל דה לה ריינה, “לילדה זאת שראיתי בנמל יפו ושמה הלנה?”
“ישא אותה לאשה אדם שימשול באתונה”.
“מלכת היוונים?” אמר דה לה ריינה, “כמו זאת שהביאה אסוֹן על עמה”.
“אסון על עמה? שטויות, שטויות, דון יוסף”, צחק סמאל, “אמתלה למסעות, הרפתקאות ונדודים. זקני היוונים סלחו לה הכל כשראו אותה מטיילת על חומת טרויה”.
“כזה הוא הקשר שקושרים הזקנים וכזה עינוגם”, אמר דה לה ריינה, “הוא בא מיובש ושיעמום”.
“זיקנה מרככת”, צחק סמאל.
“אולי לא היתה יפה כל כך”.
“היתה יפה מאוד”, אמר סמאל, “והיתה מהלכת על החומה כדי שיפגע בה חץ היוונים”.
בשמעו זאת התרגש דה לה ריינה, אך המשיך לדבר על הזקנים והאריך בנושא, מרותק אל בן שיחו החריף, שנימוקים ועובדות בהירים מוכנים עמו תמיד. בחיוך הביא סמאל דוגמאות לאין־ספור על זקנים שחוקקו חוקים, ועל שופטי־צדק בעמים רבים. סיפר אפילו על צבע עיניהם ועל צורת דיבורם והליכתם. אף הוסיף, שנסיון חייהם ודאגתם לעצם החיים, מן הדין שיהפכו אותם למיטיבים בעיני דה לה ריינה. אבל דה לה ריינה לא הסכים לדעתו של סמאל והשיב שהזקנים שרויים כל חייהם בקרבת המוות, ועם שנותיהם תוקף אותם השיגעון להיות האנשים החיים היחידים, כשסביבם זרוע אבדון – המבליט את הישגם, שהוא עצם קיומם.
בדברים אלה האריך דה לה ריינה מאוד, עד שנפל מבטו במקרה על השולחן. הוא ראה שהאותיות שעל הקלף מחווירות, הביט בחלון והתעלף.
כשהתעורר שכב על גל אבנים חדות. למטה, ברחובות העיר הצרים הופיעו סימני חיים ראשונים. במרחק כמאה צעדים ראה את סמאל יושב על סלע שחור ורוחץ את פניו בכפו כמו חתול. הוא נעלם לאחר רגע.
דה לה ריינה קם וראה שהוא בראש המצודה הגבוהה, בין קירות בנויים אבנים גדולות שביניהן צומח עשב צהוב ורזה.
האוויר התבהר, ודה לה ריינה ראה את הר מירון הנישא, את הערוץ העמוק של נחל עמוּד, את שדות הגליל השקטים ואת מימיו המכסיפים של ים טבריה. כמה רגעים עמד ללא נוע, אחר כך הביט בַכיוון שבו נעלם סמאל ואמר: “עוד ניפגש!” כמו תמיד היתה רק מחשבה אחת בלבו: עלי להרוג את סמאל! והוא חזר לביקתתו, גורר את רגליו.
שלא כאנשים אחרים היוצאים להתבודד ולאחר זמן מה חוזרים לבני משפחתם ולידידיהם, היה דה לה ריינה שרוי תמיד לבדו ורק לעיתים רחוקות היה יוצא לרחוץ בים טבריה. פעם, בשעה ששב משם לצפת, ראה איכרים משליכים אבנים על איש צעיר, העובר בסמוך, כשהוא מטלטל את ידיו ואת ראשו. מחשבתו הראשונה של דה לה ריינה היתה, שתנועותיו של האיש מופרזות ומיותרות, ומוטב היה לו לנהוג כשאר בני־האדם ולא לעורר את לעגם או זעמם. אולם למראה אכזריותם של האיכרים חשב כי בצדק שלוחות עליהם מלחמות ומגיפות, וכי רק יִראָה תוכל לזעזע את נפשם החשוכה. שבוע לאחר מכן נדהם כשבא לבקר אצלו הצעיר, כחוש וחיוור, ושמו יונתן, מדבר בקול חלוש ושותק הרבה. הוא הבחין שהצעיר סובל ומתיסר לשֵׁמע כל מלה הנראית לו גסה מדי. ידיו היו קפואות לצידי גופו.
“איך יתכן” אמר לעצמו דה לה ריינה, “שאני אצרום אזני אדם בדברי?”
התחיל לחשוב על עצמו ולהתבונן בעצמו, ואף כי לא פסק מחיפושיו ומצירופיו היה כמו חולה וכל מבט שכוּון אליו היה פוצע אותו.
כאשר בא הצעיר שנית, השתדל דה לה ריינה מאוד שירגיש בנוח, ואפילו שטף שלוש פעמים את ריצפת הביקתה. ביישנותו של הצעיר לא ניכרה עוד, הוא דיבר ארוכות, ולהפתעתו של דה לה ריינה התחיל לסתור את דעותיו בחריפות ובגסות, בהסתמכו על מורים שדה לה ריינה הצליח לשכוח לפני שנים.
ככל שהירבה אותו יונתן לדבר, כך היטיב דה לה ריינה לראות את נפשו, ונבהל למראה עיניו. ידיו של הצעיר חתכו את האויר בתנועות חדות, וקולו הפך צרוד יותר, ושתלטני, ומלא בוז.
כשנעשה הצעיר ארסי מדי אמר לעצמו דה לה ריינה: “או שאיש זה הוא שליחו של סמאל או שלעולם לא יהיה תלמיד טוב. שטות היא ללַמד מי שאינו מוכן להיות לי לעבד”.
הוא גירש את הצעיר מביתו וראה כיצד קופאות ידיו.
פגישה זו השאירה רושם עכור על דה לה ריינה. קודם שמח שאיש אינו מכיר אותו. אפילו השמועות הקטנות ביותר בצפת היו מטרידות אותו. לפתע התחילה אלמוניותו להרגיז אותו, וכששמע, במקרה, שמישהו משבח אנשים אחרים היו פניו מתעוותות.
הוא היה אומר לעצמו, שבני דורו וזמנו רק גָרעו מקודמיהם. שמחתו עזבה אותו, והלילות שבהם היה יושב בודד ליד שולחנו לא הביאו לו נועם. הוא עבד מדוכא וניסה, לפעמים לשתות יין כדי להמשיך. הרגשת התרוממות־הנפש שליוותה אותו קודם, בלי שידע עליה, עברה. “הכל יובש וריקוּת”, אמר לעצמו דה לה ריינה.
לעתים רחוקות מאוד היו באים לבקרו כמה ממלומדי העיר, מתוך חובה או רחמים, מביאים לו לחם, פירות, כמה מלים מהארי הקדוש, וזוכים בעזרת ביקורם הקצר, בדעה טובה על עצמם אצל עצמם ואצל משפחותיהם. כשהיו יוצאים היה דה לה ריינה אומר לעצמו: “אתה יודע שהם חריפים ממך, לכן אינך אוהב לשמוע את שיחתם, מִפַּחַד שמא תפקפק בעצמך וברצונך. אך איזה רצון הוא זה, שכמה מלים יכולות למוטטו? חלש אתה מחרק, יוסף”. עד שיום אחד אמר לעצמו: “למה עובד אני כה הרבה ומתענה ללא תועלת? אפשר שלא אמצא את הצירופים הנכונים לעולם. אין עוד דבר שממנו אוכל לצבור כוח. למה לי לחיות כמו איזה סהרורי, חולה ומחלה אחרים, אם אין אני מאמין במלאכתי. אצא לים ואקפוץ למים”. הוא נזכר בשנים שעברו, אך עתה לא היה לו עוד עניין במלכים, לאחר שראה את גבולות שלטונם, ואף ממלכת ספרד האיתנה, ששפתה ודגליה מצאו לפנים חן בעיניו, לא נראתה לו אלא כמין יורשת של ממלכות אחרות וחזקות ממנה, שהלכו לעולמן והשאירו אחריהן כמה תקוות וחורבות.
אותה עת הגיע לצפת סוחר אחד מוִיצֶ’נצָה – סֶרמוֹנֶטָה. הוא שמע דברי־רכילות על דה לה ריינה שסיקרנו אותו מאוד. הסוחר סרמוֹנטה היה לבוש בהידור, זקנו מטופח וגזור יפה. יום אחד בא לביקתתו של דה לה ריינה ואמר: “איש בעיר הזאת אינו מכיר את שנינו ולכן הרשה לי להציג את עצמי לפניך. בעירי שמי ידוע לכל. שמעתי עליך ובאתי להציע לך שתצטרף אלי בהפלגתי”.
דה לה ריינה הביט בסוחר וראה שציפורניו עשויות היטב, צבועות בצבע ורוד, וטבעות על אצבעותיו. לחגורתו קשור פגיון מצופה אבני־חן, מחרוזת־כסף תלויה על צווארו, בגדיו תפורים מֶשי ארגמן ושחור, ונעליו מכופתרות בצורה סבוכה מאוד.
“אסע עם האיש הזה. אולי יתמזל לי לראות את הילדה הלנה. הוא שמע בודאי על איי־האושר ואולי ביקר באחד מהם”, חשב דה לה ריינה ושאל את הסוחר: “ומה שלום רב־החובל קוֹלוֹן, האהוב על כולנו?”
“רב־החובל קולון?” התפלא הסוחר, “הוא מת לפני כיובל שנים. לא ידעתי ששם זה הגיע גם אל אדם השקוע בנסתרות”.
“לפני יובל שנים?”, אמר דה לה ריינה ונתקף חשד, שהסוחר הוא אחד העוקבים אחריו, אם אינו סמאל עצמו המחופש כסוחר. “המכיר אתה זקן שגר בויצ’נצה ושמו נטאלה נטאלי?”
“כן, ראיתי אותו פעם. מצאו אותו בוקר אחד מת בחדרו, לפני שלוש או ארבע שנים”.
לפי תשובה זאת ראה דה לה ריינה שהסוחר אינו מרמה אותו ושאל:
“האם יפה ארצך כפי שאומרים?”
“התלוה אלי ותראה בעצמך”, השיב הסוחר.
“ואיך אשלם בעד הנסיעה?”
“בגילוי נסתרות”, אמר הסוחר. “אני משתעמם ואין טעם לחיי. אני עשיר, ילדי גדולים, אשתי משחקת קלפים עם ידידותיה ואין לי עוד סבלנות למאהבוֹת”.
“אבל מה טובה תצמח לך מידיעת הנסתרות?” שאל דה לה ריינה. האיש שהתפלא על התעניינותו בקולון והרוצה לדעת נסתרות נראה לו משונה ומגוחך.
“אני מקנא ביודעי הנסתרות”, השיב הסוחר.
“ואילו אני מקנא בכל מי שאיננו אני עצמי”, אמר דה לה ריינה.
הוא יצא עם הסוחר ליפו, שם חיכתה להם אותה אניה ונציאנית, שכבר ראה לפני שנים, מפרשיה סגולים ועץ חלונותיה בצבע הדבש.
רב־החובל של האניה יצא לקבל את פני הסוחר. הוא היה איש גס, נאה, פיקח כמו שועל, מבט פושע בעיניו, בן לאחת המשפחות האצילות של ונציה. הסוחר סרמוֹנטה הוליך את דה לה ריינה לתאו רחב־הידים, ומשרתיו הוציאו מהארגזים והתיבות שטיחים ואגרטלים, כלי־אוכל רקועים, מנורות רבות־זרועות, שעונים מקושטים בדמויות אלים. המפליגים היו שמחים על שביקורם בארץ הקודש הסתיים ועל שהם חוזרים לביתם עם מזכרות וסיפורים.
אנשי הקבוצה הגדולה, שבאו עם רב־החובל למשך שבועיים, ניסו להתקרב אל הצליינים הבודדים ואל בני הקבוצות הקטנות יותר. כל אחד הקשיב לסיפורו של הזולת וניסה לזכור אותו.
ואילו דה לה ריינה היה מסתכל בקנאה רבה באנשים שמילאו את האוניה: אבירים ונזירים וסוחרים ובעלי מום. על הסיפון התחתון ישבה אשה, רגליה פשוטות לפניה, שערותיה קשות כחבלים, צובעת את שפתיה הדקות והחיוורות, מחייכת חיוך ללא שינים, כשהיא מסתכלת לתוך ראי עגול. היא לגמה מבקבוק יין וניסתה להעיר בקצה רגלה איש ששכב פרקדן, נוחר על ידה. גם בה קינא דה לה ריינה, וגם באניה עצמה, צעצוע גדול ומפואר, קינא בשחפים, בים, בכל. “גם סקרנותי לראות את הלנה אינה אלא קנאה”, אמר לעצמו.
ביום השלישי של ההפלגה שאול אותו הסוחר מתי יתחיל לגלות לו את הנסתרות, ודה לה ריינה השיב: “מחר”. אך באותו לילה חלם חלום.
בחלומו ראה בקעה קטנה בין הרי גיר ובה כמה חורבות שמתוכן בוקעים קולות כלבים. דה לה ריינה ידע שיצור אימתני, בעל־חיים אכזר או שודד־דרכים, מסתובב בין החורבות, אורב לקורבנות וטורף אותם. בכל זאת נכנס אל הבקעה בגאווה רבה ובשנאה ליצור צמא הדם. סביבו שמע בכי, אנקות וקול לעיסה. בלי להסתתר ניצב בין החורבות, סומך על הסכם. הסכם זה היה קיים אומנם רק בינו לבינו, אבל דה לה ריינה דימה לעצמו שהוא כתוב בשמַיִם, ושהוא קושר את היצור האכזר כדי שזה לא יפגע בו. לפתע שמע רחש בין השיחים: היצור רדף אחריו. תקוּף פחד גדול החל דה לה ריינה לרוץ, חומק בין שבילים, במעברים צרים, יורד לערוצים ולבורות ועולה על קירותיה התלולים של הבקעה. הוא רץ בשדות ענקיים ובשדרות חשוכות, מחשבתו היחידה להינצל, ריאותיו כאובות, רוק מלוח ומר בפיו. בריצה זאת הגיע עד לחורבה קטנה, ממנה ניגלה קצה הבקעה. הוא ראה שאין הוא בורח לבדו: לפניו רצה קבוצת אנשים מהירים ממנו בהרבה.
ברגע זה ידע דה לה ריינה בחלומו, שעוד מעט יטרוף אותו היצור. הוא נעצר והסתתר מאחורי סלע, אך למרות שהכניס את ראשו עמוק ככל שיכול, ידע שהראש בולט מעל הסלע. הוא חשב על ההסכם, ועכשיו ידע שהיצור אכן שותף להסכם זה, שחיוך לעגני מופיע על שפתיו ושעיניו מביטות הצדה. כל זאת ראה דה לה ריינה כהרף־עין, והיצור חמק לידו, חיוכו לעגני, ממצמץ בעיניו ומשמיע קול כמו צחוק עצור. ועוד ראה דה לה ריינה ראשים של כמה מאנשי עירו, ומיד התכסו פניו בחכמה משונה ומסתורית. הראשים נעלמו ושוב נשמע קול אנקות ולעיסה.
זכרון הרגע שבו חמק על ידו היצור שב אל דה לה ריינה, לבוֹ מכוּוץ מיראה מבישה, והוא מפנה פנים מסתוריות לאנשי עירו. זכרון זה הביא צעקה אל שפתי הישֵׁן. אך הוא לא יכול היה להתעורר, אם כי רצה מאוד, והמשיך לעמוד בחלומו מאחורי הסלע, מבטו תקוע בקצה הבקעה ובאגם הקרוב, המלא מים עכורים ובוציים. על אגם זה היה דה לה ריינה מביט מלמעלה. ושעה שהיה מסתכל כך על המים, יצאו לפתע משני צדי האגם, במהירות הבזק, שני לויתנים, וכאשר קרבו זה אל זה בלע האחד את ראשו של האחר, וזה אכל את קרביו של הבולע, ושניהם נעלמו מתחת לפני האגם. המים נעו קצת, אחר כך הופיע עליהם כתם דם, ושוב ניכרה תנועה בפינות האגם ושוב יצאו שני הלויתנים, קרבו וטרפו האחד את חברו, גביהם השחורים ובטניהם הלבנות מתערבבים במים האיומים.
על אף מאמציו לא יכול היה דה לה ריינה להתעורר. המראה חזר פעם אחר פעם, עד שאמר לעצמו בשנתו: כשאתעורר אקפוץ למים כפי שהחלטתי. אין לי מה לעשות בויצ’נצה או בכל מקום אחר.
מיד בהתעוררו, לפני עלות השחר, חמק דה לה ריינה אל הסיפון וקפץ אל הים. פיו נמלא מים מלוחים, ריאותיו לא יכלו לנשום והוא צלל מטה עד שאיבד את הכרתו.
כשפקח את עיניו ראה שהוא יושב בסירה שטוחה, בתוך שלולית מים, על ספסל חתירה קטן.
מולו ישבה מפלצת־ים משונה, כל גופה שקוף ונוזלי, מלא עורקים דקים, עיניה כמו מצוירות ורק פיה נראה אנושי, כאילו עמד כל רגע להתגלגל לפה של חמור. המפלצת חתרה בשלווה בשני גפיה השקופים ומילמלה לעצמה משהו או פיזמה מנגינה. מרחוק נראו חופו של אי שקט ורעפים גליים של בתי דייגים. אך ראה היצור שדה לה ריינה פקח את עיניו ומיד פנה אליו בדברים:
“אומר לך דבר־מה, יוסף דה לה ריינה. אתה האדם הראשון שבשבילו טורח אני כמו איזה עבד מחוף הברברים. הפלגתך מראה לאיזו מידת טמטום הגעת כשרק הרחת קצת את הריק. הלנה, אגב, כבר מזמן אינה נמצאת בויצ’נצה. אבל לקפוץ אל תוך המים… אין אנו רוצים, יוסף, שדווקא כשאתה מתחיל ללמוד קצת לקח, תיעלם לנו פתאום בין הגלים”.
דה לה ריינה הביט ביצור המגוחך והדוחה ונתקף במחלת־ים קשה.
“מי אתה?” שאל.
“בדחן זקן שכמוך”, אמר היצור, מתיז באחד מגפיו קצת מים על דה לה ריינה וממלמל לעצמו כל הזמן.
“כל זה חולי והזיה”, אמר לעצמו דה לה ריינה, “לא רציתי להינצל ולא ביקשתי לפגוש אף אחד”.
“כמובן שזאת הזיה”, מלמל היצור בקול מרגיע.
דה לה ריינה ראה גופות דגים, בטניהם הלבנות מבהיקות ופיותיהם פעורים, בכל מקום שבו נגעו גפי היצור.
“עזבי את הסירה הזאת מפלצת מרשעת”, אמר דה לה ריינה.
“מפלצת מרשעת…!” אמר היצור בעלבון רב ותלונה בקולו: “אין תודה בלבך, יוסף דה לה ריינה. כל אחד היה נתקף זעם אילו שמע באיזו נימה אתה פונה אל מצילך. לא זו בלבד שאני עובד קשה, אלא שאני אף יושב בצמצום גדול בקצה הסירה, כדי שאוכל לחתור בשתי ידי ולהביא אותך מהר ליבשה”.
“תן לי למות”, אמר דה לה ריינה.
“לא אחרי יומַים של חתירה וליד החוף הנאה הזה”, אמרה המפלצת, “לפָנים, יוסף דה לה ריינה, היה לך בטחון רב, והנה אך באה קצת ריקות וכבר מתחיל הבכי, יחי האבדון, אני רוצה למות, קפיצות מאניות בלילות. לא, לא, יוסף. אין זה הרגע הנכון. בשנות בדידותך זכית בכך שעכשיו לא ניתן לך להיעלם מתחת לפני המים כה בקלות”. דה לה ריינה נאנק.
“למה לך להתייסר. הכל יהיה כמו שהיה עד כאן, אם לא גרוע יותר. הירגע, אין סוף לדברים”, אמרה המפלצת והתיזה עליו קצת מים בגינדור.
“מצער אותי מאוד”, הוסיפה, “שאין אתה יודע לשוחח”.
“אלי, אלי”, מלמל דה לה ריינה.
“לפי דעתי השתיקות האלה, הקנאוּת, הן הסיבה לכל אסון. פתח פיך, פטפט קצת, החלף מלים. אין למלים כל משמעות, איש אינו מתכוון לכלום. ובכן, תראה לי שאתה יודע לשוחח. נכון שאתה רטוב וצמא, בכל זאת היית יכול לומר משהו, אני משביע אותך, התבדח אתי קצת דה לה ריינה”.
שוב נתקף דה לה ריינה במחלת־הים.
“שים לב”, המפלצת כאילו עמדה לאחוז בראשו, “שים לב להבדל הרב בין היבשה והמים. לא נעים כשהכל נע. אני רואה שאתה מחזיק את גופך כאילו אבריך עומדים להתעופף לכל הכיוונים”.
“אני רוצה למות”, לחש דה לה ריינה, בראותו שהסירה קרבה במהירות אל החוף.
“תמות כשנגמור אתך, יצור בזוי שכמוך”, אמרה המפלצת בזעם. כל גופה השקוף והרועד משחיר ונמס לנגד עיניו של דה לה ריינה.
הדגיים שהצילו אותו טיפלו בו שבועות רבים עד שחזרה אליו הכרתו ועמה הרצון לחיות. היתה זו משפחה רבת ילדים, קרובים, וילדי קרובים. דה לה ריינה ראה את פשטותם, וכשדיבר אתם נזהר שלא לרמוז לשום דבר שהוא זר להם ויכול לעורר בהם געגועים. באב המשפחה דימה לראות אדם פשוט ואטוּם, ושמַח שהוא מלא חומר לא מואר.
לאחר חודשים מספר עלה דה לה ריינה על אוניה שהפליגה ליפו ולילה אחד הגיע לצפת. אחרי מחלתו הממושכת והשהיה באי העני שמח דה לה ריינה לראות את עירו. מדרונות ההרים היו מכוסים בפרגים ובצבעונים, הגדרות מסביב לבתים היו מסוידות, הבתים נקיים ושלמים, הפרות והעיזים שלוות ושבעות והדרכים מטופלות.
וביחוד מצאה חן בעיניו העיר בשעת בוקר מוקדמת, לפני שהתחממה מן השמש, שעה שהיתה עדיין רעננה ורחוצה. הוא ניכש עשבים ברצפת בקתתו. מבלי שידע זאת, עורר בואו סקרנות ולא גרם לאיבה כמקודם. הלכי־רוח קצרים הם מחיי האדם הקצרים.
הוא נהג לשכב שעות רבות במיטה, בחצי־תרדמה, מריח את עלי המזרון, ופני הכבש שלו מביעים כניעה ועייפות. היה שוכב כך ימים שלמים, מבטו תקוע בקיר, וכאשר יצא לראשונה לעיר, הלך אל אשתו של מורו רוזה, שהיתה עדיין בחיים, הביא לה דלי מים מהבאר וכרת למענה עצים. אך לילה אחד שוב חזר לחיפושיו. אומנם חשב עדיין מתוך מיאוס על בני־אדם, אבל לא התמיד בהרהורים אלה, כי שמע בשעות מסוימות של יום או של לילה רחש כנפים נעלמות.
ערב אחד נשמעה דפיקה על דלתו ונער נכנס לחדר. קומתו היתה בינונית וזקופה. עיניו המהירות ושפתיו הדקות גילו אי־סבלנות רבה. זיפי זקן צמחו פה ושם על פניו.
“שמי יהודה מאיר”, אמר, מביט בדה לה ריינה בהערצה ובמסירות, “אני רוצה להיות תלמידך”.
“עלי לחשוב על כך”, השיב לו דה לה ריינה, “חזור לכאן בעוד חודש”.
הנער השתחווה ויצא. במשך חודש זה פגש דה לה ריינה עוד כמה צעירים, שהביטו בו בציפיה ובסקרנות.
וכך חשב לו דה לה ריינה:
“כל כך גדול כוח מחנות החושך עד שנדמה לי שהם ממלאים את כל היקום ואין זולתם דבר. הם ערוכים היטב וחוקיהם איתנים, ואילו אני עומד לבדי וכבר מזמן איבדתי את מקורות אוני. בכל אותן שנים בהן חקרתי את הנסתרות לא ביקשתי עזרה מאיש. אך אם הייתי בוחר בבני־אדם ולא בבדידות, ממשיך בצירופים שבהם הפסקתי לפני ההפלגה, ושומר על כל המושכלות שלמדתי וקיבלתי ממורי, הייתי יכול, אולי, לפנות אל המלאכים הרמים ואל מחנות השרפים והקדושים ולבקש את עזרתם”.
הוא החליט לקבל תלמידים ובאו אליו חמישה, הצעיר ביניהם יהודה מאיר. את שמות האחרים אינני יודע כי אין הם נזכרים בשום מקום.
דה לה ריינה לימד אותם כל שהיה נחוץ, כי עמד להשתמש בכל האמצעים ובכל בן ברית בשמים ובארץ כדי להגיע למטרתו. הוא שמר מאוד על כל הכללים, וקהל התלמידים לא גרע מלהטו.
כך עברו ארבע שנים.
יום אחד ידע דה לה ריינה שהזמן הגיע. הוא קרא אליו את תלמידיו ואמר להם: “בנַי, נתתי את לבי לתור ולדרוש בחכמה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו ולהעביר טומאה מן הארץ. אני מרגיש שעלי להזדרז פן אֶבָּלַע בתנומת הימים. אך זוהי דרך קשה, ואולי אין ממנה שיבה”.
וענו כל התלמידים: “אדוננו ומורנו, אנחנו מוכנים לכל אשר תצווה אותנו, כי אלוהים אתך ואנחנו עבדיך ותלמידיך”. דה לה ריינה ידע שהסכנות רצויות בעיניהם בשל נעוריהם, ולכן חזר והזהיר אותם. אך התלמידים עמדו בשלהם.
ואמר להם דה לה ריינה:
“אם כן, היטהרו והחליפו בגדיכם, שלושה ימים אל תבואו אל אשה והכינו לכם צידה, כי נצא מכאן ביום השלישי ולא נשוב אל ביתנו עד שננצח את מלך הזדון”.
בשומעם מלים אלה קמו התלמידים בזריזות, רחצו, לבשו בגדים נקיים. שלושה ימים לא פגעה בהם אשה. כשהיו מוכנים הלכו לבקתתו של דה לה ריינה, ומשלא מצאו אותו פנו אל בית המדרש. דה לה ריינה ישב שם בפרישות ובטוהר, ראשו בין ברכיו. בבואם הרים ראשו ואמר:
“בואו אתי, בני. יהי רצון שתשרה השכינה במעשינו”.
וכולם ענו: “אמן! רצון השם בידך יצלח!”
לקח דה לה ריינה כל מיני מרקחות וקסת־סופרים, ולעת שקיעת השמש עלה עם תלמידיו על הר מירון. הם השתטחו על קברו של הרשב"י. על הקבר גדלו קוצים דוקרניים ומסביבו הזדקרו אבנים חדות, אבל דה לה ריינה השתטח על הקבר כל הלילה. גם תלמידיו לא ישנו אלא שינה חטופה.
היה לילה שחור, ללא ירח וללא משב־רוח. דה לה ריינה לא עצם עין ורק לפנות בוקר התנמנם קצת, ובחלומו ראה שני אנשים לבושים בגדים כחולים וידע שהם הרשב"י ובנו רבי אלעזר. השנים קרבו וישבו במרחק צעד אחד ממנו.
“משא כבד לקחת על עצמך, דה לה ריינה”, אמר הרשב"י במתינות, “היזהר ושמור על נפשך”.
“האם רצויה כוונתי?” שאל דה לה ריינה.
“כוונתך רצויה אם תצליח”, השיב הרשב"י, הביט בו ובתלמידיו בעינים עצובות ונעלם יחד עם בנו. ודה לה ריינה אמר אחריהם בחלומו:
“אדונַי מכיר את ענוותי ויעזור לי על דבר כבוד שמו המהולל. אנא, חזור אלי רבי שמעון וגם אתה רבי אלעזר ועוצו לי עצתכם”.
אך השנים לא שבו. דה לה ריינה שכב בעינים עצומות עד שנחו על פניו קרני השמש. אחר כך קם והלך עם תלמידיו ליער עבות ליד טבריה.
הם ישבו ביער כל היום, לא פסקו מתענית, לא ראו אדם ולא בהמה, רק את עופות השמים, והיו עוסקים בצירוף שמות הקודש וביחודים שנודעו להם. הלכו לטבול בים טבריה והיו מכוונים לכל טבילה צירוף מיוחד שהכירו. שלושה ימים עברו כך בתענית, טבילות וצירופים. בלילה לא היו אוכלים בשר בעלי־חיים, לא שתו שיכר ולא יין.
לעת ערב קמו דה לה ריינה ותלמידיו והתפללו בכוונה רבה ובמקום שהוזכר שֵׁם ההוויה בכינוי אדנות היו מזכירים את השם הגדול ככתבו, בנקודות הידועות וביחודים הדרושים. הם הפצירו בתפילה ארוכה ובהשבעות גדולות בכל מלאכי עליון הידועים להם ובכוח השם השפיעו על אליהו הנביא שיבוא אליהם מיד ובהקיץ, שידבר אליהם וילמדם מה לעשות כדי להוציא את מחשבתם אל הפועל.
הם חיכו בנשימה עצורה, ראשו של דה לה ריינה מורם אל השמים והתלמידים מצטופפים סביבו.
בגמר התפילה נפלו על פניהם והנביא נגלה להם לפתע מן האויר, היכה פעמים במקלו באדמה ואמר:
“הנה עתה באתי אליכם. אמרו מה בקשתכם”.
השתחווה דה לה ריינה עמוקות, לא הרים את מבטו אלא עד קצה אדרתו השחורה של הנביא ואמר:
“נביא אמת! גלוי וידוע לפני אלוהינו כי לא לכבודי ולעצמי הטרחתי אותך, אלא לכבודו. מתחנן אני לפניך: הראה לי דרך שבה אוכל לנצח את הסטרא אחרא”.
על כך השיב לו הנביא:
“דע לך, דה לה ריינה, מה שאתה עומד לעשות כבד ממך ולא יעלה בידך, כי סמאל וסיעתו גברו מאוד בשל העוונות הרבים. אם רוצה אתה להיאבק עמו עליך להוסיף טהרה, פרישות וסיגופים. ואם לא כן יפגע בך ויזיק לך”.
“האם רצויה כוונתי?”
“כוונתך רצויה אם תוציא אותה אל הפועל. אך זהו דבר קשה, ולכן עצתי לך: חדל לך, כי סמאל וסיעתו יפגעו בך”.
על כך השיב לו דה לה ריינה:
“אל תרפה את ידי, נביא אמת, אלא חזק אותי ואמץ, כי נשבעתי שלא אשוב לביתי עד שאשיג את מטרתי. למד אותי מה לעשות ואני מוכן למסור את נפשי ואת רוחי לכבוד אדוני”.
בשמעו שדה לה ריינה מוכן למות למען מטרתו נמלך הנביא בדעתו ואמר: “שמע לי, דה לה ריינה, אם יעלה בידך לעשות מה שאני מצווה עליך היום, טוב חלקך ונעים גורלך”.
שוב השתחוו דה לה ריינה ותלמידיו, והנביא אמר:
“שבו בשדה רחוק מכל ישוב, מבלי לראות אדם או בהמה והישארו שם עשרים ואחד יום מבלי לאכול ומבלי לשתות מלילה ועד לילה, ומאכלכם היחיד יהיה לחם ומים וגם לחם זה אל תאכלו לשובע, אלא רק בכמות הנחוצה לכם לחייכם, ובכל לילה תמעיטו באכילה עד שתרגילו את עצמכם לאכילת מעט מזער. כן עליכם להתרגל להריח בשמים, כדי שיהיה החומר שלכם זך ונקי, כי רק כך תוכלו לשאת את מראה מלאכי עליון, שאותם תורידו אליכם. בכל יום תטבלו עשרים ואחת טבילות ובתום עשרים ואחד יום תעשו הפסקה ותקבלו תענית שלושה ימים רצופים, יומם ולילה, וביום השלישי אחר תפילת המנחה, תזכיר את השם הגדול היוצא מהפסוק: ‘שרפים עומדים ממעל לו’, כפי שאתה מכיר אותו, כניקודו וכמקורו. וברגע זה תכסו את פניכם ותשביעו בשמות הקדושים את סנדלפון המלאך, אותו ואת מחנהו, שיבואו אליכם. וכאשר יבואו התחזקו מיד בריח הטוב, כי יפלו עליכם פחד ורעדה וחולשה מקול הרעש. מיד השליכו עצמכם לארץ ואמרו בקול רם את השֵׁם. וסנדלפון יאמר לכם: למה עשיתם את הדבר הזה? ואתם כאשר תשמעו אותו מדבר בקול רעם תצא נשמתכם ותשארו בלי כוח, כמו אילמים, ולא תוכלו לענות לו דבר. בקשו והתחננו שיתן לכם כוח לדבר והוא יאמר לכם מה לעשות, כי הוא שומר דרכים ונתיבות, כדי שלא יכנס סמאל במקומות קדושים. הוא מכיר את תחבולות סמאל ויודע את המקומות ששם הוא מתחזק. שמור על עצמך, דה לה ריינה, והיזהרו אתם הצעירים”.
ובאומרו דברים אלה נמוג הנביא מעל צמרות העצים.
דה לה ריינה ותלמידיו ששמחו על דברי הנביא עשו כפי שציווה עליהם. ישבו בתוך שדה רחב וצהוב מחום. הוסיפו סיגופים ולא היו מהרהרים בהבלי העולם הזה, אלא רק במושכלות ובמעשה־מרכבה, עד שכמעט הופשט מהם החומר הטבעי. בתום הימים המיועדים קמו באימה רבה, כיסו את ראשיהם והתפללו בכוונה גדולה. ובמקום שם ההוויה היו אומרים את השם הגדול ככתבו וכניקודו, בנעימה ובניגון המוכרים להם ובכל כוחם היו צועקים: אלוהי המרכבה עננו!
וככלות צעקתם נפתחו השמים, ובא אליהם לפתע סנדלפון המלאך עם כל מחנותיו, ברכב אש וסוסי אש. להבה גדולה מלאה את כל הארץ ורעש נשמע בעולם, ואילו דה לה ריינה ותלמידיו נחרדו מאוד.
הם נפלו על האדמה באימה, אך התחזקו מריח הלבונה הזכה שהחזיקו בידיהם. בכל זאת נותרה בהם חולשה ולא יכלו לדבר.
בראותו אותם שכובים כך, בחוסר אונים, פרש המלאך את כנפיו העצומות ואמר:
“בני אנוש, מוטב שתשבו לכם בבתיכם, פן יפגעו בכם חילותי וישרפו אתכם בהבל פיהם”.
הניע דה לה ריינה את שפתיו ללא קול, עד שהתגבר ואמר:
“אדוני, מלאך אלוהים! יראתי מהאש הגדולה. חזק אותי ואמץ ותן לי רשות לדבר לפניך”.
“דבר!” אמר המלאך.
הביט דה לה ריינה בתלמידיו, שעדיין נבצר מהם לקום, הסיר את נעליו ואמר: “שלום לך ושלום בואך מלאך אלוהי צבאות, ושלום לכל מחניך הקדושים. עזור לי, כי לא לכבודי ולכבוד בית אבי אני עושה, אלא לכבוד אלוהים חי! עזור לי, אתה וחילותיך, הוריני דרך להעביר זדון מן הארץ, אמור לי איך אוכל להוריד את סמאל ממעונו ולהעלות מחנות וצבאות קדושים”.
“דבריך טובים”, השיב המלאך, “מי יתן ויהיה אלוהים אתך, כי כל מחנות השרפים והקדושים יושבים ומצפים לנקמת אֵל ולמלכות השכינה המושפלת. אבל דע לך, בן אדם, כל מה שעשית עד עתה אינו ולא כלום, ואילו היית יודע את מקומו של סמאל לא היית נכנס בדבר הזה, כי מי יכול לו זולת אלוהים. גם אני עצמי אינני יודע מה כוח מחנהו, ועל עליות וירידות כוחו אין יודעים אלא שני מלאכים, אכתריאל ומטטרון”.
“יודע אני”, אמר דה לה ריינה, “מה קטן אני אך עז רצוני מאוד. למדני מה לעשות כדי להוריד אלי את אכתריאל ומטטרון ובאיזה שם אשביע אותם? אמות אך אראה את פני המלאכים הקדושים, כי בזה אזכה לחיים נצחיים”.
דבריו מצאו חן בעיני המלאך וזה קרב אליו. דה לה ריינה הביט בתלמידיו, אבל אלה היו שכובים עדיין ללא קול על האדמה. המלאך לימדו מה הן מלכודות סמאל ואמר לו כיצד להינצל מהן, וכאשר סיים את דבריו נשמע רחש שמחה במחנות ומיד נעלם המלאך, ברקים יוצאים ממרכבתו וקול רעם ארוך קופא באוויר.
הקים דה לה ריינה את תלמידיו והוליך אותם, כמצוות המלאך, אל מערה אחת בהר מירון, חשוכה מאוד, שרק מעט אור נכנס בה.
במערה הזאת עשו את כל הזמן שציווה עליהם המלאך בסיגופים ופרישות וצירופים, עד שהיו חלשים מאוד וזכים, ואוויר הקיץ השקט שמחוץ למערה נראה להם חד כמו שוט.
ובוקר אחד החלה לנשוב רוח חזקה בחוץ, ובפתח המערה התערבל אבק חוּם ועבה. הרוח נשבה בלי הפסק והיתה מרימה את הצמחים, את החול, את החצץ, את הקרקע עצמה, ומגלה סלעים שחורים, וכאשר הכל סביב כבר היה חשוף ושחור יצא דה לה ריינה עם תלמידיו מן המערה ורוח־תמיד עקרה, חדגונית ואיתנה המשיכה ליבב ביובש.
אמר דה לה ריינה לתלמידיו שלא ירפו מאחיזתם ולא יצאו אל מחוץ למעגל – יקרה אשר יקרה ויראו אשר יראו. כך עמדו בתוך המעגל וזעקו למלאכים וככל שצעקו כן גברה הדממה סביבם ואפילו קול ציפורים לא נשמע.
לפתע געשה כל הארץ, ובקול רעמים וברקים נפתחו השמים, והמלאכים ירדו אליהם במרכבות בוערות והיו פוגעים בהם, אלמלא החזיקו את ידיהם שלובות. המלאכים כעסו מאוד.
“מי זה האיש”, אמרו, “מי זה האיש שאינו ירא משרביט המלאך, חזק מרוח סערה מפרקת עצים ושוברת סלעים?”
כל השמים הפכו מראוֹת מסנוורוֹת ודה לה ריינה פחד שעוד מעט יעלמו המלאכים הגדולים. הוא הריח לבוֹנה, השתחווה לפניהם ולחש מלים כעצת סנדלפון.
המלאכים ישבו על שני כסאות לפני מרכבותיהם, מתחת לאפיריון זרוע כוכבים, ושני אריות החזיקו את השרביטים בכפותיהם. ללחשו של דה לה ריינה הקשיבו המלאכים בדממת־נצח קפואה, הם ומחנותיהם הפרושים לכל מקום אליו הגיעה העין. נשמעו רק רשרוש להבות האש וחבטות הדגלים, ונראו מגיני־זהב בוהקים בשמש.
“דבר בקול רם ונשמע אותך”, אמר אכתריאל.
דה לה ריינה פתח את פיו כמו דג אילם.
נגע מטטרון בשרביטו בלשונו של דה לה ריינה ואמר: “דבר!”
השתחווה דה לה ריינה פעמים רבות ואמר:
“אני מתחנן לפניכם, מלאכים קדושים, רק דבר אחד חשוב לי, לגלות את מקומו של סמאל ולהרגו”.
“סמאל חזק וכוחו גובר. לא תוכל לנצחו. הוא יפגע בך ותמות כהרף עין”, אמר מטטרון.
“מצדי – לסמאל מחיצה חזקה: חומת ברזל מן הארץ ועד לשמים”, אמר סנדלפון. “ומצדי וכנגדי”, הוסיף מטטרון, “יש לו מחיצה מהר גבוה של שלג וראשו מגיע השמימה. עליך לעבור את שתי המחיצות האלה כדי להגיע להר שעיר”.
“הרצויה כוונתי?”
“רצויה אם תצליח”, השיבו המלאכים.
“התעזרו לי אתם, מלאכים קדושים?”
ומיד ענו המלאכים: “אנחנו נהיה שם בהר שעיר ועמנו כל פעולותיך ודיוקן נשמתך. כל פעולה שתעשה אתה למטה, תעשה נשמתך למעלה. לכן הישמר והיזהר בכל צעדיך”.
שמע דה לה ריינה את דבריהם ודמעות עמדו בעיניו.
“ומה עלי לעשות?”
“עלה בשביל המוליך אל ההר”, אמר אכתריאל, “ואם תבוא לקראתכם בדרך כת כלבים שחורים, – אלה כיתות ששלח סמאל כדי להכשיל את כוונתכם. אל תפחדו מפניהם ואמרו את שם ההוויה. משם לכו ועלו להר גדול של שלג והיזהרו שלא לסטות מן השביל, לא ימינה ולא שמאלה, עד שתעמדו מול חומת ברזל. וכדי לעבור בה קח אתך סכין וחתוך בחומה פתח. מעברה השני תראה את הר שעיר. אנו נהיה שם, נשליך אליך את סמאל והוא ימסר בידך. רק זכור שיהיה אתך השם המפורש חרוט על שני טסי עופרת. יהיה עליך לרדוף אחרי סמאל וזוגתו לילית ולחפש אחריהם. הם יתחבאו בחורבה ותמצא אותם בדמות שני כלבים שחורים וענקים, זכר ונקבה. קרב אליהם ללא פחד ושים על כל אחד מהם טס עופרת. קשור לצואריהם חבל או שלשלת ועלה אתם אל ההר, ואז יתגלה המשיח, ולאלוהים תהיה מלוכה שלמה. וזכור, כשכבר יהיו בידיך יתחננו לפניך שתתן להם דבר־מה לאכילה. אל תשמע להם ואל תתן להם שום דבר לקיום גופם”.
עלו המלאכים לרכב האש ונעלמו ברוח סערה. והנה עומדים דה לה ריינה ותלמידיו בעמק גדול, בחצות הלילה, ומכל צד נשמעות נביחות כלבים רבים, ולהקות הכלבים קרבו אל דה לה ריינה ואל תלמידיו, עקבו אחריהם ולא הרפו מהם. עיניהם נראו בחשיכה ונשימותיהם נשמעו מסביב. אך דה לה ריינה ותלמידיו לא פחדו והמשיכו בדרכם. לעת שחר באו אל הר שלגים נצחיים ובעת הזריחה עמדו מול חומת ברזל, שלא נראו לא תחילתה ולא סופה. הוציא דה לה ריינה את סכינו וחתך בה פתח והכל עברו בו. ומעבר לחומה ראו בקעה קטנה ובה כמה חורבות, ומתוך החורבות נשמע קול כלבים. נכנסו דה לה ריינה ותלמידיו אל בין החורבות ומפינת אולם הרוס אחד קפצו עליהם לטרפם שני כלבים ענקיים, אך מיד שם עליהם דה לה ריינה את טסי העופרת ותלמידיו קשרו אותם בשלשלאות.
כשנקשרו פשטו השניים את צורת הכלבים ובפעם הראשונה ראה דה לה ריינה את סמאל כדמותו, ולוֹ כמוּת כנפיים כפולה אפילו מזו של המלאכים הקדושים, והוא מלא עינים בוערות כאש. רגע אחד עמד מולם דה לה ריינה משתאה. סמאל לא הראה שהוא הכיר אותו. אם כי היתה לו דמות מלאך נתלה ראשו כלפי מטה כראשו של כלב.
הכל יצאו מן החורבות כדי לעלות אל ההר והיתה זאת דרך ארוכה מאוד ותלולה. ביקש סמאל מדה לה ריינה שיתן להם מים ולחם, אך דה לה ריינה לא ענה. לפנות ערב, כשנעשה קר יותר ונשבה רוח חותכת, שב סמאל ופנה אליו: “אדוני”, אמר, “הננו כפופים ואסורים בידך, ואין בנו עוד כוח. עשה כטוב בעיניך, אך זכור שהושלכנו ממחיצותינו ובלעדיהן אין לנו ערך עוד, ולכן אין גם ערך במותנו. תן לנו לאכול ולשתות משהו”.
“הפעם הזאת לא תצא חי מידי כמו בפעמים הקודמות”, אמר דה לה ריינה.
“אינני מבין”, אמר סמאל.
“אני מכיר אותך היטב”, השיב לו דה לה ריינה.
“טעות בידי אדוני”, אמרה לילית, “אולי מחליף אדוני את בעלי במישהו אחר. אולי אלה אשמדאי או משטמה שאדוני פגש בהם”.
ובאמרה זאת בכתה לילית, וגם סמאל בכה, ובעיני דה לה ריינה היה זה מחזה איום לראות את המלאך הרם בוכה ומתיפח.
אולם התלמידים, בראותם אותם בוכים, שמחו מאוד: “הכל אמרו שלא יעלה הדבר בידי מורנו, והנה עוד היום ישמחו השמַים”.
שמע זאת סמאל ואמר:
“למה זה מפחד אתה ממני ומכל מחננו? אין לנו עוד שום כוח וחיזוק והננו כולנו בידך לעשות את רצונך. תן לנו לשתות קצת מים עד לבואנו לפסגה”.
ראה דה לה ריינה שהפסגה אינה רחוקה עוד. קולו של סמאל היה חלש וכל כנפיו תלויות באין אונים.
“הוי, הוי, אדוני הגדול”, אמר סמאל, “אני גוסס, אני מת לאט, הוי כמה איומות שלשלאות אלה הדבוקות לגופי כמו ברזל מלובן ויותר מהן מכאיבים טסי העופרת. גופי עשוי שלג ואש והאש ממיסה את השלג והשלג מכבה את האש בגופי. הורד ממני את טסי העופרת, אדוני. תהיה קינה בכל היקום כשאמות. הים יעלה מאפיקו כמו חלב גולש, השמש תחוור, הכוכבים יצאו מנתיבותיהם. אני מת, אדוני, וכל יסורי גהינום הם כאפס מול יסורי”.
ראה דה לה ריינה את דמעותיו ואת סבלו של המלאך המקולל ולא יכול לשאת את המראה וגם את מראה התלמידים המחזיקים בידיהם את קצות השלשלאות. עם כל משיכה נרעדו האסירים והשפילו את ראשיהם עוד יותר.
כדי להתחזק לקח דה לה ריינה מעט לבונה להריח.
ראה זאת סמאל ואמר:
“אם אינך נותן לי דבר לשתות או לאכול, תן לי לפחות להריח מעט מהלבונה אשר בידך”.
הושיט דה לה ריינה את ידו ונתן לו מעט מהלבונה. ומיד הוציא סמאל ניצוץ־אש מפיו וטרף את הלבונה כשהיא עודנה בידו של דה לה ריינה.
העשן עלה לאפוֹ של סמאל וכנפיו הגדולות נפרשו.
הוא ניתק את השלשלאות והשליך מעליו ומעל לילית את טסי העופרת ועמד זוהר בשביל המוליך אל פסגת ההר. הרים דה לה ריינה את מבטו לפסגה ולא ראה דבר.
כל האופק התכסה עננים כבדים ובכל עלה עשן סמיך. ראה דה לה ריינה ששניים מתלמידיו נופלים על הקרקע ללא רוח באפם, ושניים אחרים פניהם משתנות ומחווירות, עיניהם בולטות והם מוציאים מפיהם קולות חיות, כאילו דעתם נטרפה עליהם. רק יהודה מאיר החזיק בידו.
דה לה ריינה רצה לגשת לשני תלמידיו אך הם התחילו רצים במורד, רצים, מתגלגלים וצוחקים בצחוק דק.
דה לה ריינה נשאר לבדו עם יהודה מאיר, עייף, משתומם על מה שקרה, כי לא ידע שהלבונה ביטלה את כוחות הקדושה בטסי העופרת. הוא ישב עם תלמידו ליד שתי הגופות ומעליהם התאבך עשן.
לפתע שמע בת־קול:
“אוי לך יוסף ואוי לנשמתך שלא שמרה על מה שצוּותָה. הקטרת קטורת לסמאל והוא ירדוף אחריך לטרדך מן העולם הזה ומן העולם הבא”.
מששמע דה לה ריינה את בת־הקול נסגרו וקדרו פניו. בלי לומר דבר קבר את שני התלמידים ואמר תפילה על קברם. ופני שני האחרים הפכו ירוקות. הם סובבו בדרכים עד שחזרו לצפת ומתו שם מחמת הצער שהיו מצערים אותם השדים.
גם דה לה ריינה ויהודה מאיר חזרו לצפת ובני העיר שאלו אותם לגורל השניים ושלחו להודיע לשוטרים.
אותו לילה קם דה לה ריינה, העיר את תלמידו, ושניהם חמקו מן העיר. אחר נדודים רבים הגיעו לעיר סעידה, ומפני שהיו עניים מאוד ולא הכירו שם איש, שכרו חדר ליד נמל הנוכרים.
חודשים שלמים היה דה לה ריינה שותק או ממלמל לעצמו: “מן העולם הזה ומן העולם הבא!” והיה נתקף זעם כאשר נזכר בדברי בת־הקול.
ערב אחד, כשישבו בחדרם שלא הואר מחוסר נרות, כי יהודה מאיר היה מרוויח אך מעט ומורו היה עסוק בהרהורים, נכנס אליהם בעל הבית ואמר:
“סורו לכם מכאן, אתם שניכם. אינני רוצה לראות אתכם מחר בביתי”.
“מדוע משליך אתה אותנו החוצה? הרי שילמנו לך די, ועכשיו קרב החורף?” שאל יהודה מאיר.
“חורף או לא חורף”, אמר בעל הבית, “עליכם להסתלק. ואין אני יודע על איזה כסף אתה מדבר”.
“ומהי הסיבה?” שאל דה לה ריינה.
“הסיבות ידועות לי, ודי בכך”, השיב בעל הבית, ודה לה ריינה ראה שהוא איש חשוך כמו סלע שסביבו צומח עשב שחור, ושאל: “המכיר אתה השבעות נגד שדים?”
“אין לי כל קשר עם שדים ואין אני זקוק לשום השבעות נגדם כמו אנשים מסוימים”, אמר בעל הבית.
“הייתכן” הוסיף דה לה ריינה, “שאין אתה מכיר את ברכת אהרן, את הפסוק מזכריה וזה מתהילים, הידועים לכל ילד כמועילים נגד שדים?”
“ארזו את חפציכם”, אמר בעל הבית ויצא.
אותו ערב אמר דה לה ריינה לתלמידו:
“כל חיי הקדשתי למטרה אחת, בלי לשמור על עצמי. אתה, יקירי יהודה מאיר, יכול להעיד על כך. אך למרות חשיבותה הגדולה של מטרתי סבלתי מאיבת אנשי עירי ומלומדיה. עמדתי מול מלאכים עצומים ומחנותיהם ויכולתי לסמאל, ואם כי נכשלתי בסוף, אין זה צודק שאשאר בלי עולם הבא. שמעת, יהודה מאיר, את בת־הקול וזוכר אתה את המלים: כוונתך רצויה אם תצליח, טוב חלקך וגורלך… ובכן, יהודה מאיר, אני רואה שהכל הולך לדרכו, ואין הזמן אלא בִּיצה גדולה. אלך גם אני לדרכי. אך אתה בני, לך ממני, וכאשר תשמע דברים שונים שיספרו עלי, זכור מי הייתי ומה עשיתי”.
השיב על כך יהודה מאיר: “אנא, הרשה לי להישאר אתך, מורי”.
דה לה ריינה נעתר לו אחרי הפצרות רבות.
ובאותו הערב השתמש לראשונה בשמות הקודש, ושאר שמות שידע, כדי להרע, ובלילה באו שודדים אל בעל הבית, היכוהו ולקחו את כל רכושו. מאז התחיל דה לה ריינה מטמא עצמו בכל טומאה, היה מכריח שדים להביא לו כל מבוקשו, בנה לו בית גדול על שפת הים, ולאחר זמן־מה כרת ברית עם לילית המרשעת ומסר עצמו לידיה.
לילה אחד באה אליו לילית ואמרה:
“חצות טובים, יוסף”.
משרתת שלה הסירה מעליה את בגדי הדרך, פשטה שמלתה, הורידה את גרביה ונעליה ורחצה אותה באמבט שעמד באמצע החדר, משחה אותה בשמנים ריחניים ובבשמים וענדה על ידיה ועל רגליה שרשרות קטנות ממתכת מיוחדת שהיו מגבירות את קסמיה ואת צמאון בני זוגה. כאשר יצאה המשרתת אמרה לילית לדה לה ריינה: “אין זה הזמן לחשוב ולשבור את הראש, יוסף. בוא לומר משהו ללילית הקטנה שלך”.
אבל דה לה ריינה לא זז ממקומו ולא הביט אליה. והיא אמרה:
“רק תביט בי, רק תביט בלילית שלך”.
“לכי מכאן”, אמר דה לה ריינה.
כששמעה לילית מלים אלו השתנתה מאוד, ולא היה איש בעולם כולו שלא היה נבהל למראיה. אך למרות שדה לה ריינה היה חלש ממנה וכולו בידיה, זכרה את הר שעיר ואמרה:
“ידעתי שאתה עצוב מעט בימים האחרונים, לכן השתדלתי למענך והבאתי לך מתנה שאתה מחכה לה שנים רבות”. היא הוציאה מארנקה הקטן והאדום דיוקן אשה יפהפיה מצויר באהבה ובדיוק רב.
“מי זאת האשה?” שאל דה לה ריינה.
“אינך מכיר אותה? הרי זאת הלנה, הילדה שראית ביפו לפני שבע עשרה שנים. מחר תנשא למושל אתונה, הזדרז”.
בשמעו זאת עברה אש בגופו של דה לה ריינה ועוד באותו לילה ציווה על השדים להביא אליו את הלנה. כך היה מביא אותה כמעט כל לילה אל המיטה הגדולה, ובבוקר היו השדים מחזירים אותה.
יהודה מאיר עקב אחר כל צעדי מורו. הוא לא לקח חלק בהילולותיו, וחיכה לכך שיום אחד יעזוב דה לה ריינה את הבית על שפת הים וישוב אל מלאכת הקבלה. ערב אחד רמז על ציפיה זו, אבל מורו הביט בו בכעס וחזר בלעג על דברי בת־הקול. רק פעם אחת ראה את מורו יושב בלילה ליד השלחן, ראשו בין ידיו. בבוקר מצא דף מכוסה במלים בלתי מובנות וסימנים מסתוריים ביניהן. אפשר היה להבחין רק בשתי מלים: רוזה! רוזה! יהודה מאיר לקח דף נייר זה והחביאו בתוך קיר הבית, אך לא הצליח עוד להוציאו משם.
יום אחד אמרה הלנה לבעלה: “דבר מוזר קורה לי. כמעט בכל לילה בחלומי מביאים אותי למקום זר, ונזקק לי איש אחד, ובבוקר אני מוצאת עצמי במיטתי ואני רטובה מזרע”.
מושל אתונה שמע זאת והארמון רעד מזעמוֹ. הוא ציווה להביא אליו את כל מכשפי הארץ והציב אותם לשמור על אשתו. הוא אמר להם להכין השבעות רבות נגד שדים ולהכין מלכודות בטוחות. המכשפים עשו כפי שציווה, ולילה אחד, כשבאו השדים לקחת את הלנה, אסרו אותם המכשפים וזרקו אותם לצינוק חשוך.
“מי אתם ומי שלח אתכם?” שאלו אותם המכשפים.
והשיבו השדים האסורים:
“אנחנו רק שדים מסכנים ושלוחים אנחנו על ידי יוסף דה לה ריינה, היודע את כל ההשבעות וגר בבית גדול על שפת הים בסעידה”.
מיד כתב מושל היוונים אגרת למושל סעידה וביקשו לאסור את דה לה ריינה ולענות אותו בעינויים קשים. דבר זה נודע לשד אחד שברח ובא אל אדונו להזהירו.
בלי לומר מלה עלה דה לה ריינה לסירה ויצא לים. מרחוק ראה הבהוב פנסי אניה, אך לבו לא היה נתון להצלה ולספינות, והוא התרחק מהחוף. הגלים משכו את הסירה אל הים הפתוח. דה לה ריינה קם על רגליו והביט סביבו. מרחוק נראו החוף השומם של סעידה, הנמל העזוב וכיפת המסגד הגדול. הגלים האפורים חבטו בדפנות הסירה והפכו אותה, העלימו את גופתו וריסקו את הסירה כאילו לא היתה ולא נבראה מעולם. בבוקר מצא יהודה מאיר את איגרת מורו, בה נצטווה להסתלק מסעידה, אולם לא האמין שדה לה ריינה יטבע בים ככל האדם, ולכן יצא עם אנשים לחפשו. כשחזר לעת ערב נאסר והובל לבית־כלא.
בצפת עיר מולדתו סופר הרבה על הילולותיו של דה לה ריינה וחטאיו. התלחשו שהפך למוסלמי, שצלב שחור, אשר אין להסירו, הופיע על גבו. כשהגיעו שמועות על מותו נזכרו האנשים שהוליך שולל ארבעה תלמידים ושהיה אשם במותם. קבוצת בריונים יצאה ושלחה אש בביקתתו, שהיתה סגורה עד לאותו יום, ובה ספריו המופלאים. ואילו הארי הקדוש, שהיה כבר זקן וחולה מאוד, השמיע בבית הכנסת שעל הסלע, ידיו חלשות וגופו שבור, דברים שנתקבלו בדממה, על פריון החטא והרוע.
עם השנים נשכחו מאורעות אלה. אהבתם של אנשי צפת למלומדיהם וקדושיהם, וסקרנותם שלא באה על סיפוקה לכל פרט הקשור בהם, פרצו בחיבור אגדות רבות. לא היו מסוגלים להסתפק בָאמת, ולכן היו שמים בפי גדולי מוריהם דברים שלא אמרו, ומרגישים שמלים אלה מתאימות להם יותר מאלה ששמעו מהם בחייהם.
אך בין כל הסיפורים האלה לא נזכרו תולדות חייו המופלאים וסופו המר של דה לה ריינה.
אמנם פעם אחת כתב מישהו שנים־שלושה עמודים שלא נעדרה מהם חיבה סמויה. הם נכתבו כאילו בשם תלמידו יהודה מאיר, היחיד שנותר בחיים ולא נודע מקום הימצאו.
רק צעיר אחד המשיך להרהר בדה לה ריינה, לָאלָה עוֹתמַן, בנם של מושל אתונה והלנה. הוא זכר כל מלה ששמע עליו בילדותו, והסיפורים הטרידו אותו מאוד. יום אחד אמר לעצמו, שכאשר יגדל ימצא את תלמידו של דה לה ריינה ויכריחו לגלות לו נסתרות.
לאלא עוֹתמן היה צעיר חולם על חגיגיוּת הסמכות, איש יסודי ודייקן, אוהב סיפורי כישוף.
ביום הולדתו העשרים נשלח לאלה עותמן לפקח על אספקתם של שני גדודים בטוניס, ובדרכו הורה לרב־החובל לעצור את האניה בסעידה.
הוא לבש בגד ישן, חבש תרבוש צנוע והודיע שאם לא יחזור תוך ארבעה ימים, על האניה להמשיך בדרכה בלעדיו. אחר כך, ללא משרתים וללא נשק, נעלם ברחובותיה הצרים של סעידה, השקועה בשנת זקנה, זבובים וחוֹם. שלושה ימים סובב בשווקים העלובים, בחאן, וישן במלונות עניים. חקר אנשים, הקשיב לשיחות קבצנים ונודדים. אך איש לא שמע על תלמידו של דה לה ריינה.
בצהרי היום הרביעי עמד לאלה עותמן ליד המזח הישן של נמל הנוֹכרים, מקשיב לרחש הגלים בתוך השקערוריות החצובות בסלע, שם עגנו לפנים אניות. הוא הבחין בשני נערים שישבו על החול ודיברו על רוחות נוחות להפלגה: רוח מדברית המחליקה את הים ויכולה להביא סירת מפרשים עד לאתונה ורוח דרומית שיכולה להחזירה משם. כאשר קמו הנערים קם גם לאלה עותמן והלך אחריהם אל העיר.
הם עברו לאורך הנמל הריק, בין שרידי סירות, חבלים ישנים, חביות שבורות, לפני חזית מחסנים שלמים מבחוץ, שדלתותיהם פרוצות וגלי זבל משופעים בפתחיהם.
הנערים נכנסו לאחת הסמטאות ועצרו ליד בית אחד, עלו על תלולית־לבנים ליד חלון והכניסו את ראשיהם פנימה. לאלה עותמן עקף את הבית ונכנס לתוכו. בפינת האולם ראה זקן נמוך קומה, בבלויים, שערו פרוע, הקשור בחבל מסביב לחזהו. קצה החבל היה נתון בידי חייל לבוש מדים דהויים. האנשים הצטופפו מסביבם. איש שמן וקרח, זרועותיו מכוסות קעקועים רבים, היה זורק קוביות ומיד מכסה אותן בכף־ידו. הזקן נמוך־הקומה היה מנחש את המספרים, אומר בקול שקט: שלוש, שש, או משתמש במלים המציינות בסעידה מספרים מסוימים: גמל, תאומים. כל הניחושים היו נכונים ואחרי כל ניחוש נשמעו בקהל צעקות־פליאה ואנחות.
לאלה עותמן שקל רגע את אמיתוּת הניחושים אך גם בלי לבחון את הזקן מקרוב ידע לפי חיוכו הגאה של שומרו – כמו למראה תעלולים של קוף או כלב מאומנים – שאין הזקן מרמה. באותו רגע חדל הזקן מניחושיו והסתכל בו ארוכות.
“זהו האיש!” אמר לעצמו משום־מה לאלה עותמן. הוא הביט בסלידה באנשים שמלאו את האולם. פניו של האיש השמן היו כבדות ומטומטמות. התו היחיד שהיה בו נועם מסוים – ילדותיותו – טמן בתוכו אפשרויות של קלות־דעת מסוכנת ושל אכזריות; לאיש שהגיש צלחות עם אורז היו פנים כמעט כחולות ועיניים מימיות המחכות לרגע של שכחה; פני איש אחר אמרו שהוא נשלט על ידי תשוקות עכורות; משרת מדבר אל עצמו טיאטא את החדר.
“פחותים ובזויים מאבק”, אמר לעצמו לאלה עותמן.
“ומה עכשיו?” שאל האיש השמן.
“ארבע, שש”, ענה הזקן. האנשים שסביבו עדיין לא איבדו את ענינם במתרחש על אף הצלחתו הברורה.
אחרי רגעים ספורים שם הזקן את ידו על מצחו, השומר אמר משהו על עייפותו, הודיע שההצגה נסתיימה וביקש מהמסובים כמה מטבעות לתחזוקת בית־הסוהר. אחר כך משך בחבל והשנַים יצאו.
לאלה עותמן נפנה אל שכנו וזה אמר לו שהזקן הוא אסיר משוגע שאינו זוכר את שמו ושסוהרו מוציא אותו לפעמים לשעשע בתעלוליו עוברים־ושבים בחאן או בשוק.
לאלה עותמן היה בטוח שזה האיש שאותו הוא מחפש. הוא פנה לבית־הסוהר, בנין עגול כמו מגדל, קירותיו עבים, סידו מתפורר ממלח – מגדל עקום ונפוח מכל צדדיו. לאלה עותמן חבט בפטיש על דלת. אשנב נפתח מעליה והופיע ראשו של שומר.
“זהו אולי הרגע הגורלי בחיי”, אמר לעצמו לאלה עותמן. הוא הביט במתפללים שנחו על מחצלאות בחצר המסגד הגדול, שנראתה מעל מדרגות בית־הסוהר. אחר כך הלך אחרי השומר.
הם נכנסו לתא חשוך, השומר הדליק שני נרות ויצא. לאלה עותמן הביט באיש שישב על ערימת קש.
“האם באת לעזור לי?” שאל הזקן.
“מי אתה?” שאל אותו לאלה עותמן.
האיש שתק, ראשו רועד כל הזמן, ובחן את פניו של האורח.
“אני תלמידו של דה לה ריינה”, אמר.
“אתה יהודה מאיר?”
“כן,” אמר הזקן, עיניו ממצמצות וריח שגעון חמוץ עומד בתא החשוך. “כן, אני האחרון שנשארתי מתלמידיו ושומרי סודותיו, והנה אני מוטל בבית־אסורים, על ערש דוי ואין רפואה ליסורי גופי”.
באומרו זאת שקע האסיר בדממה, רק ראשו היה רועד, אחרי רגעים אחדים הרים את ראשו ושאל: “האם באת לעזור לי?”
“ומה רצונך?” שאל לאלה עותמן.
“רצוני לצאת מכאן”, אמר יהודה מאיר, “ולמצוא את מורי”.
“האם לא מת מורך לפני שנים רבות?”
הזקן קרב אליו ולחש על אוזנו: “כל אלה שקרים. יכול אתה לשחרר אותי מכאן?”
“כן, אני יכול”, אמר לאלה עותמן.
“אם כן נצא מכאן עכשיו, מיד, כדי שמורי לא ירחק הרבה”, אמר יהודה מאיר בקול ניחר, הראה על החלון המסורג, הניח ידו על לבו והתמוטט.
לאלה עותמן קירב את אוזנו אל הסמרטוטים המטונפים אך לא שמע כל רחש. מפני שהיה צעיר עמדו לרגע בעיניו דמעות עלבון על הזדמנות שנמלטה מתחת לאפו. הוא התרומם, בעט בבוז בגופה והרים את ראשו. במרובע הסורגים העליון נראה כוכב בודד.
לאלה עותמן הביט בו באדישות. שומריו שחיפשוהו בכל מקום עמדו וחיכו לו על מדרגות בית־הסוהר.
“חילקתי צדקה לעניים ולנצרכים” אמר להם לאלה עותמן, בחשבו על התפקידים המדיניים שמחכים לו בעתיד ועל האופנות המשתנות בחצרו של סולימן המפואר, “כפי שצריך לעשות לפני מסע ארוך”, והוסיף: “כך אומרים”.
השומרים והפקידים צחקו וקראו: “יחי לאלה עותמן!”
לאחר שעה כבר נמצא לאלה עותמן על סיפון האניה, רושם הערות בדבר תיקון נמל סעידה ועובר על חשבונות אספקת תבן ובשר לגדוד המחכה לו באחד ממבצרי טוניס.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות