אָרָד לְיַד זָהָב שָׁמְעוּ אֶת בַּרְזֶל־הַפְּרָסוֹת, מְהַדְהֵד־פְּלָדָה מְחוּצפנפנ פנפנפנ.

שְׁבָבִים, שׁוֹלֵף שְׁבָבִים מֵאֲגוּדָל סַלְעִי, שְׁבָבִים. אֲיֻמָּה! וְזָהָב הִתְלַהֲטָה יוֹתֵר.

נְשִׁיפַת שׁוֹפָר שַׁרְקָנִית נִגְרְפָה, נִבְלֶמֶת.

נִבְלֶמֶת. אוֹצָר פְּרָחִים בָּלוּם בִּ־

שְׂעַר זָהָב קְלוּעַ־צְרִיחִים.

וֶרֶד מְרַצֵּד עַל מֶשִׁי שְׁדֵי סַטֵין, וֶרֶד קַסְטִילְיָה.

מַרְטִיטָה וּמְטַרְלֶלֶת: אִידוֹלוֹרֶס.

קוּקוּ! מִי מִתְחַבֵּא… קוּקִיַּת־זָהָב?

דִּינְג נַעֲנָה לְאָרָד בְּהֶמְיַת רַחֲמֶיהָ.

וְקוֹל קוֹרֵא, טָהוֹר, מוּאָט וּפוֹעֵם. מֵאֵט־לִגְוֹעַ.

פִּתּוּי. בִּטּוּי עָרֵב. אֲבָל הַבֵּט! זֹהַר כּוֹכָבִים מַחְוִיר. הוֹ וֶרֶד! צִלְצוּלֵי צִפּוֹר מְצַיְּצִים מַעֲנֶה. קַסְטִילְיָה. הַשַּׁחַר מַפְצִיעַ.

עִנְבָּל עִנְבָּלִי, הִתְהוֹלֵל מְעַנְבֵּל.

מַטְבֵּעַ צִלְצְלָה בְּאוֹן. שָׁעוֹן נָקַשׁ בְּשָׁאוֹן.

הִתְוַדּוּת. sonnez. יָכוֹל. בִּירִית נִרְתַּעַת. לֹא אוּכַל לְעָזְבֵךְ. טְפַח. La cloche! יָרֵךְ נַעֲנֵית לִטְפִיחָה. הִתְוַדּוּת. חֲמִימָה. אֲהוּבָתִי, הֲיִי שָׁלוֹם.

עִנְבָּל. בְּלוּ.

בְּרַד אַקּוֹרְדִים מִתְנַפֵּץ. בִּבְלֹעַ אַהֲבָה. מִלְחָמָה! מִלְחָמָה! קְרוּם־הַתֹּף.

מִפְרָשׂ! צָעִיף נָגֹל עֲלֵי גַּלִּים.

אָבוּד. קִיכְלִי חִלֵּל. הַכֹּל אָבוּד עַכְשָׁו.

קֶרֶן. קוּקֶרֶן.

עֵת לָרִאשׁוֹנָה רָאָה. אוֹיָה!

תַּיִשׁ שׁוֹפֵעַ. מִתְפָּעֵם שׁוֹפֵעַ.

אָה, קֶסֶם! מַקְסִימוֹת.

מַרְתָּה! שׁוּבִי!

כַּפְכּוֹף. כִּיפְכַּף. כַּפִיכַּף.

אֱלֹהִימאַדִּירִים הוּאלֹא שָׁמַעבַּחַ יִימשֶׁלּוֹ.

פֶּט הַחֵרֵשׁ־קֵרֵחַ מַסְפֵּג מַנִּיחַ סַכִּין לוֹקֵחַ.

קְרִיאָה לֵילִית לְאוֹר יָרֵחַ: הַרְחֵק: הַרְחֵק.

אֲנִי מַרְגִישׁ כָּל־כָּך עָצוּב. נ.ב. כָּל־כָּך בּוֹדֵד, לִבְלוּב בְּלִי מִי.

תַּקְשִׁיב!

קֶרֶן־הַקּוֹנְכִית הַקָּרָה מִתְעַקֶּלֶת מְשֻׁנֶּנֶת. נֶעֶמְדָה לָךָ? כָּל אַחַת וְלִרְעוּתָהּ שִׁכְשׁוּךְ וְגַעַשׁ חֲרִישִׁי.

פְּנִינִים: כַּאֲשֶׁר הִיא. הָרַפְסוֹדְיוֹת שֶׁל לִיסְט. פּססס.

אַתְּ לֹא?

הִיא לֹא: לֹא, לֹא: הֶאֱמִינָה. לִידְיָלִיד. בְּמַקּוֹר קוֹק־רִיקוּ בְּמַקּוֹשׁ קָרָא־קְרוּ.

שְׁחוֹרִים.

עֲמֻקֵּי־צְלִיל. כֵּן, בֶּן, כֵּן.

מַזְמִין מֶלְצַר כְּשֶׁהַזְּמָן קָצָר. חָה חָה. מַזְמִין מֶלְצַר וּמְחַכֶּה חָה.

אֲבָל חַכֶּה!

עָמֹק בְּנִבְכֵי אֲדָמָה אֲפֵלִים. מִרְבְּצֵי מַתֶּכֶת.

נַמִינֶהדַמִינֶה. כֻּלָּם אָבְדוּ. כֻּלָּם נָפְלוּ

זְעִירִים, עֲלֵי־שָׁרָךְ שְׂעַר עֲלוּמֶיהָ הִרְעִידוּ.

אָמֵן! חָרַק שִׁנָּיו בְּזַעַם.

שׁוֹב. הָלוֹך, וָשׁוֹב. שַׁרְבִיט קָרִיר מִשְׁתַּרְבֵּב.

אָרָדלִידְיָה לְיַד מִינָהזָהָב.

לְיַד אָרָד, לְיַד זָהָב, בִּמְצוּלוֹת צֵל יְרַקְרַק כַּיָּם. בְּלוּם. בְּלוּם קְשִׁישָׁא.

מִישֶׁהוּ דָּפַק, מִישֶׁהוּ טָרַק, בְּמַקּוֹשׁ קָרָא־קְרוּ, בְּמַקּוֹר קוֹק־רִיקוּ.

הִתְפַּלְּלוּ בִּשְׁבִילוֹ! הִתְפַּלְּלוּ, אֲנָשִׁים טוֹבִים!

אֶצְבְּעוֹתָיו נְגוּעוֹת הַשִּׁגָּרוֹן נִקְנְקוּ.

בִּיג בֶּן. עוֹג בֶּן־בָּשָׁן.

וֶרֶד קַיִץ קַסְטִילְיָה אַחֲרוֹן לְבַד לִבְלוּב בְּלוּם עָצוּב לִי כָּל־כָּךְ עָזוּב.

פפפט בַּלָּאט. רוּחַ קַל חִלֵּל קָט.

אַנְשֵׁי אֱמוּנִים. לִיד קֶר קַאוּ דֶד וְדוֹל. כָּךְ, כָּךְ, כְּמוֹכֶם אַתֶּם. יַשִּׁיקוּ קְלִינְק עִם קְלַאנְק.

פףףף! אוּוּ!

אַיֵּה אָרָד מִקָּרוֹב? אַיֵּה זָהָב מֵרָחוֹק? הֵיכָן פְּרָסוֹת?

רְרְרְפְּר. קְרַאא. קְרַאאקְלַק.

עִם בּוֹא יוֹם זֶה, רַק אָז. עַל קְקִיבְבְבְרְרִי. יֵירְרְרָשְׁשֵׁם.

סִיַמְתִּי.

נתחיל!

ארד ליד זהב, ראש דוּס ליד ראש קֶנֶדי, מעל לתריס המצוּלב של מסבאת ‘אוֹרמוֹנד’ שמעו עוברות פרסות מישנה־המלך, מהדהדות פלדה.

– האם זאת היא? שאלה מיס קנדי.

מיס דוּס אמרה כן, עם הוד מעלת, אפור־פנינה ו־eau de Nil.¹

– ניגוד מקסים, אמרה מיס קנדי.

אז כולה נרגשת אמרה מיס דוּס נלהטת:

– תסתכלי על הבחור עם הצילינדר הגבוה.

– מי? איפה? שאלה זהב נלהטת עוד יותר.

– במרכבה השנייה, אמרו שפתיה הלחות של מיס דוס, צוחקות בשמש. הוא מסתכל. חכי עד שאני אראה.

היא זינקה במהירות, ארד, אל הפינה המרוחקת ביותר, פוחסת את פניה כנגד השימשה בהילת נשימה בּהוּלָה.

שפתיה הלחות צחקקו עצורות:

– הוא יקבל נקע בצוואר מהסתכלות אחורה.

היא צחקה:

– אפשר לבכות! נכון שהגברים אידיוטים גמורים?

בעצב.

מיס קנדי השתרכה בעצבות מעִם אור בהיר, שוזרת שער שהוּתר מעבר לאוֹזן. משתרכת בעצב, לא עוד זהב, שֵׂרגה ושַׁזרה שֵׂעַר. בעצבות שזרה משתרכת שער זהב מעבר אוֹזן מתקמרת.

– מי שעושה חיים זה הם, בעצב אז אמרה.

גבר.

בּלוּ־מִי עבר על פני המקטרות אצל מוּלאנג, נושא על לבו את מנעמי החטא,² על פני העתיקות אצל וַיין, בזכרונו נישֵׂאת נעימתן של מלים חוטאות, על פני כלי־הבית אצל קארוֹל, עוממים וחבוטים, בשביל ראוּל.

אליהן הנער המשרֵת, אליהן אשר במסבאה, הן מוזגות המסבאה, הגיע. להן המתעלמות ממנו הטיח מגשוֹ על הדלפק, מגש כלי־חרסינה מנקשים. ואז:

– הנה התה שלכם, אמר.

מיס קנדי בגינונים של חן את טס־התה נשאה אל ארגז הפוך של מים מינראליים, מחוץ לטווח עיניים, נמוך.

– מה הולך פה? שאל משרת קולני ללא גינונים.

– תנחש, ענתה מיס דוס תשובה ניצחת, נוטשת את עמדת תצפיתה.

– החתיך שלָךְ, לא?

ארד השיבה ביהירות:

– אני אפנה אל גברת דה־מאסֵיי אם אשמע עוד פעם את גסוּתך המחוצפת.

– מחוצפנפנ פנפנפנ, אינפף חרטום של משרת חסר־בושה, כשהוא נסוג כשהיא איימה כלעומת שבא.

בלום.

לעבר הפרח שלה מבט הקדירה מיס דוס ואמרה:

– בלתי נסבל ביותר היצור הקטן נעשָה. אם הוא לא ילמד איך להתנהג אני אמשוך לו את האוזן לאורך קילומטר.

כבת־אצילים, בניגוד מקסים.

– אל תשימי לב, טענה נגדה מיס קנדי.

היא מזגה תה לספל־תה, ושוב החזירה תה לקנקן־התה. הן קרסו שתיהן מאחורי שׁוּנית דלפק, מחכות על שרפרפים, ארגזים מהופכים, לתה שעדיין לא נחלט. הן מישמשו את הלסוּטוֹת שלהן, שתיהן סַטֵין שחור, שני שילינג ותשעה למטר, מחכות לתה שלא נחלט, ושני שילינג ושבעה.

כן, ארד מקרוב, זהב מרחוק, שמעו מקרוב פלדה, מרחוק פרסות מהדהדות, ושמעו פרסות־פלדה הֵדי פרסות הדי־פלדה.

– נשרפתי נורא מהשמש?

מיס ארד חשפה את צווארה מתוך הלסוּטה.

– לא, אמרה מיס קנדי. זה נעשה אחר כך חוּם. ניסית את תרכובת הבּוֹר עם מי דפנת־הדובדבן?

מיס דוס התרוממה מעט כדי לראות במלוכסן את בבואת עורה בראי־המסבאה, מוזהב אותיות ובו כוסיות רֵיין לבן ויֵין בּוֹרדוֹ הבליחו וּבתווך קונכיה.

– ולהשאיר את הכל דבוק לידיים, אמרה.

– תנסי עם גליצרין, יעצה מיס קנדי.

נפרדת מעל צוואר וידיים, מיס דוס:

– הדברים האלה רק עושים פריחה, השיבה, מתיישבת שוב. ביקשתי מהתּרַח הזקן ההוא שאצל בּוֹייד לתת לי משהו בשביל העור שלי.

מיס קנדי, מוזגת תה חלוט עתה כהלכה, עיוותה פניה והפצירה:

– אוֹך, אל תזכירי לי אותו בשם הרחמים!

– אבל חכי עד שתשמעי, העתירה מיס דוס.

תה מתוק מזגה מיס קנדי ולתוכו חלב, ואז את שתי אוזניה פקקה באצבעות קטנות.

– לא, רק לא זה, קראה היא.

– אני לא אקשיב, קראה.

אבל בלום?

מיס דוס ניחרה בחרחור של תרח מאנפף:

– בשביל המה שלָךְ? אומר הוא.

מיס קנדי חלצה את הפקקים מאוזניה כדי לשמוע, לדבּר: אבל אמרה, אבל הפצירה שוב: – אני לא יכולה לשמוע עליו אחרת אני אתפלץ. הזקן הנבזה המגעיל הזה! הלילה ההוא ב’אנשיינט קונצרט רוּמס'.

היא גמעה במיאוס את המשקה החלוט, תה חם, גמיעה, תה מתוק גמעה.

– כזה הוא היה, אמרה מיס דוס, מפנה בהתרסה את ראש הארד לשלושה־רבעים, מסמרת את כנפות נחיריה. אוּף! אוּף!

צִווחת צחוק צרחנית פרצה מגרונה של מיס קנדי. מיס דוס נשפה וניחרה מבעד לנחיריה אשר ריטטו מחוצפנפנ כחרטום מגַשֵׁש.

– אוֹי! מצווחת, מיס קנדי קראה. בחיים לא תוכלי לשכוח את העין הפוזלת שלו!

– ואת העין השנייה שלָךְ!

בּלוּ־אשר עינוֹ הכהה קראה את שמו של אהרון תאנקוֹפף. למה אני תמיד חושב שזה תאנסוֹפף? לאסוף תאנים אני כנראה חושב. ושמו ההוּגֶנוֹטי של פּרוֹספֶּר לוֹרָה. על המאדוֹנוֹת המבוֹרכות אצל בַּאסִי חלפו עיניו הכהות של בּלוּם. כחולות־גלימה, לבן תחתן, בוֹאוּ אלי. הם מאמינים שהיא אֵל: או אֵלָה. כשהייתי היום. לא יכולתי לראות. הבחור הזה דיבר. סטודנט. אחר־כך עם הבן של דדאלוס. יכול להיות שזה הוא מאליגן. כולן בתולות נאות. זה מה שמושך לשם את הבחורים המופקרים ההם: הלובן שלה.

עברו חלפו עיניו. מנעמי החטא. נעימים הם המנעמים.

של החטא.

בצלצול פעמוֹנֵי צחקוּק שובב קולות זהבארד צעירים התמזגו, דוס עם קנדי, העין השנייה שלך. הן טלטלו לאחור ראשים צעירים, ארד זהַבשוֹבַב, כדי לפרוק את צחוקן בחֵירוּת, בתרועה, השנייה שלך, נותנות אוֹת כל אחת לרעותה, קולות גבוהים נוקבים.

אה, מתנשמות, נאנחות. נאנחות, אה, קטוּלה צהלתן גָוועה.

מיס קנדי הגיעה שוב שפתיה אל סיפלה, הרימה, גמעה לגימה וצחקק־צחקקה. מיס דוס, גוחנת שוב מעל לטס־התה, סימרה שוב את אפה וגלגלה עיניים נפוחות מגוחכות. שוב צחקקנדי, מרכינה את צריחי שערה הבהירים, מסרק־הצב על עורפה נחשף, התיזה את התה מפיה, נחנקת בתה ובצחוק, משתעלת חנוקה, קוראת:

– אוֹי עיניים משוּמנוֹת! תתארי לך להיות נשואה לגבר כזה, קראה. עם השערה וחצי על הסנטר!

דוס נתנה ביטוי של ממש לשאגת צחוק נפלאה, שאגה ממשית של אשה של ממש, של צהלה, הנאה, התמרמרות.

– נשואה לאף המשׁוּמָן! שאגה.

צווחני, עם צחוק עמוק, ארד עם זהב אחריו, עוֹררו האחת את רעותה להצטלצלות אחר הצטלצלות, פעמונים מתחלפים לסירוגין, ארדזהב, זהבארד צווחניעמוֹק, לצחוק אחר צחוק. ואז צחקו עוד. אֵין אַף משומן. תשושות, נטולות־נשימה את ראשיהן המתנודדים הניחו, קלוע־בצריחים ליד מסורק־חלק, על כֵּף־הדלפק. סמוקות כליל (אוֹה!), מתנשפות, מזיעות (אוֹה!), נטולות נשימה כליל.

נשואה לבלום, בּלוּמשׁוּמָניָמיָמן.

– אוי קדוֹשי שמים! אמרה מיס דוס, גנחה מעל לַוֶרֶד המרַצֵד. צחקתי יותר מדי. אני מרגישה רטובה כולי.

– אוֹה, מיס דוס! מחתה מיס קנדי. איומה שכמוך!

והתלהטה ביתר סומֶק (איומה!), יתר זוהַב.

ליד משרדי קַאנטוֶול שוטט בלומשומן, ליד הבתולות הקדושות בחלונו של סֶפִּי, מבהיקות משוּחוֹת בשֶׁמֶן. אביו של נאנֶטי היה רוכל של דברים כאלה, הולך ומתחנף מדלת לדלת כמוני. הדת משתלמת. מוכרח לראות אותו בעניין הפיסקה בשביל יִפתַח. נאכל קודם. אני צריך. עוד לא. בארבע, היא אמרה. הזמן לא עומד. מחוגי השעון מסתובבים. הלאה. איפה לאכול. אצל קלארֶנס, הדוֹלפין. הלאה. בשביל ראוּל. לאכול. אם אני ארויח חמש גיניאות מהמודעות האלה. תחתוניות המשי הסגולות. עוד לא. מנעמי החטא.

סמוקה פחות, הלוֹך ופחוֹת, מחווירה זהוּבוֹת.

אל תוך מסבאתן בנחת התנהל מר דדאלוס. שבבים, שולף שבבים מתוך אגודלו המסוּלע. שבבים. הוא התנהל בנחת.

– אה, שמח לראות אוֹתָך שוב, מיס דוּס.

הוא אחז בידה. נהנתה מן החופש?

– יוצא מן הכלל.

הוא קיווה שנהנתה ממזג־אויר טוב ברוֹסטרֶווֹר.³

– נהדר, היא אמרה. תראה איזה צבע לא נורמלי קיבלתי. כל היום רבצתי על החוף.

לובֶן ארָד.

– זה היה מאד לא יפה מצידֵך, אמר לה מר דדאלוס ולחץ סלחנית את ידה. לפתות גברים תמימים מסכנים.

מיס דוס מסַטֵין ידה מַסִיטָה.

– אוה, מי שמדבר, אמרה. אתה בטח נורא תמים.

אכן היה.

נוּ, בטח שאני כן, אמר מהורהר. כשהייתי בעריסה נראיתי כל כך תמים עד שנתנו לי את השם סיימון הַתַם.

– בטח היית פשוט מטומטם, החזירה מיס דוס תשובה. ומה רשם לך הרופא היום?

– נו, אמר מהורהר, מה שתגידי אַתּ. אני חושב שאקח קצת מים וחצי כוס ויסקי. עינבַּל.

– בחפץ לב, הסכימה מיס דוס.

בחפץ חן לעבר הראי מוזהב הכותרת ‘קאנטרֶל את קוֹצ’רֵיין’ הפנתה פעמיה.

בחן מזגה ויסקי זהוֹב במידה מתוך חביונת הבדולח. מחוֹצֶן מעילו שלף מר דדאלוס שקיק ומקטרת. בחפץ רב הגישה. הוא גרף את המעשֵׁנה בשתי נשיפות שוֹפָר שרקניות, נבלמות.

– חי יופיטר, אמר מהורהר. הרבה פעמים רציתי לראות את הרי מוֹרן. האויר שם צריך להיות מאוד מחַזֵק. אבל מה שמאיים זמן רב מתגשֵׁם בסוף והמחכּה יזכּה, כמו שאומרים. כן, כן.

כן. אצבעותיו דחסו פיסוֹת שער, שיער של עלומיה, של בתולת־הים, אל תוך מקטרתו. שבבים. פיסות. מהורהר. אילם.

איש לא אמר אף לא מלה. כן.

בעליזות מיס דוס מֵירקה כוסית, מרטיטה קלוֹת ומטרללת:

– הוֹ, אידוֹלוֹרֶס,⁴ מַלְכַּת יַמֵי המזרח!

– מר לידוול היה כאן היום?

פנימה נכנס לֶנֵהַאן. סביבו הציץ לנהאן. מר בלום הגיע אל גשר אסכּס. כן, מר בלום חצה את גשר כֶּנסכּס. למארתה אני צריך לכתוב. לקנות נייר. אצל דאלי. הבחורה שמוכרת שם מאד מנומסת. בְּלוּם. בְּלוּם קשישא. אוצר פרחים בָּלוּם בשדה שיפון.⁵

– הוא היה כאן בשעת ארוחת־הצוהרים, אמרה מיס דוס.

לנהאן התקרב.

– מר בּוֹילאן לא חיפש אותי?

הוא שאל. היא ענתה:

– מיס קנדי, האם מר בּוֹילאן היה כאן בזמן שהייתי למעלה?

היא שאלה. מיס קוֹל של קנדי ענתה, ספל־תה שני מוּרם בידה, מבטה נעוץ בדף ספרה.

– לא. הוא לא היה.

מיס מבט של קנדי, נשמעת ואינה נראית, המשיכה לקרוא. לנהאן סביב פעמון־הכריכים גלגל וכרך את גופו העגלגל בעיגול מסביב.

– קוּקוּ! מי מתחבא בפינה?

מבלי לזכות במבט מעודד מעֶברָה של מיס קנדי המשיך עם זאת באוֹברטוּרוֹת. שתשים לב לפקודות של הנקודות. ושתקרא רק את אלה השחורות: ס עגוֹל ל עקוּם.

עינבָּל מתהוֹלֵל מעַנבֵּל.

ריבה־זהבהבה היא קראה ולא העיפה מבט. אל תשימי לב. היא לא שמה־לב כאשר קרא עבורה בעל־פה משָׁל מאולתר, מפמפם חדגונית:

– שוע–ל פגש ח–סידה. אמר הַ שוע–ל אל הָ ח–סידה: את מוכ–נה להכניס את המקוֹר שלך לגרון שלי ולהוציא משָׁם עצֶם?

לשוא זימזֵם. מיס דוס נפנתה הצידה אל סיפלה.

גנח הוא נפעם והצידה אל נפשוֹ נִיפנה:

– אוי לי! אבוי לי!

הוא בירך את מר דדאלוס ונענה בניע ראש.

– ברכות מן הבן המפורסם אל אביו המפורסם.

– במי המדובר? שאל מר דדאלוס.

לנהאן פרש זרועות שופעות לבביוּת. במי?

– במי המדובר? שאל. האם תוכל לשאול? סטיבן, העלם הפייטן.

יַבֵש.

מר דדאלוס, אב אביר מפורסם, הניח את מקטרתו הדחוסה טבק יבש.

– ככה, אמר. לא זיהיתי אותו ברגע הראשון. אני שומע שהוא מסתובב בחברה מובחרת. ראית אותו בזמן האחרון?

הוא ראה.

– לגמתי אתו מגביע־הנֶקטַר בזה היום ממש, אמר לנהאן. אצל מוּניי ‘en ville’ ואצל מוּניי ‘sur mer’. חבלי־הלידה של המוּזָה שלו⁶ הביאו לו היום כסף.

הוא חייך אל שפתיה של ארד טבולות־התה, אל שפתיים קשובות, אל עיניים מאזינות.

– שמנה וסלתה של אֶרִין ייחלוּ למוצא שפתיו. האַמגוּש המגוּשׁם, יוּ מֶק’יוּ, המבריק מבין לבלריה ועורכיה של עירנו דאבלין, והמינסטרל הצעיר מן המערב המעורפל הפרוע, הידוע בכינוי המתנגן הלא הוא או’מאדן בירק.

לאחר שהות הרים מר דדאלוס את משקה הגרוג ו:

– זה היה בודאי מאד משעשע, אמר. אני רואה.

הוא רואה. הוא שתה. בעין הוֹזַת הרים, מורחקת אל מוֹרדות המוֹרן. הניח את כוסו. הוא הביט לעבר דלת הטרקלין.

– אני רואה שהזזתם את הפסנתר.

– המכַוֵן היה פה היום, ענתה מיס דוס, לכוון אותו לקראת הקונצרט ועוד לא שמעתי בחיים כזה נַגָן מקסים.

– באמת?

– לא נכון, מיס קנדי? הסגנון הקלאסי האמיתי, אתה יודע. והוא עוֹד עיוור, המסכן. פחות מבן עשרים הוא היה אני בטוחה.

– באמת? אמר מר דדאלוס.

הוא שתה ומחשבותיו תעוּ.

– כל כך עצוב היה לראות את הפנים שלו, הביעה מיס דוס רגשי־השתתפות.

קללת אלוהים על ממזר בן־כלבה.

דִינג נענה להמית רחמיה פעמון של לקוח סועד. אל פתח אולם־המסעדה בא פאט הקרח, בא פאט הטורח, בא פאט, המלצר של ‘אורמונד’. בירה בשביל הסועד. בירה ללא חפץ־לב היא הגישה.

באורך־רוח חיכה לנהאן לבואו של בוֹילאן בקוצר־רוח. לַעֶלֶם עזאזֵל מענבֵּל מתהוֹלל.

מרים את המיכסה הוא (מי?) נעץ מבטו בארון־המתים (ארון המתים?) אל מיתרים מלוכסנים (פסנתר!) מושלשים. הוא לחץ (הוא הוא אשר לחץ בסלחנות את כף ידה), דוֹרֵך בּרוֹךְ על הדוושה, על שלושה קלידים לבחון התקדמותם של עיבּוּיֵי הלֶבֶד, לשמוע בפעולה נקישת־פטיש מעומעמת.

שני גליונות של נייר קלף בצבע קְרֶם אחד למשמרת שתי מעטפות כשעבדתי אצל חַכָמי הֵיילי, בלום החכם אצל דאלי, הנרי פרח, קנה. האם אתה לא מאושר אצלך בבית? פרח בשביל לנחם אותי וסיכה דוקרת את האַה־.⁷ אומרת משהו, שׂפַת הפּרָחִי. מרגנית זאת היתה? מסמלת תמימות. נערה הגונה אחרי המיסה. כּוֹ־כָּך נורא תודה. בלום החכם ראה על הדלת כרזה, עליה מיטלטלת בתולת־ים מעשׁנת בחיק גלים נחמדים. עַשֵׁן בתולות־הים, הסיגר הקריר מכולם. שיער זוֹרֵם: עצבוּת אהבה עזובה. בשביל גבר אחר. בשביל ראוּל. הוא נשא עיניו וראה מרחוק על גשר אסכּס כובע עליז מכַרְכֵּר בכרכרה. זה הוא. פעם שלישית. צירוף מקרים.

מענבלת על גלגלי גומי גמישים טיילה קלילה מן הגשר אל מזח אורמונד. לֵךְ אחריו. קח את הסיכון. מהר. בארבע. מתקרב עכשיו. החוצה.

– שני פֶּני, אדוני, העזה ואמרה המוכרת.

– אה… שכחתי… סליחה…

– וארבעה.

בארבע היא. חיוך מלבב אל בְּלוּמיהוּא חייכה. בְּלוּ חִיֵ בִּמְהִי יָצָא. לוֹם. חושב שאתה העץ היחידי ביער? היא עושה את זה לכולם. לגברים.

בדממה רדוּמה רכנה זהב מעל ספרה.

מן הטרקלין קול קורא הגיע, מֵאֵט לגווע. זה היה מזלג־הקול של המכַוֵן אשר שכח אותו שהוא הקיש עליו עכשיו. קול קורא שנית. שהוא איזֵן עכשיו אשר פעם עכשיו. שומעים? פּוֹעם, טהור, טהור יותר, בּרוֹךְ ויתר רוֹך, זיזיו המזמזמים. מֵאֵט יותר לגווֹע קול.

פאט שילם בעד בקבוקו הפקוק של הלקוח: ומעל טס כוס ובקבוק פקוק בטרם יצא התלחש, קרח וטורח, עם מיס דוס.

– “זוֹהר כוכבים מחוויר…”

שיר ללא־קול עלה מבפנים, שר:

– “…השחר מפציע”.

תריסר צלצולי־ציפור צוהלים צייצו מענה זוהר מתחת לידיים רגישות. בזוהר הקלידים, יוקדים ומתלכדים, במכלול מעוּגָב, קראו אל קול שיזמר את שיר השחר המטולל, הנעורים, פרידת האוהבים, שחר החיים, האהבה.

– “טיפות הטל פנינים…”

שפתי לנהאן מעל לדלפק מצמצו שריקה לחשנית של פיתוי.

– אבל הביטי הנה, הוא אמר, ורד קאסטיליה.⁸

כּירכּר ענבּל בכרכרה ליד כּרכּוֹב המדרכה ונעצר.

ורודה היא עמדה וסגרה את ספרה, ורד קאסטיליה. נסערת וזנוחה, ורד מהורהרת,

– האם היא נפלה או שמא דחפו אותה? שאל.

היא ענתה מזלזלת:

אל תשאל שאלות ולא יספרו לך שקרים.

כבת־אצילים, אצילית.

נעליו השחומות האלגנטיות של עזאזל בּוילאןּ החריקו על ריצפת הבאר, אותה חצה בפסיעות נמרצות. כן, זהב מקרוב וארד מרחוק. לנהאן שמע וידע ובירכו לשלום:

– הנה הוא בא נאפד כבוד, הגיבור המנצח.

בין כרכרה לחלון, בפסיעות זהירות, הלך בלום, גיבור בלתי־מנוצח. שלא יראה אותי. המושב עליו ישב: חמים. חתול שחור זהיר הלך לעבר תיק המסמכים של ריצ’י גוּלדינג, המוּרם למרומים בברכה.

– “ואני מאתַךְ…”

– שמעתי שאת חזרת, אמר עזאזל בוילאן.

ידו השיק לכבוד מיס קנדי הבהירה והנאוה אל שוּלי הקש השמוטים. היא חייכה אליו. אך האחות ארד הכפילה חיוכיה, מטָוֶוסת עבורו את שערה השופע יותר, את החזה ואת הורד.

בוילאן סמי־משקה הזמין.

– מה בשבילך? בירה שחורה? כוס בירה שחורה, בבקשה, וג’ין שזיפים בשבילי. התוצאות כבר הגיעו?

עדיין לא. בארבע הוא. הכל אמרו ארבע.

אזניו הסמוקות ופיקת צוארו של קַאוּלי בפתח משרדו של השריף. להתחמק. גוּלדינג זאת הזדמנות. מה הוא עושה ב’אורמונד'? הכרכרה מחכה. לחכות.

שלום. לאן זה? משהו לאכול? גם אני בדיוק. ניכנס הנה. מה, ב’אורמונד'? הכי טוב בכל דאבלין. באמת? אולם מסעדה. בזהירות עכשיו. רואה, בלתי נראה. אני חושב שאני אצטרף אליך. בוא ניכנס. ריצ’י הוביל בראש. בלום בא בעקבות תיק. ארוחה של בני־מלכים.

מיס דוס השתלחה אל על לעבר קנקן, מותחת זרוע של סטין, חיקה כמעט ופקע, אל על.

– או! או! התפתל לנהאן, נשימתו ניטלת עם כל התמתחות. או!

אבל בקלות היא לכדה את טרפה והורידה אותו בתנופת נצחון.

– מדוע את לא צומחת קצת? שאל עזאזל בוילאן.

הִיארָד, חולקת מכּדה משקה סמיך עסיסי שנועד לשפתיו, הביטה בקלוֹח הסילון (פרח במעילו: מי נתנה לו?), ובנופת עסיס בקולה:

– סחורות משובחות באות בחבילות קטנות.

זאת אומרת, היא. עסיס תוסס מָסכָה כַּהלכה, הִטִיפָה נופת שזיפים.

– לחיים, אמר עזאזל.

הוא השליך מטבע רחבת מידות. מטבע צלצלה באוֹן.

– רגע אחד, אמר לנהאן, עד שאני…

– לחיים, איחל, מרים את כוס הבירה המבעבעת.

– ‘שרביט’ ישיג את כולם אפילו בזחילה, אמר.

– אני בעצמי שמתי קצת, אמר בוילאן, קורץ בעינו ומוצץ מיינו. לא בשביל עצמי, אתה מבין. שגעון של איזה ידידה.

לנהאן המשיך לשתות והעווה חיוך אל הבירה המשתפעת ואל שפתי מיס דוס אשר כמעט פיזמו, פשוקות למחצה, את שיר־הים אשר שפתיה קודם טרללו. אִידוֹלוֹרֶס. יַמֵי המזרח.

שעון שקשק. מיס קנדי עברה לידם (פרח, מעניין ממי), נושאת טס־תה. שעון נקש בשאון.

מיס דוס נטלה את מטבעו של בוילאן, הכתה נמרצות על מונה־הקופה. המונה רעש. שעון נקש. בת־מצריים נאווה⁹ בררה ומיינה ממגירת הכסף, פיזמה והושיטה עודף מטבעות. למערב הביטי. שאוֹן נקישה. חפשי אותי!

– מה השעה עכשיו? שאל עזאזל בוילאן. ארבע?

אחה"צ.

לנהאן, עיניו הקטנות בולעות ברעבתנות את פיזומה, חזה מפזם, משך במרפק שרוולו של עזאזל בוילאן.

– בוא נשמע את הצלצול של השעה, אמר.

התיק של גוּלדינג, קוֹלִיס, ווֹרד, הוביל אל בלום בתלם עלים מלבלבים של שולחנות מפוֹרחים. ללא כונה בחר מסוֹער במכוּון, פאט הקרח עומד לשרתם, בשולחן הסמוך לדלת. להיות קרוב. בארבע. הוא שכח? אולי זה תכסיס. לא בא: מעורר את התיאבון. אני לא הייתי מסוגל. חכה, יש זמן. פאט חיכה להזמנה.

זיו כחלחל של ארד בחן את עזַאזיו, עניבתו ועיניו התכולות־רקיע.

– נו, דחק לנהאן. אין אף אחד. הוא עוד לא שמע אף פעם.

– “…אל שפתיה של פלורה נישא ומיהר”.

נישׂא מיתמר, צליל מיתמר, צלוּל, בקע בדיסקאנט.

ארָדנחמָדוּס, נועצת עם ניצת ורדה הענודה אשר ריצדה, חיפשה את פירחו ואת עיניו של עזאזל בוילאן.

– בבקשה, בבקשה!

הוא ביקש מעל למלים מתנגנות ונישנות של התוודות.

– “יכול לא אוּכל לעזבך…”

– אחר־כך, הבטיחה מיס דוס בצניעות ביישנית.

– לא, עכשיו, הפציר לנהאן. Sonnezlacloche! ¹⁰ כן! אף אחד לא רואה.

היא העיפה מבט. מהר. מיס קֶנ מחוץ לטווח־שמיעה. הירכנות פתאומית. שני פרצופים נדלקים עקבו אחריה רוכנת.

מרטיטים סטוּ האקוֹרדים מן המנגינה, שבו אליה, אקוֹרד אבוד, ואיבדו ושבוּ שוב מהססים.

– קדימה, נוּ! sonnez!

רוכנת, צבטה את קצה חצאיתה מעל לברך. השתהתה. ועוד אותם עינתה, נרכנת, מתעכבת, בעיניים זדוניות.

– sonnez!

טְפַח. פתע הרפתה מן הבירית הגמישה הצבוטה, בטפיחה חמימה כנגד ירכה, ירך אשה חמימת־גרביים נענית לטפיחה.

– La cloche! קרא לנהאן אחוז התלהבות. פעמון שאוּלף על ידי בעליו. זה לא ממולא בנסורת.

היא חייכה־גיחכה, דעתה זחוחה (לבכות! נכון שהגברים?), אך לעבר האור מגיחה, במנוחה חייכה אל בוילאן.

– אתה ההתגלמות ממש של גסות־הרוח, אמרה כשהיא מגיחה.

בוילאן הביט, הביט. הניף אל שפתיו המפוטמות את גביע־הקודש שלו, גמע בלגימה את גביעו הזעיר, יונק את אחרוני נטפי הנופת המפַטמים הסגולים. הוא מכושף־עיניים עקב אחר ראשה המחליק לאורך מסבאה על פני המַראָה, קשת מוזהבת לכוסות שיכר זנגויל, ריין לבן ויין בורדו אשר הבליחו, ולקונכית משוּננת, שם תּאַם ארד משוקף לארד מוצף אור.

כן, ארד מקרוב.

– “אהובתי, היי שלום!”

– אני רץ, אמר בוילאן בקוצר־רוח.

הוא הדף נמרצות את גביע־הקודש, חטף את העודף.

– חכה שנייה, התחנן לנהאן, שותה במהירות. רציתי לספר לך. תום רוֹשפוֹרד…

– לך לעזאזל, אמר עזאזל בוילאן ופנה ללכת.

לנהאן בלע בלגימה כדי למהר אחריו.

– מה קרה, עומד לך או מה? הקרן הזדקפה לו. חכה. אני בא.

הוא מיהר בעקבות הנעליים החורקות חופזות, אך ליד הסף פינה דרך בקלילוּת, נותן ברכה לשניים, בעל־גוף עם שחוּף.

– מה שלומך, מר דולארד?

– אה? מה שלום? מה שלום? ענה הבאס הנטרד של בן דולארד, ניפנה לרגע מתלאותיו של האב קאוּלי. הוא לא יטריד אותך יותר, בּוֹב. אַלפִי בֶּרגַאן ידבר עם הארוֹך. הפעם אנחנו נדחוף ליהודה איש־קריות הזה קליפה של שוּם לתוך האוזן.

נאנח חצה מר דדאלוס את הטרקלין, אצבעו מפייסת את עפעף־עינוֹ.

– הו הו, אתה עוד תראה, יידלל צוהל בֶּן דולארד. קדימה' סיימון, תשמיע לנו איזה פזמון. שמענו את הפסנתר מנגן.

פאט הקרח, מלצר בית־מרזח טורח, חיכה להזמנת המשקאות, ויסקי ‘פּאור’ בשביל ריצ’י. ובשביל בלום? רק רגע, נראה. שלא יצטרך ללכת פעמיים. היבלות שלו. ארבע עכשיו. כמה שֶׁחַם בשחוֹר הזה. טוב, גם העצבים קצת. שובר (כך אומרים?) את החוֹם. נראה. מיץ־תפוחים. כן, בקבוק של מיץ־תפוחים.

– מה פתאום, אמר מר דדאלוס. אני סתם אילתרתי, בחור.

– תפסיק, תפסיק, קרא בן דולארד. כּלָךְ לךָ¹¹ חשש קודר. בּוֹא, בוב.

הוא דידה דולארד, בסרבלי־השק המסורבלים, טופף לפני כולם (תתפסו את הפרצוף הזה עם הַ: נראה אותך תופס) אל תוך הטרקלין. הוא נחבט בכובד דולארד על שרפרף העץ. טלפיו נפוּחי השיגרון טפחו אקורדים בכבדות. נחבטים לפתע נקטעו.

פאט הקרח בפתח פגש בזהב בלי־תה חוזרת. טרוד וטורח ביקש ‘פאור’ ומיץ תפוחים.

ארד בחלון הביטה, ארד מרחוק.

צליל עינבלה כרכרה קלה.

בלום שמע ציל, צליל קל. הוא נוסע. יפחת גניחה רפה נאנח אז בלום על עלעלים תכלכלים של פרחים מחרישים. ענבול. הוא נסע. ענבל. תשמע.

– “אהבה ומלחמה”, בֶּן, אמר מר דדאלוס. לחיי הזמנים הטובים ההם.

עיניה האמיצות של מיס דוס, מבלי שישגיחו בהן, פנו מעם התריס המצולב, כלות מפגיעת אור־השמש. נסע. שקועה במחשבות (מי יודע?), עיניה כלות (האור המכאיב), משכה ברצועת התריס והוא גלש למטה. היא השליכה, במחשבות שקועה (מדוע הסתלק כל כך מהר כשאני?), סביב הארד שלה, על פני בית־המרזח בו קֵרֵחַ קרב אל אחוֹת זהב, ניגוד בלתי־מקסים, ניגוד נטול־קסם בלתי־מקסים, צל מצולות אפלולי גולש לאט, קריר וירקרק־כַיָם, eau de Nil.

– שׁיף הזקן המסכן היה הפסנתרן באותו ערב, הזכיר להם האב קאוּלי. היו קצת חילוקי־דעות בינו לבין פסנתר הכנף ‘קולארד’.

אכן היו.

– את הסימפוזיון הוא ניהל לגמרי לבד, אמר מר דדאלוס. השטן לא יכול היה לעצור אותו. הוא היה נעשה טיפוס די קאפריזי בשלבים הראשונים של השתייה.

– אלהים, אתם זוכרים? בֶן הדָשֵׁן דולארד אמר, פונה מן המקלדת המעוּנָה. ונוסף לכל הצרות לא היו לי בגדי חתנים.

כל השלושה צחקו. לא היו לו חתנ. צחק כל הטריוֹ. בגדי חתנים.

– ידידנו בלום היה מאד מועיל באותו ערב, אמר מר דדאלוס. איפה המקטרת שלי דרך אגב?

הוא נדד בחזרה לבַּאר אל מקטרת האקוֹרד האובד.¹² פאט הקרח נשא משקאות לשני סועדים, ריצ’י ופולדי. והאב קאולי שוב צוחק.

– אני הצלתי אז את המצב, בֶּן, כך אני חושב.

– זה נכון, אישר בן דולארד. אני זוכר גם את המכנסיים ההדוקים ההם. זה היה רעיון מבריק, בּוֹב.

האב קאולי הסמיק עד לתנוכי ארגמן מבריקים. הוא הציל את המַצָ. מכנ הדוק. רעיוֹ מבריק.

– ידעתי שהוא תקוע במיצר ואין לו גרוש על הנשמה, אמר. אשתו ניגנה אז על פסנתר בקפה ‘ארמון’ בשבתות בעד סכום פעוט, ומי זה היה שלחש לי על העסק השני שלה? אתה זוכר? היינו צריכים לחפש בכל רחוב הוֹלס בשביל למצוא אותם עד שהברנש ההוא שעבד אצל קֵיאוֹ נתן לנו את מספר הבית. זוכר?

בן זכר, קלסתרו הרחב משתאה.

– בחיי אלוהים, היו לה שם כמה שמלות פאר לערב ומין דברים כאלה.

מר דדאלוס נדד בחזרה, המקטרת בידו.

– בסגנון של כיכר מֶריון. בגדי נשף, בחיי, ותלבושות מלכוּתיות מכל הסוגים. והוא גם לא רצה בכלל לקבל כסף. מה? בלי סוף חי אלוהים כובעים עם שוליים ואפודות בּוֹלֶרוֹ ומכנסיים קצרים. מה?

– כן, כן, הנהן מר דדאלוס. הגברת מאריון בלום מציעה לכל דורש בגדים במצב טוב.

ענבל פקד את הרציפים, עובר כָרוּחַ. עזאזל התערסל על צמיגים מדלגים.

כּבד וקותל חזיר. סטייק ופשטידת כליות. כן, אדוני. כן, פאט.

גברת מאריון מֵת הם פסיק אוֹ זה. ריח משהו נשרף של פּוֹל דה קוֹק.¹³ שם נחמד יש.

– מה היה השם שלה? בחורונת בריאה. מאריון…

– טווידי.

– כן. היא עוד חיה?

– וקיימת.

– היא היתה בת של…

– בת של הגדוד.¹⁴

– כן, לכל השדים. אני זוכר את אלוּף־התוֹף הזקן.

מר דדאלוס שפשף, החריק, הצית, שאף נשיפה משיבת־נפש אחרֵי.

– אירית? בחיי שאני לא יודע. היא אירית, סיימון?

נשיפה אחרי דחוסה נשיפה, חריפה, משיבת־נפש, משמיעה קול נפץ.

– השריר המחצצר שלי הוא… מה?… קצת חלוד… אוה, כן… מולי בת־אירלנד שלי, הוֹ.

הוא נשף פלומת עשן נהדף וצורב.

– מִצוּק גיברלטר… כל הדרך לכאן.

הן כָּמהוּ במצוּלת צל ים, זהב ליד ברז־הבירה, ארד ליד ליקר־דובדבנים, מהורהרות שתיהן, מינה קנדי, לִיסמוֹר טֵרַאס 4, דרָמקוֹנדרה, עם אִידוֹלוֹרֶס, מלכה, דולורס, שותקת.

פאט הגיש צלחות לא מכוסות. ליאופולד חתך כבד לפרוסות. כפי שכבר צוּיין לעיל הוא אכל מתוך עונג איברים פנימיים, מוראות באגוזים, ביצי־דגים מטוגנות, בעוד ריצ’י גוּלדינג, קוֹליס, ווֹרד, אכל סטייק וכליות, סטייק ואחר־כך כליות, בנגיסה שקודה את הפשטידה אכל בלום אכל הם אכלו.

בלום עם גולדינג, באים בברית נישואי השתיקה, אכלו. ארוחות של בני־מלכים.

ב’טיילת הרווקים' טייל־הולל מתענבל עזאזל בוילאן, רווק, עם שמש, עם חום, אחוֹריה הממורטים של הסוסה בטפיפה, בצליפה של השוט, על צמיגים מדלגים: מתערסל, מושבו חמים, בּוֹילאני בקוצר רוח בּוֹלעני, בלהט עז־נועז. קרן. נעמדה לך? קרן. נעמדה לך? קוּ קוּ קרן.

מעל לקולותיהם הִרעים בבאס דולארד, מֵבִיס בּרַד אקוֹרדים מידרדר:

– “בבלוֹע אהבה את להט נשמתי…”

נהמה של בִּניָמִינשָׁמָה רעמה לעוּמת זגוגיות־הגג המזדעדעות שבירות־אהבה.

– מלחמה! מלחמה! קרא האב קאולי. אתה הלוחם!

– זה נכון, צחק בן הלוחם. חשבתי על בעל־הבית שלך, הכומר יוּ ס. אהבה. אהבה או כסף.

הוא חדל. הוא טילטל זקן אדירים, קלסתר אדירים על איוולתו האדירה.

– בחיי, אתה תפוצץ לאומללה את קרום־התוף, בן אדם, אמר דדאלוס מבעד לניחוח עשן, עם איבר כמו שלך.

בצחוק עבדקן עמוק ושופע דולארד נרעד מעל למקלדת. בלי ספק.

– שלא לדבר על קרום אחר, הוסיף האב קאולי. תוריד את הטמפו, בֶּן. Amoroso ma non troppo. תן לי לעשות את זה.

מיס קנדי הגישה לשני אדונים קנקנים צוננים של בירה שחורה. היא הפטירה הערה. באמת, אמר אדון א', מזג־אויר יפה. הם שתו בירה שחורה צוננה. האם היא יודעת לאן נסע הלורד־לווטננט? והאם שמעה פרסות־פלדה הֵד־פרסה הד. לא, היא לא יודעת. אבל זה צריך להיות בעתון. אוה, שלא תטריח את עצמה. שום טירחה. היא פרשׂה בתנופה את ה"אינדיפנדנט", מחפשת, הלורד־לווטננט, צריחי שערה נעים לאט, לורד לווטנ. יותר מדי טירחה, אמר אדון א'. לא, בכלל לא. הצורה שהוא הסתכל זה. לורד לווטננט.

זהב ליד ארד שמעו ברזל פלדה.

– "……………………..להט נשמתי.

   המחר לא מעניי – –ן אותי."

ברוטב כבד בלום מעך מחית תפוחי־אדמה. אהבה ומלחמה מישהו שם. ההתמחות של בן דולארד. הלילה שהוא רץ אלינו לקחת בהשאלה בגדים בשביל הקונצרט. המכנסיים היו מתוחים עליו כמו עור של תוף. נתחי־חזיר מוסיקליים. מולי צחקה כהוגן אחרי שהוא יצא. זרקה את עצמה על המיטה, צווחת, בועטת. תערוכה של כל המטענים שלו. אוי, הקדושים בשמיים, אני רטובה לגמרי! אוי, הנשים בשורה הראשונה! אוי, בחיים לא צחקתי כל כך הרבה! טוב, ברור, זה מה שנותן לו את הבאס בּוֹר־אָתוֹן. סריסים למשל. מעניין מי מנגן. נעים לאוזן. זה בטח קאולי. מוסיקלי. מזהה כל תו שאתה מנגן. נשימה פגומה יש לו, מסכן. נפסק.

מיס דוס, מלבבת, לידיה דוס, קדה לעו"ד חביב, ג’ורג לידוול, ג’נטלמן, אשר נכנס. שלום רב. היא הושיטה את ידה הלחה, יד ליידי, ללחיצתו האיתנה. שלום. כן, היא חזרה. צריך להיכנס שוב לעוֹל.

– הידידים שלךָ בפנים, מר לידוול.

ג’ורג' לידוול, חביב, עוֹ"דֵד, לכד יד־לידיה.

בלום אכל כָּבֵ כפי שנאמר לעיל. נקי כאן לפחות. האיש ההוא אצל ברטוֹן, לועס את חסחוס־הגומי. אין כאן אף־אחד: גולדינג ואני. שולחנות נקיים, פרחים, מצנפות־בישוף של מפיוֹת. פאט הנה ושוב, פאט הקרח. אין מה לעשות. הכי טוב בכל דאבּ.

הנה שוב הפסנתר. זה קאולי. הצורה שהוא מתישב לפני הכלי, כאילו הם דבר אחד ביחד, הבנה הדדית. החרקנים המרגיזים האלה שמגרדים כנורות, עם העינים על קצה הקשת, מנסרים את הצ’לו, מזכיר לךָ כאב־שיניים. הנחירה השרקנית הארוכה שלה. הערב שישבנו בתאים. הטרומבון למטה תוקע כמו היפופוטם, בין המערכות, טיפוס אחר עם כלי־נשיפה פותח את הברגים, לשפוך את הרוֹק מבפנים. הרגליים של המנצח גם כן, במכנסיים תלויים כמו שק, מכרכרות קנקן. טוב שמסתירים אותן.

כרכור קנקן ענבּל כרכרה הולֵל.

רק הנֵבל. אור נחמד של זהב זוֹהֵר. בחורה ניגנה עליו. ירכתיים של אנייה נחמדה. הרוטב באמת טוב ממש של בני־. אוניית זהב. ‘אֶרִין’. הנבֵל אשר פעם או פעמיים.¹⁵ ידיים קרירוֹת. הר ‘בֶן הַאוּת’, פרחי הרוֹדוֹדֶנדרוֹן. אנחנו כּלי־הנבל שלהן. אני. הוא. צעיר. זקן.

– עזוֹב, אני לא יכול, בחייךָ, אמר מר דדאלוס, במבוכה, בלי חשק.

נמרצוֹת.

– נו, תתיישב כבר, נהם בן דולארד. תוציא מה שאתה יכול.

– “M’appari”, סיימון, אמר האב קאולי.

לעבֵר הבימה פסע כמה צעדים, חמוּר וחגיגי, נישא גבוה בִּתלאה, זרועותיו הארוכות פרושות קדימה. צרוּדוֹת פיקת גרונו צרדה חרישית. חרש הוא שר אל התמונה המאובקת של נוף ים, שהיתה תלויה שם: “בּירכּת־פרידה אחרונה”. כֵּף סלע, ספינה, מפרש על נחשולים. בירכת־פרידה. נערה נחמדה, צעיפה נַגוֹל ומתנופף על כנפי הרוח על הכֵּף, רוח מקיפה אותה.

קאולי שר:

– M’appari tutt amor:¹⁶

Il mio sguardo l’incontr…

היא נופפה, מבלי לשמוע את קאולי, בצעיפה אל זה המפליג, היקר, אל הרוח, האהבה, המפרש החוֹפז, השִׁיבה.

– קדימה, סיימון.

– אה, עברו הימים הטובים שלי, בֶּן… נו, טוב…

מר דדאלוס הניח מקטרתו לצד הקוֹלן, התיישב ונגע בקלידים הצייתנים.

– לא, סיימון, פנה האב קאולי. תנגן את זה בסולם המקורי עם בּמוֹל אחד.

הקלידים, צייתנים, הגביהו צליל, סיפרו, היססו, התוודו, נבוֹכים.

אל הבימה עלה האב קאולי.

– בוא סיימון. אני אלווה אותך, אמר. קוּם.

ג’ימס ג’ויס

על פני ממתק־האננס הסלעי של גרֵייהַם לֶמוֹן, על פני הפּיל של אֶלוורי, התנהל היטלטל ענבּל מטייל. סטייק, כליות, כבד, מחית תפוחי־אדמה, לסעודה טעימה של בני־מלכים ישבו הנסיכים בלום וגולדינג. נסיכים בסעודה הרימוּ־לגמוּ ‘פאור’ ומיץ תפוחים.

השיר היפה ביותר שנכתב לטנוֹר אי־פעם, אמר ריצ’י: ¹⁷Sonnambula הוא שמע את ג’ו מאס שר את זה ערב אחד. אה, כן, מ’גוקין![⁵⁷] כן. בדרכו שלו. סגנון של נער־מקהלה. אבל מאס היה המאסטרוֹ. המאסטרוֹ של המיסה. טנור לירי אם אתה רוצה. לעולם לא אשכח. לעולם.

בעדינות הבחין בלום מעל קדל־החזיר ללא כבד בתווי־הפנים המתוחים מתכווצים. מכאבי גב הוא. מחלת־כּליות מכַלָה. הסעיף הבא בתוכנית. לשלם למחלל בצינור החלוּל. גלולות, לחם כּתוּש, שווֹת גִינִי לקופסה. נותן דחייה קצרה. הוא גם שר: “בין המתים ישכּב”.¹⁸

מתאים. פשטידת כליות. מנעמים ל־. לא נהנה מזה הרבה. הכי טוב בכל. אופייני לו. ויסקי ‘פאור’. מקפיד בעניינים של שתייה. הכוס לא בסדר, מֵי וארטרי נקיים טריים.¹⁹ סוחב גפרורים מן הדלפק בשביל לחסוך. ואחרי זה מבזבז סובריין שלם על שטויות. וכשהוא צריך לשלם, אפילו לא גרוש. אז כשהיה מסובב מהיין ולא רצה לשלם לַרַכּב. טיפוסים משונים.

לעולם לא ישכח ריצ’י את הערב ההוא. כל זמן שהוא חי, לעולם. בגן העדן של ‘התיאטרון המלכוּתי’ הישן עם פּיק הקטן. וכשהצליל הראשון.

המלים נעתקו מפיו של ריצ’י.

הולך להמציא איזה בלוף עכשיו. משתפך על כל זבל. מאמין בשקרים של עצמו. הוא באמת מאמין. שקרן יוצא מן הכלל. אבל צריך זכרון טוב בשביל זה.

– לאיזה שיר אתה מתכוון? שאל לאופולד בלום.

– “הכל אבוד עכשיו”.

ריצ’י שירבט שפתיו כתרנגול מתנפח. צליל פתיחה נמוך, יִללת שדים מַנעימת־מוות מִלמלה: הכּל. טֶרֶד. קיכלי. נשימתו, מנעימה־ציפּוֹרית, שיניים טובות בהן הוא גאה, חיללה בקינת יגוֹנִים. אבוד. צליל עשיר. שני תוים באים שם יחד. שַחרוּר ששמעתי פעם בעמק העוּזרָדים. לקח ממני את המוטיבים שלי, שזר ושיחק אתם. כל קול כּוֹלל קול חדש צולל ואובד בכל. הד.²⁰ מה נעים המענה. איך זה נוצר? הכל אבוד עכשיו. הוא שרק בקדרות אבלים. נפילה, כניעה, אבוּד.

בלום היטה אוזן לֵאופוֹלדית, מיישר גדיל של מפית מתחת לאגרטל. סֵדר. כן, אני זוכר. מנגינה נחמדה. מתוך שינה היא הלכה אליו. תום באור הירח. לעכב אותה בכל זאת. אמיצים, לא יודעים על הסכנה שלפניהם. לקרוא את שמה. לגעת במים. ענבל כרכרה. מאוחר מדי. היא השתוקקה ללכת. בגלל זה. אשה. כמו לעצור את הים. כן: הכל אבוד.

– מנגינה יפה, אמר בלום אבוּד לאופולד. אני מכיר אותה טוב.

לעולם במשך כל חייו ריצ’י גולדינג.

גם הוא מכיר טוב את השיר. הוא מרגיש אותו. עודנו פורט על הנימה של בּתו.²¹ ילדה גאונית שמכירה את אביה, דדאלוס אמר. אותי?

בלום במלוכסן מעל לבלי־כבד הבחין. פנים של הכל אבוד. ריצ’י שעשה פעם חיים. הבדיחות מעלות עכשיו עובש. מרקיד את האוזן. מונוקל מִטבעת של מפיות. עכשיו הוא שולח מכתבי בקשה לכסף עם הבן שלו. ואלטר הפוזל אדוני. עשיתי אדוני. לא הייתי מטריד אבל חיכיתי לתשלום כלשהו. מבקש סליחתך.

שוב הפסנתר. מצלצל יותר טוב מאשר בפעם האחרונה ששמעתי. כּיוונוּ אותו כנראה. שוב נפסק.

דולארד וקאולי האיצו עדיין בַּזַמר המתמהמה נוּ תתחיל כבר.

– נוּ תתחיל, סיימון.

– נוּ, סיימון.

– גבירותי ורבותי, אני מודה לכם מעמקי לבי על הפצרותיכם הנדיבות.

– נוּ, סיימון.

– אמצעים אין לי אך אם תשאילו לי את תשומת־לבכם אשתדל לשיר לפניכם על לב שחוח מצער.

ליד פעמון־הכריכים בַּצֵל הסוֹכֵך, לידיה את הארד ואת הורד, בּחֵן של ליידי, העניקה וּמנעה: כּמוֹה מינה ב־eau de Nil ירקרק קריר לקנקנים שניים את צריחי הזהב.

כּלוּ האקורדים הפורטים של הפרלוּד. אקוֹרד מתמשך, מצפּה משך אחריו קול.

– “עת לראשונה ראיתי את דמותה המקסימה”.

ריצ’י סבב.

– הקול של סי דדאלוס, אמר.

הקול התדפק על מוֹחם, לחיָם משוּלהבת, הקשיבו מרגישים באותה זרימה מקסימה זורמת על פני עור איברים לב נפש שידרה. בלום רמז לפאט בתנועה, פאט הקרח הוא כּבד־שמיעה, לפתוח קמעה את דלת המסבאה. דלת המסבאה. כך. זה בסדר. פאט הקרח, מארח, האריך רוח, מחכה לשמוע, כי כבד שמיעה היה ליד הדלת.

– “נדמה כי הצער ממני נפרד”.

מבעד לאוויר התלוי ועומד בדממה שר להם קול, מושפל, לא גשם, לא רשרוש עלים, לא כקול כּלי מיתרים קני נשיפה או מה־שמם דוּלצימֶרים, נוגע אל דוֹם אזניהם במלים, אל דוֹם לבותיהם כל אחד וזכר גלגוליו השמור בלבו. טוב, טוב לשמוע: הצער מהם כל אחד נדמה משניהם כי נפרד עת לראשונה שמעו. עת לראשונה ראו, ריצ’י האבוד, פולדי, את חסד היופי. שמעו מאדם ממנו לא ציפית כלל, לראשונה את חמלת מלת־החסד שלה מתמכּרת־כּוֹספת תכוּפוֹת־נכספת.

אהבה כשהיא שרה: זמר אהבה ישן מתוק. בלום התיר לאט את הרצועה הגמישה של צרורו. אהבה ישן מתוק Sonnez la זהב. בלום כּרך אותה בפקעת על מזלג ארבע־אצבעות, מתח אותה, הירפּה, וכפת את הנלפתות בפקעת כפולה, כפוּלת־ארבע, פי שמונה, כבולות־במהוּדק.

– “תקוה התמלאתי כולי מתרונן…”

בעלי קול טנור כובשים נשים בתריסרים. מזרים בהם יותר. פרח נזרק לרגליו מתי ניפגש? ראשי ממש. ענבל כרכרה כולו מתרונן. לוֹ אין קול בשביל קהל רציני. ראשך מסתחרר²² ממש כגוּלגל. מתבשמת לכבודו. באיזה בושם אשתך?²³ אני רוצה לדעת. כרכרה. עצירה. נקישה מהירה. מבט אחרון בראי תמיד לפני שהיא פותחת את הדלת. המסדרון. שם? מה שלום? שלומי טוב. שם? מה? או? סוכריות לסלק את ריח הסיגריות, ממתקי נשיקות, בארנק שלה. כן? ידיים גיששו אחר החמוקים.²⁴

אויה! הקול עלה, נאנח, חלה בו תמורה: רם, שופע, זורח, גאה.

– “אך אויה, חלום־שווא זה היה…” צליל נהדר עוד יש לקול שלו. האויר של קוֹרק יותר רך גם המבטא שלהם. טיפש כזה! היה יכול להרויח כסף כמו מים. טועה במלים של השיר. סחט לאשתו את הכוחות: ועכשיו שר. אבל מי יכול לדעת. רק הם שניהם. אם הוא לא יתמוטט. לא מפסיק להתרוצץ. כפות הידיים והרגליים גם כן שרות אצלו. שתייה. עצבים מתוחים יותר מדי. זמרים מוכרחים להסתפק במועט. המרק של ג’ני לינד:²⁵ כרוב, מרוה, ביצים חיות, כוס שמנת. שמֶנת חוֹלמֶנת.

רוֹך מתוכו קלח: לאט, גָאָה והלך. שופע התפּעם. זהו זה. הה, תן! קח! מתפעם, פעימה, דוֹפק מזדקף גאֶה.

מלים? מוסיקה? לא: מה שמאחורי זה.

בלום פּרַף, פּרָם, הידֵק, ניתֵק.

בלום. שֶׁטֶף חשאיוּת מטוּשטשת חמימה טְעם־ממנה זָרַם לִשטוף החוּצה במוסיקה, בתשוקה, אָפֵל השטף לטעימה, פּולש. למַשֵׁש אותה לחַשֵׁש אותה לפשפש אותה לגַשֵש מעליה. תַּיִש. נקבּוּביוֹת להתרחב מתרחבות. תיש. האושר התחושה החמימות ה. תיש. להזרים מעל סכרים אֶשד זרמים. מבול, אֶשד, שטף, אֶשד־אושר, תִּישַת תִּיש. עכשיו! שפת האהבה.

– “…קרן תקווה…”

זורחת. לידיה אל לידוול ציוּץ כמעט לא נשמע כה אצילית המוּזה אִי־צייצה קרן של תקווה.

זה “מארתה”. צירוף־מקרים. בדיוק כשאני הולך לכתוב. השיר של ליונל. שם נחמד יש לךָ. לא מסוגל לכתוב. קבלי את מתנתי הקטנ. למשוך בחוטים של הלב וגם של הארנק, לנגן על כל המיתרים. היא אחת שֶ. קראתי לךָ ילד רע. בכל זאת השם: מארתה. כמה זה מוזר! היום.

קולו של ליונל שוב עלה, נחלש אך לא נלאֶה. הוא שר שנית אל ריצ’י פולדי לידיה לידוול שר גם לפאט המצפּה פעור פה ואפרכסת, מלצר מציית. כיצד לראשונה ראה את דמותה המקסימה, כיצד הצער נדמה כנפרד, כיצד מבט, דמות, מלה קסמוּ לוֹ גוּלד לידוול, כבשו את לב פאט בלום.

הייתי רוצה לראות את הפנים שלו בכל זאת. מבינים יותר טוב. בגלל זה הסַפּר אצל דראגוֹ תמיד הסתכל על הפנים שלי כשדיברתי לַפנים שלו בראי. אבל כאן שומעים יותר טוב מאשר בבאר למרות שזה יותר רחוק.

– “כל מבט מלא־חן…”

הלילה הראשון עת לראשונה אותה ראיתי, אצל מָאט דילוֹן בטֶרֶניוּר. צהוב, עם תחרה שחורה היא לבשה. משחק הכסאות המוסיקליים. אנחנו שנינו היינו האחרונים. גורל. אחריה. גורל. סביב סביב לאט. סיבוב מהיר. אנחנו שנינו. כולם הסתכלו. עמוֹד. היא התיישבה. כל אלה שיצאו מהמשחק הסתכלו. שפתיים צוחקות. ברכיים צהובות.

– “קָסַם לעיני…”

שירה. את “ציפיה” היא שרה. אני הפכתי בשבילה את הדפים. קול מלא של בושם של איזה בושם משתמשת לילך. חזה ראיתי, מלאים שניהם, צוואר מפרכּס, שר. לראשונה ראיתי. היא הודתה לי. למה היא אותי? גורל. עיניים ספרדיות. תחת עץ אגס לבד פּאטיוֹ השעה הזאת במדריד עתיקת־השנים²⁶ צַד אחד בַּצֵל דוֹלוֹרס היאדוֹלוֹרס. אֵלַי. קוסמות. אה, מקסימות.

– “מארתה! אה, מארתה!”

מתנער מכל רפיון ליונל זעק מיסורים, זעקת להט מתעצם אל האהבה כי תשוּב בהרמונית אקורדים עמוקים יותר אך עולים. בתלוּנת־ליוֹנל גלמודה שהיא תדע, חייבת, מארתה, להרגיש. לרַק לה חיכּה. אֵיכָן? כאן שם חַפּש שם כאן הכל מחפשים אֵיכָן. אֵישָׁם.

– "שוּ–בִי, את האבודה!

   שוּ–בִי, את האהודה!"

בודד. אהבה אחת. תקווה אחת. לי נחמה אחת. מארתה, קול מן החזה, חיזרי.

– “שוּבי!”

הקול הִרקיע, ציפור, המשיך והמריא, קריאה חולפת צלולה, מסלול כסף מַרקיע זינק זך, חיש, מתמשך, לשוּב, אַל תסחרר אותו ארוכות מדי אוֹרֶך נשימה הוא מפיח נשימת חיים ארוכים, מרקיע גבוה, גבוה זוֹהֵר, בלהבה, מוכתר, גבוה בנוֹגַה סימבוליסטי, גבוה, של החֵיק השמיימי, גבוה, של גוֹבַה מרחבֵי הקרינה העליונה בכל מקום הכּל מַרקיע בַּכּל מִכּל סביב הכּל, האֵינסוֹפִיוּתיוּתיוּתיוּת.

– “אֵלַי!”

סִיוֹפּוֹלְד! ²⁷

מאוּכּל.

שוּבי. ביצוע טוב. כולם מחאו כף. היא צריכה. לשוּב. אלַי, אליו, אליה, אליךָ, גם אתה, אני, אנחנו.

– בראוו! כַּףכַּףכַּף. כל הכבוד, סיימון. כּפִיכּפכּף. הדרן! כּפכּיפכּף. קול בריא כמו של פעמון. בראוו, סיימון! כּפכּוֹפכּף. הַדרָן, מַחאָן, אמרו קראו מחאו כף כולם, בּן דולארד, לידיה דוס, ג’ורג' לידוול, פאט, מינה, שני אדונים עם שני קנקנים, קאולי, אדון א' עם קַן וארד מיס דוס וזהב מיס מינה.

נעליו השחומות האלגאנטיות של עזאזל בוילאן החריקו על ריצפת הבּאר. לעיל נאמר. ענבל על פני אנדרטוֹת של סיר ג’והן גריי, הוֹרציוֹ חד־יד נלסוֹן, האב הנכבד תיאוֹבַּאלד מאתיוּ, כּירכּר בכירכרה כפי שנאמר לעיל זה עתה. בדהרה קלה, בחום שרב, במוֹשַב־משוֹרָב. Sonnez la. Cloche. Sonnez la. Cloche. לאט יותר עלתה הסוסה בגבעה ליד ה’רוטונדה', רחבת ראטלנד. לאט מדי לרוחו של בוילאן, עזאזל בוילאן, קוצר־רוּח בולען, התנודדה הסוסה.

שוֹבל־צליל מן האקורדים של קאולי כּלה בקול גוֹוע, נמוֹג באוויר שהעשיר.

וריצ’י גולדינג שתה את ה’פאור', ולאופולד בלום את מיץ־התפוחים שתה, לידוול את ‘גינֶס’, אדון ב' אמר שהם יטעמו עוד שני קנקנים אם אין זו טירחה בשבילה. מיס קנדי אנסה חיוך, טורפת את הכלים, שפתי אלמוֹג, אל אדון א', אל אדון ב'. זו אינה טירחה.

– שבוע ימים בבית־סוהר, אמר בן דולארד, על לחם ומים. אחרי זה אתה תשיר, סיימון, כמו קיכלי בגן.

ליונל סיימון, זַמר, צחק. האב בוב קאולי ניגן. מינה קנדי הגישה. אדון ב' שילם. תום קרנאן פנימה הלך וטפף; לידיה, נערצת, העריצה. אבל בלום שר אילם.

להעריץ.

ריצ’י, מעריץ, האריך לָדוּן בקול המפואר של האיש הזה. הוא נזכר בלילה אחד לפני שנים רבות. לעולם לא ישכח את הלילה ההוא. סי שר את “כּבוֹד המעלה והשבח”: אצל נֶד לאמברט זה היה. אלוהים אדירים הוא לא שמע בכל החיים שלו צליל כזה בחיים שלו “אם כּך בוגדנית להיפרד מוטב” כל־כך צלול כל־כך אלוהים בחיים הוא לא שמע “שֶׁכֵּן האהבה אינה שוכנת” קול משגע תשאל את לאמברט הוא גם יוכל לספּר לך.

גולדינג, סוֹמק נאבק עם דוק חוורונו, סיפר למר בלום, פָּנִים על הלילה, סי אצל נד לאמברט, דדאלוס אצלו בבית, שר את “כבוד המעלה והשבח”.²⁸

הוא, מר בלום, הקשיב בשעה שהוא, ריצ’י גולדינג, סיפר לו, למר בלום על הלילה בו הוא, ריצ’י, שמע אותו, את סי דדאלוס שר את “כבוד המעלה והשבח” בבית שלו, של נד לאמברט.

גיסים: קרובי־משפחה. בהיפּגשנוּ ברחוב לא נחליף מלה. סדק בקתרוס כך אני חושב. מתייחס אליו בבוז. ותראה. הוא מעריץ אותו עוד יותר. הלילות בהם סי היה שר. הקול האנושי, שני מיתרי משי זעירים. נפלא, יותר מכל האחרים.

זה היה קול של קינה. עכשיו יותר רגוּע. בזמן שיש שקט אז מרגישים ששומעים. תנוּדוֹת. עכשיו האויר שקט.

בלום התיר מכּבליהן את ידיו הצלוּבוֹת שתי וערב ובאצבעות רפויות פרט על רצועת הגיד הצרה. הוא מרט ופרט. המיתר זימזם, אינפּף. בזמן שגולדינג דיבר על תפוּקת קולו של בּאראקלַאוּ, בזמן שתוֹם קרנאן, חוזר לנושא ישן בתבנית הפּניה לעבר, דיבר אל אב קאולי מקשיב, שאילתר תוספות־לתפילה, שהנהן בעת שניגן. בזמן שבֶּן דולארד המגודל דיבר עם סיימון דדאלוס מצית, שהנהן בעת שעישן, אשר עישן.

אַת האבודה. כל השירים על הנושא הזה. עוד ועוד מתח בלום את מיתרו. אכזרי זה נראה. לתת לאנשים להתקשר זה לזה: למשוך אותם בקסמים. ואז לקרוע אותם זה מזה. מוות. התפּוֹצצ. לָשִים רגל שישברו את הראש. לכוּלכָלהרוחות. חיי האדם. דיגנאם. אוּך, זנב העכברוש שהתפתל שם! חמישה שילינג נתתי. paradisum Corpus כרוכיה מקרקרת: כרס של כלבלב מורעל. הָלַךְ. הם שרים. נשכח. אני גם. ויום אחד היא עם. לעזוב אותה: מספיק. היא תסבול אז. תיילל. עיניים ספרדיות גדולות מתהפכות אל לא־כלום. שערותיה הגַלִיגלְגַלִיגַלְיליגלִיגִילִיגַלְגליות לא מסוֹרק: וֹת.

אבל יותר מדי מאושר זה משעמם. הוא מתח עוד, עוד. האם אתה לא מאושר אצלךָ? קלאק. זה הצליף.

ענבל לדוֹרסֶט סטריט נכנס.

מיס דוס אספה אָחוֹר זרוע מסוּטנת, מגַנה, נהנית.

– אל תרשה לעצמךָ יותר מדי, אמרה היא, עד שלא נכיר יותר טוב.

ג’ורג' לידוול אמר לה באמת ובכנוּת: אבל היא לא האמינה.

אדון א' אמר למינה כי ככה זה. היא שאלה אותו האם זה כך. וקנקן ב' אמר לה כך. ככה זה היה.

מיס דוס, מיס לידיה, לא האמינה: מיס קנדי, מינה, לא האמינה: ג’ורג' לידוול, לא: מיס דוּ היא לא: אדון א', א': א"נ עם קַנ: האמינה, לא, לא: היא לא, מיס קֶנ: לִידלִידיָהוֶל: הקנקן.

כדאי יותר לכתוב את זה כאן. העטים במשרד־הדואר מכּוּססים ומעוּקמים.

פאט הקרח לַסימן נשא פעמיו ויקרב. עט וּדיו. הוא הלך. מספּג. הוא הלך. נייר בשביל לספוג. הוא שמע, פאט החרש.

– כן, אמר מר בלום, מקנטר את קצהו הדק של הגיד המסתלסל. בלי שום ספק. כמה שורות יספיקו. מתנתי. כל המוסיקה האיטלקית המצועצעת היא כזאת. את זה מי חיבר? כשיודעים את השם מבינים יותר טוב. להוציא גליון של נייר־מכתבים, מעטפה: אדיש. זה כל־כך אופייני.

– השיר הזה הוא המיספר הכי מוצלח בכל האופרה, אמר גולדינג.

– נכון, אמר בלום.

זה באמת מיספרים. כל המוסיקה בעצם אם חושבים על זה. שתיים כפול שתיים לחלק לחצי זה פעמיים אחד. תנוּדוֹת: זה האקורדים. אחד ועוד שתיים ועוד שש זה שבע. אפשר לעשות מה שרוצים עם להטוטים של מיספרים. תמיד מוצאים שזה שווה לזה, סימטריה בסימטת בית־קברות.²⁹ הוא לא שם־לב שאני בבגדי אֵבל. איש קשה: רק מה שנוגע לו. מוּזָהמתמַטִיקָה. ולך נדמה שאתה שומע משהו שמיימי. אבל נניח שהיית מנסח את זה בערך: מארתה, שבע פעמים תשע פחות X שוה שלושים וחמישה אלף. לא עושה שום רושם, שטוּח. זה בגלל הצלילים זה מה שעושה את זה.

דוגמא מה שהוא מנגן עכשיו. מאלתר. יכול להיות כל מה שתרצה עד שלא שומעים את המלים. צריך להקשיב חזק. קשה. בהתחלה זה בסדר: אחר־כך שומעים קצת מבולבל את הצלילים: מרגישים שהולכים קצת לאיבוד. מירוֹץ בתוך שקים מעל לחביות, דרך גדירות־תיל, מַעבַר מכשולים. השיר תלוי בזמן. באיזה מצב־רוח אתה נמצא. בכל־זאת תמיד נעים לשמוע. חוץ מסולמות עולים ויורדים, ילדות מתאמנות. שתיים ביחד אצל השכנים ממוּל. היו צריכים להמציא פסנתרי תרגול מיוחדים שלא משמיעים קול. Blumenlied קניתי בשבילה.³⁰ השֵׁם. לאט ניגנה את זה, נערה, בלילה שחזרתי הביתה, הנערה. דלת האוּרווֹת על יד ססיליה סטריט. למילי שום נטייה. משונה בגלל ששנינו זאת אומרת.

פאט החרש־קרח הביא מספּג שטוח דיוֹ. פאט עם עט ודיו מספג שטוח הניח. פאט לקח צלחת קערה סכין מזלג. פאט הלך.

זאת היא השפה היחידה אמר מר דדאלוס לבּן. הוא שמע אותם כאשר היה ילד ברינגאבּלה, קרוֹסהייבן, רינגאבּלה, שרים את הבַּארקַרוֹלוֹת שלהם. נמל קווינסטאוּן מלא אוניות איטלקיות. מטיילים, אתה יודע, בן, לאור הירח עם הכובעים מרעידי־האדמה האלה. הקולות היו מתמזגים ביחד. אלוהים, איזו מוסיקה, בּן. שמע כאשר היה ילד. קרוֹס רינגאבלה הייבן אוֹרקַרוֹלַת ירֵחַ.

מקטרת מרירה מוּסטת, מגן של יד סמך אל שפתיו, אשר תינוּ המיית קריאה לילית לאור ירח, צלולה, קורנת מקרוב, קוֹראת מרחוק, עונה.

בתחתית שרביט ה"פרימאן" שוטטה העין השנייה שלך של בלום, בודקת אחרי איפה ראיתי את זה. כּאלאן, כּולמאן, דיגנאם פטריק. הֵייהוֹ! הֵייהוֹ! פוֹסֵיט. אהא! בדיוק הסתכלתי…

מקוה שהוא לא מסתכל, ערמומי כמו עכברוש. הוא פרש את ה"פרימאן" המקופל. עכשיו הוא לא יכול לראות. אל תשכח לכתוב את האות יו"ד עם זנב, כמו ביוונית. בלום טבל את הנוצה, בּלוּ מִלמֵ: אדוני היקר. הנרי היקר כתב: מאדי היקרה. קבלתי את המִכתָ ואת הפרח ששָׁלַח לי. לכל הרוחות איפה שמתי? באיז שהו כיס. זה ממש בִּלתִ אֶפשָׁ. תדגיש בלתי אפש. לכתוב היום.

איזה שעמום זה. בלום המשועמם תוֹפף רכות באצבעות של אני רק חושב רגע על המספּג השטוח אשר פאט הניח.

הלאה. מבינה למה אני מתכוון. לא, תשנה את היו"ד ההוא. קבלי את מַתנָ הצנועה המצוֹרפ. לא לבקש ממנה תשוּ. רק רגע. חמישה בשביל דיגנַ. שניים בערך כאן. פֶּני בשביל השחפים. אליהוּ מַגִי.³¹ שבעה אצל דייוי ביירן. זה בערך שמונה. נגיד חצי כּתר. מתנ הצנועה: המחאת־דואר על שניים וחצי שילינג. תכתוב לי הרבה. אתה מזלזל? ענבל, עומד לך? כל־כך נרגש. למה את קוראת לי ילד רע? את גם ילדה רעה? הו, מארי איבדה את סיכת.³² שלום בינתיים. כן, כן, אני אספר לך. רוצה. שזה לא יפול. תקרא לי בשם האחר ההוא. העולם האחר היא כתבה.³³ הסבלנות שלי יתפקע. שזה לא יפול. את מוכרחה להאמין. תאמיני לי. הקנקן. זה. באמת. נכון.

זה לא שיגעון שאני כותב? בעלים לא. זה הנישואים עושים, הנשים שלהם. בגלל שאני רחוק מ. נניח. אבל איך? היא מוכרחה. להישאר צעירה. אם היא תגלה. כרטיס בַּכּוֹבַ המשובח שלי. לא, לא לספר הכל. סבל מיותר. אם הן לא רואות. נשים. מה שטוב בשביל אחת טוב בשביל השנייה.

כרכרה להשכרה, מספר שלוש מאות עשרים וארבע, נהוגה בידי ברטון ג’יימס מבית מספר אחד בהַרמוֹנִי אֶבניוּ, דוֹניבּרוּק, בה ישב נוסע, ג’נטלמן צעיר, לבוש הדורות בחליפת צמר בצבע אינדיגוֹ, תפורה בידי ג’ורג' רוברט מֵסיַאס, חייט וגזרן, מבית מספר חמש בעֵדֵן קֵיי, וחובש כובע קש מאד מגונדר, שניקנה אצל ג’והן פּלָאסטוֹ מבית מספר אחד בגרייט בּרוּנסוויק סטריט, כובען. מה? זהו ענבל שהתנהל מתענבל. על פני איטליז־החזיר של דלוּגאץ' גלילים נוצצים של אַגֶנדַת³⁴ טפפה סוסה הדוּרת־עגבוֹת.

– עונֶה על מודעה? עיני ריצ’י בולשות שאלו את בלום.

– כן, אמר מר בלום. סוכן־מכירות בעיר. לא יצֵא מזה כלום, אני מתאר לעצמי.

בלום מִלמֵ: המלצות מצוינות. אבל הנרי כתב: זה יגרום לי התרגשות. עכשיו את יודעת. הנרי, יו"ד יוונית. כדאי להוסיף גם נ. ב. מה הוא מנגן עכשיו? מאלתר אינטרמצוֹ. נ. ב. הרַם טַם טַם. איך תעני? תענישי אותי? חצאית מפותלת מתנופפת, עם כל חבטה. תגידי לי אני רוצה ל. דעת. נו. מובן, אם לא, לא הייתי שואל. לָה לָה לָה רֶה. נשרך שם עצוב במינוֹר. למה מינוֹר הוא עצוב? אחתום ‘ה’. הן אוהבות זנב עצוב בסוף המכתב. נ.נ.ב. לה לה לה רה. אני מרגיש כל כך עצוב היום. לה רה. כל כך בודד. דוֹ.

הוא ספג נחפּז במספג של פאט. מעטפ. כתובת. רק מעתיק מהעיתון. מלמל:

כּאלאן, כּולמאן ושות' בע"מ. הנרי כתב:

  מיס מארתה קליפוֹרד

    דואר שמוּר

  דוֹלפינ’ס בּארן ליין

    דאבלין.

לספוג על אותו מקום שקודם, כך שהוא לא יוכל לקרוא. זהו זה. רעיון לסיפור־פּרס ל"לקט הנבחר". משהו שהבלש קורא מנייר־סופג. תשלום בסך גִינִי לכל טוּר. מטצ’אם³⁵ מהרהר תכופות הקוסמת הצוחקת. גברת פיוּרפוֹי המסכנה. ע.ז.: עז.

יותר מדי פיוטי החלק על העצוב הזה. המוסיקה גרמה. המוסיקה היא בעלת כשפים אמר שקספיר. ציטטות בשביל כל אחד מימות השנה. להיות או לא להיות. חוכמה מוכנה להגשה.

בערוגת הוורדים של ג’רארד,³⁶ פ’טר ליין, הוא מטייל, ערמוֹני־מאפיר. תקופת חיים אחת וזה הכל. גוף אחד. עשֵׂה. אבל עשֵׂה.

גמרתי ועשיתי בכל אופן. בול המחאת־דואר. משרד הדואר שם יותר למטה. נלך עכשיו. מספיק. אצל קירנאן הבטחתי להם להיפגש. לא סובל את כל העסק הזה. בּית אבֵלים. נלך. פאט! לא שומע. חרש כמו חיפושית.

הכרכרה כבר קרובה לשם עכשיו. דיבורים. דיבורים. פאט! לא שומע. מסדר את המפיות. כמות רצינית של דרך הוא בטח עושה במשך היום. אפשר לצייר לו פרצוף מאחור ואז הוא יהיה שניים. חבל שהם לא שרים עוד. עוזר לי לא לחשוב על.

פאט הקרח, עודו טורח, ערך מפיוֹת כמצנפות־בישופים. פאט הוא מלצר ממנו לשמוע נבצר. פאט הוא מלצר אותו מזמינים כשהזמן קצר. חה חה חה חה. אותו מזמינים כשהזמן קצר. חה חה. מלצר הוא זה. חה חה חה חה. אותו מזמינים כשהזמן קצר. כשזמנך קצר אם תזמין המלצר לכך נוצר. חה חה חה חה. חוֹ. מזמינים כשהזמן קצר.

דוּס עכשו. דוּס לידיה. אָרָד עם וֶרֶד.

היא בילתה פנטסטי, ממש פנטסטי, בחופשה. ותראה איזה צדף חמוד היא הביאה.

אל קצה הבּאר אליו נשאה קלילוֹת את קרן הקונכית המתעקלת משוּננת כדי שהוא, ג’ורג' לידוול, עו"ד, יוכל לשמוע.

– תקשיב! ציוותה עליו.

תחת מלוֹתיו יוקדות־הג’ין של תום קרנאן, טווה המלַווה מוסיקה לאט. עובדה מוסמכת. כיצד ואלטר בּאפּטי איבד את קולו. ובכן, אדוני, הבעל תפס אותו בגרון. “מנוול”, כך אמר. “אתה כבר לא תשיר פה שירי־אהבה”. כך זה היה, אדון תום. בוב קאולי המשיך לטוות. בעלֵי קול טנור כובשים נָשִׁ. קאולי היטה עצמו אחור.

אה, עכשיו הוא שמע, היא מצמידה זאת לאזנו. שמע! הוא שָמע. נפלא. היא הצמידה לאזנה שלה ומבעד לאור מסונן גלשה חיוורת־בניגוד ובאה. כדי לשמוע.

הך.

בלום מבעד לדלת הבאר ראה צדף מוצמד אל אזניהן. הוא שמע פחות ברור מה שהן שמעו, כל אחת לעצמה בנפרד, ואז כל אחת לרעותה, שומעות את שכשוך הגלים, ברעש, געש חרישי.

ארד ליד זהב עייפה, מקרוב, מרחוק, הן הקשיבו.

האוזן שלה היא גם צדף, התנוּך שמציץ שם. היתה על חוף־הים. נערות חוף־הים היפות. העור נשרף מהשמש. היתה צריכה למרוח משחה קודם בשביל שיצא חוּם. חמאה על לחם קלוּי. אוֹי את המשחה הזאת שאני לא אשכח. בוּעת חוֹם על יד הפּה שלה. ראשךָ ממש. שיער קלוע: צדף עם אַצוֹת. למה הן מסתירות את האזניים שלהן עם אַצוֹת שיער? והטורקיות את הפּה שלהן, למה? עיניה מעל לסדין, ישׁמאק. מצא את הדרך פנימה. מערה. כניסה רק בתפקיד.

את הים נדמה להן שהן שומעות. שר. גועש. זה הדם. זורם בתוך האוזן לפעמים. בעצם, זה ים. איי כדוריות־הדם.

באמת נפלא. כל כך ברור. עוד פעם. ג’ורג' לידוול הצמיד את מלמולו, שומע: אחר כך הניחוֹ בצד, בעדינות.

– מה אומרים הגלים הסוערים? שאל אותה, חִייך.

מקסימה, מחייכת־ים ומדמימה, לידיה אל לידוול חייכה.

הך.

על פני מסבאתו של לארי אוֹ’רוּרק, על פני מסבאתו של לארי, לארי אוֹ' הנועז, בוילאן נע בוילאן פנה.

מן הצדף הזנוח גלשה מיס מינה אל קנקנה המצַפּה. לא, היא לא היתה כה בודדה הודיע בקינטור ראשה של מיס דוס למר לידוול. טיולים לאור־הירח לאורך הים. לא, לא לבד. עם מי? באצילות ענתה: עם ידיד מאד מכוּבּד.

אצבעותיו המרצדות על הקלידים של בוב קאולי שוב ניגנו. לבעל־הבית יש קדימה. קצת זמן. ג’והן הארוך. בּן הגדול. קלילוֹת הוא ניגן מקצב קליל צוהל ומצטלצל למען גבירות מכרכּרוֹת, מקנטרות ומחייכות, ולמען ידידיהן המכובדים מאד, אבּירי־הליכוֹת. אחת: אחת, אחת, אחת: שתיים, אחת, שלוש, ארבע.

ים, רוח, עלים, רעם, מים, פרות גועות, שוּק הבַּקר, תרנגולים, תרנגולות לא קוראות קוקוריקו, נחשים לוֹחששים פּססס. בכל מקום יש מוסיקה. הדלת של ראטלֶדג': חורקת אאִי. לא, זה רעש. המינוּאט של “דוֹן ג’וֹבאני”³⁷ הוא מנגן עכשיו. תלבושות מלכוּתיוֹת מכל הסוגים באוּלמי הטירה מרקדוֹת. סבֵל. איכרים בחוץ. פרצופים מוריקים מוכּי־רעב לועסים עלֵי חוּמעה. זה נחמד. תסתכלו: כּלוּ, כּלוּ, כּלוּ, כּלוּ, כּלוּ: תסתכלו עלינו.

זה עליז מאד, אני מסוגל להרגיש. אבל לא לכתוב את זה. למה? העליזוּת שלי היא אחרת. אבל שני הסוגים הם עליזוּת. כן, זה בלי ספק עליז. עצם העובדה של מוסיקה מוכיחה שאתה. הרבה פעמים חשבתי שהיא מצוברחת עד שפתאום היא היתה מתחילה לשיר במרץ. אז ידעתי שלא.

המזוודה של מ’קוֹי. אשתי ואשתךָ. חתולה מייללת. כמו משי כשהוא נקרע. וכשהיא מדברת זה כמו רעש של מפּוּח. הן לא מסוגלות להשתלט על המרווחים של הגברים. יש חלל בטווח הקולות שלהן. מלא אותי. אני חמימה, אפלה, פתוחה. מוֹלי ב"quis et homo": מֶרקאדָנטֶה.³⁸ מצמיד את האוזן לקיר בשביל לשמוע. צריך אשה שיודעת לקיים את ההתחייבויות שלה.

כּרכּוּר כּירכּרה כּירכּר נעצר. נעל שחומה מטורזנת של בּוֹילאן מטורזן גרביים מעוטרות בכחול־רקיע הוצבו בקלילוּת על הארץ.

אוֹה, תסתכלו אנחנו כל כך! מוסיקת לילה. אפשר לעשות מין משחק־מלים על זה. זאת מין מוסיקה כזאת, הרבה פעמים חשבתי, כשהיא. אקוסטיקה זה מה שעושה את זה. מצטלצל. כּלי ריק קולו צועק. בגלל שהאקוסטיקה, התהודה משתַנה בדיוק כמו שהמשקל של המים שווה לחוק של נפילת המים. כמו הרפסודיות ההן של ליסט, ההונגריות, עיני־צועני. פנינים. טיפות. גשם. דִידל אִידל דוּדל אוּדל. פּססס. עכשיו. אולי ברגע זה. לפני שֶׁ.

מישהו על הדלת הַךְ דפק, מישהו טרַח טָרַק, האם ידפּוֹק פּול דה קוֹק,³⁹ במקוֹש רוֹעש לא־יבוֹש, במקור קוֹק־ריקוּ קראקרוּ. קוֹק־ריקוּ.

הך.

– “Qui sdegno”,⁴⁰ בּן, אמר האב קאולי.

– לא, בן, התערב תום קרנאן. “הנער גזוּז השיער”.⁴¹ ניב מכורתנו.

– כן, באמת, בּן, אמר מר דדאלוס. אנשים טובים וישרים*.

– כן, כן, ביקשוּ קול אחד.

אני צריך ללכת. הנה, פאט, בוא הנה. שוּב. הוא שב, הוא שב, הוא לא שהה. אלַי. כמה זה?

– איזה סולם? ששה דיאזים?

– פָה דיאז מאז’ור, אמר בּן דולארד.

בוב קאולי שלף את צפורני־הטרף ולפת את האקורדים השחורים עמוקי־הצליל.

מוכרח ללכת אמר הנסיך בלום לריצ’י הנסיך. לא, אמר ריצ’י. כן, מוכרח. השיג כסף איפה שהוא. מתכונן עכשיו לחינגת כּאב־גב משתוללת. כמה? הוא רואה־שומע שפתיים־דיבור. שילינג ותשעה. פֶּני בשבילךָ. לא, תתן לוֹ שני פני דמי־שתייה. חרֵש, טורח. אבל אולי יש לו אשה וילדים שמחכים לו בבית, פאט האב למופת, אוצר של מלצר. חה חה חה חה. הם ממתינים לאוצר ואנחנו מזמינים מהמלצר.

אבל חכּה. תשמע. אקורדים אפלים. אבֵלִימלִימלים. נמוכים. בתוך מערה בנבכי אדמה אפלים. מרבּצי מתכת. מחצב־מוסיקה.

קולם של דוֹר אפל, של איבה, של עייפוּת האדמה, חמוּר התקרב, וכואב, בא מרחוק, מהרים קדומים, קורא לאנשים טובים וישרים. את הכומר הוא חיפש, מלים מספר ירצה לומר לו*.

הך.

הבאס־בּוֹראַתוֹן של בן דולארד. משתדל כמה שהוא יכול להעביר מה שזה אומר. חירחור מקרקר של ביצה לאין גבוּל, לבלי בני־אדם לבלי לבנה לבלי לבָנָשים. עוד אחד שהידרדר. ספּק לצורכי־אוניות הוא היה פעם. אני זוכר: חבלים משוּחים בעיטרן, פנסי אניות. פשט רגל בסכום מצלצל של עשרת אלפים ליש"ט. עכשיו במעון אִיבֵיאַך.⁴² תאוֹן מספר זה וזה. ‘בּאס’⁴³ מספר אחד עשה לו את השירוּת הזה.

הכומר בבית. משרתו של כומר מזוייף את פניו קיבל. היכּנס. האב הקדוש*. עיקוּלים־קלוּעים של אקורדים.

מביאים עליהם אסון. את החיים הורסים להם. אחרי זה בונים בשבילם תאים שיהיה להם איפה לגמור את החיים. נוּמי־נוּמי. שיר ערש. תמות, כלב. כלב פעוט, תשכב ותמות.

קול אזהרה, אזהרה חמוּרה, סיפר להם כי נכנס הצעיר לעזָרה עזוּבה, סיפר להם כמה חמוּר וחגיגי נשמע שם קול צעדיו, סיפר על לישכּה אפלולית, על הכומר היושב עטוי לשמוע וידוי*.

איש הגון. קצת מבולבל עכשיו. חושב לזכּוֹת בחידון התמונות של שמות שירים ב"תשבצון". פרס ראשון: שטר מרשרש של חמש ליש"ט. ציפור דוגרת בקן. הוא חשב שזה “שירת המינסטרל האחרון”. פה משבצת ריקה הא איזה חַית־בית? מם מקף חית איש־ים אמיץ. קול טוב יש לו עדיין. עוד לא סריס עם כל המטענים שלו.

הקשיבוּ: בלום הקשיב. ריצ’י גולדינג הקשיב. וליד הדלת פאט החרש, פאט הקרח, פאט עם ‘טיפ’, בפתח הקשיב.

האקורדים לאט יותר פרטו.

קול צער וחרטה הגיע איטי, מעוטר, רוטט. זקָנוֹ החוזר־בתשובה של בן התוודה: “in nomine Domini”, בשמו של האֵל. הוא ברך כרע. הוא היכה בידו על חזהו, מוֹדֶה: “mea culpa”.⁴⁴

שוב פעם לאטינית. הם נתפסים בזה כמו ציפורים בדבק. הכומר עם הלחם הקדוש בשביל הנשים ההן. הטיפוס ההוא בחדר־התפילה בבית־הקברות, ארון־מתים או אהרון מאטי, corpusnomine. איפה נמצא העכברוש ההוא עכשיו. מקרצף.

הך.

הם הקשיבו: קנקנים ליד מיס קנדי, ג’ורג' לידוול ליד ווילון ריסיו מלא־הבעה, חזה סטין שופע, קרנאן, סי.

קול יגון שר ונאנח. חטאיו. מאז הפסחא פעמים שלוש קילל*. ממזר בן־זוג. ופעם הלך בזמן המיסה לשחק*. פעם ליד בית־הקברות עבר ולמנוחת נשמתה של אמו הוא לא התפלל*. נער. נער גזוּז־שיער.

ארד, מאזינה ליד ברז־הבירה, בהתה למרחקים. בהתפעמות־הנפש. אין לה מושג שאני. מולי מומחית גדולה בלהרגיש שמסתכלים עליה.

ארד בהתה הרחק במלוכסן. הראי נמצא שם. זה הצד הכי טוב של הפנים שלה? הן תמיד יודעות. נקישה על הדלת. הצצה אחרונה על ההופעה.

קוֹקריקוּקראקרא.

על מה הן חושבות כשהן שומעות מוסיקה? שיטה לתפוס נחשי־אפעה. הערב שמייקל גאן נתן לנו את התא. התזמורת מכוונת את הכלים. בעיני השח הפרסי זה הכי מצא־חן. הזכיר לו את הבית הרחוק המתוק. ניגב את האף בוילון. מקוּבּל בארץ שלו אולי. גם זה מוסיקה. לא כל־כך גרוע כמו שזה נשמע. צפירה. כלי־הנשיפה ממתכת נוערים כמו חמורים דרך חדק מתרומם למעלה. קונטראבסים, מסכנים, פצועים, בצלעות מהשריטות. כלי־נשיפה מעץ, פרות גועות. פסנתר־כנף קרוקודיל מפהק המוסיקה היא בעלת לסתות. נשיפה מזכיר את השם של שִׁיף.

היא נראתה יפה. את שמלת הכּרכּוֹם שלה היא לבשה, עם משוף עמוק, תערוכה של כל מטעניה. בושם קארפּוֹל היה תמיד לנשימה שלה בתיאטרוֹן, כשהיתה מתכופפת לשאול שאלה. סיפרתי לה מה אומר שפינוֹזה בספר שהיה לאבא המסכן. מהופנטת, מקשיבה. עיניים בגוֹדל כזה. היא התכופפה. הטיפוס ביציע, בולע אותה עם משקפת־האופרה שלו כמה שהוא רק יכול. יופי של מוסיקה מוכרחים לשמוע פעמיים. טבע, אשה מספיק חצי מבט. אלוהים ברא את השדות, האדם את השיר.⁴⁵ מֵת הֵם פסיק אוֹ זה. פילוסופיה. אוּף, סלעים ואבנים!

כולם אבדו. כולם נפלו. במצור על רוֹס – אביו, בגוֹרֵיי – כל אחיו נפלו*. אל ווקספוֹרד, בחוריה של ווקספורד⁴⁶ אנחנו, יֵלֵךְ. אחרון לנושאי שם משפחתו, אחרון לגזעו*.

אני גם, האחרון לגזעי. מילי סטודנט צעיר. מי יודע, באשמתי אולי. בלי בן. רוּדי. עכשיו מאוחר מדי. ואולי לא? ואולי לא? אם עוד אפשר?

שינאה לא נשא בלבבו*.

שינאה. אהבה. אלה רק מלים. רוּדי. עוד מעט אהיה זקן.

בּן הגדול את קולו פרש וגולל. קול מצוין, אמר ריצ’י גולדינג, סומק נאבק עם דוק חיוורונו, אל בלום, עוד מעט זקן אבל כשהייתי צעיר.

עכשיו מגיע העניין של אירלנד. מולדתי מעל ומעבר למלך*. היא מקשיבה. מי מפחד לדבר⁴⁷ על אלף תשע־מאות וארבע? הגיע הזמן לזוז. ראיתי מספיק.

– “בּרכני, אבי”, קרא דולארד גזוּז־השיער. “ברכני והנח לי ללכת”.

הך.

בלום הביט, לא מבוֹרך, עומד ללכת. מתלבשת בשביל לקטול על ימין ועל שמאל: ממשכורת של שמונה־עשר שילינג בשבוע. נמצא כבר מי שישלם את החשבון. צריך להיזהר ולשים עין כל הזמן. הנערות האלה, היפות האלה. ליד גלי־ים נוּגים. רומן של נערת־מקהלה. מקריאים את המכתבים במשפט על הפרת הבטחה. מפּוּצימוּצי לפּוּמֶלפּוּם שלו. צחוק בקהל. הנרי. אף פעם לא חתמתי בשמי. השם היפה שיש.

חרש שקעה המוסיקה, לחן ומלים. אחר החישה קצב. מגלימת הכומר המזוייף רישרש ויצא חייל. קצין פרשים אכזר*. הם יודעים את כל זה בעל־פה. עושה להם צמרמורת מרוב התרגשות ועל זה הם משתגעים. קצין פרשים אַכ.

הך. הך.

אחוזת התרגשות, היא הקשיבה, נרכנת לשמוע מתוך השתתפות.

פנים חסרי־הבעה. בתולה, עושה רושם: אוֹ רק דיפדפוּ־ליטפוּ פה ושם. דף חלק: לכתוב עליו משהו. בלי זה מה יוצא מהן? מתייבשות, מתייאשות. ככה הן נשמרות צעירות. אפילו מעריצות את עצמן. נראה. ננגן עליה. לנשוף בשפתיים. גוף של אשה לבנה, חליל חי. לנשוף בעדינות. בקול רם. שלושה חוֹרים כל הנשים. האֵלָה לא הצלחתי לראות. הן רוצות את זה: לא צריך להיות יותר מדי מנומס. בגלל זה הולך לו אתן. בַכּיס כסף, בַּמצח נחושה. מבט עונה למבט: שירים ללא מילים.⁴⁸ מולי והילד עם תיבת־הנגינה. היא הבינה שהוא מתכוון לזה שהקוף חולה. או אולי בגלל שהשפה שלהם כל־כך דומה לספרדית. גם חיות אפשר להבין ככה. שלמה המלך הבין. מתנת טבע.

דיבור מתוך הבטן. השפתיים שלי סגורות. חושב בתוך הבֶטֶ. מה?

אַת? רוצָה? אני. רוצֶה. שֶׁ. אתה.

ניחר מזעם הקצין שילח קללות*. רותח כמוּכּה־שבץ עם ממזר בן־זונה. רעיון מוצלח היה זה לבוא, בחורי*. שעה אחת נותרה לך לחיות, האחרונה*.

הך. הך.

צמרמורת התרגשות עכשיו. הרחמים מתעוררים. להזיל דמעה על קדושים־מעונים. על כל היצורים המתים, הרוצים, מתים, למוּת. בשביל זה נולדים כולם. גברת פיוּרפוֹי המסכנה. מקווה שהיא כבר אחרי זה. בגלל שהרחם שלהן.

לחלוחית רחם של עֵין אשה בהתה תחת משׂוּכת ריסים, בשלווה, שומעת. יופי אמיתי של העין רואים כשהיא לא מדברת. שם על הנהר*. עם כל תנופת נחשול חזה סַטֵין איטית (חמוקיה המִתנַחשׁ)⁴⁹ ורד ורוד עלה לאט, ירד ורד ורוד. הנשימה שלה זה פעימות הלב: נשימה שהיא חיים. וכל עלי־שׂרך שער עלומיה רעדו זעירים.

אבל הבט. זוהר כוכבים מחויר. הוֹ ורד! קסטיליה. השחר. הה. לידוול. בשבילו אם כך, לא בשביל. סובבה לו את הראש. אני גם ככה? רואה אותה מפּה בכל אופן. פקקים נחלצים, ניתזי קצף־בירה, ערימות של בקבוקים ריקים.

על ברז־הבירה המזדקר חלקלק נחה קלילוֹת ידה של לידיה, עגלגלוֹת, תן לי לעשות את זה. אובדת כולה בחמלתה על גזוז־השיער. הלוך, ושוֹב: ושוֹב הלוֹך: על פני הגוּלה הממוֹרקת (היא יודעת שהעיניים שלו, העיניים שלי, העיניים שלה) אגודלה ואצבעה החליקו בחמלה: הלכו ושבו, נגעו בעדינות, ואז גלשו למטה כה חלק, לאט, שרביט לבן מזוגג, מוצק וקריר, משתרבב מבעד לטבעתן הגולשת.

במקור קוק־ריקו, במקוש קרא־קרו.

הך. הך. הך.

אני השולט בבית זה*. אמן. הוא חרק שיניים ברוב זעם*. הבוגדים אל החבל*.

האקורדים הסכימו. עסק עצוב מאוד. אבל היה מוכרח לקרות.

נסתלק לפני הסוף. תודה רבה, זה היה אלוהי. איפה הכובע שלי. לעבור על ידה. יכול להשאיר כאן את ה"פרימאן". המכתב אצלי. אילו היא היתה הַ? לא. נלך, נלך, נלך. כמו קָאשֶׁל בּוֹילוֹ קוֹנוֹרוֹ קוֹיילוֹ טיסדַאל מוֹריס עוֹדיֵשלוֹ פארֶל,⁵⁰ נלללללללך.

טוב, אז אני מוכרח. אתה הולך? אַתַלֵכרָחשַלוֹם. בּלוּמקָם. מעל אוצר פרחים בלום. בלום קם. אוֹך. מרגיש את הסבון נדבק מאחור. בטח הזעתי: המוסיקה. המישחה הזאת, צריך לזכור. טוב, אז להתראות. תוצרת משובחת. הכרטיס בפנים, כן.

על פני פאט החרש העומד בפתח, מאמץ אוזנו, עבר בלום.

בקסרקטין ג’נבה הצעיר הומת. בפאסאג' גופתו הונחה*. דוַי־לוֹ, דוֹלוֹרוֹסוֹ! וַי, דָוַי לבו! קול זימרת המיספד קרא לשאת תפילה דווּיה.

על פני ורד, חזה סטין, יד מלטפת, שלוליות, בקבוקים ריקים, פקקים מחולצים, נותן ברכה אגב הליכה, על פני עיניים ושער־עלומים, ארד וזהב רפה בתוך צֵליָמעַמוֹק, עבר בלום, בלום הרך, בלום האני מרגיש כל־כך בודד.

הך. הך. הך.

התפללו בשבילו, פילל הבאס של דולארד. אתם השומעים השלווים. ליחשוּ תפילה, הזילוּ דמעה, אנשים טובים, בני־אדם טובים*. הוא היה הנער גזוז־השיער.

מקפיץ ממקומו את הנער החדרן שצוֹתת ליד הדלת משרת גזוז־שיער, בלום בפרוזדור ‘אורמונד’ שמע נהמות ושאגות הידד, טפיחות־שכם דשנות, רקיעות־רגל חודרות, חודרות ולא חדרן. מקהלה כללית וכולם הולכים יחד להרטיב את הגרון ולשטוף את זה. טוב שהסתלקתי קודם.

– קדימה, בן, אמר סיימון דדאלוס. חי אלוהים, אתה שר לא פחות טוב מפעם.

– יותר טוב, אמר תום־ג’ין קרנאן. הביצוע הנוקב ביותר של הבלדה הזאת, חי נפשי וכבודי.

– לַאבּלָאש,⁵¹ אמר האב קאולי.

בן דולארד במלוא מימדיו חולל פלאמנקוֹ לעבר הבאר, מפוטם בשבחים דשנים וכולו ורוד, בצעדים כבדי־צעד, אצבעותיו נגועות־השגרון ניקנקוּ קסטנייטוֹת באויר.

בִּיג־בֶּן דולארד. בן־בן הגדול. עוג בּן־בּשן.

ררר.

ונרגשים כולם עד עמקי לבבם, סיימון מחצצר אותות־אהדה בצופר אַפּוֹ, כולם צוחקים, דחקו אותו קדימה, את בן דולארד, בתרועות הידד, כיאה וכנאה.

– אתה נראה ממש פורח, אמר ג’ורג' לידוול.

מיס דוס הסדירה את הורד, נכונה להגיש.

– בן machree,⁵² אמר דדאלוס, טופח על עצמות־שיכמו הדשנות של בן. בריא כמו בַטנוּן, הוא רק מחביא לו על הגוף שיכבה שלימה של שוּמן.

ררררררססס.

–שומן של מוות, סיימון, נהם בן דולארד.

ריצ’י סֶדק־בַּקתרוֹס לבדו ישב: גולדינג, קוֹליס, ווֹרד. מפקפק חיכה. גם פאט, לכסף.

הך. הך. הך. הך.

פּה לאוזן של קנקן א' קירבה מיס מינה קנדי.

– מר דולארד, מלמלו שפתיה.

– דולארד, לחש קנקן.

קַנ א' האמין: כן, למיס קֶנ, כשהיא: דוֹל הוא: היא דוֹל: הקנקן.

הוא לחש שהוא מכיר את השם. השם היה מוכר לו, זאת אומרת. זאת אומרת, הוא שמע את שמו של, דולארד כן? דולארד, כן.

כן, אמרו שפתיה בהגבהת הקול, מר דולארד. נחמד הוא שר את השיר, מינה לחשה. גם השיר “ורד הקיץ האחרון”⁵³ הוא נחמד. מינה אהבה את השיר הזה. קנקן אהב את השיר שמינה.

זהו ורד הקיץ האחרון. דולארד מאחור נעזב ובלום עקב עכשיו אחר הבֶל שסבב את מעיו.

מלא גזים המיץ־תפוחים: וגם עושה עצירוּת. רגע. משרד־הדואר קרוב לראובן גֵ’י, חייב עוד שילינג ושמונה פני. להיפטר מזה. אפשר להתחמק דרך רחוב גריק. הלוואי שלא הייתי מבטיח להיפגש. יותר חופשי באויר הפתוח. מוסיקה. עולה לךָ על העצבים. ברז־בירה. ידה המנענעת את העריסה היא היד המושלב בַ. בֶן הָאוּת'. המושלת בעולם.

הרחק. הרחק. הרחק. הרחק.

הך. הך. הך. הך.

אל המזח עלה לַיוֹנֶלֵיאוֹפוֹלד, הנרי ילד־רע עם מכתב אל מאדי, עם מנעמי החטא עם קישוטים מצוייצים בשביל רָאוּל עם מת הם פסיק אוֹ זה המשיך פולדי ללכת.

הך הלך עיוור מקיש הך על המדרכה מקיש כך, הך הך.

קאוּלי, הוא מלהיב את עצמו עם זה. סוג של שיכרות. יותר טוב לא ללכת עם זה עד הסוף רק חצי הדרך כמו דרך גבר בעלמה. למשל חובבים מושבעים. יושבים כולם אוזן. לא להפסיד אף רבע תו עלוב. עיניים עצומות. הראש מתנדנד לפי הקצב. לא נורמאלים. לזוז אתה לא מעיז. לחשוב אסור בהחלט. אף פעם לא מדברים על משהו אחר. מטרללים על תוים וזה.

זה הכל מין נסיון לדבּר. לא נעים כשיש הפסקה רגע כי אתה אף פעם לא בטוח בדיוק. העוּגב ברחוב גארדינר. גלין הזקן, חמישים ליש"ט לשנה. מוזר שם למעלה לבד בעלייה עם כל הבלמים והמנעולים והמפתחות. יושב כל היום על יד העוגב. ממלמל במשך שעות, מדבר לעצמו או לבחור השני שמפעיל את המפוחים. הם נוהמים בזעם, מקללים בצוויחות (מוכרח לשים לו צמר־גפן או משהו אני לא רוצָה היא צעקה), ואז לפתע קט פתאום בלאט פעוט קט פעוט רוח קל מחלל.

פפט! רוח קט פעוט חילל. בלאט. בנקב קט של בלום.

– הוא באמת? אמר מר דדאלוס, חוזר עם המקטרת שהלך לקחת. הייתי אתו יחד הבוקר בהלוויה של פאדי דיגנאם המסכן…

– אה כן, מנוחתו עדן.

– דרך אגב יש שם קולן על ה…

הך. הך. הך. הך.

– לאשתו יש קול יפה. או לפחות היה לה. מה? לידוול שאל.

– אה, בטח זה של מכוון־הפסנתרים, לידיה אמרה אל סַיימוֹנלַיוֹנֶל עת־לראשונה־ראיתי, שכח אותו בזמן שהיה כאן.

הוא היה עיוור סיפרה לג’ורג' לידוול עת־בשנית־ראיתי. וניגן כל־כך מקסים, תענוג לשמוע. ניגוד מקסים: אָרדלִיד מִינַהזָהָב.

– תצעקו משהו! צעק בן דולארד, מוזג. תנו קול!

– זה מספיק! קרא האב קאולי.

רררררר.

אני מרגיש שאני צריך…

הך. הך. הך. הך. הך.

– כן מאוד יפה, אמר מר דדאלוס, נועץ עיניו בסרדין כרות־ראש.

תחת פעמון־הכריכים נח בתכריך של לחם, אחרון, בודד, סרדין אחרון של קיץ. מלבלב בּלוּמִי לבד.

– מאוד, נעץ עיניים. בּטוֹנים הנמוכים במיוחד.

הך. הך. הך. הך. הך. הך. הך. הך.

בלום עבר ליד משרדו של בּארי. הלוואי והייתי יכול. רגע. אילו היתה לי פּה תרופת־הפלא ההיא. עשרים־וארבעה פרקליטים יושבים בבית האחד הזה. משפטים. ואהבת לרעך. ערימות של נייר־קלף. האדונים מר פּוֹשט ומר עוֹר, בעלי יפוי־כוח. גולדינג, קוליס, ווֹרד.

אבל למשל זה שמרביץ על התוף הגדול. הייעוד שלו: התזמורת של מיקי רוּנֵיי. מעניין איך זה תפס אותו בפעם הראשונה. יושב בבית אחרי ארוחה של חזיר וכרוב ומשתעשע עם זה כשהוא יושב בכורסה. עושה חזרה על התפקיד שלו בתזמורת. בּוּם. טַטָבּוּם. כֵף־חיים לאשתו. עורות של חמורים. מכים אותם כשהם חיים, מרביצים עליהם כשהם מתים. בּוּם. טראח. כנראה שזה מה שנקרא יַשמַאק זאת אומרת קִיסמֶט. גורל.

הך. הך. נער, עוור, מקיש במקל, טפח הךהך ליד חלון־הראווה של דאלי שם בתולת־הים, שערה זורם (אבל הוא לראות לא יכול), נשפה עשן של בתולת־ים (העיוור לא יכול), בתולת־הים הסיגר הקריר מכולם.

כלי־נגינה. קנה־עשב, קונכיית ידיה, ואז לנשוף. אפילו מסרק ונייר־משי אפשר להוציא מהם שיר. מולי בחלוק, ברחוב לוֹמבּארד ווסט, שיער פזוּר. אני חושב שכל מקצוע יצר לו את שלו, לא? צייד עם קרן. הא. נעמדה לך? Cloche. Sonnez la! הרועה עם החליל. שוטר עם משרוקית. מנעולים ומפתחות! נקו את הארובות! משמרת השעה ארבע, הכל עבר בסדר! לכו לישון! הכל אבוד עכשיו. תוף? טַטָבּוּם. רגע, אני יודע. כרוֹז־העיר, שליח בית־הדין. ג’והן הארוך. מעיר מתים משנתם. בום. דיגנאם. nominedomine המסכן. בום. זאת גם מוסיקה, זאת אומרת נכון שזה הכל בום־בום־בום פחות או יותר מה שקוראים da capo.⁵⁴ בכל זאת אפשר לשמוע. קדימה צעד קדימה צעד, צעוֹד, צעוֹד, בּוּם.

אני ממש מוכרח. פפפ. מה היה קורה אם הייתי עושה את זה בנשף. רק שאלה של מנהג, השַח הפרסי. ליחשוּ תפילה, הזילוּ דמעה. בכל אופן הוא היה צריך להיות די מטומטם בשביל לא לראות שזה קצין־פרשים. עטוף עד למעלה. מי זה יכול להיות האיש שהיה בבית־הקברות עם המַקינטוֹש החום? או, הזונה של הסימטה!

זונה מרושלת בכובע־מלחים שחור מקש, שמוט, הלכה בעיניים זגוגות מאוֹר היום לאורך המזח לקראת מר בלום. עת לראשונה ראה את דמותה המקסימה. כן, זהו. אני מרגיש כל־כך בודד. לילה גשום בסימטה. קרן. למי נעמד? הַא־הַהוּא. רַא־תַהִיא. מחוץ לתחום שלה כאן. מה היא? מקווה שהיא. פססט! אולי תיתן לי את הכביסה שלך. הכירה את מולי. זיהתה אותי. הגיברת השמנה הזאתי שהיתה אִתךָ שַׁמָה עם השמלה בצבע חוּם. הורס לך את הכל דבר כזה. הפגישה ההיא שקבענו. יודעים שאנחנו אף פעם, או כמעט⁵⁵ אף פעם לא. יקר מדי, קרוב מדי לבית הוֹ הבית היקר. רואה אותי, היא רואה? נראית זוועה ביום. פרצוף של שעווה. שתלך לכל הרוחות! טוב, נו, היא צריכה לחיות כמו כל אחד אחר. נראה מה יש פּה.

ליד חלון־הראווה של חנות־העתיקות של ליוֹנל מארקס, ביהירות הנרי ליונל לאופולד, הנרי פרח היקר, בכובד־ראש מר לאופולד בלום, בחן פמוט אקורדיון פולט שקי־מפּוּח תלוּעים. הזדמנות: ששה שילינג. יכול ללמוד לנגן. זוֹל. ניתן לה לעבור. כמובן כל דבר הוא יקר אם אתה לא צריך אותו. זה מה שנקרא סוחר טוב. משכנע אותך לקנות מה שהוא רוצה למכור. הבחור שמכר לי את התער השוודי שהוא גילח אותי אתו. רצה לקחת ממני כסף על ההשחזה שעשה לזה. היא עוברת עכשיו. ששה שילינג.

זה בטח המיץ־תפוחים או אולי הבּוּרגוּנדִי.

קרוב לארד מקרוב לזהב מרחוק הקליקוּ כולם כוסיות מנקשות, בורקי־עין ואביריים, לפני לידיה ארד עם ורד קיץ אחרון מפתה, ורד קסטיליה. לִיד אחד, דֶד, קַאוּ, קֶר, דוֹל, קוינטָה: לידוול, סי דדאלוס, בוב קאולי, קרנאן ועוֹג בן דולארד.

הך. צעיר נכנס לעזַרַת פרוזדור עזוּב של ‘אורמונד’.

בלום בחן דיוקן גיבור אביר בחלון־הראווה של ליונל מארקס. מילותיו האחרונות של רוברט אֶמֶט.⁵⁶ שבע המלים האחרונות. של מאיירבר⁵⁷ זה.

– אנשי אמוּנים⁵⁸ כמוכם אתם.

– כך, כך, בּן.

– ישיקו אתנו כוסכם.

הם השיקו.

קלינק. קלאנק.

הוֹך. נער צעיר אין־עיניים עמד בפתח הדלת. הוא לא ראה ארד. הוא לא ראה זהב. אף לא בן לא בוב לא תום לא סי לא ג’ורג' לא קנקנים לא ריצ’י ולא פאט. הוא הַא הוא הַא. הוא לא ראה.

בלום־ים, בלום־משוּמַניָם בחן מלים אחרונות. בשקט. “כאשר ארצי תמצא את מקומה בין”.

פררפרר.

זה בטח הבּוּר–.

פפפ. אוו. רררפר.

“אומות העולם”. אף־אחד איננו מאחוֹר. היא עברה. “עם בּוֹא יום זה, רק אז”. חשמלית. קריק. קריק. קריק. הזדמ טובה. הִנה. קריקקלקריק. אני בטוח שזה הבורגונדי. כן. אחד. שניים. “על קברי כתובת”. קראאאאאאא. “תירשם. אני את שלי”.

פפררפףףררפפףףף.

“סיימתי”.