כדי להקל על הקוראים, ברצוני לשרטט כאן בקצרה את מהלך ההתרחשויות שבפרק, להזכיר כמה מן האירועים שקדמו לו הדרושים להבנתו, ולהעיר מספר הערות על מיבנהו הכללי.

שעת ההתרחשות של הפרק היא סמוך לארבע אחה"צ (שעה חשובה, משום שבה אמורה להתקיים פגישתם של מוֹלי, אשת בּלוּם, ושל מאהבה, ‘עזאזל’ בוֹילאן – פגישה אשר בלום יודע עליה). מקום ההתרחשות הוא הבּאר והמסעדה של מלון ‘אורמונד’.

לאחר הפתיחה (המנוקדת כאן) שאשוב אליה בהמשך, אנו פוגשים את שתי המלצריות – מיס דוּס, בעלת השיער בצבע ארד, ומיס קנדי, שצבע שערה זהב – כשהן מתבוננות מבעד לחלון ה’אורמונד' בשיירת המישנה־למלך, העוברת ברחוב בדרכה לשוק־הצדקה, אשר מתקיים אותו יום בדאבלין.

בין קטעי תיאורן של המלצריות משלב ג’ויס לסירוגין קטעים המתארים את מהלכו של בלום ברחובות דאבלין. בלום נושא אתו את הספר ‘מנעמי החטא’, אותו קנה עבור מולי, ובו הספיק כבר לקרוא קטע המתאר את פגישת הגיבורה עם מאהבה ראוּל – פגישה המתקשרת במחשבותיו עם פגישתם היעודה של מולי ושל בוילאן.

בקטע הבא שבו מופיע בלום (נפתח במלים “בּלוּ־אשר עינו הכהה”), הוא נזכר בביקורו במוזיאון העירוני, בבוקר אותו יום. ביקור זה הוקדש לבדיקת האנאטומיה של פסלי האֵלות במוזיאון, אך מאליגן, ידידו של סטיבן דדאלוס (גיבורו השני של הספר), הפריע לבלום בעברו שם בשעת מעשה (“לא יכולתי לראות. הבחור הזה דיבר”).

בשלישי שבקטעים העוסקים בבלום (נפתח במלים “ליד משרדי קאנטוול”) נזכר בלום בנאנטי, מנהל הדפוס של העתון ‘פרימאן’, שהוא מגייס עבורו מודעות־פרסומת. תוך כדי כך הוא נזכר במודעה, שבה הוא מטפל באותו יום, מודעה עבור סוחר בשם יפתח. “בארבע, היא אמרה” מתייחס לדברי מולי על פגישתה עם בוילאן; “בשביל ראול” מקשר זאת עם הספר שקנה; ומכאן הוא עובר לתוכניתו לקנות עבור מולי תחתונית־משי סגולה בכסף שירוויח.

בינתיים נכנס למסבאה סיימון דדאלוס, אביו של סטיבן. הוא משוחח עם מיס דוס, המלצרית, על חופשתה ברוסטרוור, מזמין ויסקי ומתעסק עם מקטרתו. אחריו נכנס לנהאן, שקבע עם ‘עזאזל’ בוילאן פגישה ב’אורמונד'. ושוב משולב קטע הנוגע לבלום – בלום חושב הפעם על מארתה, בחורה שאִתה הוא מתכתב תחת השם הבדוי “הנרי פרח”, בעקבות מודעה שפירסם פעם בעתון. באותו יום קיבל ממנה מכתב, ששורות ממנו צצות ועולות בזכרונו בהמשך הפרק.

לנהאן מבלה את זמנו, תוך כדי ציפיה לבוילאן, בפלירטוּט עם מיס קנדי המלצרית, המתעלמת מחיזוריו. במקביל נרמזת התקרבותו של בוילאן למקום על־ידי צלצול ה"עינבל" של כרכרתו: “העינבל” לגזרותיו הדקדוקיות השונות הוא המוטיב החוזר, שמתלווה אל בוילאן לאורך הספר כולו (כולל ‘התענבלותם’ של קפיצי מיטתה של מולי).

לנהאן נכנס בשיחה עם סיימון דדאלוס על בנו, סטיבן. סטיבן אינו גר עם אביו ואחיותיו (מאז מות אמו), ולפיכך האב אינו יודע הרבה על מוצאותיו. לנהאן מדווח למר דדאלוס על פגישתו באותו יום עם סטיבן – תחילה במערכת ה’פרימאן' ואחר־כך במסבאת מוּניי.

בעקבות הערה של מר דדאלוס מספרת מיס דוס על מכוון־הפסנתרים העיוור, שביקר במסבאה קודם לכן. הוא שכח שם את הקוֹלן שהביא אתו, ולקראת סיום הפרק יחזור ל’אורמונד' כדי לקחתו משם. בתוך השתפכותה הסנטימנטאלית של מיס דוס על מר־גורלו משולב המשפט “קללת אלוהים על ממזר בן־כלבה” – משפט שהשמיע מכוון הפסנתרים בפרק קודם, כשנתקל במישהו ברחוב. מר דדאלוס בודק את הפסנתר המכוּון – מרים את המכסה, דורך על הדוושה וכו'.

ושוב מוכנס ללא אזהרה מוקדמת קטע על בלום. הוא נמצא כבר בחנות למכשירי־כתיבה, שם הוא מזמין שני גליונות נייר ושתי מעטפות (כדי לכתוב למארתה). הוא נזכר בעבודתו אצל חכמי היילי, סוחר במכשירי־כתיבה; בשמו הבדוי “הנרי פּרח”, בו הוא חותם על מכתביו למארתה; ובמשפט מתוך מכתבה האחרון של מארתה: “האם אתה לא מאושר אצלך בבית?” מארתה צירפה למכתבה גם פרח, שהודק למכתב בסיכה.

על דלת החנות רואה בלום כרזת־פרסומת לסיגר בשם “בתולת־הים”. כשהוא מרים את עיניו הוא רואה את בוילאן עובר בכרכרתו את גשר אֶסכּס. זוהי הפעם השלישית שהוא נתקל בו היום במקרה. הפעם הוא מחליט לעקוב אחרי בוילאן, מודע לכך ששעת הפגישה עם מולי מתקרבת. בחפזונו הוא שוכח לשלם בעד הנייר והמעטפות, שיכחה שהמוכרת ממהרת להעמידו עליה.

באותו זמן שר סיימון דדאלוס בבּאר ה’אורמונד' את השיר “זוהר כוכבים מחוויר”, ומלווה את עצמו בנגינה על הפסנתר. בוילאן מגיע בכרכרתו לפתח ה’אורמונד' ונכנס פנימה. בלום חומק אחריו ונתקל בריצ’י גולדינג, גיסו של סיימון דדאלוס (אחי אשתו המנוחה). בוילאן מזמין משקה ושואל על תוצאותיו של מירוץ־הסוסים, שהתקיים באותו יום: “התוצאות כבר הגיעו? – עדיין לא”. בלום תוהה על מעשיו של בוילאן ב’אורמונד' בשעה שנקבעה לפגישתו עם מולי, ומחליט לנצל את ריצ’י גולדינג כדי להיכנס יחד אתו ל’אורמונד', מבלי שבוילאן ישגיח בו: “רואה, בלתי־נראה”.

בוילאן מספר ללנהאן כי הימר על הסוס “שרביט”: “לא בשביל עצמי, אתה מבין. שיגעון של איזה ידידה” (הלא היא מולי) – אך סוס זה אינו עתיד לנצח במירוץ, אלא דווקא סוס אחר, המקושר ברומאן עם בלום. מיס קנדי עוברת לידם ותוהה ממי קיבל בוילאן את הפרח הנעוץ בדש־מעילו. לנהאן מנסה לשכנע את מיס דוס, שתדגים בפניו ובפני בוילאן את תעלול הבירית שלה (כשברקע ממשיכות להישמע שורות מתוך השיר ששר סיימון דדאלוס). היא נעתרת לבסוף, מותחת את הבירית ומניחה לה להתרפות בצליפה כנגד ירכה: צליפה המתוארת בפי לנהאן כ"צלצול פעמון" (ובצרפתית דווקא).

בוילאן נחפז להסתלק, כדי להספיק להגיע לפגישה, ובצאתו נתקל בבּן דוֹלארד – זמר בס־באריטון (שהיה גם הוא פעם ממחזריה של מולי); ובאב קאוּלי. בן דולארד נילווה אל האב קאולי, כדי לסייע לו בפתרון בעיותיו הכספיות עם בעל־הבית שלו ועם מלווה־בריבית, שאיים לעקל את נכסיו. הוא מבטיח לו ש"אלפי ברגאן ידבר עם הארוך" – ג’והן ‘הארוך’, שהוא סגן־השריף בדאבלין.

בלום וגולדינג מזמינים שתייה. בלום לבוש שחורים, כיון שבבוקר אותו יום השתתף בהלוויה (של פטריק דיגנאם, ממכריו). דולארד מתיישב ליד הפסנתר ומנסה לשכנע את סיימון דדאלוס לשיר. בסוגריים נזכרת הערת לגלוג, שכיוון דדאלוס כלפי דולארד באותו יום – “תתפסו את הפרצוף הזה עם [המכנסיים המתנפנפים]”.

צלצול ה"עינבל" מציין את התרחקותו של בוילאן בכרכרה. בלום שומע זאת ונאנח. מיס דוס שומעת אף היא ומהרהרת בבוילאן ובסיכוייה האפשריים לזכות בתשומת־לבו.

דדאלוס, דולארד וקאולי נזכרים יחד בערב, שבו היה דולארד אמור להופיע בקונצרט ולא היו לו בגדים מתאימים להופעה (“בגדי חתנים”). הם הזדקקו אז לעזרתו של בלום, אשר לצורך הכנסה צדדית עסק במכירת בגדים משומשים. האב קאולי הוא שהציע אז לפנות אל בלום, והלה נתן להם את הבגדים הנחוצים מבלי לדרוש תשלום. (המכנסיים שנתן אז לדולארד היו צרים עליו, ובהמשך הפרק נזכר בלום עצמו באותה אפיזודה ובצחוקה הפרוע של מולי למראה המכנסיים ההדוקים על דולארד.)

מולי (מאריון) בלום נזכרת אף היא בשיחה. בעקבות איזכור זה משולב משפט המעלה מספר פרטים מבוקרו של אותו יום: “גברת מאריון מת הם פסיק או זה. ריח משהו נשרף של פוֹל דה קוֹק. שם נחמד יש”. ‘מת הם פסיק או זה’ הוא גירסתה של מולי למלה ‘מטאמפסיכוזיס’ (“גלגול־נשמות”), שבה נתקלה בספר (מאת פול דה קוק, רומאניסטן צרפתי), וביקשה מבלום שיפרש לה את המלה. בזמן שניסה את כוחו בפירוש הגיע אליהם מן המטבח ריח הכליות, שהשאיר בלום על האש. באותה הזדמנות התפעלה גם מולי מ’שמו הנחמד' של פול דה קוק, שם שיקושר בהמשך הפרק עם “cock” (“תרנגול” באנגלית): ה’תרנגול', כביכול, המכריז על בגידתה של מולי בבלום (כתרנגול שקריאותיו ציינו את בגידתו של פטרוס בישו).

דדאלוס, דולארד וקאולי ממשיכים בשיחה על מולי, ששמה לפני נישואיה היה טווידי. אביה היה מייג’ור בצבא הבריטי ושירת בצוק גיברלטאר, שם נולדה מולי.

בלום וגולדינג אוכלים. בוילאן ממשיך בדרכו לעבר מולי. דולארד פותח בשיר – “בּבלוֹע אהבה”. מיס קנדי משרתת שני לקוחות חדשים, השואלים אותה בדבר מטרת נסיעתו של המישנה־למלך (ה"לורד־לווטננט"); הפרסות של סוסי מרכבתו חוזרות ו"נשמעות" בזכרונה של מיס קנדי, כשהיא מחפשת בעיתון פרטים על נסיעתו. כאן נזכר גם בלום באותו ערב בו השאיל לדולארד את הבגדים, ובכינוי שהמציאה מולי לדולארד: “באס בוֹר־אתוֹן”.

לקוח נוסף נכנס – ג’ורג' לידוול, עורך־דין. גם הוא בא להיפגש עם לנהאן. בלום מקשיב לנגינתו של קאולי ומהרהר בחוויות מוסיקליות אחרות שעברו עליו. ביניהן משתלבים זכרונות על טיול שערך בספינה “אֶרין” (עם בתו מילי), ובפגישת־אהבים עם מולי על ההר ‘בּן האוּת’ (שליד דאבלין) לפני נישואיהם.

ריצ’י גולדינג מעלה אף הוא זכרונות על זמרים שנכח בהופעותיהם. בלום מתרכז יותר בהעוויות־הכאב שעל פני גולדינג, הסובל ממחלת־כליות. לדעת בלום מורכבות הגלולות, שריצ’י לוקח כנגד מחלתו, מפירורי לחם כתושים. בלום תמה גם על יחסו המוזר של גולדינג לכסף – מחד הוא מפזר כספים, ומאידך מסרב לשלם חשבונות. בין השירים שמזכיר גולדינג נימנית אַריה מתוך “הסהרורית” לבּליני. בלום מהרהר בעלילת האופרה – “מתוך שינה היא הלכה אליו”, ונזכר שוב ב"עינבל הכרכרה" של בוילאן.

צלילי קולו של סיימון דדאלוס מגיעים אליהם מן הבּאר: “עת לראשונה ראיתי”. בלום מקשיב ונזכר ב"זמר אהבה ישן מתוק" – שיר שאותו מתעתדת מולי לשיר בסיבוב־הופעות, שבוילאן הוא אמרגנו. בלום מהרהר בהצלחחתם של טנורים עם נשים, ואגב־כך בפזמונו של בוילאן, “נערות חוף הים”: כולן גומות־חן ושיער מתולתל / ראשך מסתחרר ממש כגלגל, [“כגוּלגל”, במבטאו של בוילאן] / הנערות האלה, הנערות בכלל, / נערות חוף־הים היפות על הגל.

קטעים מפזמון זה מופיעים כאן, ועוד יחזרו בהמשך הפרק. המלים “באיזה בושם אשתך [משתמשת]?” לקוחות מתוך מכתבה של מארתה, שנתקבל באותו בוקר. בלום מדמיין לעצמו את פגישתם של בוילאן ומולי, ושוב מקשר זאת עם משפט מתוך 'מנעמי החטא’ – “ידיים גיששו אחר החמוקים”.

מכאן עובר בלום להרהר בסיימול דדאלוס, יליד מחוז קוֹרק (דרום אירלנד). דדאלוס יכול היה, לדעתו, להרוויח הרבה כסף כזמר, ובמקום זאת הרס את חייו ואת חיי אשתו. עכשיו הוא מגזים בשתייה במקום לחיות על דיאטה מאוזנת, החיונית לזמרים.

בלום מזהה את השיר שמשמיע דדאלוס כלקוח מתוך האופרה “מארתה” – “בדיוק כשאני הולך לכתוב” (למארתה). זהו שירו של ליוֹנל, מאהבה של מארתה באופרה.¹ “שם נחמד יש לך” הוא שוב משפט מתוך מכתבה של מארתה (ביחס לשם ‘הנרי פרח’) – אך הוא מזכיר גם את דברי מולי על שמו של פול דה קוק. המשפט “קראתי לך ילד רע” לקוח אף הוא ממכתבה של מארתה.

המלים “עת לראשונה ראיתי” מתוך האַריה מזכירות לבלום את פגישתו הראשונה עם מולי, במסיבה אצל מאט דילוֹן, ראש־העיר דאז של דאבלין. באותה מסיבה שיחקו במשחק “כסאות מוסיקליים” וה’גורל' הפגיש את שניהם במשחק. מולי, שהיא זמרת סופראן, השמיעה אז שיר בשם “ציפיה”.

עם סיום האַריה זוכה סיימון דדאלוס למחיאות־כף נלהבות. בוילאן מוזכר שוב – הוא עדיין בדרכו אל מולי, עובר על־פני אנדרטאות שונות המוצבות בדאבלין. ריצ’י גולדינג נזכר בערב בו שמע את סיימון (סי) דדאלוס שר את “כבוד המעלה והשבח”. בלום מהרהר ביחסיהם הגרועים של גולדינג ודדאלוס, שני הגיסים. דדאלוס בז לגיסו, ואילו זה מעריץ אותו.

מחשבותיו של בלום מובילות אותו אל הלוויתו של דיגנאם, בה השתתף באותו בוקר. בבית־הקברות הבחין בעכברוש בין המציבות, מראה שזכרונו רודף אחריו מאז. הוא נזכר גם בכך שתרם חמישה שילינג למען יתומיו של דיגנאם, וכן בטקס הקבורה עצמו – מלים לאטיניות שקלט מתוך התפילה, וצורתו של הכומר השמן בעל “הכרס של כלבלב מורעל”. יום אחד גם הוא ימות, חושב בלום, ואז מולי תסבול.

בלום מחליט לכתוב למארתה ומבקש מן המלצר מכשירי־כתיבה. כאן משתרבבת דוגמא אופיינית של הרהוריו ה’מדעיים' של בלום – הפעם בנוגע למרכיביה המאתמטיים של המוסיקה – וכן תמיהה על כך שבתו מילי לא ניחנה בכל נטייה מוסיקלית, למרות ש"שנינו זאת אומרת", הוא ומולי, נוטים למוסיקה.

דדאלוס מספר לדולארד על שירתם של המלחים האיטלקיים, אותה שמע בילדותו. בלום מרפרף על־פני רשימת הנפטרים בעתון ‘פרימאן’, בתוכה גם שמו של דיגנאם. הוא מעמיד פנים, בגלל גולדינג, כי המכתב שהוא כותב הינו בתשובה להצעת־עבודה המופיעה בעיתון. בכוונתו לצרף למכתבו המחאת־דואר כמתנה למארתה, ותוך כדי כך הוא מחשב את סכום הכסף שהוציא כבר היום: “חמישה בשביל דיגנ[אם]. שניים בערך כאן. פּני בשביל השחפים [בלום קנה עוגה בפּני כדי להאכיל את השחפים הרעבים ליד המזח – ובאותה הזדמנות השליך לנהר עלון־תעמולה דתי שקיבל ברחוב, עלון בו הוכרז כי “אליהו מגיע”], שבעה אצל דייוי ביירן” [המסעדה בה אכל ארוחת־צהריים].

בזמן כתיבת המכתב נזכר בלום במשפטים נוספים מתוך מכתבה של מארתה: “אני אספר לך […] העולם האחר […] הסבלנות שלי יתפקע”. הוא חושב גם על הכרטיס הנושא את השם “הנרי פרח”, אותו הוא מציג בבית־הדואר בבואו לקבל את מכתביה של מארתה. הכרטיס נעוץ בתוך כובעו, שהתוית המצהירה על היותו “כובע משובח” נמחקה מעט [“כוב משובח”].

בינתיים הגיע כבר בוילאן עד לאיטליז של דלוגאץ', הסמוך לביתו של בלום. בלום מסיים את מכתבו, וכשהוא מספיג את הדיו מן הכתובת, הוא נזכר בסיפור שקרא אותו בוקר בעתון בשם “הלקט הנבחר”. מחברו של הסיפור, שזכה בפרס, קיבל תשלום “בסך גיני לכל טור”; הסיפור הסתיים במשפט – “מטצ’אם מהרהר תכופות [במבצע המזהיר, שבאמצעותו זכה בקוסמת הצוחקת]”. האסוסיאציה הבאה של בלום מובילה משמו של מחבר הסיפור – בּוֹפוֹי – אל גב' פיוּרפוֹי, הסובלת מצירי־לידה זה שלושה ימים; ומכאן אל האשה שסיפרה לו על־כך הבוקר, ואשר בעלה קיבל גלויה מתגרה, בה היה כתוב רק “ע. ז.”

הפיסקה הפותחת במלים “בערוגת הוורדים של ג’רארד”, מובאת כאסוסיאציה (של מי?) לשמו של שקספיר,

ולקוחה מתוך הרהוריו של סטיבן דדאלוס, בפרק קודם, על שקספיר. בלום נזכר בינתיים בפגישה שקבע עם אחדים מידידיו, בעניין משפחתו של דיגנאם, במסבאתו של קירנאן. הוא מחליט לקום וללכת לשם.

מיס דוס מראה לג’ורג' לידוול קונכייה, שהביאה אתה מחופשתה. שניהם מצמידים את אוזנם לקונכייה, בעוד בלום עוקב אחריהם. האות הראשון להתקרבותו של מכוון־הפסנתרים העיוור נשמע: “הך” – קול נקישת מקלו על המדרכה. ככל שיתקרב יותר אל ה’אורמונד' כן יתכפו אותות אלה.

בלום, המביט במלצריות המקשיבות לקונכייה, נזכר שוב בפזמונו של בוילאן “נערות חוף־הים היפות” (“ראשך ממש [כגלגל]”). בהמשך הוא נזכר באירוע נוסף מבוקר אותו יום: “המזוודה של מ’קוי. אשתי ואשתך. חתולה מיללת”. מ’קוי הוא אדם שאיתו נפגש הבוקר, ואשר גם אשתו זמרת (כמולי) – אלא שדעתו של בלום על קולה, כמתברר גם מן הקטע כאן, אינה טובה במיוחד. מ’קוי עוסק באיסוף מזוודות מתמיד לצורך מסעותיה הדמיוניים של אשתו. בוילאן מגיע לביתם של בלום ומולי. בלום עצמו נזכר בסיר־הלילה, דווקא, של אשתו, ומדגים לנו שוב את ידיעותיו המדעיות: “בגלל שהאקוסטיקה, התהודה משתנה בדיוק כמו שהמשקל של המים שווה לחוק של נפילת המים”. הצלילים על דפנות סיר־הלילה מזכירים לו את הראפסודיות של ליסט, וכן “פנינים. טיפות. גשם”.

בוילאן דופק בדלת הבית. ‘פול דה קוק’ מכריז בקריאת־תרנגול על הבגידה הקריבה. למוסיקה מצטרף ה"הך" של מכוון־הפסנתרים. בלום מודיע לגולדינג שעליו ללכת, ומשלם למלצר.

באותו זמן פותח בן דולארד בשיר הפאטריוטי “הנער גזוז השיער”, ובלום מתעכב כדי לשמוע. השיר מספר על מורד אירי, המגיע לביתו של כומר ומבקש להתוודות. הוא מספר לכומר על אביו, שנפל במצור על רוֹס, ועל אחיו, שנפלו בגוֹריי. הוא לבדו נשאר מכל משפחתו, ומתעתד ללכת ולהילחם בווקספוֹרד כנגד הבריטים. הוא מונה בפני הכומר את חטאיו האיומים (קילל שלוש פעמים מאז חג הפסחא; הלך לשחק פעם בזמן המיסה; ושכח להתפלל לזכר אמו בהזדמנות אחת). הוא מצהיר שאינו שונא איש, אך מולדתו אהובה עליו יותר מן המלך (האנגלי), ורצונו בבירכת הכומר בטרם ייצא לקרב. הכומר מתרומם ממושבו ואז מסתבר כי היה זה קצין בריטי מחופש, שהשתלט על ביתו של הכומר, ועתה הוא שולח את הנער לתלייה. מילותיו של השיר מופיעות לסירוגין לאורך עמודיו הבאים של הפרק, בלווית מחשבותיו של בלום, המהוות קומנטאר שוטף לתוכנן.

תחילה מהרהר בלום בגורלו של בּן דולארד – פעם עבד כסַפּק לצורכי־אוניות, אך לאחר שפשט את הרגל פנה לשתייה, ועכשיו הוא גר במעון שהקים, למרבה האירוניה, אחד מבעלי חברת הבירה האירית ‘גינס’. דולארד מנסה להתעשר מחדש על־ידי פתרון חידונים, אך ללא הצלחה מרובה.

נוסחת־הוידוי מתוך השיר (“Mea culpa” – “אשמתי”) מזכירה שוב לבלום את הכומר בבית־הקברות, אהרון מאטי (ששמו העלה בדעתו ארון־מתים), ואת העכברוש שראה בין המציבות. בהמשך הוא נזכר בקונצרט שנכח בו עם מולי, בשמלה שלבשה אז, וכיצד סיפר לה על שפינוזה. “מת הם פסיק או זה” חוזר ונזכר, וכן תגובתה של מולי להסברו המגושם של בלום למונח ‘מטאמפסיכוזיס’: “אוף, סלעים ואבנים!”

המלים “אחרון לגזעו” מתוך השיר שולחות את בלום לעובדה שאין לו בן: רק מילי, בתו בת החמש־עשרה, הנמצאת עכשיו מחוץ לדאבלין, במקום שם פגשה ב"סטודנט צעיר". בנו, רוּדי, מת בגיל שבעה ימים ו"עכשיו מאוחר מדי. ואולי לא?"

כאשר דולארד מתקרב לסיום השיר, קם בלום ללכת – לא לפני שהוא מציין לפניו את בגדיה היקרים של המלצרית, ואת הצורך להיזהר מפני הסתבכות עם נשים: הן עלולות לתבוע את הגבר על הפרת־הבטחה. הוא עצמו נקט באמצעי הזהירות של שימוש בשם בדוי, שם שמצא חן כל־כך בעיני מארתה.

הוא מגלה כי חנחוניה של המלצרית כוּונו אל לידוול ולא אליו. קריאת התרנגול הבוגדנית חוזרת – ובמשולב אתה בא סיומו של השיר, המדבר אף הוא על בגידה. בלום נפרד מגולדינג ומרגיש בקומו, כי הסבון שקנה הבוקר (ושמר אותו בכיס מכנסיו) נדבק לגופו בזמן הישיבה. הוא מזכיר לעצמו לקנות מישחת־פנים שהבטיח למולי, ובודק אם כרטיס־הביקור המזוייף עדיין בתוך הכובע. בצאתו הוא שומע את התשואות והמחמאות שזוכה להן בן דולארד על הביצוע של השיר.

ברחוב פונה בלום אל משרד־הדואר, כדי לשלוח את המכתב למארתה, אך מחליט ללכת בדרך עקיפין, כדי שלא לעבור על־פני ביתו של המלווה־בריבית, ראובן ג’י, לו הוא חייב כסף. הוא מתחרט על הפגישה שקבע בעניין דיגנאם.

“אל המזח עולה ליונליאופולד, הנרי ילד־רע” – בלום מזוהה כאן עם ליונל, מאהבה של מארתה באופרה, ואחר־כך מכונה בשמו הבדוי, הנרי, בצירוף התואר “ילד רע” שהקנתה לו מארתה במכתבה. הספר ‘מנעמי החטא’ נזכר שוב, בלווית בדל־מובאה נוסף: “עם קישוטים מצוייצים” (פרט מתיאור לבושה של האשה הבוגדנית). בסוף הפיסקה מכונה בלום בשם בו קוראת לו אשתו – “פּוֹלדי”.

לאחר צאתו מן ה’אורמונד' משוחחים עליו ביניהם דדאלוס ולידוול. דדאלוס מספר שהיה אתו הבוקר בהלוויה של דיגנאם, ולידוול מציין כי לאשתו של בלום, מולי, יש קול יפה. באותו זמן מבחינה המלצרית בקוֹלן שהשאיר אחריו מכוון־הפסנתרים, אשר סימני התקרבותו לבּאר מתעצמים והולכים (“הך. הך. הך. הך.”).

בלום מוטרד מפעילות מעיו ומצטער שאין בידו “תרופת הפלא ההיא”, כנגד עצירות. הוא עובר ליד משרד פראקליטות, וממשיך בהרהוריו המופסקים על מוסיקה, כלי־נגינה ונגנים. הוא מהרהר גם בטפשותו של ‘הנער גזוז־השיער’, שלא הבחין במירמה; ונזכר באיש “שהיה בבית־הקברות עם המאקינטוש החום” – איש מסתורי, שזהותו נשארת בגדר חידה לאורך הרומאן כולו.

לקראת בלום באה פרוצה, שאתה בילה פעם לילה אחד. באותו לילה הזכירה בפניו הפרוצה את מולי – “הגברת השמנה הזאתי שהיתה אתך שמה עם השמלה בצבע חום”. הערה מסוג זה, בנסיבות מעין אלה, “הורסת לך את הכל”, מתלונן בלום. הוא מקווה עכשיו שהפרוצה לא תבחין בו, ומסכם בנדיבות: “טוב, נו, היא צריכה לחיות כמו כל אחד אחר”.

מכוון־הפסנתרים נכנס לבּאר, וכניסתו מתוארת באותן מלים שתיארו בשיר את כניסת הנער גזוז־השיער אל בית הכומר: “צעיר נכנס לעזרת פרוזדור עזוב”. בלום מתבונן בינתיים בדיוקן (המוצג בחלון־ראווה) של רוברט אֶמט, מורד אירי שהוצא להורג בידי הבריטים ב־1803. ליד הדיוקן מובאות מילותיו האחרונות של אמט: “כאשר ארצי תמצא את מקומה בין אומות העולם, עם בוא יום זה, רק אז על קברי כתובת תירשם. אני את שלי סיימתי”. מלים אלה מצוטטות בטקסט במקוטע, כשלפניהן מובאות עוד שורותיו האחרונות של השיר “הנער גזוז־השיער”: “אנשי אמונים כמוכם אתם, ישיקו אתנו כוסם” (בטקסט כתוב במסולף – “כוסכם”); מלים המלוּות בהשקת כוסות בבּאר ה’אורמונד'. במשולב עם מילותיו האחרונות של אֶמט משוחזרים בסוף הפרק צלילי השתחררות הגאזים במעיו של בלום, תחת חסותו של רעש חשמלית (“הזדמ[נות] טובה”) ותוך כדי קריאת הכתובת. אם נזכור כי משקלם הרגשי של דברי אמט שקול באירלנד למשהו מעין “טוב למות בעד ארצנו”, נבין את האפקט של תשלובת זו על הקורא האירי הממוצע.

ולסיום כמה מלים על מיבנהו של הפרק. שמו של הפרק – “סירנות” – מקביל אותו לפגישת אודיסאוס עם בתולות־הים, ששירתן הקסומה היתה מפתה מלחים להתקרב אליהן ולפגוש את מותם. אבל ההקבלות התוכניות בין הפרק לאפיזודה ההוֹמרית אינן רבות ביותר. שתי המלצריות המפתות – אולי – מקושרות עם הסירנות באמצעות מספר מיטפורות (כגון: “קרסו שתיהן מאחורי שוּנית דלפק”; “כּף־הדלפק”; “שיער של עלומיה, של בתולת־הים”; “צל מצולות אפלולי […] קריר וירקרק־כים”; “הן כמהו במצולת צל ים”). מיס דוס גם בילתה את חופשתה על שפת־הים, ודדאלוס מאשים אותה בכך ש’פיתתה שם גברים תמימים מסכנים'. היא שרה את השיר “אידולורס, מלכת ימי המזרח”, ואף מזוהה בהמשך עם אותה ‘דולורס’. לבסוף, היא משמיעה גם “צלצול פעמונים” בעזרת הבירית שלה – מקבילה לגלגנית לשירת־הקסם של הסירנות.

עיקר תפקיד השירה מועבר בפרק לגברים – דדאלוס (טנור),² ודולארד (באס־באריטון). רמיזות נוספות לסירנות במסגרת ההתרחשות הן מודעת־הפרסומת לסיגר “בתולת־הים”, התמונה שעל הפסנתר המתארת נוף־ים, ושירו של בוילאן “נערות חוף־הים”. בנוסף לאלה ישנן רמיזות רבות למוסיקה בכלל, ופיגורות לשוניות השולחות למוסיקה (חיזוריו של לנהאן אחר המלצרית מכוּנים “אוברטורות”; או “צחק כל הטריוֹ”; “אנחנו כלי־הנבל שלהן”; “סדק בקתרוס” וכו').

האפקט העיקרי של הפרק מושג, כמובן, באמצעות המירקם הצלילי של הלשון. פתיחתו של הפרק תוארה כאוֹברטוּרה, המציגה קטעים מן התימות העיקריות שתפותחנה בהמשך, ותושלמנה במסגרת ההקשר המלא בגוף הפרק. הפתיחה מסתיימת במלה “נתחיל!”, שהיא כעין ציווי של המנצח לתזמורת לפתוח ביצירה עצמה. גם בהמשך הפרק ישנו ניצול של טכניקות מוסיקליות רבות – למשל, שילוב מוטיבים במסורג (ה־"הך" של מכוון הפסנתרים, ה"עינבל" של בוילאן, וכד'), משחקי־מלים למיניהם, שנעשו נסיונות להקבילם לאמצעים מוסיקליי ידועים,³ ועוד. אך גם ללא הקבלות אחרונות אלה, המפוקפקות בחלקן, ניתן ליהנות מן העושר הלשוני ומגיוון ההמצאה שהשקיע ג’ויס בפרק זה, מן היפים שבספר כולו.