א. מדוע בוכה האלמנה?    🔗

לפני הצהרים בא ידיד המשפחה, איש גוץ וזריז, לבשר לאשה את מות בעלה בבית החולים לפנות בוקר. אזהרותיו ואיומיו של בעלה שהוא חולה אנוּש ושהנה הוא עומד למות בכל רגע, דברים שהיה משמיע זה שנים מספר מדי יום ביומו בקול יבש ומרוּחק באוזני אשתו, התאמתו סוף־סוף, ולולא מת עכשיו היתה, ללא ספק, הבעת פנים של אדם שצָדַק טבועה בפניו.

אשתו היתה באה לבקרו בכל יום אחרי הצהרים בבית החולים, ובעומדה ליד מיטתו היתה קופצת בזריזות מרגל לרגל, אם מתוך חרדה עצבנית לגורל בעלה, אם מתוך קוצר רוח, בשל מצב המחלה המתמשך ללא קץ וכבר נמאס עליה, ואם מתוך ניסיון לעודד את רוחו של בעלה על־ידי הדגמת תנועות חיוניות. מכל מקום, בשל קפיצותיה הקטנות האלה נקראה בפי אחיות בית החולים בשם “רקדנית הפנימית”, ומובנו: רקדנית המחלקה הפנימית. החולה השוכב על המיטה הסמוכה למיטת בעלה, שאליו היו מופנים אחוריה של רקדנית הפנימית, בהיות פניה מופנים אל בעלה, נהג להתרגש מאוד למראה ירכיה המתנועעות מעלה ומטה בעת הקפיצות, וכיוון שלא ראה את פניה אלא את ערפה בלבד היה יכול לדמות לעצמו פנים צעירות מאלה שהיו לה (למרות שפניה המציאותיים טובים אף הם עדיין למדי), וכך היה מפיק לעצמו הנאה דימיונית מושלמת, ועד תום הביקור כבר היה נרגש עד כדי כך שהקיא, כי ההתרגשות היתה אסורה עליו, ולא נמצא בו מספיק כוח לשאת אותה, ואחר־כך היה שוכב עד הערב, מצטער על המשחק המסוכן שהוא משחק בבריאות־לבו, ופוחד פחד נורא.

עתה נסתיים הכל, הבעל מת, מיטתו בבית החולים נתפנתה, רקדנית הפנימית לא תבוא עוד, ואולי יְנַצל עתה החולה השכן את ההזדמנות ויחלים סוף סוף? לא, הוא לא יחלים, הוא שבוי בידי דמיונו, הוא ימצא ירכַיִם אחרות, הוא ימשיך לשחק עם לבו עד שיתפקע.

הגוץ הזריז הופיע ובישר את בשורת מות־הבעל, ורקדנית הפנימית שמעה, וכבר היא צונחת לכיוון הספה. אמנם הגוץ הזריז חש לתמוך בה ולמנוע את נפילתה, אך הוא חלש מדי, קטן, רפה־אונים, במשך שנים לא עסק בספורט ולא התעמל ורק היה מעַגֵל את גבו ליד שולחן עבודתו וכמעט לא נשם עד שעוד מעט וחזהו היה מתבטל כליל, ועתה זרועותיו המוּשטוֹת לתמוך ברקדנית הפנימית חלשות מאוד, וגוף הרקדנית הפנימית כלל אינו נעצר בזרועותיו, אלא מזיז אותן כמו שתי כפפות ריקות, וצונח, כבד ורך, על הספה.

גם אין לו, לגוף שלה, סיבה לחדול מלצנוח, זאת היא חשה היטב עם נופלה (שכן לא התעלפה לגמרי כל עוד אין גופה בטוח על הספה), כי הספה נוחה ונעימה, ואם נגזר עליה להתעלף, הרי שזהו המקום הטבעי, והיא תיקלט בו ברצון. הגוץ הזריז אשר זרועותיו סיימוּ לפני רגע משימה קטנה בכישלון, ועתה הן שמוטות לשני צדי גופו במתיחות מצטדקת, מסתכל ורואה איך בשר האשה נמעך אל כרי הספה, וכרי הספה נמעכים אל בשרה בהתאמה נהדרת של משחק מעיכות עדין, היכול להיווצר רק בין צמד ותיק ומנוסה זה בזה, כמו צמד רקדנית הפנימית והספה שלה, למשל.

מתוך המחסה הצונן של ערפל העילפון סוקרת רקדנית הפנימית את חידושי מצבה. כיוון שנולד בה מצב חדש, מצב האלמנוּת, היא רואה אותו כניצן קטן, ובתור ניצן, יהיה מה שיהיה, הריהו רענן ואביבי. באופן זה משתרבבת אל צער האלמנוּת נימה אופטימית, ועוד מעט קט ונימה זו מאיימת להשתלט על המצב כולו.

ובכן, בשר האלמנה שקע בספה, והספה מתנגדת – התנגדות שבמשחק, כמובן – לבשר האשה, והרי לנו מצב חמוד שבו קפיצי הספה מלאים אנרגיה עצורה, והיה אם תקום רקדנית הפנימית מן הספה ישתחרר מעט מן האנרגיה וקפיצי הספה יתרוממו קצת, שואפים נואשות אל בשר האשה שקם מעליהם ופרש לאמבטיה או למטבח. בשעת ההתעלפות מנדנדת קצת רקדנית הפנימית את עצמה, כי הנדנוד מביא מעט מרגוע למתאבל העצל, וקפיצי הספה, אלה העתידים לשווע אליה כאשר תקום, חורקים עתה חריקת עצלתיים, שמחים ומתפנקים בַאנרגיה הכבושה בהם, כמו חתול מתפנק, ובעצם טוב מחתול, כי הספה, בנוסף להיותה רכה, חלקה, ומתפנקת כמו חתול, ניתנת גם לישיבה ומעיכה מצד כל גופה של הגברת, דבר שחתול רגיל אינו מסוגל לו, שכן אפילו אם תשב עליו אשה רזה הוא ימות חיש מהר, ואם תשב עליו גברת שמנה יהפוך תוך צריחה איומה לשטיח עם פה מרוסק ופעור וקצה מעי משתרבב מתוך פיו כמו לשון אדומה של נחש יורק אש. נוסף ליתרון זה של הספה על פני החתול מלטפת הספה שטחים רבים יותר על גוף הגברת מאלה שמלקק החתול, ולבסוף גם אין הספה בוגדנית וערמומית כחתול, לעולם אינה בורחת מפני הגברת, ומדי היכנס הגברת לחדר היא תמצא אותה באותו מקום, נכונה ורכה, תמימה לחלוטין ומסורה עד בלי די, ממש חתלתול המִזרוני.

ובינתיים עומד המבשר הגוץ הזריז בחדר. הוא כילה לבשר את בשורתו, סיים את כשלונו המחפיר בבלימת צניחתה של רקדנית הפנימית, ראה את התפרקדותה על חתלתול־המִזרוֹני, וזה כחמש דקות הוא עומד, מיטלטל בטירוף בין התשוקה להתנפל על רקדנית הפנימית המעולפת, להפשיטה במקום ולתקוע עצמו לתוכה (היחסים שלה עם חתלתול־המזרוני גירו אותו מאוד), לבין הנאמנות למת ולבשורת מותו, עליהם הוא חש עצמו אחראי בלא מעט גאווה. לוּ היתה רקדנית הפנימית מוותרת על התעלפותה, היה הגוץ הזריז יכול להמשיך ולנבור עוד קצת בבשורתו; למשל, היה מספר לה מה אמרו הרופאים, איך התנהג המת בשעתו האחרונה וכיוצא באלה סיפורים שהיו הופכים אותו לאישיות המרכזית בחדר לשעה מסויימת זו, דבר מאוד נחוץ לו, שהיה מביא לו סיפוק עצום והיה מסיח את דעתו לזמן־מה מעניין התשוקה. אך זו התעלפה לה, והוא נותר כשסיפוריו המתובלים מצטנפים בכאב בתוך בטנו הרגישה, ולא נותר לו בחדר דבר לעשותו מלבד ההתמסרות לַתשוקה שלו, ההולמת בתוכו בכוח, ואין הוא מעז להגשימה. הוא ממשיך ועומד בחדר, חלקו האחד יוקד בו לקראת רקדנית הפנימית, בשעה שחלקו האחר כבר משתעשע בעצב העתיד לאפוף אותו כשייצא מן הבית לאחר שלא עשה כלום.

שנים רבות של התלבטות במצבים דומים עברו על הגוץ הזריז, וכך נהרס לבו. הוא חש לעתים – לא, הוא יודע בודאות – שקרעים מתוך לבו מתנפנפים ונסחפים בזרם הדם, נוסעים בעורקי הגוף ומבשרים בכל מקום אליו הם מגיעים חורבן וכליה; והאברים המתבשרים, העייפים בלאו הכי, חדלים לאט ממלאכתם ונתפשים ליאוש קפוא. לעת עתה מסתובב לו הגוץ הזריז בתורת ידיד של כמה משפחות, חומד לו קצת מרגעי האושר והחום שלהם, משתדל להיות נעים ומועיל, ובמיוחד ממתין בסבלנות לרגעים חשובים כמו מחלה או מוות, בהם יצוץ לו לפתע תפקיד מרכזי רגעי, כמו זה הנוכחי, שכמעט היה בידיו ונשמט. (בעבר היה מנסה למלא תפקיד מרכזי גם בחתונות, אך עד מהרה נוכח לדעת שבשמחה יש מתחרים העולים עליו והוא נדחק לשולי העליצות.) אח, לו רק ניתנה לו אפשרות לספר לה מה אמרו הרופאים; דבריהם היבשים מתלקחים לו בקרביים. אך היא בחרה להתעלף, ואנו רוחשים כבוד לרצון האלמנה, במיוחד בימים הראשונים לאלמנותה, בטרם נמאס לנו להתחשב בה.

רקדנית הפנימית, מצדה, חשה היטב במגמת הגוץ הזריז. מיד עם השמיעוֹ את הבשורה, כבר ידעה שהגוץ הזריז מתיימר להיות האישיות החשובה בחדר. על ידי התעלפותה וצניחתה סיכלה את מאווייו ותפשה לעצמה את המקום המרכזי. כמו כן, לא יכולה היתה שלא להבחין בתשוקתו של הגוץ הזריז לתקוע עצמו לתוכה, היא מכירה אותו, יודעת כמה נכסף הוא לתת פורקן־מה לאהבתו העצורה, אבל כשערכה את שיקוליה בחרה לה במאהב חדש במקומו, הלוא הוא העילפון. נכון שאין העילפון מאהב מקובל; הוא, למשל, אינו נתקע לתוך גופה; אך מי זה אומר שהיא רוצה עתה בתקיעות ובתקענים. אין לה עתה בכלל חשק להחדיר לגופה אברים זרים וקשים, המשתפשפים בחלל בטנה ומלכלכים אותה. העילפון, לעומת זאת, מקיף אותה סביב כמו ביד צוננת ומרגיעה, זה שנים כבר לא חשה ליטוף נעים כל כך. יתר על כן, אין הוא מפריע לה לעבור אל התרדמה, שלא כמאהב רגיל, שלאחר מעשי החיבוק הגס, התקיעה המלַכלכת וחירחוריו החנוקים, הוא נותר מוטל לצד האשה, תופש מקום, מתחכך בה, זז ומפרפר, נוחר ומגהק ומקלקל לאשה את שלוות הלילה, דבר העלול לקמט לה את הפנים למחרת בבוקר. המעבר הקל והטבעי מן העילפון אל התרדמה עשוי לגרום אף לגוץ הזריז לחשוב שההתעלפות נמשכת, ולאחר זמן יספר לאנשים עדות מתפעלת: זו התעלפה לזמן ארוך מאוד, עד כדי כך השפיע עליה וגו'.

יחד עם זה אין מה לדאוג, רקדנית הפנימית יודעת לחיות יפה מאוד, והעילפון הוא לה מאהב ארעי בלבד. לכשתרצה לחיות כמו שצריך היא תדע לעשות זאת.

ובעוד רקדנית הפנימית רובצת מעולפת על הספה, והגוץ הזריז מקיש ברך אל ברך כדי להתאפק ומביא חורבן על לבו, חולף הזמן, ואל החדר נכנסות כמה שכנות המתאמצות ליבב. קשה להן ליבב, כי הנפטר היה אדם סתמי מאוד, על כל פנים בשבילן, וכשהן מפשפשות במוחן ומתאמצות למצוא בו משהו לא סתמי, משהו שחבל עליו, שעשוי להביאן לידי תוגה, עליהן לנפח אותו ולהגדיל אותו במחשבתן, כדי שירגישו שבאמת אבד משהו. אחת מנסה לצייר אותו לעצמה כאדם לבבי, למשל, אם כי ידוע לה שהיה יבש גדול, בעל פנים חתומות; אבל אפילו אם היא מצליחה, בעזרת הדמיון הסלפן, לראות בו אדם לבבי, גם אז אין לה עדיין עילה לראות בו אבידה, כי העולם מלא לבביים מסוגו. שכנה אחרת מנסה להיזכר בו באחד מרגעיו היותר נדיבים, אך לא עולה בידה אלא לראותו עומד עם התיק שלו בחדר המדרגות ופותח את תיבת הדואר לראות אם יש בה מכתבים, וכל כמה שהיא משתדלת למחוק תמונה פושרת זו ממוחה אינה מצליחה בכך, נתקע בראשה ולא יזוז, והרי אי אפשר להתחיל ליבב למראה אדם הפותח את תיבת הדואר. בסופו של דבר פונות השכנות אל חמלתן העצמית וזו משמשת להן, כמו תמיד, מנוף קטן ליבבה, וממנה הן עוברות לצער כללי הכולל גם את המת הנוכחי, עד שהיבבה כבר מבוססת וממשיכה לנוע בכוחות עצמה ללא עזרת הדימיון.

עתה כשנכנסו השכנות לחדר והן מופקדות באופן טבעי על שלום המתעלפת, נעשית נוכחותו של הגוץ הזריז למיותרת, מה גם שעליו, בתור ידיד המשפחה, לעשות את הסידורים האחרונים הכרוכים בהלוויה. אלו סידורים טורדניים ואפורים, שאין בהם סיפוק ויש בהם רק מאמץ ויגיעה, והגוץ הזריז חש מתוך צער רב כי שעתו הגדולה חלפה לה עם הבשורה שבישר, ומי יודע מתי תזדמן שעה יפה נוספת. רקדנית הפנימית נינוחה בהתעלפותה, כי יודעת היא שכל הסידורים ייעשו עבורה והיא לא תצטרך אלא להוסיף חתימה פה, חתימה שם, יהיה די קל, ולעת עתה היא יכולה לישון בשקט.

היא תתעורר מתרדמתה בין הערביים, לאחר שינה עמוקה וארוכה, פוקחת עיני אלמנה רעננה מול השכנוֹת. חזר גם הגוץ הזריז והוא מודיע – מנסה להיות שוב אישיות מרכזית בחדר, ללא הצלחה – על מועד ההלוויה למחר. רקדנית הפנימית מניעה בראשה כן־כן.

סלחי לנו על ההתערבות, גברת, אבל מפני מה את מסכימה כל כך מהר? אם באמת אהבת את בעלך, אם באמת היה יקר לך מכל, מדוע את מסכימה מיד לתחוב אותו לאדמה בלי לבקש בדיקה חוזרת? הרי על מחירי השמלות בחנויות נוהגת את לשאול פעמיים ושלוש, על חשבונות חנות המכולת את עוברת שוב ושוב ואין את חוששת כלל להיראות טרדנית או עקשנית, אדרבא, נעים לך לשאול ולפשפש, ואילו כאן, כאשר המדובר בחיי בעלך, בעלך שהיה בכל זאת בן־אדם, נותנת את אמון בבדיקה חד־פעמית של רופאים, הממהרים הביתה לנוח, ואינך מקשה שוב ושוב: אולי הוא חי? אולי הוא חי? אין את מוכנה להחזיק בבעלך כמה ימים נוספים על פני האדמה מבלי לקברו מתוך תקווה שיתעורר, שאולי חלמת, אולי יקרה לך נס? אכן, אמון ללא מיצרים את נותנת ברופאים, נקשרת אליהם בעבותות של חיבה גדולה במשך ימי סבלו הממושך של בעלך בבית החולים. אינך משתדלת, אינך מנסה, אינך מערערת על מותו אפילו בתוך לבך, הכל פשוט כל כך: הבעל מת – פִיף פַף, והאשה חיה – קיצי קיצי. הרשי לנו, גברת, לומר משהו בשמו של בעלך הדומם: “אשתי, אני הייתי כל־כך קשור אליך וסמכתי עליך והפקרתי את עצמי לפניך מתוך אמון עוור, כי בטחתי בך שתעשי למעני הכל בשעה שאחלה ואמות. ועכשיו את מקבלת את מותי ללא פקפוק, אחרי שכל ימי חכיתי לפקפוק הזה שלך. לשם כך התאפקתי במשך כל חיינו המשותפים, חייתי כל העת על סף הבכי מבלי שארשה לעצמי לנצל אפילו פעם אחת את מעמד ההתיפחות המשחררת בחיקך, ומַתִּי עם בכיי אצור בתוכי. ואני הרי התחתנתי כדי לרסן את פחדי האיומים על כתפיך ולנוח – בעיקר לנוח – לצידך בעת האכזבות. אשתי היקרה, אשתי האהובה, אין לי כבר כוח להתנגד, וכשתניחי לי לשקוע באדמה אשקע בה ללא אומר ואתמזג אִתה, כפי שחשבתי פעם שאוכל להתמזג אתך”.

אור הדמדומים בחדר, וכל האנשים המקיפים את רקדנית הפנימית משתדלים לחשוב מחשבות נוגות ולהעלות ארשת רחמים רכה על פניהם הקשים. שעת בין הערביים הנפלאה, ופתאום פורצת רקדנית הפנימית בבכי גדול, בכי ממושך ורב עוצמה, המושך אחריו כמו קטר גדול בכיות קטנות מעיני הנוכחים בחדר. כי מתוך תחושת השחרור, מתוך המתיקות ההשוואתית הכבירה שחש החי מול המת, מתוך הנועם המציף אותה כולה, מתוך הרגשה עמוקה של חיים בריאים הגואים בתוכה, מתפרץ החוצה נחשול רגשות עשיר ונוצץ ורב זרמים, נחשול אדיר חובק־כל, הסוחף בתוכו גם את קילוח הצער על מות הבעל ומשתמש בו, יחד עם כל שאר הטיפות המתנוצצות, להישקפות זוהרת של החיים.

זהו פשר בכיה של האלמנה בחדרה, בין הערביים, ביום מותו של בעלה.

 

ב. מה ראה הקברן?    🔗

כמו על פני כולנו, כך גם על פני הקברן, חולפים מראות רבים ושונים, מן הרגע בו הוא פוקח את עיניו בבוקר, ללא שמחה, כמשרת הפותח דלת, ועד שהוא עוצם אותן סוף סוף מתוך מפח־נפש בלילה. בפרק הזמן הממושך והמעייף, שבו פקוחות העינים, קולח בעדן מבחוץ אל תוך המוח שטף עז של מראות דלוחים, שלחצו כל הלילה על העפעפיים הסגורים וביקשו להיכנס. (אמנם, גם בשעה שהעינים עצומות רואה הקברן מראות שונים בחלומות ובדימיונות, אך אלו אינם מראות טריים מן החוץ, אלא תמונות שהצליחו לחדור למוח מכבר, ועכשיו חם להן שם, ומרוב שמחה הן רוקדות ומרצדות בתנועות גסות ושאננות בכל חדרי המוח, ואינן נותנות לקברן להימלט לריקנות.)

מה הם המראות הכלליים החודרים לעיני הקברן במשך היום? קודם כל ישנו הרקע – הבתים, והרחובות שבהם הולך הקברן. הבתים והרחובות מדגדגים את האנשים מתחת לכפות הרגליים בתנועות דיגדוג קטנות ואיטיות, כמעט בלתי מוחשיות, דיגדוגים עצלים בעלי אופי זנוּתי, כי מתקיים פה גירוי חסר־חשק ובסופו של דבר אף לא נעים. גם כותלי הבתים, מבחוץ ומבפנים, שולחים אלינו תנודות־אוויר מדגדגות, ובשעת הלילה אנו, למעשה, שוחים בים־אוויר רוחש ומתנועע, המעלה את לחץ דמנו בדיגדוגיו המעוררים, ובעלי שיווי־משקל רופף יפלו בו מהר מאוד, ויש דוגמאות. עתה נוכל גם להבין מדוע קורה לעתים שאדם הולך ברחוב, ולפתע, בלא סיבה הנראית לעין, מתפשט על פניו חיוך זימה קטן: הוא מדוגדג!

מלבד הרקע ישנם, כמובן, מראות האנשים עצמם, הנמצאים בתוך הרקע שתיארנו. האנשים נושאים בלי הרף מזון, חפצים, או נשים, ממקום למקום, ללא מטרה מיוחדת, ולכן הם נחשבים לנערים־שליחים של החיים. למשל אדם נושא בסלו דג מן השוק לביתו, ובערב, בצאתו לבלות, הוא נושא את הדג בבטנו מביתו לתיאטרון, מהו אפוא איש זה אם לא נער־שליח הנושא דג? ולשם מה היו כל ההעברות הללו ממקום למקום? היש בכלל היגיון במסלול ההעברות? לאיש עצמו אין מושג. או, למשל, האיש ההולך עם אשה לבית קפה. בבית הקפה מכניסה האשה לבטנה קפה ועוגות, אותם היא נושאת בבטנה בשעה שהאיש נושא אותה על זרועו מבית הקפה אל חדרו. בחדרו מכניס האיש לאשה כוס יין, כריך, ושפיכת זרע, וביחד עם הקפה והעוגות תשא אותם האשה בלילה מביתו של האיש אל ביתה שלה, כשהאיש נושא בזרועותיו אותה, על כל מה שבקירבה, ונהג המונית נושא את שניהם במכוניתו. ואפילו אם אדם אינו אוכל ואינו פוגש אשה, אלא משוטט לו לבדו ברחוב, ידיו ריקות ובבטנו ריקנוּת, בכל זאת הוא נושא ממקום למקום את המכנסים שלו, והרי הוא נער־שליח. אכן, עולם פעיל וזריז, מפעל ענק, ללא מטרה וללא מנוחה, של נערים־שליחים, אשר יש להם החוצפה לכנות את ההתרוצצות שלהם בשם המסעיר “חיים טובים ומלאים”.

בעולם זריז זה מתרוצצות אף עיני הקברן חסרות־מנוחה, נקבעות רגע בדבר־מה ומיד סרות מעליו בהרגשת תיפלות ושיעמום, נקבעות במשהו אחר, מנסות למצוץ ללא אמונה יתירה את האפשרויות הגלומות בו – בדרך כלל לא גלומה בשום דבר שום אפשרות – וחולפות הלאה, ממצמצות קצת ומסתכלות, ממצמצות ומסתכלות, והעולם המזרים לתוך העינים מראות דלוחים, מקבל בתמורה מן העינים מבטים מרופשים, חלשים, מטים ליפול, מבטים נואשים ומאוכזבים, הממלאים אותו ודוחסים אותו בערימות ענקיות של פגרי הסתכלויות מעורבים בהתבוננויות פצועות, מרקיבות, התבוננויות מלאות תביעה וצווחה, מתייפחות ומתחננות, ובעיקר התבוננויות מושפלות ארצה תוך ציחקוק מבוכה מטורף, אשר אולי הן הן הדוחפות את הבתים והרחובות לצאת לזנוּת מרה ולעשות תנועות דיגדוג איטיות, רווּיוֹת לעג עמוק וגירוי רע, בכפות רגליהם ובגופותיהם של האנשים משליכי המבטים, ההסתכלויות וההתבוננויות.

המראה הכללי השלישי והאחרון, ואולי החשוב מכולם, החודר מבעד לעיני הקברן הוא מראה העיתון היומי. קשה לתאר את שמחת הנוטל לידיו את עיתון הערב. אין זו שמחה עם פסגות רמות, אין התרגשות המסכנת את הלב; זוהי שמחה עמוקה, יציבה, שמחה מישורית של נעימוּת חמימה, המתחלקת שווה בשווה בכל חלקי הגוף, בשעה שהוא שוקע בכורסה הנוחה והוא והמוח יודעים שאינם נתבעים לשום מאמץ, להפך, מזומן להם רק עונג שבקריאה נטולת ריכוז של הרבה מעללים מרתקים וזרויות שקרו לאנשים אחרים, קירקס ענק וצבעוני גדוש עד לסחרחורת בכל אשר תאבה הנפש הקלילה, ולא רק זה, אלא שליד העיתון מונחים להם, הפלא ופלא, גם ספל קפה וטבלית שוקולד, והאדם אוכל ושותה מתוך ידיעה ברורה, שאם ירצה יוכל לקבל עוד קפה ועוד שוקולד, כך שהוא נטול חששות בענין זה, וגם בקראו בדף אחד של העיתון, ברור לו שמחכים לו דברים מרתקים נוספים בדף הבא, ונוצר אצלו מתח קטן, נעים ובלתי מזיק לחלוטין. כדי להגביר במקצת את הנאת המתח יכול הקורא, לפני הגיעו לדף שבו המדור החביב עליו, ללגום שתי לגימות מספל הקפה ולהציץ בחלון, ובדרך זו הוא מותח את עצביו כדי לשעשע את עצמו, והמתח הזה נתון לשליטתו – הוי, חיים עסיסיים! – כי יכול הוא בכל רגע שירצה להפוך כבר את הדף ולהתנפל על המדור החביב עליו, ואמנם, כעבור שתי לגימות קפה והצצה עיוורת בחלון, הוא הופך את הדף, כי אין לו רצון למתוח את עצמו עד כדי יסורים, אפילו קטנים, די לו שזיכה עצמו במעט מתח, ועכשין מיד לפורקן, הוא לא יסבול דחיות נוספות, כי הנה הוא כבר חש צורך במעיו, הוא רגיש מאוד ובטנו ממהרת להגיב, ועתה הוא חייב לנענע קצת את ברכיו, להתגבר על הצורך ולהתאפק, ובעוד הוא מנענע את ברכיו, כבר הוא הופך את הדף, עוצר את ברכיו, כדי שלא ירקידוּ את האותיות מול עיניו, ומבטו קופץ על המדור החביב עליו, כשקרום עיניו קצת מעורפל מחמת הציפיה שהתמשכה. בערך כשעתיים ביום מבלה הקברן עם עיתון הערב. הוא מבלה אתו כמו עם תרנגולת צלויה מוקפת תפוחי־אדמה מטוגנים. אלוהים, תן בנו כוח לכתוב על תרנגולת צלויה ותפוחי־אדמה מטוגנים בלי שידנו תרעד מעוצם ההתרגשות. תחילה עט הקברן על הנתחים השמנים של העיתון, קורע אותם, טוחן ובולע, אחר כך הוא גורם את שיירי הבשר מעל לעצמות, אינו שוכח את הסחוסים, מלקק את העצמות כדי להסיר מהן כל שיכבה שומנית ששרדה עליהן, מפצח את העצמות, מוצצן, מפרקן ולועס אותן תוך מציצה. כעבור שעתיים הוא שומט מידיו את העיתון שבע ויגע ונוטה להתנמנם, והעיתון נופל מידיו על הרצפה, ערימה יבשה עד להבהיל של עצמות מפוצחות. כל הלחלוחית שבידיעות המבהילות והמרתקות, בתמונות המטושטשות של פציעה ומוות ובציורים המצחיקים, וכן במודעות בעלות האותיות החיוורות והמתעלפות המסתירות מאחריהן דמויות אנשים מתוחים, המצפים לקניית בית, למציאת משרה או לחתונה עם אשה רכה, דברים שיהפכו להם את חייהם הקשים לטובה, כל הלחלוחית שבאלה נמצצה ומוצתה עד תום, העיתון מחוויר, מתייבש, וכשהוא מפיל אותו לרגליו, מתנפצים דפיו המפורדים על הריצפה. אז בא, כמו מסקנה אחרי האנחה, הגועל העמוק בעקבות השובע השומני, והגועל מחליש את הקברן, והוא שוקע בנמנום, מתוך תחושת ליכלוך דביק.

לאחר הנמנום אין הקברן יודע מה יעשה עם עירנותו; לטייל בטבע אין זה בשביל אדם מבוגר בגילו; לחשוב מחשבות לעצמו, הרי זה טימטום; ולישון עדיין מוקדם מדי – ועל כן לא נותר לו אלא לשוב שנית אל העיתון, וכשהוא מרים אותו עכשיו, במאמץ רב של אחר הנימנום, משמיע הנייר פיצפוצי יובש לא נעים, ונדמה שהוא עומד להתפורר בידיו. לאט לאט ובלא חמדה גורר אחריו הקברן היגע את נבלת העיתון המתפוררת אל בית־הכסא, שם נכונה לו מלאכת־בטן כלל לא קלה. הוא מפתח ביד לאה את חגורת־מכנסיו, מפשיל אותם, יושב בכבדות ובאי־נעימות על המושב הקר ופורש על ברכיו את הנבלה הצהבהבת. עוד רגע או שנים הוא משהה את מאמצי בטנו, אך עוד מעט לא תיוותר לו ברירה והוא ייאלץ לאזור את שריריו למאמץ הכביר היומי, שאינו מותיר בו בדל־כוח להתעסקות נשגבת יותר, אליה שאף בנעוריו. המאמץ הכבד מזרים דם לראשו, עיניו מתאדמות, ובאזניו עולה קול צפצוף קטן, וממילא נעשית הקריאה קשה בִרקוֹד האותיות מול עיניו, והוא זונח את הרעיון לקרוא משפטים שלמים מתוך הנבלה הצהבהבת ומסתפק בקריאה סתומה ומקרית של אותיות והברות. לאחר שראה כמה אותיות והברות בלא שהצטרפו במוחו לכלום, והציץ בתמונות המדינאים והפושעים, ששעתם שיחקה להם באותו יום ושעל כן התערבבו בתוך העיתון, הוא מחליט לשעשע את נפשו בהשוואת השמות אשר במודעות־האבל למתים אותם קבר אותו יום, והיה אם הוא מוצא בעיתון שם של מת אשר ידיו הניחו בבור באותו יום, פורצת בתוכו מין צהלה מיכנית וחסרת שמחה, על שיש לו היכרות אינטימית עם אדם ששמו התפרסם בעיתון.

חולפת כמחצית השעה של מאמץ־בטן (כולל הפסקות מנוחה מרדימות), והתוצאות כה דלות, כה פירוריות, כה בלתי־מלהיבות, ויובש העיתון כבר התערבב בסירחון בית־הכיסא, נבלת־הנייר הצהבהבת הפכה למעמסה כבדה מדי עבור הקברן התשוש, נמאס לו, אשתו מכוערת ומזקינה יחד אתו, קיבתו אינה פועלת כסידרה, אור המנורה הצהוֹב הקלוּש מטריד את עיניו, יש חשק להפנות עורף לחיים האלה, להרפות ולצנוח, אך קודם כל יש לסיים את שרשרת המעשים השיגרתית והטיפשית בבית־הכיסא, וכך התחייבות רודפת התחייבות, ואדם מוצא עצמו משתף פעולה עם חייו נגד מיטב הכרתו.

מקהלת כל כוחותיו ורצונותיו של הקברן פוצחת בזמר עידוד עמום. הוא משליך מידו את העיתון אל מרפסת השירותים הקטנה שמאחורי חלון בית־הכיסא, שם נופלת הנבלה הצהבהבת על הרצפה המטונפת, שם תישאר, תצהיב עוד יותר, תעטה אבק ותתקמט. זהו סופו של המאמץ האדיר של צוות העורכים, העיתונאים ופועלי הדפוס, צוות גדול וענק, מכונה עיוורת שאינה נותנת דעתה לשאלות נעלות של משמעות ושל ערך פעילותה, צוות שאינו נעלב מחורבנו של גיליון העיתון הבודד, כמו זה שאותו השליך הקברן לאחוריו, אלא שוקד לו כבר על הדפסת הגיליון של יום המחר.

אלה הם, בקיצור, שלוש ראִיותיו הכלליות של הקברן, המשותפות לו ולכלל האנשים. אך אנו איננו מעוניינים כרגע בראִיות כלליות אלה; אותנו מעסיקה הראִיה המיוחדת לקברן, ובה נתרכז. שאלתנו היא: מה רואה הקברן בעמדו בתוך הבור? והתשובה: הוא רואה שתי פעמים את שוקי האלמנה, כמובן.

נברר קודם כל את הראיה הראשונה. בהושיט הקברן את שתי ידיו לקבל את חבילת־המת העטופה, ובעוד שריריו אומדים את המאמץ אותו יהיה עליהם להשקיע בנשיאה, רואה הקברן, במבט חטוף – שכן עליו לשאת מבטו כלפי מעלה – את רגלי האלמנה העומדת מולו על שפת הבור, דהיינו, הוא רואה קרסול, או אם שיחק לו מזלו וחלף משב רוח פתאומי בבית הקברות, פיסת שוֹק, המגיעה לעתים עד הברך, ובמקרים נדירים מאוד ומוצלחים מאוד אפילו נתח מן הירך.

שוקי האלמנה לבנות, אפילו אם העונה היא עונת הקיץ, כי במשך החודשים האחרונים, בהם גסס בעלה גסיסה איטית וממושכת בבית החולים, לא הלכה האשה לשפת־הים להתרחץ ולהשתזף. למה לא? והרי היא אוהבת שעורה גוזל את קרינת השמש ומתמלא אנרגיה פרטית וצבע חוּם בשל, היא אוהבת לטבול במי הים המרעננים ולעמוד בדרכה של הרוח הקלה הנושבת ולהשתמש בה לניגוב גופה. נשים המתגלגלות בדשא, מטיילות ברוח, טובלות במים או מתפרקדות מול השמש, משתמשות למעשה בכוחות הטבע הללו לצרכי ניגוב ועיסוי. בהיתקלנו באשה הרואה את בעלה העייף שב הביתה ממרחק והיא אצה לקראתו צוהלת כדי ליפול לזרועותיו, אנו יודעים, כי כוונתה האמיתית היא להתעסות ברוח תוך כדי מרוצה, וכל השאר אינו אלא כסוּת עינים, כי לא נעים לה להראות, שהיא דואגת עד כדי כך לטיפוּחה, נעים לה שיחשבו כי רעננותה ובריאותה באים לה בלי שתקדיש להם מחשבה ומאמץ, אלא סתם כך, בלי משים, ובכלל היא רוצה שיחשבוה למין חתול טבעי, תמים ובלתי מחושב, המופתע בעצמו למראה סגולותיו הטבעיות. ובכן, גם האלמנה לעתיד, בעוד בעלה מחריף ומתחמץ בבית־החולים, ועול משק הבית מפורק כמעט לחלוטין מעל כתפיה, יכולה ללכת יום־יום לשפת היום, להתקלח באחת המקלחות אשר על שפת־הים וללכת ישר משם לבקר את בעלה, בעוד גופה חם ומשחים, ובין אצבעות רגליה גרגרי חול־ים עדין, אשר ריחו מכה את בעלה ואת שאר החולים השוכבים בחדר מכה מהממת של כיליון־נפש. אך היא אינה הולכת לים, כי מקובל שבעוד הבעל חולה, האשה אינה נהנית בפומבי, כדי שיוכלו לרחם אף עליה ולנוד לה בלב שלם, ועל כן היא צריכה לעשות לה את מעשי־העונג שלה בבית, באופן פרטי. כפיצוי על אי ההליכה לים, היא אוכלת מאכלי בצק ובשר רכים וטעימים, עושה לה אמבטיות ומרככת את בשרה במיטה בחוסר מעש, ולעת ההלוויה כבר יש לה שוקים לבנות־לבנות ורכות כל כך, המגיבות ברטט אפילו על צליל דק של כינור, עד כדי כך רגישות הן.

הרוח הקלה, המשוטטת לה חפשיה בבית־הקברות, מנפנפת מדי פעם בשולי שמלת האלמנה ומגלה, כפי שציינו קודם, ברך, ולעתים גם נתח של ירך. כיוון שהקברן עומד בתוך הבור וראשו מגיע עד סמוך לגובה ברכי האלמנה, בשום אופן לא יותר גבוה, עשויה נשיבת הרוח לזַכּוֹת אותו במבט, שבתנאים מצויינים מן הרגיל, עלול להגיע עד לתחתוני האלמנה. התחתונים עצמם לבנים, ורודים או כחולים, כי אֵבֶל האלמנה לא הגיע עד לבגדיה התחתוניים, והיא סומכת על כך שאיש לא יראה אותם בשעת ההלוויה, ובינתיים גם גיבשה לעצמה קצת הנאה מסוד קטן ומתוק־יחסית זה. הקברן, אשר העיף בה את מבטו בעת הושיטוֹ ידיו לקראת חבילת־המת, ואשר זועזע זעזוע יצרי למראה הניגוד בין לובן שוקיה לבין שחור־שמלתה, ממשיך ומזדעזע זעזוע יצרי שני למראה הניגוד בין שחור־שמלתה, לבין ורדרדות־תחתוניה. שני ניגודים כהרף עין, שני זעזועים חמורים, וכל זאת בשעה שעליו להתכונן למאמץ גופני־שרירי קשה. אפילו בלי כל משחק הניגודים, הלוא השוקים כשלעצמן, רוך על גבי לובן, מזעזעות את הגבר, ויותר מהשוקים – התחתונים. רבותי, תחתונים. לפעמים נדמה שאין מלים בעולם היכולות להביע את הכוח, העומק, השררה, את המעיין האדיר שופע העונג העליון והחסד המסנוור הטמון בתחתוני האשה. יש, מצד אחד, רצון להיכנע לאלם, לא לומר מלה, לשכב במיטה ולרעוד בהתרגשות וחלחלה לפני המחשבה הבוערת על התחתונים, עד שכיליון מתוק ישטוף אותנו מכאן, ושוב לא נהיה עוד, כי אין לנו צל צִלה של זכות לחיות, ואפילו המחשבה שלנו על זכות היא משוללת זכויות. ומצד שני, יש מין השתוקקות בלתי נבלמת לתת לעסק הגדול והנורא הזה ביטוי, לתאר אותו, לדבר עליו, להתפלש בדיבורים קודחים ונרגשים לרגלי הגודל וההוד, להיסחף באשד פיטפוט נצחי אודות התחתונים, כי אחרת נשתגע.

הביטו בתחתונים: בשעה שהם מונחים בארון, או תלויים על חבל בנפרד מרגלי האשה, הריהם פיסת בד מכוּוצת ברוֹע, עם שלושה חורים זוממים, שני חורים תאומים בינוניים ומעליהם חור אחד ענקי; פיסת בד אפסית שאינה שוקלת כמעט כלום ואין לה כוח ואף לא הופעה מרשימה. אך ראו נא שוב את התחתונים בשעה שהאשה מחליטה לחנוֹן אותם וללבוש אותם לגופה. הבד המכוּוץ מתמתח בגאווה, החורים מתמלאים בשתי ירכים ובמותנים, רוח חיים ניפחה בתחתונים, לפתע בולטת הצבעוניות שלהם, הם נלחצים לבשר האשה בהתפנקות של מי שנסלח לו ועכשיו הוא מגשים את מלוא היותו, הם מתחילים לרשרש בפעילות חיים שוקקת, הם נרטבים קצת, מתפקעים קצת, הידד, החיים באים לידי מיצוי עילאי! נדמה, כי אין תחושת חיים המסוגלת להשתוות לתחתונים המלאים מבפנים בבשר האשה, ובאופן מיוחד הכוונה לאותם חלקים המלאים בַבליטוֹת המפורסמות, אחת לפנים, הלוא היא בליטת הערווה המרשרשת, ושתים מאחור, הלוא הן בליטות הישבן משני עברי החריץ. מה עוד אפשר להוסיף ולומר על כך? ששני השקעים אשר בשיפולי בליטות הישבן, אלה השקעים המפרידים בין הישבן לירכים, מתמתחים בשני קווים כשני חיוכים דקים מסתוריים? הקווים המחייכים האלה מעבירים בגבר צמרמורת של זרוּת ופחד ביחד עם חבלי המשיכה העבותים ביותר, וכגודל הקסם כן גודל החרדה, והתוצאה – שיגעון. זו הסיבה שהגבר המשוגע, בתקוף אותו קנאתו בתחתונים, מנסה תמיד לקרוע אותם מעל גוף האשה ולראות אותם מושלכים ארצה ריקניים מבשרה, מכוּוצים ומקומטים בשנאה, ללא בשר חם שימלא אותם, נאחזים בכוח ובלהיטות בשרידי ריחות האשה הפגים והולכים מהם. אז מנסה הגבר ללפף את האשה מכל צדדיה, לחקות את תפקיד התחתונים, הוא שואף להיות לה לתחתונים, אך, כמובן, אינו מצליח, הוא טיפש מדי, והשאיפות שלו מבולבלות מדי. הלטיפות הקטנות והמגששות שלו, חיבוקיו המאומצים המעוררים אי־אמון, חוסר הגמישות של גופו הנכרך, ומעל לכל, תקיעתו הבהולה לתוך בטן האשה, בעוד שפתיו מגששות על עטיפת פניה, אלה מוכיחים רצון גולמי לא מחושל, כוונה לא ברורה, שילטון של מבוכה וחוסר־אונים, ולכן הם גם נמשכים זמן לא ארוך. לבסוף יחדל הגבר, ירפה מן האשה ויצנח על גבו, והאשה תעוט על תחתוניה ותמלאם שוב בבשרה. בַמאבק בין הגבר לתחתוני האשה מנצחים התחתונים. הגבר ישוב להזיותיו הזעירות.

הקברן שעבר שני זעזועים כתוצאה משני ניגודים חריפים (לובן־השוקים מול שחור־השמלה, שחור־השמלה מול ורדרדות־התחתונים), מתַכנן לו כבר בעיני רוחו זעזוע שלישי, לקראת הניגוד האפשרי בין ורדרדות־התחתונים לבין אפלוליות־הערווה. הוא מכין את לבו החלש לקראת הזעזוע, ומתפלל שלא יגָרם נזק מוחשי לבריאותו, על מנת שיוכל להמשיך ולחיות עוד קצת, בציפיה לזעזועים נוספים. יחד עם זה אין דימיונו צר והוא משחק באפשרויות נוספות: אולי שיער־ערוותה בהיר, ואז לא יהיה ניגוד בינו לבין צבע התחתונים, אבל אז יהיה הזעזוע גדול יותר, כי יווצר מצב שבו תזדעזע הציפיה לזעזוע, וזה חמור יותר מזעזוע סתם, כי כאן מערערים את אשיות הזעזוע באופן עקרוני.

מכל מקום, סידרת הזעזועים מטלטלת את הקברן כהוגן, עיניו נדלקות ומתחילות להעביר לפידים למוח. עוד מעט יעלה ראשו באש, ישרפו לו כל השערות, ועל תקרת גולגלתו הקֵרַחַת יסתלסל רק תלתל קטן של עשן. משדה רצונותיו המעוכים של הקברן עולה רצון עז לקפוץ ולחטוף את האלמנה, לסחפה עמו אל משרד בית־הקברות, ושם, אם ישחקו לו הנסיבות, יפיל אותה על השולחן המתכתי, העמוס מיסמכי־מתים. כל זאת, כמובן, בתנאי שאחד מפקידי בית־הקברות, הטרודים בזמזום־שירים לא שמח, לא יכנס לפתע אל החדר ליטול לו פיסת נייר או להחזירה, או להיכנס ולצאת סתם מחמת הרגל ההתרוצצות המשרדית. כאמור, המחשבה עולה, אך אין לה עמוד שידרה, היא לא מציאותית, ולכן היא מתרככת ונמעכת עד מהרה מתחת לכובד הנסיבות. גם אם היה המשרד עצמו שומם וריק מכל פקיד מזמזם, הרי האלמנה עצמה מוקפת חיות רעות, בני משפחתה המטים אוזן מחודדת לקולות התייפחותה וגירגוריה ומפענחים אותם בדייקנות כמו גם את נענועי ראשה הכבדים. נוסף לכך הוא עצמו קברן־פועל, לבוש בבגדי עבודה מעופרים, וחיצוניותו אינה הולמת את מעמד האבל ואינה מסוגלת לצודד אלמנות. הלוא בהופעתו הנוכחית לא היה מהין אפילו לגעת בתחתוניה, והוא מספיק מדוכא בשל כך (וגורם נזק ללבו). המצוֹדֵד הטוב ביותר לאלמנה בשעה זו הוא כמובן האלמן, כי לשניהם יש עתה עסק משותף וחשוך, והאלמן גם לבוש בהידור יחסי לרגל מות אשתו. אך איזו אשה מתה בכלל, ואיפה ישנם אלמנים? כידוע לכולנו, אין אלמנים, זהו מונח ספרותי בלבד, הבעל מת תמיד לפני אשתו, הוא יודע זאת עוד בצעירותו, וזה מכאיב לו כל־כך ומדאיב אותו ומרגיזו, והוא כה מתקומם נגד גזירה שרירותית ובלתי־צודקת זו, עד שלבו נשבר מרוב חרון־אף וחוסר־ישע, דבר שמביא אותו לבסוף באמת למות לפני אשתו.

עם התמעכות מחשבת תפישת האלמנה וגריפתה אל המשרד, קמה ועולה מחשבת־משנה במוח הקברן. זוהי מחשבה נועזת עוד יותר מקודמתה, הלוא היא המחשבה הלוליינית להטות ראשו קדימה, לשרבבו בין רגלי האלמנה ולקפוץ מתוך הבור למעלה כך שראשו יחליק מעלה מעלה בין שוקיה וירכיה, ייעצר בערוותה ויניפה עמו, והאלמנה תיתקע על ראשו כמו על כלונס, והוא יעמוד על רגליו בקושי, ראשו וכתפיו סומכים אותה מלמטה ומכוסים בשולי שמלתה, והיא תינשא למעלה כאילו לקחו אותה אבלה וצערה והגביהו אותה אל־על לעבר הרוּחניוּת, בעוד קרוביה וידידיה אינם תופשים עדיין מה התרחש, והם משתאים אל התרוממותה הפתאומית, וזוקפים זאת לזכות גודל יגונה, הפועל, זו הפעם הראשונה בחייהם, כמנוף. אחר כך, בתיתם לבם אל הקברן המשתלשל מתחת לשמלתה, הם משתאים אל הכבוד לו זכתה מידי נציג בית הקברות, מין פרס, אולי תוצאה של הגרלה שנערכה בין המתים, ואולי זכתה גם במכונית? אַי, אַי, מה צר שלא זכה הנפטר לראות את אשתו זוכה בהגרלה בעודו מפרפר בין החיים והמוות.

רק אחרי ההשתאות השניה יבינו הקרובים אל נכון מה אירע ויחושו בנהמה עמומה להפריד בינו לבין האלמנה, ואולם עד אז יספיק קדקדו של הקברן, לפשפש לה כהוגן בין רגליה, חטמו המחודד יגשש בנחרות־תאווה בשער־ערוותה, יגרום לו לדיגדוגי־התעטשות, אף שפתיו יצטרפו לגישוש, והוא ילחך את השיער הקשה והקצר בלשונו, בעוד למעלה ייפשקו להן שפתי האשה בגלל התרכזות מעייניה בגירוי התחתון, חלק משיניה ייחשפו ויציגו חוט דק של ריר. מי יודע על מה חושבת האשה בשעה כזו, היא מסוגלת לחשוב על כל דבר, הן מישהו מתייגע בין רגליה להשיט את ספינת התענוג שלה, והיא שטה ברוח נוחה, פנויה להרהורים מכל סוג, כי המחשבות המשוטטות של האשה המתענגת שרירותיות, אין להן טעם וסיבה, ובינתיים יחנק לו הקברן למטה, בין קפלי שמלתה השחורה. מתמרמר על שבמָקום כה נחשק בגוף האשה צומח שיער קשה. אין זו הפעם הראשונה שהדבר מטרידו: מדוע אין חלק זה בגופה חלק כמו הישבן וכמו השד? אמנם מצויות נשים שעירות־שד ולעתים אף שעירות־אחוריים, אך שם אין השיער אלא בבחינת כשׁוּת בלבד, ואפילו בתור שכזה הוא מפריע, כל שכן השיער הברזלי של הערווה. על האשה להבין שהגבר רוצה בחלקיה הנחשקים כשהם חלקים ורכים, ואין הוא מעונין בחיספוס השיער. די לו בשיער־ראשה לליטופים שיטחיים־התחלתיים, ובעיקר להופעה נאה בתיאטרון ובקולנוע, ואילו בשאר המקומות הוא תובע ביטול השיער. (חבל שאיננו מקבלים לידינו את האשה בצורת עיסה, אותה היינו לשים ומעצבים לפי רצוננו. ועל טענתה של האשה שאף היא אדם בן־חורין בזכות עצמה היינו עונים: אנחנו סובלים מספיק.) ימח שמו של שיער הערווה, הלואי שישרף (כי הגזיזה אינה עוזרת.) הבה נפשוט על בתי הנשים בלילה אחד של קיץ, ובעודן ישנות, שרועות פרקדן על מיטותיהן, ובשיער ערוותן לכודה תשוקה, נדליק להן בגפרורים את שיער הערווה. עשן וריח שיער לח וחרוּך יתפשטו בחלל חדריהן, הן תקפוצנה ממיטותיהן, תרוצנה כה וכה, תצווחנה קצת, ולבסוף – חיש אל האמבטיה להתיז מים קרים על ערוותן הבוערת, בעוד אנו הגברים, קצת חיוורים והלומים מחומרת מעשנו, רצים רגע אחר האשה לבקש ממנה כפרה, וניחמים על המעשה הפזיז, מקווים מאוד שאין זה אלא חלום ופוחדים מעונש האשה והמשטרה, וברגע שני, עם הכירנו בכך שהמעשה נעשה ולא יִסַלח לנו, אנו מנסים להתעשת, הולכים בקרביים צוננים אל המטבח, מנסים להתלוצץ באופן גברי, מעמידים פני לצים פראיים ופותחים בידים קצת רועדות את המקרר, להוציא משהו להשיב את נפשנו, וזוללים אותו כאילו במשובה רעשנית.

עד כאן מחשבת־המשנה של הקברן, להתנפל על האשה ולהחדיר ראשו בין רגליה וכל מה שכרוך בכך. עד מהרה צונחת לה אף מחשבה זו, מתרפטת ללא תמיכת המציאות ונמרחת על קרקעית המוח. למחשבת־משנה נוספת כבר אין פנאי, כי הנה קיבל הקברן לידיו את חבילת־המת. זו היתה הראייה הראשונה שראה הקברן את שוקי האלמנה.

עם העברת כובד חבילת־המת מידי המוסרים העומדים על שפת־הבור לידי הקברן העומד בתוך הבור, נאלץ הקברן להתיק מבטו משוקי האלמנה, קודם כל בגלל המאמץ הגופני הגדול הנדרש ממנו עתה ושאינו מניח לו סטיה לעבר יצריו, ושנית משום שבהיותו נושא את חבילת־המת בידיו הוא הופך למוקד הסתכלות של כל אנשי ההלוויה, והם מסתכלים בו בראיה חודרת במיוחד, המבקשת להטיל עליו אף חלק מן האשמה שבמות המת וטמינתו באדמה. על כן קשה לו וחלילה לו להגניב הצצה אל שוקי האלמנה. מה עושים? מחכים קצת, מתאפקים קצת, מנסים להרפות לרגע קט מן הרגלים האלה – שהן כל כך נהדרות דווקא עכשיו – ולהתרכז בחבילת־המת, על מנת לחזור אליהן אחר כך ביתר תוקף. נכון שלא נעים להתאפק, וכבר ראינו קודם אילו חיים מלאי התאפקות ועצירוּת מנהל הקברן, דומה כי ההתאפקות עומדת ביסוד חייו, אך אין ברירה, מה לעשות, הקברן יודע שהוא חי חיים די זולים, ואת מחירם של רוב הדברים אינו יכול לשלם. הוא מתחיל להוריד את חבילת־המת אל קרקעית הבור, פעולה אותה מנסה המת להכשיל על ידי הפגנת הגולמיות הכבדה וכל ידי נסיונו המגושם להישמט. ומשהונחה חבילת־המת בקרקעית הבור, מסיים המת את הצגתו האחרונה בעולם זה, הלוא היא הצגת שכיבתו הדוממת בתוך הבור לפני סתימתו, הצגה עממית של חכמת־חיים ורגשנות עם עלילה פשוטה וסיום צנוע והצלחה בחוג המשפחה.

הקברן מניח את שורת הלבנים על חבילת־המת ומכסה אותו, ועומד ברגלים מפושקות משני צדי חבילת־המת, משעין כפות ידיו על אחת מדפנות הבור כדי להיסמך עליהן בהעלותו גופו מן הבור. ובהשעינו ידיו הוא מפנה מבטו למעלה כדי לקבוע לו מקום פנוי לקפוץ אליו, והמסובים כבר מצטדדים לפנות לו שטח־מה, ואז נתקל מבטו בפעם השניה בשוקי האלמנה.

הנחת הלבנים מפרידה בין המת לבין האלמנה לעולמים. לרגע זה ארבו כל כוחותיה של האלמנה ולקראתו חסכה את עיקר בכיה, צעקתה ועילפונה. היא מתפרצת קדימה וקוראת דרור לביטויי העצב. היא נאנקת ומנסה להתמוטט, רוצה לקפוץ אל הבור, ולהתחבר אל בעלה, אך נתונה בזרועות תומכיה־מלפפיה, כאילו נבצר ממנה הדבר, והיא כאילו כועסת עליהם, ומשקיעה עמל נפשי רב לשכנע עצמה בכעס זה. היא זועקת “תנו לי לרדת אל בעלי, אין לי מה לעשות בעולם לבד!!” והתומך הראשי בזרועה לוחש לה בשקט “את לא לבד, את לא לבד”, והאלמנה בשלה: “אני לבד, אני לבד!!” ומובן שידה על העליונה, כי היא מגייסת לה צעקות וטלטולי הגוף, בעוד התומך הראשי, בוש בעצמו ובאלמנה, מנמיך קולו ומשפיל ראשו. תפקיד חסר־חן לו לתומך, טעם תפל בפיו, נמאס לו, ברצון רב היה הודף את האלמנה לתוך הבור, אותה ואת שאר המלווים, ומשאיר לו עימָדוֹ אך נערה אחת, אחיינית המת, המתייפחת לה לצד הבור, כבושה בבשר זרוע אמה, ומעוררת בתומך הראשי חמדה.

ובראות הקברן מתוך הבור את שוקי האלמנה, והיא צווחת ומנסה להסתער פנימה, הוא מעביר דרך מבטו החי את שוועת המת השקטה, העונָה לאשתו מתחתית הבור:

“אשתי, אל תניחי לי לשכב בבור לבדי ואל תכסי אותי באדמה רק מפני שאני כל כך חלש, רק משום שאני מת. אמנם בית הקברות מלא בעלים מתים, אך האם יש צורך שתלמדי דווקא מאלמנות מנוולות אחרות? אנא, פתחי בנוהג חדש. אני קורא לך ולכל האלמנות האחרות להפסיק לקבור אותנו, ונא להתחיל בי. אין זה נאה, ועוד במעמד זרים, שתשפכי עלי אדמה כשאני נטול כוח לגמרי. תודי שזה מגוחך ולא אופייני לאשה נאמנה. אשתי, מדוע אינך מפסיקה את הקבורה, שולחת את כל המלווים לבתיהם, מרימה אותי בזרועותיך ונושאת אותי בחזרה הביתה, לבית אותו קניתי לך אני, ושבו רצית, כביכול, לחיות אתי כל עוד היה לי מעט כוח והתאפקתי שלא להישבר ולמות? לא עבר אלא לילה אחד מאז מותי וכבר חסרת־סבלנות את, והנך תוקעת אותי לבור בתנועה מעוגלת ושלמה, כפי שהיית תוקעת לך את סיכת־הראש בשערך לאחר קומך מן השינה, בשבתך מול הראי עם אחוריים מרוככים מחמת הרביצה הממושכת על המיטה החמה, ובעוד אני מסתכל בגבך, מעריץ את המבנה והתנועות של צלעותיך ועמוד־שידרתך, ומכיר לך תודה על כך, כאילו היו המצאתך הפרטית ופרי תכנונך, שי לחיינו המשותפים. אני לא העזתי להעלות בדעתי אף פעם – אף פעם! – לטמון את הגב הזה, או את אחורייך, או כל דבר אחר משלך בתוך האדמה. אדרבא, אם יש משהו הקשור בעיני למקור החיים עצמו, לנצחיות, הרי זה בשרך. כי במי האמנתי, באלוהים? אני אדם פשוט, ולא היה לי כוח לתאר במוחי דברים בלתי נראים, גם לא נהניתי מזה; אמונתי התבססה על חלקים קטנים, פשוטים ורכים, ששיאם היו חלקי בשרך, ולכן, כשאני אומר לך שראיתי בבשרך את מקור החיים ואת נציג הנצחיות, אני מבטא באמת את מה שחשתי בשעה שהתקרבת אל המיטה, על מנת ליפול עליה, ובשעה שהתרחקת מן המיטה, על מנת להתרחץ. חשבתי תמיד, ובכנות, שתנועת ירכיך היא כוח עליון אדיר, ונדמה לי שמתי, בין השאר, מחמת ההתאמצות ואי היכולת להתמודד עם עוצם ההרגשה הזאת, מה שגרם לפקיעת לבי. אינני מנסה להרוויח זמן, אך אם אפילו מוחלט אצלך לקבור אותי, מה החיפזון? מה הלהיטות? שכחת את עצלנותך? לאן את ממהרת? עם מי תלכי הביתה? אין לי שליטה על שום דבר, איני קובע כלום, אינני יכול להשפיע על המאורעות הקטנטנים ביותר, גם אינפורמציה אינך משאירה לי. מי יערוב לי שירכיך לא יילחצו אל ברכיו של נוסע במונית? אמנם עלול הוא להיות רחב־כתפיים ולבוש כהלכה, אבל אפילו הוא שחוח ומהוּהַ במקצת, האין את מכירה לו תודה על היותו נושם, האין את מספרת לו את חרפת־מותי, והאין הוא חש עצמו רחב־כתפיים עקב זאת? אני כל כך תלוי בך, כה חסר־ישע, יותר מאשר בהיותי תינוק, שכן אז יכולתי לפחות למחות בבכי מר, ואילו עתה אני שתקני לחלוטין. אל תפרשי שלא כהלכה את השקט השורר בבית הקברות בכלל, ואת השקט שלי בפרט, אין זו שלווה, זהו ציפצוף דק וממושך של התרסה, זהו ציפצוף שאינו נשמע, כי העצב המניע אותו לא־יתואר. זה פירושו של המוות לגבינו, ומבחינה זו, אכן ניצחת, שכן המוות הוא עבורנו שכיבת עינוי נצחית על הגב, בלי יכולת להסב את תשומת לבכם אל ציפצופנו. אשתי המנצחת, עוד מעט יכסו אותי בעפר, ואת תַפני אלי את גבך ותלכי, ובלכתך יתנדנדו אחורייך, ומישהו הרי מוכרח לשים לב לזה. זיכרי אותי, זיכרי אותי, אשתי, אמנם רגשות איומים מעורבבים בי עכשיו, אבל אני מבטיח להיות טוב, עוד מעט לא אכעס ולא אתמרמר על שכיסית אותי באדמה, אני מבטיח להיות טוב, עוד מעט לא אכעס ולא אתמרמר על שכיסית אותי באדמה, אני אוותר צעד אחרי צעד, רק זיכרי אותי, אם אפשר, בבהירות, בעצב מתקבל על הדעת, על רקע נאה ומוסרי, ואם אפשר, כשאת לבדך, נסי לזכור גם את מגע ידי ואת לחישותי, ובעיקר, זיכרי אותי לעיתים קרובות. וכבר אני שקט ואינני מתלונן. שלום, אשתי האהובה, שלום שלום, זה אני בעלך המת, נפרד ממך מתוך תקווה שתזכריני לפעמים, ואם במקרה לא ייצא לך לזכור, לפחות חושי שחסר לך משהו, שלך, באהבה אין קץ, בעלך הקבור”.

ובאחת מתיק הקברן את עיניו משוקי האלמנה, קופץ מתוך הבור, לוקח את את־החפירה ומערים עפר לתוך הבור. האלמנה ממשיכה להתנהג כפי שהזכרנו קודם, והקברן מסיים את מלאכת העפר, מהדקו ומיישרו והולך משם. את לבו קוסס הצער, צער החשק הבלום שלו אל בשר האלמנה הלבן, צער של חיים יגעים ומבוזבזים ולא מנוצלים. זה הצער של הראִיה הראשונה שראה את שוקי האלמנה, ואליו מתחבר צער הראִיה השניה שראה את שוקיה, זה צער הבעל המת, צער המועקה והפרידה של המתים החלשים המותירים מעליהם באוויר הרענן והצח בשר־אשה חי ומתנועע, בשר שהיה בזרועותיהם ושהבטיח להם פעם נאמנה כי רק שלהם הוא. ועם שני כדורי הצער בקרבו, פונה הקברן והולך בַשביל אל המשרד, כאשר מולו הנה כבר מופיע מסע לוויה נוסף, ארבעה אנשים נושאים את חבילת־המת, וקצת מאחוריהם צועדת־נתמכת האלמנה הרפויה, ושתי שוקיה הלבנות, שתי שחקניות פאנטומימה עוטות מסכות־סיד, קצת רוטטות מהתרגשות לקראת ההופעה מול הבור.

 

ג. האם המוות הוא מאורע חשוב בחיי האדם?    🔗

מקובל לחשוב שהמוות הוא מאורע חשוב ומיוחד במינו בחיי האדם, ואחדים, אלה הנוטים לצעקנות עיתונאית, מייחסים לו חשיבות עליונה. הסיבות ידועות: החל מרגע מותו מפסיק האדם להתנועע, וביחוד חדל הוא להרגיז את הסובבים אותו בעצם קיומו, הדורש והתובע ללא הרף, המקניט את לבם ומוצץ את לשד חייהם. ידוע לנו כמה מרגיזה עינו הפקוחה של אדם חי המתבונן בנו. אפילו אם אינו זז ואינו אומר מלה, ואפילו אם אינו רוצה דבר – העין הפקוחה כה מטרידה; היא ממצמצת ותובעת, ממצמצת ותובעת, ואנו כבר משתעשעים ברעיון לשפוך ספל קפה רותח לתוכה – אך אנו חסים על הקפה, כי אנו רוצים לשתות אותו ולהינות ממנו, ולא משתלם לנו לפגוע בעין ולהפסיד קפה חם בבטן, וכך אנו פונים להשתעשע ברעיונות אחרים. עתה מתה העין, היא לא מביעה סבל ולא תובעת מאתנו חמלה, קדימה למטבח, נאכל משהו.

לחילופין, המת חדל לספוג את נשיפותיהם קצרות־הרוח של המקיפים את מיטתו והמונעים ממנו אוויר צח, הוא סיים את הצגת התשישוּת המבישה האחרונה שלו מתחת להבל החם של הרוכנים עליו, ועתה הוא מת, גופו ופניו מכוסים, הרוכנים עליו היפנו לו עורף, והוא חופשי לשחק עם עצמו משחקים גסים נצחיים מתחת לסדין, לוּ רק יכול היה – עד כדי כך קוֹרא לו דרור. אכן, לכאורה ציון דרך בעל משמעות, המוות.

אך אל נא נהיה תמימים, באמת, כי אם המוות מאורע חשוב כל כך, נשאלת קודם כל השאלה מדוע אין אנו פוערים את פינו מרוב התרשמות עם מותו של האדם, פיותינו נותרים סגורים וקו החתימה של שפתינו מעיד על יבושת. דממה מאוד לא מרשימה, דממה ריקה, שאין לה כוח להתגבר על הפעוט שברעשים, על הזעיר שבטירטורים העמומים והמצחיקים המפלחים את בטננו, דממה של צניעות נכנעת עד כדי סלידה, עד אשר כבר בשלב המוקדם הזה מתעורר החשק לירוק, כי זהו חשק בעל סבלנות קצרת־רוח, חשק רענן וזריז ואוהב חיים, המשתמש בדממת המת כבמה הולמת לגנדרנות.

יחד עם השימוש בדממת המת כמעורר לגנדרנות, משמשת דממה זו, באופן מקביל, קרקע עמוקה, דשנה, חוּמה, נפלאה, להפריית מחשבתנו הבלתי־פוסקת על תשישותנו ומחלותינו, מחשבה המקננת בנו למעשה כל הזמן ואינה פוסקת אף לרגע, מחשבה כה יציבה ומאריכה־ימים עד שהיא נושא לקנאה למחשבות קטועות רבות, בעלות־מום, בדרך כלל המחשבות על זולתנו, או מחשבות בנושאי הפילוסופיה והאמנות. אמנם יש שאנו נטרדים מן המחשבה על תשישותנו ומחלותינו, וההטרדה עלולה להיגרם אפילו בידי זבוב העומד על מצחנו, אך למעשה ממשיכה המחשבה להתקיים, והיא רק הולכת לחטוף לה מנוחה קצרה מתחת למחשבה על הטרדת הזבוב, כשהמחשבה על הזבוב משמשת לה שמיכה חמה. עם הסתלקות הננס חובב־הזבל עקב נפנוף היד, קמה המחשבה על תשישותנו ומחלותינו, מתמתחת, מפהקת, וחוזרת לפעום על כסא גבוה בתוך ראשנו. ובכלל, קודקדנו הוא מאורה כה איתנה, קשה ומבוצרת, ובפנים רך וחם ונעים, עד כי באופן טבעי מוכרחות להתפתח שם מחשבות עצלות ומפונקות כמו המחשבה הבשרנית על תשישותנו ומחלותינו. בחוץ גשם, רוח, הטבע הנורא מאיים על האדם, ובאמת העינים שלו מתרוצצות בקדחתנות בכל מסלול אפשרי, לצדדים, למעלה ולמטה, ללא תכלית וללא נקודת־אור סופית, אך בפנים, בתוך מאורת הראש המוגנת, שם זוחלות להן מחשבות שמנות, כבדות־תנועה, מלוכלכות מחמת עצלות ומתגרדות אחת בשניה. אם הזבוב שב אל ראשנו בפעם השניה והשלישית – דבר מקובל על הזבוב – אזי הולכת המחשבה על תשישותנו ומחלותינו לישון שינה ממושכת יותר והמחשבה על הטרדת הזבוב חוזרת, עד שאנו מועכים את הזבוב אחת ולתמיד, ופנויים להגות שוב, ללא הפרעה, בתשישותנו ומחלותינו.

דוגמת הזבוב הובאה כדי להראות שמחשבת־ההטרדה על מות האדם פחותה וחלשה אפילו ממחשבת־ההטרדה של הזבוב המציק. בניגוד לזבוב העומד על מצחנו מותו של האדם אפילו אינו מזמזם, ואין לו שום כלי אחר שבאמצעותו יוכל להטרידנו, ואנו, כמובן, אין לנו שום ענין ללכת לקראת המת ולעזור לו להטריד אותנו. אנו אומרים: אם המת רוצה להיכנס למוחנו, שיטריד אותנו בעצמו, למה צריכים אנו לעשות את מלאכתו? למה נשלח אנו במו ידינו את המחשבה על תשישותנו ומחלותינו לישון ונאמץ לנו הטרדה זרה? לעולם לא נעשה זאת, ואם המת לא ידאג בעצמו להצגת מותו באופן מטריד, לא ידאג לה איש. עליו לדעת כי לכל אחד יש עסקים משלו, כולם ממהרים ועצבניים. ומכיוון שכבר אמרנו, כי המת אינו יכול לזוז ולהשמיע רחשים, אף לשלוח מבט־עין, יוצא שמותו לא יטריד אותנו. המת האומלל סופג את האחרון והגדול שבעלבונותיו.

יוצא אפוא כאילו המת הועלב וקופח, ואנו, הממשיכים לחיות כדי לפטם את מחלותינו, אנו קיפחנוהו וגרמנו לו עוול. זוהי הרגשה מאד לא נעימה, מפני שהיא מעידה על רפיון מוסריותנו, ולכך איננו מוכנים. לא נסכים בשום אופן שיחשבונו לבלתי־מוסריים ואנו דוחים בתוקף את ההאשמה המנוולת (למרות שהיא נכונה) שלא חָלקנו למת את המחשבה היאה והדרושה. לשמחתנו הרבה המת אינו מתנגד לדחיית ההאשמה, וכך יוצא שדחייתה מתקבלת בקלות וללא מאמץ. האין זה נפלא? האין החיים לעתים צירוף מסעיר של תעלומה נשגבת ופשטות מוחלטת, כמו ישבן האשה, למשל? כן.

ננוח רגע בישבן האשה. נכון שבמת לא השתהינו אלא כדי צורך הסבר קצר לשאלה קטנה, ומיד חלפנו הלאה, ואילו משהגענו, באופן מקרי לחלוטין ובלא שייכות לענין, אל ישבן האשה אנו נעצרים ועומדים, בוחנים וממששים. מה לעשות, המתים יוצאים מאתנו עם המוות שלהם בפחי־נפש (למרות שאנו דוחים את ההאשמה, כידוע), מותם אינו מצליח להצטלם כראוי במוחנו, הוא נדחק לחושך, בעוד תמונת ישבנה הגדול של האשה משורטטת באור בהיר ובעמקות רבה על פני כל שטחי מוחנו, תמונת־ענק, התופשת בראשנו מקום מאוזן לאוזן. לפעמים, כשמאדימים אוזני ההוגה בישבן האשה, סימן הוא כי תמונת הישבן גדלה למימדים אשר הראש צר מהכילם, ודופן הישבן לוחץ על האוזן הפנימית ואז מאדימה בדל האוזן החיצונית. במקרים מסוימים, לא רק שהאוזן מאדימה, אלא מתערער אף שיווי משקלו של ההוגה והוא הולך ברחוב ומתנדנד לפי קצב נדנוד הישבן שבמוחו (כי ההוגה משתדל ליצור במוחו תמונת ישבן בתנועה), וקורה אף שהישבן מטיח את ההוגה ארצה. אפשרות נוספת היא שהישבן קופץ בכל כוחו במוח ההוגה, למשל, כאשר רואה ההוגה במוחו תמונת נערה צעירה שנכנסה לחדר האמבטיה והיא מתפשטת לקראת הטבילה, ומאחר שהצטברו אצלה כמה נתונים גורמי־אושר – כמו רכישת מכונית, אירוסין קרובים עם בחור מוצלח ונסיעה לאירופה בקיץ – והם התלכדו יחד, הביאו לה גיאות פתאומית של נועם, עד שהיא מוכרחה לקפוץ עירומה באמבטיה כדי לתת לעצמה פורקן־מה. קפיצותיה קפיצות של אדם צעיר ומלא און, על כן רגליה רוקעות בכוח ברצפת מוח ההוגה וגורמות לו לשטף־דם באף. או מקרה נוסף, בו גדלה תמונת הישבן במוח ההוגה עד כדי כך שראש ההוגה צר מהכילהּ – מה גם שראשי ההוגים בישבנים צרים ומצומקים – ואז נדחף בשר הישבן לדפנות הראש, מחפש לו מוצא, והוא מתחיל להסתנן החוצה בעד חורי האוזנים כמו שתי איטריות עבות, וההוגה תופש את שתי האיטריות בידיו, ומחשש שהנה הוא עומד לאבד את בשר הישבן, מַחמַל־מוחו, הוא תוחב את שתי האיטריות לפיו ומוצצן פנימה, וכך הוא בולע את כל הישבן לבטנו, והמוח מתרוקן ונח כמה דקות, עד שיצמח ישבן חדש. ההוגה רוצה להגדיל את משך המנוחה של המוח, הוא כבר יגע כל כך מן התמונות המכבידות האלה, אך הוא גם יודע שאין לו מנוס מהן, ועל כן הוא רוצה רק להרוויח דקות מספר של מנוחה. לשם כך הוא מתאמץ לרכז את מחשבתו בדברים פשוטים, לא מרגשים ולא מגרים, כמו, למשל, ראשו של פקיד הדואר היושב מאחורי הדלפק בסניף הדואר הסמוך למקום מגוריו. הלה רכון על דפי הבולים ובראשו שתי קרחות, אחת פדחתית ואחת קודקודית, שתיהן לא סימטריות ולא נקיות לחלוטין, ובין שתיהן כיפה שחורה, מבהיקה מעט, ומשוליה מבצבצות ציציות שיער אפור, קלוש. זוהי תמונה מובהקת להרפיית הגירוי, היא מרחיקה את ההוגה ממחשבות מענגות־מכבידות. תמונה אחרת המשמשת לצורך זה היא תמונת ספל־הקפה המרוּקן, המטוּנף במשקעו החוּם של הקפה, מונח בכיור המטוּנף אף הוא. בתוך הספל גם בדל סיגריה מעוך, ובכיור מתגוללים גלעיני זיתים. זהו טינוף אפור, חיוור, היפוכה הגמור של טינופת עזה ומסעירה, ויש חשק לעזוב הכל, הידיים צונחות לצדי הגוף, הלב רוצה שהגוף יפול על המיטה, אלא שאף היא יבשה מרוב אבק ומרובבת כתמים נוקשים. תמונות אלה, של פקיד הדואר או ספל הקפה, כוחן יפה לזמן קצר בלבד, שכן עד מהרה מתחיל מוחו המרוקן של ההוגה לתבוע את מנתו, הדם מתחיל לצווח, ההוגה נושם אין־אונים ומוחו מתמלא בתמונות דהויות של ישבן משומש. אך הפעם, אומר ההוגה לעצמו, צריך לחשוב על ישבן קטן יותר, שלא ישפך בעד האוזנים, משהו של נערה צעירה ודקת־גיזרה. ובעוד הישבן הקודם, אותו בלע ההוגה, שרוי בבטנו ומנפח אותה (כי הבטן גמישה ואפשר לנפחה, שלא כמו הראש המגודר בעצמות הגולגולת), הוא רוקם לו במוחו בזהירות רבה תמונה חדשה של ישבן בת אחת ממשפחות השכנים, ילדה די חמודה המתחילה כבר להבשיל. מובן שכל תכניות הזהירות שלו לא יצלחו בידו, ומשהתחיל הישבן לפרוח במוחו שוב אין הוא אדון לגידולו והנה כוחות הדמיון, עבדים נרצעים לעסק התמונות, כבר מעצימים את תמונת הישבן אשר במוחו, ועד מהרה נתון ההוגה בעל הראש הצמוק לסכנת הישפכות ישבן חדש מבעד לאזניו, אותו יבלע כמו את זה שקדם לו. באופן כזה ממלא ההוגה את כרסו בישבנים שפרחו במוחו ונשפכו מאוזניו, ובטנו הולכת ומתנפחת, ולאט לאט הוא נעשה לאדם כבד ועצוב, ובחלוף השנים גם מוחו, שהיה כה פעיל וזריז בתחילה, והיה מפיק מחרוזות מחרוזות של ישבנים רכים ובוהקים, משלים עתה ישבנים רעועים בעצלתיים, בצבעים חיוורים, מטושטשים. המוח מיובל וסדוק, חדור עד לעייפה בהכרה מאוכזבת של עבודת־שווא, של ביזבוז חיים לתוהו. בהתקרב רגעי מותו של ההוגה בטנו כבר צבה וקשה מאוד למישוש בגלל ערימות הישבנים אשר בתוכה, הלוחצים על אבריו הפנימיים, ביחוד על לבו, ובמוחו עוד מתנהל לו, בלי משים, תהליך עיוור ואטי של הפקת ישבן נוסף, אשר את תמונתו כבר אין הוא מספיק להעמיק, ונותר רק רישום שטוח, לא מפורט, בעין בבואה רועדת של זיכרון נחלש והולך, והנה עוד פה ושם הֶבזֵק להרף עין של הבשר, וכבר כמו אד עולה מן התמונה המעורפלת, והתמונה מתנדפת באוויר עם נשימותיו האחרונות, ונותר רק לוח רקע אפור ומעונן, שהוא המוח הכבוי עצמו. אז מוּעם ברק עיני ההוגה, צבע פניו מחוויר ופיו נפער מעט, אולי ממאמץ לשאוף אוויר, ואולי מחמת ההרגל לבלוע את איטריית־הישבן. אך אוויר שוב לא נשאף ואיטריית־הישבן איננה, ופי ההוגה נסגר ונפער ונסגר ונפער ושיניו מנסות לנשוך בַריקנוּת בעוד ישבנֵי חלל הבטן חונקים את לבו, והוא מת.

מות הוגה הישבנים מחזיר אותנו אל נושא המוות. כבר ציינו קודם, שאין המת מרעיש וזז, ואף אינו מתלונן על קיפוחו. ניכנס נא עתה אל החדר בו מוטל המת. אנו נכנסים. למרגלותינו שוכב אדם חיוור, אפרפר וצנוע, בגרך כלל פניו מכוסות, מעשה ביישן. מבעד לסדין המכסה אותו בולטת תבנית חטמו המופנה לשמים, מין נסיון לפזר נופך של הומור לא מחייב באווירת הצניעות והביישנות. אווירה זו דומה למדגרה משוכללת, בה ניתנים לנו מיטב התנאים להמשיך ולשזור בשובה ונחת את חוט מחשבתנו אודות תשישותנו ומחלותינו. וברצוננו לנוח מעט, אנו מרפים מחוט המחשבה הזה, מעבירים מבטנו על המת המכוסה, וכבר אנו עורכים בראשנו השוואה בין המת כפי שהוא עתה לבין המת בעודו בחיים, בעת מחלתו רבת־היסורים ובעת גסיסתו המתמשכת בעצלתיים, ומבלי שנתכוון לכך עולה בקרבנו גוש של התמרמרות על הזמן הרב מחיינו שהקדשנו לשווא להתיחסות אל המת בעודו חי, על השעות הארוכות בהן ריכזנו את תשומת לבנו מתוך אנושיות מנומסת בגניחותיו והתפתלויותיו של האיש, על הימים והלילות בהם הידרנו מעצמנו שינה וצחוק כדי להאזין לטרוניותיו ולנחמו. הלב מתכווץ מצער על העמל הרב שהישקענו, כי מה הירווחנו מהיותנו אנושיים? החולה הרי לא העריך נכונה את הקרבתנו, הוא היה מרוכז במותו המתקרב, ואפילו אם העריך הרי משמת פסקה גם הערכתו, ואם כך לשם מה היה הכל? רומינו, נשדדנו. קם לו אדם, נעשה חולה אנוּש, גוזל ממקורביו את שאריות הצחוק שנותרו להם על שפתיהם החרבות, ולבסוף הוא מת ללא מלה של הוקרה וכבר שכח אותנו וכבר הוא שוכב לו בדומיה, פושט רגל, ואת העסיסיות שהיגרנו לתוכו לא נקבל בחזרה. המרירות באמת צורבת, ועתה איננו יכולים להיפטר ממנה. ראה מה עשית לנו, מת. יש לנו הרגשה שמגיע לנו פיצוי גדול מאוד, אך ממי נקבל אותו? אמנם כן, עוד מעט נלך ונאכל פרוסת עוגה, נשתה קפה ונקנח בשוקולד, אך אלה שייכים לאורח החיים היומיומי ואינם פיצוי יוצא דופן, כל שכן פיצוי מצד המת עצמו.

בעמדנו בחדר מוגף־התריסים בו שרועה, באפלולית אחר־הצהרים ובאווירה העדינה הזאת של צניעות מבוישת, גופת המת, חונקת את גרוננו דמעה של חמלה עצמית. ברור לנו שהמרירות ותביעת־הפיצוי שלנו, המוּשבת ריקם, הורסים את בריאותנו, ובזה אנו חוזרים, מתוך השלמת המעגל, אל החורשות העתיקות והאהובות של המחשבה על תשישותנו ומחלותינו. ומתעוררת בכל זאת איזו קורת רוח, וזו, כמו הילד המשחרר את עפיפונו לדאות בשמים, מעלה על שפתותינו חיוך דק. החיוך הדק מפתיע אותנו מאוד, הרי זה שובב ופורק עול אם הוא מתחייך בנסיבות העגומות האלה, ועל ההפתעה אנו מגיבים בחיוך נוסף, חיוך סלחני כלפי החיוך הקודם, חיוך רחב יותר, שלם יותר, בעל תנופה ומעוף. באופן זה נוצרת מחרוזת של כתריסר חיוכים מתרחבים והולכים בגמישות, מעלים עמם שמחת חיים שקטה והרגשה טובה בכל הגוף. אך בל מטעה ברושם רך ופייסני זה. כי בעמדנו שם, באמצעיתה של מחרוזת החיוכים המתמתחת, אשר דומה כי לא תסתיים לעולם, אין אנו נכונים, באותה מידה של עקשנות ברזל כמו החיוך עצמו, לראות את מותו של האדם כחשוב, איננו נכונים לראותו אף כציון דרך, ובכלל, איננו נכונים לכלום.

 

ד. התיתכן הקדמת האבל למוות?    🔗

לעתים לא תכופות יקרה, שהאשה טרם הספיקה להתאלמן מבעלה המתקדר והנה צץ במוחה הרעיון לנסוע לאמריקה ולעשות עסקים. כי אכן, לא תמיד יש לה, לאשה, סבלנות לחכות, והגבר תמיד איטי כל כך, מתבושש לו בנוף החיים עם מחלותיו וספיקותיו, מסתובב לו כה וכה ללא טעם ומטרה והוגה הגיגים מסורבלים.

הנה עומד הגבר באמצע החדר ובמוחו צף הגיג: כבש. סתם כבש. למה כבש, מנַין כבש, זאת לא יידע איש; עומד לו אדם עירוֹני מבוגר בחדרו וחושב: כבש. וההגיג הסתמי מתבסס ומתרווח לו בראשו ואינו משתלשל או מתקשר או מתחלף להגיג אחר. שעה או שעתיים או יותר ישהה הגיג־הצאן הזה בראש הגבר, אחר כך יתפוגג לו סתם כך, כפי שהופיע, אולי ישוב מחר, והנה הגיג חדש: קופסה. וגם הגיג זה הופיע בודד, ללא מלווים ונספחים, ונקבע בראש הגבר. והגבר מפהק פיהוק עצום מחמת הסתמיות והשיממון שבהגיג שלו, ויחד עם זאת נרפה הוא מכדי לגרשו ממוחו, כל כך ותרן הוא, כל כך רך לגבי המחשבות. ההגיגים באים אל ראש הגבר מסיבות הידועות רק להם, ואולי גם להם אין סיבה, ואין להם אלא התגשמות רעיונית של פיהוק.

כך מתנהל הגבר שנים ארוכות, והאשה חשה שהניחוח שלה פג ומתבזבז, ועד שהגבר יזוז אל ערש־דווי היא תתפקע כמו אפרסק רקוב.ואִנָה המקרה, או שחייו באמת מתמשכים יותר מדי, או שסבלנות האשה קיבלה קדחת, ויום אחד החליטה, מתוך תחייה חדשה של עליצות וגמישות־גו, לזנוח את בעלה. בעלה הנדהם מחוויר, הגיגיו החומריים הגסים נעלמים בבת אחת, אין כבש, אין קופסה, ובמקומם צצה בקרביו גולת ברזל צוננת ובמוחו מופיע הגיג מילולי: “עוזבים אותי!” ההגיג, גם הוא מרוכז בעצמו ואינו משתלשל לכלום, בנוי בצורת מילמול חלול, חוזר ונשנה ומכפיל עצמו ללא הרף בסרט ארוך המתפתל במוח מטה מטה, מגיע כבר עד לחך העליון ועוד מעט קט וישתרבב מפי ההוגה ואז גם יישמע המילמול בפועל: “עוזבים אותי, עוזבים אותי”.

על רקע חיוורונו הקפוא בולטות שבעתיים תנועותיה החיוּניוֹת של האשה, כי היא חפשיה, חפשיה. הצלחתה בנסיעה ובעסקים מובטחת, היא לא טיפשה, היא התקשרה מבעוד מועד בקשר רומאנטי לוהט עם גבר־סוכן אמריקאי קשיש אך מקסים, קשר רומאנטי שכמותו לא ידעה במשך כל ימי חייה המשותפים עם בעלה המתקדר. תולעִיוּתוֹ וכזבניוּתוֹ של האמריקאי המקסים עתידה להתברר לה לאחר זמן־מה באמריקה, ואינה שייכת לעת זו. לעת עתה הגבר־הסוכן נהדר, מוקף באביזרים אמריקאיים חדישים ונאים, כמעט צעצועים, גורם לה לאשה לצווח צווחות התפעלות והשתוממות, ומוכיח הוכחה חיה לגבר הלא־אמריקאי את סירבולו המעיק, ובכך הוא מפרה את שנאתם העצמית של גברים לא־אמריקאיים.

דבר דומה קורה לנו כשאנו מעלעלים במאגאזינים אמריקאיים, הגדושים תמונות צבעוניות של גברים ונשים שרויים במצבי נוחיות ועונג מדהימים. המאגאזין האמריקאי שובר את לבנו, הוא מתנפנף לעינינו כנייר מייצג של חיים בלתי מושגים ובלתי נתפשים, כתב־אשמה נורא לחיינו הנוכחיים. בשבתנו בחדר־ההמתנה של הרופא, עקב החולשה השבועית הנוראה שפקדה אותנו, אנו מעלעלים בינתיים במאגאזין אמריקאי. התכונה הראשונה, המנקרת את עינינו, היא בריאותם הפורחת של האמריקאים המצולמים במאגאזין. למה שם הרופא חוברות אלה בחדר־ההמתנה שלו? האם רוצה הוא ללעוג לנו? להוכיחנו על תשישותנו, ולהדגים לעינינו המתערפלות מהי בריאות? דוקטור, אנו חולניים ורגישים, אל תפגע בנו בהציגך מול פנינו את החיים הנהדרים שאותם אנו מפסידים, ואתם, אמריקאים חביבים, אל תוסיפו על סבלנו, לכו לחיות את חייכם הטובים הרחק מעינינו הכלות. אך המאגאזינים עודם מונחים בחדר־ההמתנה, ובהיותנו מתוחים ואחוזי־פחד לפני היכנסנו אל הרופא, נמשכת אפוא ידנו הרועדת אל המאגאזין.

האמריקאי אשר במאגאזין, יושב לו בכורסה נוחה ליד האח המבוערת יפה בחורף, או יושב בכיסא־נוח ומשקה קר בידו על שפת בריכת־השחיה הצוננת בקיץ. כלומר, הוא מנצל כראוי כל עונה, אינו שוכח להחליף בגדים ולנסוע ממקום למקום כדי להשיג את מיטב ההנאה. לא יקרה לו, למשל, שהוא שוכח להסיר את מעיל הצמר החמים, עמו בילה על הרי האלפים באביב, בגבור החום והוא בחוף הריביירה, הוא דווקא זוכר להסיר את המעיל, וכאמור, הוא זוכר לעשות, ועושה, כל מה שמתאים והולם, ובתחום זה הוא מגיע להישגים מושלמים השוברים אותנו. הוא מספר לנו, בדרך עקיפה, וכאילו מבלי להבחין בנו, על חיים עצומים, חלקים ושלמים, האפשריים בעולמנו, שאנו, באי־התאמתנו לחיים ובתקלותינו הממאירות, לא ניקח בהם חלק לעולם. במילים פשוטות, האיש הזה מצער אותנו עד בלי די. אל חולשתנו הרפואית מתווסף דיכאון כבד, ומעין חוסר־חשק להירפא. מה עשית, דוקטור? בעודנו קטנים ומובלים אל הרופא בידי אימהותינו לרגל דלקת הגרון, היו המאגאזינים מלהיטים את תשוקתנו לחיות; אז טרם פיענחנו את מהלך החיים. אך עתה, כשהתבגרנו, עם רפות הלב ונטות החיים לשקוע, צר לנו, כמה צר לנו, וזה כל מה שביכולתנו לחוש. ועוד לפני שיגיע תורנו להיכנס אל הרופא, כבר נַרפֶה מן המאגאזין, נסתכל בעייפות סביבנו, ובמוחנו יעלו הגיגים סתמיים כמו הגיגי הבעל המתקדר: מנורה, נעל, תיק.

ובכן, נסעה לה האשה לקראת חיים חדשים, לא לפני פרידה קצרה ורבת־מכאוב, שבמהלכה טמן הבעל שלוש פעמים את פניו בספה בנסיון להימלט ממה שאירע לו כמו מחלום רע, ושבסופה הלכה האשה – כה מוחשית היתה הליכתה – והוא נותר לבדו בחדר ובת־צחוק קלושה ונכלמת על שפתיו. כל הלילה שלאחר הפרידה הוא מתאמץ להסיר מעל שפתיו בת־צחוק לא ישרה זו, אך כל אימת שהוא נובר בזיכרונו ברגעי הפרידה, צצה זו ועולה שוב על שפתיו, מין מאמץ דל ולא מוצלח להעביר את החרפה ואי־הנעימות לפסים של בדיחות־דעת. יש רגעים בהם אין הוא מבקש כבר שאשתו תחזור, הוא רוצה רק למחוק את בת־הצחוק הנכלמת שלו, הגורמת לו הרגשת־שיפלות עזה, על מנת שיוכל להיות חמוּר־פנים, בהתאם למה שקרה לו. אך גם זה לא ניתן לו, אופיו חלוש כל כך וחסרה בו מידת העוז הנחוצה כדי לבטא את כאבו על פניו, וכך אינו יכול שלא לפלוט גיחוכים קטנים ומצטדקים, להמעיט בלא הצלחה מחומרת המקרה, ויוצא שהוא שם את כאבו וצחוקו גם יחד ללעג ולאי־אמון. בסופו של דבר בת־צחוקו הקלושה מכאיבה לו כמו פצע, והוא משתדל בכל הזדמנות לטמון את פניו במשהו. האם ישוב ויראה את אשתו אי פעם? לא ידוע. פגישה מתוכננת, בה יתראו פנים אל פנים ויילכו זה לקראת זה, פגישה כזאת כבר לא תהיה. אך אולי תבוא פעם לטיול מאמריקה כתיירת אמריקאית ותחלוף על פניו במכונית מהודרת? הבעל דוקר את עצמו בהירהורים ילדותיים אלה, והגיחוּכוֹן אינו מש מעל פניו.

פרישת אשתו מסירה מעליו את הצורך למות במהרה ולאַלמֵן אותה, ולכאורה הוא חופשי עתה, משוחרר לחיות את חייו, הקצרים בלאו הכי, עד תומם. אך עתה, מה לו לחיות? מוכן היה לקיצור חייו ובלבד שיהנה למות בזרועות אשתו, או לפחות בחדר שבו היא שוהה. ראייתו המיטשטשת מציירת תוגה ודאגה אין קץ על פני אשתו, בעוד הוא מת בהרגשה נעימה יחסית של גבר שהותיר אחריו אשה עצובה.

שאיפות הגבר מצטמצמות ומצטמקות ככל שנמשכים חייו; הן מתבטלות אחת אחת, עד שנותרת השאיפה האחרונה, היא השאיפה להשאיר אחר מותו אשה נעצבת – זה השריד האחרון לכוחו. ולמרות שהוא יודע בתוך תוכו עד מה כוזבת ראיית העצב שהוא רואה על פני אשתו, ושמותו אינו מלוּוה בשום צער ממשי מלבד צערו הוא, הרי התמונה כל כך מוצאת חן בעיניו, והוא משתעשע בה בעגמומיות בין־הערביים, ואפילו אם אינו אוהב את התמונה אין לו ברירה אחרת, כי זו התמונה שנותרה לו, ומוטב שילמד לאהוב אותה, ובמהירות.

אך כיוון שמעתה נמנע ממנו אף מימושה של שאיפה אחרונה זו, ובחדר שבו עתיד הוא למות לא תימצא שום אשה עצובה, וכנראה שבכלל לא יזכה לגסוס על רקע אשה עם מטפחת־אף, הרי נגזר עליו לגרור את חייו לבדו, חיים שבהם הזיכרון הצורב של אשתו שעזבה אותו עתיד למלא תפקיד מרכזי. לנגד עינינו מופיעה דמותו של אדם מכורסם כל שומניו ושריריו ומעמיד את שארית הווייתו על זיכרון מדאיב אחד. מוחו מתפלג עתה לחתול ועכבר: הזיכרון המכאיב, הוא החתול, רודף אחרי הניסיון לשכוח, הוא העכבר, הנמלט לחורים אפלים בתוך הגולגולת. מובן שחתול־הזיכרון־המכאיב מצליח ללכוד בכל פעם את עכבר־הניסיון־לשכוח, ובקודקודו של הבעל מתרחש בלי הרף ציִד אכזרי, נשמעים ציוץ העכבר וחרחור החתול, נתלש בשר חי, ודם מותז על הכתלים הפנימיים של הגולגולת. אחר כך תופש חתול־הזיכרון־המכאיב את זנבו של עכבר־הניסיון־לשכוח בין שיניו ומנדנד את גוף העכבר באויר כמו ענבל, וגוף העכבר מקיש על דפנות הגולגולת ובעל הגולגולת חש בהלמות־ראש עמומה מבלי יכולת לפענחה.

בזמן הציִד והמשחק בתוך ראשו שוכב הבעל פרקדן על מיטתו, פושט צווארו לפנים, ושרירי פניו מתוחים ופיו פעור בהתמסרות מוחלטת להלמות־הראש. נדמה כאילו אינו נוטל חלק במתרחש בראשו, אף אינו מנסה להשפיע על המתרחש, מה לו ולראשו? תנו לו רק לנוח! הוא דומה לבעל אולם תיאטרון אשר השכיר את אולם־הגולגולת שלו להצגת מחזה ציד והתעללות, מחזה שאין לו חלק בהפקתו ואינו שואף אפילו לחזות בו, כי כלל איננו חובב תיאטרון, ולכן הוא עומד מחוץ לאולם בו מוצגת ההצגה, ליד הפתח, מציץ בשיעמום לתוך הקרביים של הלילה, מחכה לסיום ההצגה ומפהק.

אנו מוצאים שאצל רוב בני האדם מתחוללות הצגות בלי שהם עצמם יקחו חלק בהן, ישפיעו עליהן, או אף יידעו על התרחשותן. חלק גדול מן ההצגות מופק במוח, אלו ההצגות העדינות והמחוכמות ביותר, בהן נעשים פלאים דמיוניים והבמה עשירה בתחבולות ואמצאות. אולם נוטים לשכוח שהצגות אחרות, אמנם פשוטות וגם גסות יותר, מופקות כל הזמן בחלל החזה והבטן, בלי שנדע על כך. על־פי־רוב אלה הצגות של מחלות קשות וממאירות באברינו הפנימיים, ואנו מתחילים לחוש בהצגה רק לקראת סיומה המכאיב, המסלק אותנו מן העולם. הצגת הכבד המתנפח, בלוטת הערמונית המתאלחת, או חלוקי האבנים הנזרעים על קרקעית שלפוחית השתן (ולא נגענו כלל בחלל החזה) – אלו קצת מן הדוגמאות למספרים הקירקסיים המתרחשים בתוך גופנו, בלי שנדע על כך דבר וחצי דבר במשך מרבית זמן ההופעה. אנו כה תמימים, מאחר שחושינו מופנים כלפי חוץ נדמה לנו שההצגות מתרחשות רק מחוצה לנו, ואנו, כגוף אחד, משתתפים בהם. נדמה לנו שהטחול, למשל, הוא אבר מסור, עושה את תפקידיו, ואין לו דרישות. אך זו טעות, טעות מרה, הטחול הוא פרא, יש לו רצון־ביטוי משלו, ולפתע הוא עושה לנו להטוטים בבטן, וכל אברי הבטן האחרים צוהלים ומוחאים כף, מהם המלהטטים אתו, ובינתיים נגרם לנו נזק ואנו סובלים. רצוי היה שנוכל לסובב את גלגלי עינינו פנימה כדי לראות את ההצגות המופקות ללא הרף בקרבנו. רק כאשר נבין שאיננו גוף מוסכם אחד, ושכל חלק בתוכנו הינו להקה עצמאית ליצנית העורכת לה הופעות משלה, רק אז נבין כמה מפוזרים ומפורדים אנו בתוך תוכנו, אין לנו על מה לסמוך, אנו צפויים לפירוק בכל רגע ומוטב לנו לחיות בפחד משתק תמידי, מאשר להיות מופתעים יום אחד הפתעה זדונית ולהיראות טיפשים.

ראינו מה קורה לבעל בתוך ראשו. ומה קורה לו בחוץ? בחוץ יש לו בת, היא כבר מבוגרת ונשואה. היא גרה, כמובן, בבית משלה ביחד עם בעלה, הכרוך אחריה מאוד, והמצטער כל בוקר, עם לכתו לעבודה, על שאינו יכול לחזור אליה לחדר השינה אחרי ארוחת הבוקר שהוא אוכל לבדו במטבח וליפול עליה פתאום עם בגדיו, בעוד היא פולטת צווחת־אימה והפתעה, והוא מתחכך בה בעונג וחש עצמו הרפתקן. אך לצערו, עליו ללכת לעבודה, ולכן הוא גוהר מעל גבה המופנה אליו ומנשק אותה נשיקה אחרונה, מוצצת ושוקקת, על זרועה.

הבת־האשה אינה ישינה, אך עיניה עצומות והיא אינה מגיבה על נשיקתו כדי שלא לתת לו אמתלה להמשיך ולהישאר עמה. כה רב חפצה שיילך כבר, שירוץ החוצה לעבוד למען הפרנסה, ושיותיר אותה לבד על מיטתה, כה רב חפצה, שהיא חשה צורך להשתין מחמת הציפיה המתוחה.

נשיקתו האחרונה היתה מוצצת דיה כדי להרוותו למשך כל היום כולו, אך למעשה היא פועלת פעולה הפוכה, היא מציתה את תאוותו, ומכאן ואילך הוא מתחיל לבעור. כבר לא נוח לו להזדקף כי קידמת־מכנסיו התמלאה בבליטה מציקה, ולכן הוא מוותר על הקימה ונותר כורע על ברכיו ליד המיטה. כל נסיון לארגן ולסדר את הבליטה בתוך מכנסיו גורם להגדלתה. בכלל, אסור לגעת בבליטה הזו, כל שפשוף ואפילו רפרוף מזניק אותה, וכהרף־עין היא נכפלת ומנהלת מאבק נואש לפרוץ את גבולות המכנסיים. הנסיון לסדרה במכנסיו, ביחד עם זכר חוֹם המיטה מן הלילה, השמור עדיין בעצמותיו, וביחד עם מציצת זרוע אשתו בעוד היא שקועה, לכאורה, בשנתה, מעורר את חשקו לחדור בחזרה אל המיטה, להתנער מכל בגדיו ונעליו וללפף את אשתו בקדחת. אפילו ידיעת הבעל שאשתו רק מעמידה פני ישינה משום שהיא מואסת בו, אפילו ידיעה זו תורמת להגדלת הבליטה במכנסיים, עד כדי כך רגישים ומחוכמים עצביה של זו.

הבת־האשה מבינה היטב, שכל תזוזה או אנחה קלה שלה מלבים את תאוות בעלה, ולכן היא מתאמצת שלא לנוע ולא לפלוט הגה, מה שמגביר את התרגזותה ואת הצורך שלה להשתין. הבעל, מצדו, תפש יפה מדוע אין היא זזה ואינה פולטת אוויר בקול, והוא מעבד לו בדמיונו את ההימנעות של האשה מתנועה ומקול והופכה לגירוי עז ביותר, ויוצא שהאשה לא הרוויחה כלום (אך אולי היתה זו כוונתה הסמויה?).

מה כובשת וכופתת את הגבר תנועת נדנוד חלקי האשה, חלקי־האשה הרכים והגמישים, חלקי הבשר הלולייני התלוי על אנקול העצמות וחונק את עינינו. אך מה גדולה ונעלה ממנה היא תנוחת האשה על מקומה ללא זיע, כשהשדים והירכיים נחים במקומם הטבעי, צורתם מסתמנת לה באוויר בצעקת־יש אדירה כמו צעקת נוף־טבע מרהיב אפוף אווירה נשגבת ומסתפק בעצמו.

ולפתע, קפיץ־קפוֹץ, שיגעון פתע, הבעל לא יכול יותר, הוא מדביק נשיקה סוררת לירכה של האשה, וכבר ידיו מגששות על פני עורה, מחפשות נקודות לפיתה, ולשונו נמרחת עליה כאילו החליט לסייד אותה בסיד אהבתו הדביקה והמכתימה, שלא לדבר על הלכלוך שהוא עתיד ללכלכה אם רק תניח לו לתחוב אל תוכה את הבליטה הרועמת במכנסיו, וכבר הוא פורם ביד רועדת את כפתורי מכנסיו, הם נשמטים ארצה, נחשפות ברכיים פקוֹת של גבר רגשני, ומול הבליטה המתקשה עומדת עתה רק התנגדותם השטחית של התחתונים.

די, זוהי דרך ממנה אין עוד חזרה, והבת־האשה, כמו בעלה, יודעים זאת. מה רבה חמת האשה. אמנם היא אוהבת את בעלה, אך היא אוהבת אותו במובן זה שהיא אוהבת את מצב היותה נשואה כפי שמקובל, ומצב זה כולל בתוכו גם את הניצנים הראשונים המבשרים את אלמנותה. (כל זאת, כמובן, בתנאי שלא תחסע כמו אמה לאמריקה.) עתה היא יודעת שאם לא תעשה מעשה נחרץ לא תיפטר מבעלה למשך כל הבוקר, והוא לא ירוץ לפרנס את הבית. גם הצורך להשתין כבר מציק לה עד ללא נשוא. היא קופצת בבת אחת מן המיטה והולכת אל חדר הנוחיות מבלי להעיף ולוּ מבט אחד בבעלה, הכורע ליד המיטה ומנסה להרוויח מראה ממושך ככל האפשר של ירכיה ואחוריה, הנשקפים אליו מתחת לכתונת־הלילה.

האשה יצאה מן החדר, נכנסה לחדר הנוחיות ונעלה את הדלת. הגבר נותר כורע על ברכיו בחדר השינה ומנסה להזין את הבליטה הקשה שבמכנסיו במה שראו זה עתה עיניו, דהיינו, בתנועת אחוריה של אשתו היוצאת מן החדר. אך היא אינה נחפזת לשוב, וכך עוברות דקה ושתים, והיעדרה מן החדר מחליש את הבליטה אשר במכנסיו, ודמיונו הבוגר, העייף, הלא־רענן, אינו חזק דיו כדי לשמור על קשיות הבליטה עד שתשוב האשה. לכן הוא קם ומדַדה עם מכנסיו השמוטים עד לחדר הנוחיות ושם הוא עומד ליד הדלת ומנסה לקלוט רחש. כל רחש לא נשמע, האשה כילתה להשתין ועתה היא יושבת לה על האסלה ומחכה לצֵאת בעלה מן הבית. על ברכיה מונח מאגאזין אמריקאי. את חור המנעול כיסתה במגבת קטנה כדי למנוע מבעלה הישג של הצצה, ואמנם בעלה, שאינו שומע רחש, מציץ מבעד לחור המנעול להזין את עיניו במשהו, אך אינו רואה דבר מלבד המגבת. הוא מקיש באצבע נקישה נכלמת על הדלת ומחכה לתגובה. כל תגובה מכל סוג שהוא תסעיר אותו, והבליטה המרוככת אשר בתחתוניו מחכה בקוצר־רוח לסממן שיקוממנה מחדש. אך האשה אינה מגיבה כלל. הבעל מנסה שוב את התחבולה הישנה, דהיינו, להשתמש בחוסר־תגובתה כאמצעי מסעיר, אך באין בשרה המוחשי מול פניו קשה לו הדבר, מה גם שבכלל נעשים הדברים קשים עליו, הוא גבר לא צעיר ולא רענן, רגליו אפילו רועדות קצת מחמת התשוקה הממושכת ליד המיטה, שעליה התווסף גם מאמץ בלימת־התשוקה, ותחתוניו כבר רטובים ואשתו בכלל לא להוטה, והעבודה הלא־מענגת מחכה לו בחוץ וקרביו מקבלים מכת־צינה מרוב עלבון. הוא מרים את מכנסיו, פורף אותם, לוקח את תיקו והולך אל דלת היציאה. על ערפו, כך הוא חש, מנשבת רוח האלמנות הקרה של אשתו האהובה.

זוהי אפוא בתו של הבעל הגלמוד, אשר נזנח בידי אשתו שנסעה לאמריקה. באורח טבעי אספה הבת את אביה הבודד אל ביתה כדי לטפל בו ולדאוג לצרכיו, מה גם שחלה במחלה קשה מיד עם צאת אשתו מהבית, נתקף בדיכאון כבד וחדל לדאוג לצרכי קיומו.

במשך השבועיים הראשונים מקבל האב אצל בתו אוכל ובגדים נקיים, ומיטתו מוצעת, אך עם חלוף הזמן, וכפי שתיכנן וחזה מוח הבת המושחז, מתחיל האב, המשתרך בבית באפס מעשה, לדאוג לצרכיו במו ידיו, ואף עושה, תחילה מפעם לפעם ואחר כך מדי יום ביומו, את יתר עבודות הבית. אין צורך לפרט. די אם ייאמר שמה שעשתה עבורו הבת במשך שבועות ספורים, מחזיר לה עתה האב פי שבע ולטווח יותר ארוך, כלומר, עד יום מותו. אבהותו הולכת ונדחקת, כמעט נשכחת, ובעצם נשכחה כליל, ועל פני השטח צפה ועולה שַׁמַשוּת־הבית שלו ומוחקת כל יחסים אחרים.

חוק הוא בעולמנו שאם תפקיד או תואר ריקים מתוכן מעשי, הם יישכחו וידהו עד מהרה והאדם יוכתר בתוקף מעשיו בלבד. לדוגמא, אם יחליט דוקטור, כתוצאה מנסיונו, להיות טוב־לב, לעזור לאנשים, ויעשה זאת זמן ממושך ובאופן בלעדי, יִבּוֹל עד מהרה הדוקטוראט שלו בעיני הבריות, תבלוט אך העזרה שהוא מגיש, וכולם יתחילו לראות בו עוזר. לאחר שנתיים או שלוש לא יוכל לקבל עוד משרת דוקטור, אלא רק עוזר לדוקטור, כלומר אסיסטנט, ולאחר חמש שנים לא יהיה אפילו עוזר לדוקטור, אלא ייחשב לעוזר סתם, ויהיו לו קשיים למצוא מישהו שלו יוכל להתמנות לעוזר. כך גם ענין האבהוּת. אביה של אשה מבוגרת ונשואה – אבהותו מתנוססת כתואר ריק, כי כבר אין הבת צריכה שאביה יפרנס אותה ויאכיל אותה ויעמיס אותה על כתפיו. על כן היא דוחקת את האבהות הצידה, והיזכרה בשמשויות שהיה אביה עושה בשבילה בעודו אב, היא מנסה לחדש אותם לצרכיה, והפעם ללא גינוני אבהות.

קליפת האב הדקה נושרת, כפי שנשרה לפניה קליפת הבעל, ולנגד עינינו מתגלה הבשר העירום והרוטט של השַמָש. אך הבת פיקחית, ובאותם מקרים שבהם נוח לה לזכור כי אביה הוא גם אב, אין היא מהססת לעשות זאת: למשל, כשמגיע הקייץ והיא נשארת בבית עם אביה, המנקה את הדירה, ומתחבטת בבעיה אם תוכל להתהלך בבית ללא חזיה למרות גבריותו של המנקה. כאן נכנס גורם האבהות ופותר את הבעיה, כי לבת אין מה להתבייש מול אביה, היא רשאית להתהלך לפניו עירומה, הרי היא ילדתו האהובה שהיה עושה לה אמבטיות בינקותה, ועל כן אף עתה היא חולפת על פניו בחדר, חזָהּ מגולה והיא מפטירה: “אבא’לה, אבא’לה.” הדבר נותן גושפנקא מלאה לשדיה העירומים. כך אינה צריכה לסבול מחום הקייץ בדירתה, ופיטמותיה יכולות לגעת במישרין באוויר ולזלול אותו. והאוויר צוחק.

עם כל זאת, אין הבת יכולה להימלט מן ההרגשה המציקה שהיא היא המטפלת באביה כל הזמן ושהוא נופל עליה לטורח, מסתובב ללא הרף מול עיניה, דמותו נמאסת ונרקבת בדמיונה, שתיקתו צורמת, כפיפוּתוֹ חצופה, די, אין היא יכולה עוד, קחו אותו ממנה, אין לה חיים פרטיים, הבית מלא עד לבלי הָכֵל את האיש השחוּח הזה ואת דומיתו המעיקה. נוסף לכך הולכת תועלתו ומתמעטת, שכן לאט־לאט סר כוחו, הוא מזדקן, מתרופף, עוד מעט לא יוכל כבר לעשות כלום, ואז ינסה לנצל אותה, את הבת, והיא כל כך לא אוהבת נצלנים, היא אוהבת שהיא חפשיה, שלא כופים עליה כלום, שכל דבר מסודר ונקי ומונח במקומו, והיא עושה מה שהיא רוצה, ואין לה שום התחייבויות, בהחלט כלום.

נוכחות אביה מתחילה לגרום לה להלמות־לב מוגברת, בלילות אין היא יכולה להירדם מעוצם־ההתמרמרות שלה. לבה מתכווץ בה עד לכאב נורא, הוא נסחט, ומה מטפטף ממנו אם לא רגשות עוול וקיפוח, מהולות בטיפות דמה, דמה היקר. אוי, הורגים אותה, אביה המנוּול עומד לה בגרון. כמה אין זה הוגן כלפי, כמה מרומה אני, חושבת הבת ללא הרף בשכבה על מיטתה ובקפצה מדי פעם באוויר מחמת רתיעת עצבים, כמו פיתול מבריק של נחש לאור הירח המכסיף.

חולפות שנים מספר, אשר במרוצתן מצטמק האב תחת מבטיה המייבשים של בתו. (בפח האשפה הוא מוצא מפעם לפעם קרעי מעטפות־דואר מאמריקה וראשו נוגע בחזהו.) בהשתרכו בפרוזדור ובעוברו על פני בתו, היא שולחת בו מבט בוער, ומיד מתאדה חלק מן הלחלוחית שלו בתימרת־אד מעל ראשו, והוא מתכווץ ונפסד עוד יותר. הבת, כנגד זה, אינה מצטמקת אלא מתנפחת, בגלל הרוגז המצטבר אצלה. עדיין אינה בגיל שבו התרגזות מוצצת את אבריו הפנימיים של האדם ומקטינה אותו. היא שואפת לקירבה הרבה אוויר כהכנה להתפרצות, אבריה הפנימיים סופגים חמצן רב מן הדם הסמיך, היא אוכלת הרבה וטוב, ומתנפחת. מעולם לא היה בשרה מלא כל כך, עורה מתוח ונוצץ כל כך. שדיה נתמלאו, אפשר לחשוב שהיא מחכה לילד.

הנהנה העיקרי, לעת עתה, מהיתמלאות גופה, וביחוד מהיתמלאות שדיה, הוא בעלה המגוּרה. זה משתדל להתחמק ככל האפשר מפגישות עם האב, על מנת שלא לחזות בבבואתו לעתיד, וכדי שלא לחוש נקיפות מצפון של גבר כלפי גבר אחר נחלש. אדרבא, נוכחותו של האב מלמדת אותו בצורה מוחשית את לקחם של חיי הגבר, ומדרבנת אותו למצות את שארית החשק שנותר בו ולהתרכז אך בו. הלאה אידיאות, הלאה עקרונות, לפנינו מלאכת בשר זעירה וממושכת לכלוֹתה עד גמר. בשובו הביתה מעבודתו, לאחר שהוא מניח את תיקו בפרוזדור, חוטף לו הרעבתן היגע כמה מאכלים קרים מן המקרר, ואינו מתרחץ, אלא נכנס לחדר השינה, צונח על המיטה בחמימות־זוהמתו ומצית לו בדמיונו את מראה אשתו לקראת ההשתלהבות בלילה. התמלאות שדי־אשתו מלהיבה אותו כדי כך שהוא מתהפך כל שעת בין־הערביים במיטה, מפרפר בהתרגשות ופולט דברי הבאי מחמת הרפיון, משבח את עצמו ומתנצל בפני עצמו על טוּב־מזלו, וכבר הוא מתכנן לעצמו את העתיד הלא־רחוק, בו יהיה ישישון זעיר, ויוכל לקפץ בלי מכנסיים על בטנה של אשתו בצל שדיה הכבדים כמו על טרמפולינה, ובכל קפיצה יגנוב לו צביטה חטופה בפטמותיה, והיא נאנחת ומפרכסת.

יום אחד, עם עלות השחר, מתעורר האב משנתו, לאחר שחלם חלום מלא התייפחות לעבר אשתו שבאמריקה, והוא פוקח עיניו ורואה את פני בתו הגוהרת עליו ומביטה בו בריכוז. נדמה לו שפיה השמיע עד לפני רגע מיצמוצים קטנים, זאת שמע עוד בשנתו, וכפי הנראה כילתה זה עתה לאכול פרוסת לחם עם ריבה, דבר שהיא נוהגת לעשות אם היא מתעוררת לפנות בוקר, כדי לפצות עצמה על ההתעוררות. אדם המתעורר שלא לצורך באמצע הלילה חש, בלי לדעת מדוע, שהדבר הנכון ביותר לעשותו הוא לגשת אל המקרר ולקחת מאכל טעים. יתכן שהטעם הוא שהיקיצה באמצע הלילה סתמית, איננו מוכנים לקראתה ואיננו יודעים מה לעשות עם עצמנו. שאר אנשי הבית ישנים, אי אפשר לשוחח או לריב. בחוץ דממה, איש אינו צועק, איש אינו נפצע, אין מה לראות. בתי הקולנוע אינם מציגים בלילה, אף הזונות פרשו לישון. מה נשאר? המקרר. אך קודם כל אנו הולכים לבית־הכיסא ומנצלים את היקיצה להרקת הבטן, דבר שישתלם לנו בבוקר, כיוון שבטננו תהיה קלה יותר, וללא לחץ, ואז נוכל לחייך במתיקות בתוך הנים־לא־נים בו נהיה עסוקים. הרקנו בטננו, אנו קלילים, אנו הולכים למטבח, פותחים את המקרר ומוציאים לנו עוגת־גבינה או אפרסק. אם יש לנו קצת פנאי – ואמנם יש לנו פנאי – נוכל לבחור בתפריט כבד יותר, דהיינו, נתח בשר, רצוי נקניק, לחמניה או שתים, דג מלוח, בצל, כוסית קוניאק, סלט חצילים ולבסוף כוס קפה מתוק עם פשטידת־אטריות, וכבר אנו חוזרים למיטה כשאנו ממיסים טבלית־שוקולד בפה ונרדמים בבטן חמה, משמיעים מיצמוצים אחרונים של פינו בחשיכה, ונרדמים על סף הבחילה בפה פעור, מדיף ריח חריף ודוחה.

מעינה האחת של בתו הגוהרת עליו, כך מבחין האב, יוצאת דמעה קטנה, בעצם רסיס, כה קטנה עד שאין היא כבדה מספיק כדי להתגלגל על לחיה, ולכן היא נשארת תלויה בקצה ריסיה התחתונים. אור שחר חיוור וחולני נח בחדר, עוד מעט יתנדף באיוושה לא נשמעת, אך בינתיים הוא נח בחדר בחולשה. תחילה אין האב מבין את פשר גהירת בתו מעליו והוא נבהל. הבהלה שוככת והוא משתומם. הוא מתאמץ להבין. אט אט נרקם כאב עמום בחזהו, והכאב הולך ומתחדד. הנה בתו האהובה רוכנת מעליו ומפרישה דמעה. לבו מנסה להתרחב לרגל גילוי הרגש הזה, לבו מנסה לצאת אל בתו. כל כך סבל ממבטיה הבוערים, ועתה היא נקשרת אליו לפתע בגילוי חמלה וצער, והוא שואף מאוד לא לאכזב אותה, ללכת לקראתה, לנצל את ההזדמנות היקרה, הזדמנות שאולי לא תשוב לעולם, לתת לה מה שהיא מצפה ממנו, למות. ואולי הוא נזכר גם בכל האפשרויות של חסד ורחמים שהיו פרושות על חייו ולא הוגשמו, והאפשרויות מאירות את תמונת אשתו הנוסעת לאמריקה ואת תמונת בתו הנתקלת בו בפרוזדור ללא חזיה, ואפשרויות החסד והרחמים נזרקות באוויר מול עיני האב ונפרשות בחלל, ממלאות את התקרה ואת השמים אשר בחלון, וצער נורא, צער של הפסד והחמצה והכרה מבהילה של עליבות נושך את לב האב. ועם הצער – הלהיטוּת הלא־מובנת, הנכנעת, להגשים את ציפית בתו, למלא אחר רצונה, לשאת חן בפני שיירי החסד שנזרקו לו ברסיס הדמעה המבצבצת. אז גובר הכאב בחזהו והוא הופך לכאב שאין לשאתו אלא אם מתעלפים. ובעוד השחר מאדים, מאפירים פני האב והוא מת.

באותו הרגע בא אל מפתן החדר בעלה של הבת. הוא היה ישן במיטתו, התשוקה העירה אותו, שלח יד בעינים עצומות ללפות את אחורי אשתו, אך ידו צנחה על הסדין הריק מאשה, והוא נאלץ לפקוח עיניו. עתה, ממפתן החדר הוא רואה את אביה מוטל מת על מיטתו והיא שׁחה מעליו, שדיה גלויים כמעט כליל לעיניו מחמת הגהירה. כשהוא מסתכל על פניה, הוא רואה את הדמעה התלויה בעינה. מות חותנו אינו נוגע לו כל כך וחסרונו עתיד לשמש תבלין לתאוותו לבשר אשתו. את הדמעה שעל עין־אשתו הוא מפרש באופן טבעי כבכי על מות האב ואינו מנחש כלל שהדמעה הקדימה את מותו, ובמידה מסוימת אף בישרה אותו.

ראינו אפוא מקרה בו תיתכן הקדמת האבל למוות.

 

ה. האם יש חיים לאחר המוות?    🔗

שאלה זו היא שאלה מעוררת, שכן היא מעירה בלב הנשאל איבה כמוסה כלפי השואל וגם, מיותר להוסיף, חשק עז אל אשתו של השואל. מיותר גם להוסיף שהחשק אל אשת־השואל רב לאין שיעור מן האיבה לשואל, מאפיל עליה בכל תנאי ובכל עת, שולט ללא עוררין בכל חללו הפנימי של הנשאל, מתסיס ומלהיב, מטיל מהומה באברים השונים הנוטשים את תפקידיהם מרוב בילבול וטובעים בתוך הדם המציף אותם. הנשאל, שאיבד במקרה כזה את השליטה על גופו, ביחוד על שריריו, חושש מאוד שהדבר יתגלה כלפי חוץ, למשל ברעידה פתאומית של היד או בשתינת־פתע בלתי נבלמת במכנסיו, עת יורדות הטיפות לאורך אחד מצינורות המכנסיים, זוחלות בדיגדוג מייסר אטי על ירכו ושוקו, נאספות אל תוך הנעל והוא מוצא עצמו עומד ברחוב במזג־אוויר יבש כשהוא מבוֹסס בלחלוחית, או אם שתינת הפתע עזה יותר, היא אף מכתימה את קידמת־מכנסיו, ועל כן עליו לרכוס את מעילו, ולצורך זה הוא לובש תמיד מעיל, גם בקייץ, מה שמוסיף לעצבנותו הכללית, להזעתו ולהתגרדותו. וכך הולך לו הנשאל, מתוח מתיחות מתמדת לקראת מקרים שונים, בלתי צפויים, העלולים להלהיב אותו או להפחידו עד שיאבד את הפיקוח על שריריו.

יחד עם ההתרופפות הפנימית מתקדם אצל הנשאל כל העת גם תהליך חרוץ של השתוחחות הגוף, וזאת כתוצאה מרפיונו של רצון־החיים.

לפני שעצר אותו השואל ושאל אותו את השאלה, הולך לו הנשאל ברחוב, עייף ואפור־פנים, מרפה מכל הרצונות, ובבטנו אך ניסור חלש של הרגשת קיפוח ואכזבה. בחזהו חש הנשאל תחושה של מציצה מתמדת כלפי פנים, ולכן הוא נוטה לשמוט את כתפיו וראשו למטה ולקפלם לעבר החזה, כאילו הוא מגיש אותם כחומר להימצצוּת פנימה לתוך החזה. בכך הוא גם מצמצם את כמות האוויר שהוא שואף וחוסך לעצמו מאמצי־ריק של הזדקפות והתעוררות. ובאמת, בזמן האחרון הפסיק הנשאל את מאמציו להזדקף, כי ההזדקפות מעוררת את שאלת הצורך להזדקף ותכליתו, שאלה המכאיבה לנשאל, באין לו למעשה תשובה עליה, והוא מתבייש להזדקף ללא טעם ממשי, ואחרי שחדל מנסיונותיו להזדקף הסתגל לַכפיפוּת, ועתה גורמת לו כל הזדקפות כאב ממשי ותחושת זרות.

אבל מאחר שיסורי המתיחוּת והבושה הם כוח פעולה חיוני, נמצא שהנשאל מחשיב בכל זאת את מעלת חייו וערכם, שהרי הוא מטפל בהם באורח נמרץ כל כך (אמנם מן הכיוון ההפוך), ויוצא שהנשאל עדיין אינו בתחתית־המדרגה. כדי להביא אותו לשם נוחתת עליו עתה, בלכתו ברחוב, תחושת העליבות השלמה והסופית.

יש, קורא יקר, ובלכתך ברחוב, תנחת עליך לפתע, כמו מכה עזה, תחושת העליבות, ובלי דעת איך והנה היא כבר בבטנך, אוֹרֵחַ קר ומר, הסוקר במבט צונן את אכסנייתו החדשה, הלא היא בטנך היקירה. אז ישתוחחו כתפיך, ואתה תתקמט כלפי פנים סביב הבטן (כתוספת וכהשלמה להתקמטות סביב החזה, שני מעגלי התקמטות). בשל פתאוֹמיות הופעת המכה תיטה לראות בה אישיות עצמאית בעלת כוונת זדון, בעוד שאין היא למעשה אלא צרור תמים ואובייקטיבי מן הטבע. לפעמים נוחתת עליך מכת תחושת־העליבות בדיוק בהיותך באמצע חיוך נלבב לקראת אדם משַׂמֵח, המופיע מוּלךָ ברחוב. עם רדת המכה הפתאומית והתכנסותך סביב הבטן, יאַבדו שפתיך המחייכות מגמישותן, ומתחת לאפך יוותר אך קו עקום, דק ורופף, ועד מהרה יתחיל הקו לרעוד, והחיוך שהתייבש יגוז לו באוויר, מפיץ ריח של אי־נעימות בינך לבין האדם המשמח, אשר זה עתה המשיך וחלף על פניך בלי אומר, אף ללא ניע של שלום, כאילו הוא חלק קטן וזריז של המכה.

אתה ממשיך והולך. בלבך אתה פונה לאלהים: “אני כלה והולך לפי חוקי עולמך שאינני יכול לעמוד בהם. רצוני להתמתח ולהיות רענן, אחת ולתמיד, כמו קפיץ משוחרר, ושתהיה זו רעננות מתמדת, ותחושותי הנוכחיות תהפוכנה לזיכרון מצחיק ונעים מן הימים של תחילת דרכי בעולם. (אך אוי, מה נורא, כבר אינני בתחילת דרכי, אני באמצע, נוטה לסוף, ומה חמורים פני העובדה הזאת, כמו פני הרופא המביט בי לאחר הבדיקה, ואשר לשווא, לשווא יהיו כל ציפיותי שלפתע יפרוץ בצחוק ויאמר: קום, אתה בריא כמו ילד, לך לִחיוֹת.) אלהים, ככל שאני חושב יותר על העינוי שבשבילו אני ממשיך להתקיים, כך גוברת בי התמיהה על חומרת העונש שנענשתי ושאותו אני מרצה זה שנים כה רבות בהעמדת פנים כוזבת שאלה הם בעצם החיים. אלה אינם החיים, אלהים, אינני מסכים. ומצד שני, התעייפתי. ואני עייף גם מהתשוקה להשמיד את עצמי. עד מתי אשתרך כך? לא אוכל, למרבה הבושה, להיחלץ מהרצון שיהיה לי פעם טוב. ואתה סלח לי, ויסלח לי כל מי שרק אפשר לבקש ממנו, ואני אמשיך לדרוש: אלהים, רחמנות. רחמנות, אלהים. ובאופן מעשי אמשיך למלמל לפי קצב צעדי ההולכים עכשיו על המדרכה: א–ל–הים רח–מ–נות. רח–מ–נות, א–ל–הים”.

תוך מילמולים קצובים אלה פונה הנשאל מן הרחוב אל השדרה החוצה אותו, והנה מופיעים מולו השואל ואשתו, ומקדמים את פניו בחיוך קטן ונוזף של אדם רענן הנתקל באדם חולה ועייף. השואל ואשתו הם זוג אנשים העומד לפני ארוחת־ערב. ללא שהיות מיותרות שואל השואל את הנשאל, אם יש חיים לאחר המוות. האשה שקטה והיא ניצבת לצד בעלה, עטופה בקרום מרשרש של שתיקה, זרועה תלויה על זרועו, קצת מושכת אותו, כמצפה ליטול אותו כבר אִתה, את בעלה המשוּיך לה, וללכת הביתה לאכול. יש לה חיוך שליו שהיקנה שעות מרגוע רבות לבעלה, ואמנם עתה הוא שמנמן מתמיד, כנראה ניזון כהלכה, ומלא מרץ. (אלמלא היה נמרץ לא היה שואל שאלה כזאת לפני ארוחת הערב.) אשה טובה היא, חיוכה לעולם אינו מסגיר את בעלה, היא נאמנה לו, ואף אם יפלוט שטות לא תעשה נגדו קנוניה שבחיוך אירוני עם מישהו אחר. כל השוּתפוּיוֹת בחיוכיה נתונות רק לו. היא נפלאה, מכבר החליטה שבעלה הוא דוֹבֵר הזוג, ומאז היא שומרת על החלטתה, ועכשיו היא שותקת לה, מחייכת בהטיית ראש, כרקע נעים ושקט לשאלת בעלה. שתיקה זו קנתה לה מתוך ניסיון של מספר שנים בחברת בעלה, שבמרוצתן הוסכם ביניהם בחשאי וללא אומר, שהפילוסופיה היא מנת חלקו ושטחו המוגדר שלו, של הגבר, וזהו ארגז החול שבו יוכל להשתובב לו כאוות־נפשו, ולאחר שיתרחץ ישוב לו לזרועות אשתו.

הטיית־ראשה של האשה הצדה קלה מאוד, כמעט בלתי־מוחשת, אך הנשאל, האורב בריכוז רב לכל תנועותיה, שנוצרה בו רגישות עילאית לאחר כל מה שנצטבר אצלו בזמן לכתו ברחוב, מבחין בה היטב. גופה, ובעצם דמותה בכללותה, הוא שלמות של בשר מעוצב ומתנועע כראוי, אשר שאלה כמו זו של בעלה אינה נחוצה לו ואינה נוגעת לו, ורק כדי לתת לבעלה את חלקו היא מוכנה להרשות לה, לשאלה, להתקיים, שלא כמו לנשאל, העומד בדרכם באמצע השדרה, אשר לגביו ברור לחלוטין שהיתה מעדיפה כי יפסיק להתקיים, הן זאת הוא רואה בבירור בהטיית־הראש הקלה שלה, שנועדה למחוק אותו ולבטל אותו, והפוגעת בו באופן הנורא ביותר בגלל עדינותה. מתעורר בלב הנשאל רצון לבכות ולשאול אותה תוך בכי: מה עשיתי לך? מה עשיתי לך? כמובן שאיננו בוכה ואיננו שואל.

הנשאל מביט באשת־השואל בדומיה. לפעמים הוא מביט גם בשואל המצפה לתשובה, אך רוב הזמן הוא מביט באשתו, למרות שהדיבור, ובעקבותיו גם המבט, צריך לפנות אל השואל. אמנם אין השואל מצפה לגאולה מהנשאל, גם עניין החיים לאחר המוות אינו בשבילו בעיה מכרעת בשלב זה של חייו. הוא שאל את השאלה מטעם זה בלבד: הנה תלויה בת־זוג לצדו, והוא רואה אותה מרבית שעות היממה זה מספר שנים. נכון שהוא ממשיך לאהוב אותה אהבה מתמדת וחסרת היסוס, אך למה לא לגוון את החיים, וביחוד עכשיו, בשעת בין־הערביים, בשדרה, כשכל כך נעים ובטוח, ובלב צצה כמיהה קלה לשאול שאלה מופשטת לפני ארוחת־ערב? זהו הטעם היחיד לשאלה.

אמנם קצת קשה להבין כיצד זה אדם דוחה, ואפילו דחייה קלה, ארוחת ערב המורכבת מן המאכלים החביבים עליו למען שאלה מופשטת. אך כאן צריך להבין שהשואל מורגל כבר זמן די רב לארוחות טובות בנסיבות של אושר, ולפיכך אין הוא ממהר מתוך רוגזה עצבנית להספיק להשקיט את קיבתו. ביטחונו ומוּצקוּת חייו עשו את תיאבונו לרָגוּע ביותר, ולא רק את תיאבונו אלא אף את כל שאר יצריו ושקיקותיו. למשל, הוא מסוגל לשחק בנחת משחק שחמט ארוך לפני שהוא נכנס למיטת אשתו לקפוץ עליה, בשעה שכל אדם עצבני היה מרגיע ומנחם עצמו קודם כל בזרועות אשתו ולאחר מכן משחק שחמט ברוגע וברפיון שכלי.

על הנשאל הוטל אפוא התפקיד הפשוט להנעים רגע זה בחיי השואל, והשואל מצפה בביטחון גמור שיעשה זאת. כה רב בטחונו של השואל עד כי הוא מוציא מכיסו אולר קטן ותוחב את להבו במכה קלה בין שפתי הנשאל. קצה הלהב מקיש על שיניו ההדוקות של הנשאל ומכאיב לו.

ובינתיים ממשיך הנשאל לשתוק, מסוכך ביד אחת על פיו ומביט אל אשת השואל. הוא מדמה לו את עצמו כשהוא נח, ראשו נתון בחיקה, והיא מלטפת אותו באותה ארשת של שלווה ערמומית ובוטחת, הנסוכה על פניה גם עכשיו.

לצערו של הנשאל אין לו ספק כי דמיונותיה של אשת השואל, מצדם, אינם כוללים כלל את ראשו, וּודאי שלא בחיקה. כל נסיונות השואל להכניס את ראשו לתחום דמיונותיה של אשת השואל נכשלים כישלון חרוץ ולא מפתיע, במידה המעוררת בו ספקות לגבי עצם הממשות של ראשו. ידועים לו אמנם מספר אנשים אשר דמיונם כָּלַל בזמן מן הזמנים את ראשו, אך אלה היו אנשים די זולים, ולרוב חסרי־חן, אנשים עם דימיון פתוח לכל, כמו בית תמחוּי, שאליו היה הנשאל נכנס ויוצא דהוּי וללא חשק, מתוך שיממון מוחלט. בעת האחרונה יצא הנשאל מדימיונם של כולם, ונוצר מצב בו איש לא חשב עליו, והנשאל נתקף בחרדה רבה, ביחוד באמצע הלילה. ועתה איך יקווה להחדיר את ראשו לדמיונה של אשת השואל, הגדוש כבר, מלבד בבעלה ובתינוקה, גם ברקדנים מפורסמים, באנשי עסקים נלהבים, וכן בסחורות יבוא, בקראמיקה עדינה ובמעדנים. אין לה מקום במוחה, אפילו היתה רוצה.

וכך, בעמוֹד הנשאל מול השואל ואשתו, עמוּס בנטל כל ההרגשות שתיארנו קודם, בנוסף לתחושה החדשה של הראש הדחוי שקיומו מוטל בספק, הוא רואה לפתע כי על פני אשת השואל חולף כמו צל מהיר של הבעת קוצר־רוח. אכן, מבחינתה – זמן רב מדי בוּזבז על השהִייה עמו, ונדמה לה, על פי לוח הזמנים הטבעי המופלא שלה, שכמוּת הזמן הראויה להיקצב לו חלפה, והם חייבים לפרוש לדרכם, שכן אם ישארו עמו עוד רגע אחד נוסף יהיה זה בלתי טבעי. נדמה לנשאל שהנה הנה משכה בזרוע השואל משיכה קלה, המוּחשת רק לשניהם, בהיותם זוג ותיק בעל סימנים מוסכמים. ואולי יש להם סימנים מוסכמים אחרים, שבהם אין הוא חש כלל? ודאי שיש, לא יתכן אחרת, הרי לכל זוג יש סימנים ורמיזות הידועים רק לו, והמשמשים לליכודו מול שאר העולם. לדוגמא: הבעל ואשתו הצעירים באו לביקור אצל מורהו הקשיש של הבעל, אליו קפצו, אגב אורחא, להיזכר, תוך לגלוג רגשני, בימי ילדותם. המורה הקשיש מוזג להם קפה ומכבדם בעוגיות. (אין לו ענין בביקורם, ועל זכרונותיהם אינו מתענג, סוף סוף אין מדובר בילדותו שלו, אך מה אכפת להם.) האשה הצעירה יושבת בכורסה הכי נוחה בחדר. בעלה יושב על אחת משתי המשענות הצדדיות של הכורסה. האשה מרימה את ארנקה ומניחה אותו בין ירכיו של בעלה, אחר כך מכניסה יד לתוך הארנק כאילו לפשפש בו, בעוד למעשה ידה מדגדגת מבעד לתחתית הארנק במבושי בעלה. על פני בעלה צץ חיוך של הישג מסתורי, ועיני אשתו מפיקות פיקחות ושלטון של קורת־רוח. המורה שאינו יודע מהו סודם המשותף נחרד מעט למראה אותות החיים הממלאים את פני תלמידו לשעבר ואשתו, שאת סיבתם הוא כנראה זקן מלהשיג, והוא נתקף לאוּת ומפח־נפש. ארשת דקה של תחינה עולה בפניו. את תענוג הבעל המדוגדג בין רגליו לאור היום מול מורהו הקשיש והקפדן קשה לתאר. האשה גם היא נהנית, אך לא באופן ילדותי כל כך, והיא קצת בזה לבעלה.

נתוּן עתה בפחד הנורא של הסימן המוסכם החשאי בין השואל לאשתו, שאותו אין הוא יכול לפענח, חש הנשאל כיצד מאיסתה הצוננת של אשת השואל נושבת אל פניו. עדיין אינו בטוח בכך בודאות גמורה, או אולי בעצם בטוח הוא למדי, אלא שהיאוש דוחף אותו למעשי התגרות, וכך הוא מחליט להפיח ולעודד את מאיסתה, עד שתצטרך להעליב אותו עלבון ברור ופוגע, שאותו יכרסם לו אחר כך כמו קרום שפתיים יבש ותפל, משך כל שעות הערב הארוכות, והוא שואל:

“ומה דעתך את, יש חיים לאחר המוות?”

מיד הוא מתחרט על שאלתו ומתחרט על שהזמין לו במו ידיו עלבון גדול. לא, מוטב היה לצאת מן הפגישה הזאת בשדרה ללא עלבון גדול, אלא עם הצער הרגיל והספקות הרגילים, כי עלבון גדול ומפורט ישרוף אותו כל הלילה ויקלקל את שנתו, ולוֹ הרי חשוב כל כך לישון היטב בלילה, ולקום אולי סוף סוף פעם אחת בבוקר רענן ומלא כוח ולפתוח פרק חדש בחייו. אך עתה מאוחר מדי, חבל, השאלה כבר נשאלה, והנשאל שהיטה את השאלה לעבר אשת־השואל, מצפה במבט מושפל ארצה, כשלבו הולם במאמץ, לעלבון המפורש. היא, מסתבר, אינה מתכוונת כלל לענות לו. היא מושכת משיכה קטנה מאוד, חסרת מאמץ, בכתפה ומעבירה מבטה על הבתים והעצים אשר מסביב. השואל, הנוכח אף הוא בתגובת אשתו – אם כי לא הוא הנעלב, המשיכה בכתף כוּונה אל הנשאל ורבה שמחתו על כך – מחליט להיות זהיר ולוותר על תשובת הנשאל, מה גם שהשמש הנה שקעה לה, והתיאבון לקראת ארוחת־הערב גבר בכל זאת על שאר הגורמים הקטנים. (ובכלל, השואל הוא עדין וזהיר מופלג כלפי אשתו ובלבד שלא להעמיד בפניה הזדמנויות להעליב אותו.) אין ספק שאדישותה של אשתו לשאלת הקיום שלאחר המוות מגרה את השואל מאוד. אשה המזלזלת בשאלה פילוסופית כה נכבדה גורמת לגבר תאווה עזה להידחק אל בשרה הגמיש והמוצק, למשש אותו ולהסיע את האף הקר בקפליו החמים. לכן קרוב לודאי שאחרי ארוחת הערב יפלו השואל ואשתו על המיטה ויתערבבו זה בזה כפארודיה על הסלט שאכלו. והנשאל, העומד לבלות את ארוחת הערב לבדו, אינו יכול להחליט עדיין אם העליבה אותו האשה במשיכת הכתף שלה ובאי־תשובתה עלבון מפורש גדול או עלבון סמוי קטן, ובודאי יתענה כל הערב בשיקולים לכאן ולכאן ולא יידע להחליט. ללילה זה שנתו כבר אבודה.

והנה הם כבר מתרחקים ממנו בהמשך השדירה, גבם מופנה אליו. מי יודע אם הוא ממשיך לנצנץ עוד רגע בהכרתם, ואפילו אם כן, הרי רגע זה כבר חולף, ודמות הנשאל גזה לה מדמיונם, והוא הולך הביתה, שרוי מחוץ לכל הדמיונות, כקודם.