1 🔗
“ואיפה מר קֶמפּבּל?” שאל צ’ארלי.
“נסע לשוויץ. מר קמפבל הוא אדם חולה מאוד, מר וויילס.”
“אני מצטער לשמוע זאת. וג’ורג' הארדט?” ביקש צ’ארלי לדעת.
“חזר לאמריקה, לעבודה”.
“ואיפה ‘ציפור שלג’?”
“הוא היה כאן בשבוע שעבר. על כל פנים, הידיד שלו, מר שֵׁייפר, נמצא בפאריז.”
שני שמות מוכרים מתוך הרשימה הארוכה שמלפני שנה וחצי. צ’ארלי רשם בחיפזון כתובת בתוך פנקסו ותלש את העמוד.
“אם תראה את מר שייפר, מסור לו את זה,” אמר. “זו הכתובת של גיסי. עוד לא החלטתי באיזה מלון אתגורר.”
בעצם לא התאכזב למצוא את פאריז כה ריקה. אולם הדממה שבבַּאר ריץ היתה מוזרה ומבשרת־רע. שוב לא היה זה בַּאר אמריקאי – הוא הרגיש בו מנומס, ולא כאילו המקום שייך לו. הבַּאר חזר לחיק צרפת. הוא הרגיש בַּדממה מרגע שיצא מהמונית וראה את השוער, שכרגיל היה שטוף פעילות בשעה זו, מרכל עם ה־chausseur1 ליד כניסת המשרתים.
בעוברו במסדרון שמע קול בודד ומשמים בחדר הנשים שפעם היה רוגש. כאשר פנה להיכנס אל הבּאר עבר את עשרים הרגל של שטיח ירוק כשעיניו קבועות הישר לפנים מתוך הרגל ישן; ואז, כשרגלו יציבה על המעקה, נפנה וסקר את החדר, ונתקל רק בזוג עיניים בודדות שהורמו מרפרפות מעל לעיתון בפינה. צ’ארלי ביקש לראות את המוזג הראשי, פול, אשר בימים האחרונים של עליית שערי הבורסה הגיע לעבודה במכוניתו הפרטית שנבנתה על־פי הזמנה – אם כי, מתוך עדינות ראויה, היה יורד ממנה בפינה הקרובה. אולם פול היה היום בביתו הכפרי, ואליקס הוא שסיפק לו אינפורמאציה.
“לא, כבר לא,” אמר צ’ארלי. “הקצב שלי איטי בימים אלה.”
אליקס ברך אותו על כך: “היה לך קצב בלתי רגיל לפני שנתיים.”
“אל תדאג, אני אשמור עליו,” הבטיחו צ’ארלי. “אני כבר שומר עליו יותר משנה וחצי.”
“איך נראה לך המצב באמריקה?”
“חודשִׁים שלא הייתי באמריקה. אני נמצא בפראג בעניני עסקים, מייצג שתי חברות. הם לא יודעים עלי שם.”
אליקס חייך.
“אתה זוכר את הלילה כשהיתה פה מסיבת הרווקים של ג’ורג' הארדט?” אמר צ’ארלי. “אגב, מה עם קלוד פֶ’סֶנדן?”
אליקס הנמיך את קולו כממתיק סוד: “הוא בפאריז, אבל הוא לא בא לכאן יותר. פול אינו מרשה. החשבון שלו תפח והגיע לשלושת אלפים פראנק, כי הוא זקף על החשבון את כל המשקאות שלו, את הארוחות הקלות ובדרך כלל גם את ארוחת הערב שלו, במשך יותר משנה. וכשפול אמר לו לבסוף שעליו לשלם, הוא נתן לו צ’ק בלי כיסוי.”
אליקס הניד ראשו בעצב.
"אני לא מבין, כזה בחור חמד. עכשיו הוא נפוח לגמרי – " הוא עשה מידיו תפוח דשן.
צ’ארלי התבונן בקבוצה צווחנית של ‘מתרוממים’ שהתמקמה בפינה.
“שום דבר לא משפיע עליהם,” חשב. “שערי המניות עולים ויורדים, אנשים מתבטלים או עובדים, אבל הם תמיד ממשיכים בשלהם.” המקום העיק עליו. הוא ביקש את הקוביות והטיל קוביה עם אליקס על המשקה.
“אתה כאן לזמן ארוך, מר וויילס?”
“באתי לארבעה או חמישה ימים, לראות את הילדה שלי.”
“אוֹ–ה! יש לך ילדה?”
בחוץ, מבעד לגשם השקט האירו אבִיכִים השלטים באדום־אש, בכחול־גז ובירוק־רפאים. היתה שעת אחר־צוהריים מאוחרת והרחובות היו בתנועה; הביסטרו נצנצו. בפינת בולוורד דה־קפוסין עצר מונית. פלאס דה־לה קונקורד חלף בהדר ורוד; הם חצו את הסינה ההגיונית, וצ’ארלי חש באופי הקרתני הפתאומי של הגדה השמאלית.
צ’ארלי כיוון את המונית לשדרות האופרה, שהיו מחוץ למסלול נסיעתו. הוא רצה לראות את השעה הכחולה פרושה על החזית הנהדרת, ולדַמוֹת שצופרי המוניות, שהשמיעו ללא־הרף את הצלילים הראשונים של Le Plus que Lent, הם החצוצרות של הקיסרות השניה. החלו סוגרים את סבכת הברזל שבחזית חנות הספרים של בּרֶנטאנוֹ, ואצל דוּבאל, מאחורי גדר־השיחים הקטנה והמטופחת, והבורגנית למראה, כבר ישבו אנשים לסעוד. מעולם לא אכל בפאריז במסעדה זולה באמת. ארוחה של חמש מנות, ארבעה פראנק וחמישים, שמונה־עשר סנטים, היין כלול במחיר. מִסיבה כלשהי הצטער על כך.
בעודם מתגלגלים לעבר הגדה השמאלית ובעודו חש בקרתנותה הפתאומית, חשב, “קלקלתי לי את העיר הזאת. לא הייתי ער לכך, אבל הימים הגיעו זה אחר זה, ואז הלכו להן שנתיים והכל הלך לו, ואני הלכתי.”
הוא היה בן שלושים וחמש וטוב מראה. קמט עמוק בין עיניו מיתן את החיוניות האירית של פניו. כאשר צלצל בפעמון של גיסו ברחוב פּאלאטין, העמיק הקמט עד שמשך את גבותיו כלפי מטה; הוא הרגיש התכווצות בבטנו. מאחורי גבה של העוזרת שפתחה את הדלת, זינקה ילדה חמודה בת תשע בצווחה “אבא!” ועפה, מתפתלת כדג, אל בין זרועותיו. היא סובבה את ראשו במושכה באוזנו והניחה את לחייהּ כנגד לחיו.
“דובשנית שלי,” אמר.
“אוֹ, אבא, אבא, אבא, אבא’לה, אבא’לה, אבא’לה!”
היא משכה אותו אל תוך הסלון, שם המתינה המשפחה, בן ובת בגילה של בתו, גיסתו ובעלה. הוא ברך לשלום את מאריוֹן בקול שכוּון בזהירות להימנע מהתלהבות מזוייפת ומסלידה כאחד, אבל תגובתה היתה פושרת יותר בגלוּי, למרות שהיא הקטינה את מבע אי־האמון הנחרץ שבפניה על־ידי שכיוונה את מבטה אל עבר בתו. שני הגברים לחצו ידיים באופן ידידותי ולינקולן פיטרס השהה לרגע את ידו על כתפו של צ’ארלי.
החדר היה חם והשרה נוחות אמריקאית. שלושת הילדים נעו סביב ברֵעוּת, משחקים לאורך המלבנים הצהובים שהוליכו לחדרים אחרים. עליצות השעה שש השמיעה קולה בפיצפוצים השוקקים של האש ובקולות הפעילות הצרפתית במטבח. אך צ’ארלי לא יכול לרפות את המתח שלו; לבו הזדקף מתוח בתוך גופו והוא שאב בטחון מבתו, אשר מזמן לזמן קרבה אליו כשבזרועותיה הבובה שהביא לה.
“באמת יוצא מן הכלל,” הצהיר בתשובה לשאלתו של לינקולן. “יש שם המון עסקים שאינם הולכים בכלל, אבל אנחנו מצליחים יותר מאי־פעם. למעשה, הולך לנו בצורה לא רגילה. אני מביא את אחותי מאמריקה בחודש הבא כדי שתנהל בשבילי את משק־הבית. ההכנסה שלי בשנה שעברה היתה גבוהה יותר מזו שהיתה לי כשהיה לי כסף. אתה מבין, הצ’כים –”
התפארותו היתה מכוּונת למטרה מוגדרת; אולם כעבור רגע, בראותו שמץ עצבנות בעיניו של לינקולן, החליף את הנושא:
“יש לך ילדים טובים, מחונכים היטב, בעלי נימוסים טובים.”
“אנו חושבים שגם הוֹנוֹריה היא ילדה נהדרת.”
מאריון פיטרס חזרה מן המטבח. היא היתה אשה גבוהה בעלת עינים דאוּגוֹת, שניחנה בעבר ביופי אמריקאי רענן. צ’ארלי אף פעם לא היה רגיש לו ותמיד הופתע כששמע שאומרים כמה יפה היא. מהתחלה שררה ביניהם סלידה אינסטינקטיבית.
“ובכן, איך הונוריה בעיניך?” שאלה.
“נהדרת. נדהמתי לראות כמה גדלה במשך עשרה חודשים. כל הילדים נראים טוב.”
“שנה שלא ביקר כאן רופא. איך זה לחזור לפאריז?”
“זה מוזר לראות כל כך מעט אמריקאים סביב.”
“אני שמחה על זה מאוד,” אמרה מאריון בלהט. “עכשיו לפחות אפשר להיכנס לחנות בלי שיחשבו אותך למיליונר. אנחנו סבלנו כמו כולם, אך בסך הכל זה הרבה יותר נעים.”
“אבל זה היה נחמד כל זמן שזה נמשך,” אמר צ’ארלי. “היינו מעין אצולה, כמעט אף־פעם לא־טועים, עטורים איזו הילה קסומה. בבַּאר, היום אחר־הצוהריים –” הוא מעד בדבריו כשהבחין במישגה שעשה – “לא היה אף אדם שאני מכיר.”
היא הביטה בו במבט נוקב. “ואני חשבתי שדי היה לך בבַּארים.”
“נשארתי שם רק לרגע. אני שותה כוסית אחת בכל אחר־צוהריים ולא יותר.”
“אינך רוצה קוקטייל לפני הארוחה?” שאל לינקולן.
“אני שותה רק כוסית אחת בכל אחר־צוהריים והיום כבר שתיתי אחת.”
“אני מקווה שאתה מקפיד על זה,” אמרה מאריון.
קולה הצונן העיד בבירור על טינתה, אולם צ’ארלי רק חִיֵך; היו לו תוכניות מרחיקות לכת יותר. עצם תוקפנותה הקנתה לו יתרון, והוא ידע שעליו להמתין. הוא רצה שהם ייזמו את הדיון על מה שהם יודעים שהביאוֹ לפאריז.
בשעת הארוחה התקשה להחליט אם הונוריה דומה בעיקר לו או בעיקר לאמה. יש לה מזל אם לא הצטרפו בה התכונות של שניהם שהביאו עליהם שואה. הרצון לגונן עליה שטף אותו כנחשול. הוא חשב שהוא יודע מה לעשות למענה. הוא האמין באופי; הוא ביקש לדלג אחורה על פני דור שלם ולחזור ולבטוח באופי כַיסוד בעל הערך הנצחי. כל השאר התבלה.
הוא עזב זמן קצר לאחר הארוחה, אך לא כדי ללכת הביתה. הוא היה סקרן לראות את פאריז בלילה בעיניים בהירות וצלולות מאלה של ימים עברוּ. הוא קנה כרטיס למושב מתקפל בקאזינו והתבונן בג’וזפין בייקר מבצעת את ערבסקות השוקולדה שלה.
כעבור שעה עזב ופנה לעבר המונמארטר, במעלה רחוב פיגאל אל תוך פּלאס בּלאנש. הגשם פסק ואפשר היה לראות מספר אנשים בבגדי ערב, שירדו ממוניות בפתח קאבארטים, זונות ששוטטו בגַפּן או בצמדים, כשהן משחרות לטרף, והרבה כושים. הוא עבר על פני דלת מוארת שבקעה ממנה מוסיקה, ועצר בהרגשה שהוא מכיר את המקום; היה זה הבּריקטוֹפּ, שבו בזבז שעות כה רבות וכסף כה רב. במרחק דלתות אחדות משם מצא עוד מקום מפגש משכבר הימים, ומתוך חוסר־זהירות תחב ראשו פנימה. תזמורת להוטה פצחה מיד בנגינה, צמד רקדנים מקצוענים קפצו על רגליהם ורב־מלצרים עט לעברו וקרא “הקהל תיכף מגיע, אדוני!” אולם הוא נסוג במהירות.
“צריך להיות נורא שיכור,” חשב.
אצל זֶלי היה סגור, בתי המלון הזולים והמאיימים שהקיפו אותו היו חשוכים; במעלה רחוב בלאנש היה אור רב יותר וקהל צרפתי מקומי ופשוט. מערת המשורר נעלמה, אולם שני הפיות הגדולים של קפה השמיים וקפה הגיהינום עדיין פיהקו – אפילו בלעו בלהיטות, בעודו מתבונן, את תוכנו הכחוש של אוטובוס תיירים – גרמני אחד, יפני אחד וזוג אמריקאי שזרק בו מבט מפוחד.
עד כאן על מאמצי המונמארטר ותושייתו. כל מערכת שירותי החטא והפזרנות היתה בקנה מידה ילדותי בתכלית, והוא השיג לפתע את משמעות המלה “התפוגגות” – התפוגג לאויר דק; ליצור אַיִן מיש. בשעות הקטנות של הלילה היתה כל תנועה ממקום למקום בבחינת קפיצה אנושית עצומה, תוספת תשלום עבור הזכות לנוע יותר ויותר לאט.
הוא זכר שטרות של אלף פראנק, שניתנו לתזמורת בשביל נגיעת קטע אחד ויחיד, שטרות של מאה פראנק שנזרקו לשוער עבור הזמנת מונית.
אך כל זה ניתן בעבור משהו.
הוא ניתן, אפילו הסכום הפרוע ביותר, כמנחה לגורל במטרה להשכיח ממנו אותם דברים הראויים ביותר להיזכר, אותם דברים שעתה יזכרם לעולם – ילדתו שניטלה מתחת חסותו, אשתו שנמלטה לקבר בוורמוֹנט.
באורו הבוהק של מרתף בירה דיברה אליו אשה. הוא קנה לה כמה ביצים וקפה, ואז, כשהשתמט ממבטה המעוֹדד, נתן לה שטר של עשרים פראנק, עצר מונית ונסע למלונו.
2 🔗
הוא התעורר בבוקר סתווי נאה – מזג־אוויר לכדורגל. הדכדוך של יום אתמול חלף והאנשים שברחוב היו חביבים עליו. בצוהריים ישב מול הונוריה בגראנד וַאטל, המסעדה היחידה שהצליח להעלות בדעתו, שלא הזכירה סעודות שמפניה וארוחות ממושכות שהחלו בשתיים והסתיימו בערפל עמום של דמדומים.
“ומה בדבר ירקות? אתה לא רוצה ירקות?”
“כן, טוב.”
“יש לנו תרד, וכרוב, וגזר ושעועית.”
“הייתי רוצה כרוב.”
“אתה לא רוצה שני מיני ירקות?”
“בצוהריים אני אוכל בדרך כלל רק מין אחד.”
המלצר העמיד פנים כמי שמחבב ילדים לאין שיעור. “Quelle est mignonne la petite? Elle parle exactement comme une française”.2
“מה בדבר קינוח? נחכה ונראה?”
המלצר נעלם. הונוריה הביטה באביה בציפיה.
“מה נעשה?”
“קודם כל נלך לאותה חנות צעצועים ברחוב סן הוֹנוֹרֶה ונקנה לך כל מה שתרצי. ואחר כך אנחנו הולכים לוודביל באולם אֶמפּייר.”
היא היססה. “לוודביל אני רוצה, אבל לא לחנות הצעצועים.”
“למה לא?”
“כי, אתה הבאת לי את הבובה הזאת.” הבובה היתה עמה. “ויש לי המון דברים. ואנחנו כבר לא עשירים יותר, נכון?”
“אף פעם לא היינו. אבל היום תוכלי לקבל כל מה שתרצי.”
היא נכנעה. “בסדר.”
כאשר היו לילדה אם ומחנכת צרפתיה הוא היה נוטה להחמיר; עתה היה רחב לב; נכון לגלות סובלנות ממין חדש; עליו להיות לה אם ואב כאחד ולא למנוע ממנה כל אפשרות של קירבה וקשר.
“אני רוצה ללמוד להכיר אותך,” אמר בכובד־ראש. “קודם כל הרשי לי להציג את עצמי. שמי צ’ארלס ג'. וויילס, מפראג.”
“אוֹ, אבא!” קולה נסדק מצחוק.
“ומי את, בבקשה?” הוא המשיך בשלו, והיא נכנסה לתפקיד מיד: “הונוריה וויילס, רחוב פאלאטין, פאריז.”
“נשואה או רווקה?”
“לא, לא נשואה. רווקה.”
הוא הצביע על הבובה. “אבל אני רואה שיש לך ילדה, גברת.”
משום שסירבה להתכחש לה, קירבה את הבובה אל לבה וחשבה במהירות: “כן, הייתי נשואה, אבל כעת אני לא נשואה. בעלי מת.”
הוא המשיך במהירות. “ושם הילדה?”
“סימון. זה על שם החברה הכי טובה שלי מבית־הספר.”
“אני מאוד מרוצה שאת כל כך מצליחה בבית־הספר.”
“החודש אני השלישית,” התפארה. “אלזי –” זו היתה בת־דודתה – “היא רק במקום השמונה עשרה בערך, וריצ’ארד הוא כמעט אחרון.”
“את אוהבת את אלזי וריצ’ארד, נכון?”
“אוֹ, כן. אני דווקא די אוהבת את ריצ’ארד ואותה אני גם אוהבת.”
בזהירות וכבדרך אגב שאל: “ודודה מאריון או דוד לינקולן – את מי מהם את אוהבת יותר?”
“אוֹ, את דוד לינקולן, אני חושבת.”
הוא נתן דעתו יותר ויותר לנוכחותה. לחש של “…מקסימה” ליווה אותם בהיכנסם. ועתה היטו האנשים ליד השולחן הסמוך את כל שתיקותיהם כלפיה, לוטשים אליה עינים, כאילו היתה דבר־מה שאינו מודע יותר מאשר פרח.
“למה אני לא גרה אתך?” שאלה במפתיע. “כי אמא מתה?”
“את צריכה להישאר כאן וללמוד עוד צרפתית. לאבא קשה לדאוג לך כל כך טוב.”
“אני בעצם כבר לא צריכה יותר שידאגו לי הרבה. אני עושה הכל לבד.”
כשיצאו מן המסעדה הופתע על ידי גבר ואשה שברכו אותו לשלום: “תראו, וויילס קשישא!”
“אה, שלום לוֹרֵיין… דאנק.”
רוחות רפאים פתאומיות שעלו מן העבר: דאנקאן שֵׁייפר, ידיד מימי הקולג'. לוריין קווֹרלֶס, בלונדינית חיוורת ויפה בת שלושים, אחת מני רבים שעזרו להם להפוך חודשים לימים באותם זמנים פזרניים שלפני שלוש שנים.
“בעלי לא יכול היה לבוא השנה,” אמרה בתשובה לשאלתו. “אנחנו עניים נורא. כך שהוא נתן לי מאתיים לחודש ואמר שאוכל לעשות כמירע יכולתי גם בסכום הזה… זאת הילדה שלך?”
“אולי תחזרו לשבת?” שאל דאנקאן.
“אנחנו לא יכולים.” הוא שמח על התירוץ. כתמיד, חש בכוח משיכתה הלוהט והמתגרה של לוריין, אך הקצב שלו עצמו היה עתה שונה.
“אם כך, מה בדבר ארוחת ערב?” שאלה.
“איני פנוי. תנו לי את הכתובת שלכם ואני אתקשר אתכם.”
“צ’ארלי, נדמה לי שאתה פיכח,” פסקה. “אני באמת חושבת שהוא פיכח, דאנק. צבוט אותו ותראה אם הוא פיכח.”
צ’ארלי רמז בראשו על הונוריה. שניהם צחקו.
“מה הכתובת שלך?” שאל דאנקאן בספקנות.
הוא היסס, משום שלא רצה למסור את שם מלונו.
“עוד לא התמקמתי. מוטב שאני אתקשר אתכם. אנחנו הולכים לראות את הוודביל באמפּייר.”
“הנה! זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות,” אמרה לוריין. “אני רוצה לראות ליצנים ולוליינים ועושי להטים, זה בדיוק מה שנעשה, דאנק.”
“קודם אנחנו צריכים עוד לסדר דבר־מה,” אמר צ’ארלי. “אולי נתראה שם.”
“בסדר, סנוב שכמוך… שלום ילדה יפה.”
“שלום.”
הונוריה קדה בנימוס.
משום מה, פגישה בלתי רצויה. הם ביקשו את קירבתו משום שהוא מתַפקֵד כהלכה, משום שהוא רציני; הם רצו לראות אותו משום שהוא חזק מהם עתה, משום שרצו לשאוב סעד מסויים מכוחו.
באולם אמפַייר סירבה הונוריה בגאוה לשבת על מעילו המקופל של אביה. היא היתה עתה אישיות בפני עצמה, בעלת כללים משלה, ורצונו העז של צ’ארלי לתת בה מעט מעצמו לפני שתתגבש סופית גָאָה בו יותר ויותר. הנסיון להכיר אותה בזמן כה קצר היה חסר־תקווה.
בין המערכות נתקלו בדאנקאן ולוריין באולם הכניסה שבו ניגנה התזמורת.
“תשתה משהו?”
“טוב, אך לא ליד הבַּאר. נשב ליד שולחן.”
“האב המושלם”.
בהקשיבו בפיזור נפש ללוריין, ראה צ’ארלי שעיני הונוריה עוזבות את השולחן שלהם, והוא עקב אחריהן, נוהה במחשבות, סביב החדר, תוהה לדעת מה ראו. הוא פגש במבטה והיא חייכה.
“הלימונדה הזאת מוצאת־חן בעיני,” אמרה.
מה אמרה? למה ציפה? אחר־כך, בדרכם הביתה, במונית, משך אותה אליו עד שראשה נח על חזהו.
“חמודה, את חושבת פעם על אמא שלך?”
“כן, לפעמים,” השיבה במעורפל.
“אני לא רוצה שתשכחי אותה. יש לך תמונה שלה?”
“אני חושבת שכן. לפחות לדודה מאריון יש. למה אתה רוצה שאני לא אשכח אותה?”
“היא אהבה אותך מאוד.”
“גם אני אהבתי אותה.”
לרגע שתקו שניהם.
“אבא, אני רוצה לבוא לגור אתך,” אמרה לפתע.
לבו ניתר, כך רצה שזה יעלה.
“את לא לגמרי מאושרת?”
“כן, אבל אני אוהבת אותך יותר מאשר את כולם. ואתה אוהב אותי יותר מאשר את כולם, נכון, עכשיו שאמא מתה?”
“כמובן. אבל לא תמיד תאהבי אותי יותר. את תיגדלי ותיפגשי מישהו בגילך ותתחתני אתו ותשכחי שאי־פעם היה לך אבא.”
“כן, זה נכון,” הסכימה בשלווה.
הוא לא נכנס לבית. הוא התכוון לחזור בשעה תשע ורצה להישאר טרי ורענן לקראת הדבר שעליו לומר אז.
“כשתגיעי פנימה בשלום תסתכלי אלי החוצה, מהחלון הזה.”
“בסדר. שלום אבא’לה, אבא’לה, אבא’לה, אבא’לה.”
הוא המתין ברחוב החשוך עד שהופיעה כולה חמה וקורנת בחלון ונשקה את אצבעותיה אל תוך הלילה.
3 🔗
הם המתינו. מאריון ישבה מאחורי מערכת כלי־הקפה בשמלה שחורה אצילית שרק במעומעם רמזה על אבל. לינקולן פסע הנה והנה בהתעוררות של מי שכבר היה מדבר. ממש כמותו השתוקקו אף הם לברר את הענין. הוא פתח בו כמעט ללא שהיות:
“אני מניח שאתם יודעים מדוע ביקשתי לראות אתכם – מהי הסיבה האמיתית לבואי לפאריז?”
מאריון השתעשעה בכוכבים השחורים של מחרוזתה והזעיפה פנים.
“אני משתוקק נורא שיהיה לי בית,” המשיך. “ואני משתוקק נורא שהונוריה תהיה בתוכו. אני מעריך אתכם על שקיבלתם את הונוריה לביתכם למען אמהּ, אבל דברים השתנו עכשיו” הוא היסס ואחר המשיך במשנה תוקף “– השתנו מן־היסוד עבורי, ואני מבקש אתכם לחשוב מחדש על העניינים. זה יהיה טפשי מצדי לנסות להכחיש שלפני שלוש שנים התנהגתי באופן מביש –”
מאריון הרימה אליו עינים קשות.
“אבל כל זה עבר. כפי שאמרתי לכם, כבר למעלה משנה איני שותה יותר מכוסית אחת ביום, ואני שותה כוסית זו מתוך כוונה, כדי שהרעיון של אלכוהול לא יתעצם יותר מדי בדמיוני. אתם מבינים את הרעיון?”
“לא,” אמרה מאריון בקיצור נמרץ.
“זהו מין מעצור ששמתי לעצמי. כדי לשמור את העניין בממדים נכונים.”
“אני מבין מה שאתה אומר,” אמר לינקולן. “אתה לא רוצה להודות שזה מושך אותך.”
“משהו כזה. לפעמים אני שוכח ואיני שותה בכלל. אבל אני משתדל לשתות כוסית אחת. כך או כך בעמדתי איני יכול להרשות לעצמי לשתות. האנשים שאני מייצג מרוצים מאוד ממה שעשיתי, ואני הזמנתי את אחותי מבֶּרלינגטוֹן כדי שתבוא לנהל עבורי את משק הבית, ואני נורא רוצה גם את הונוריה. אתם יודעים שגם כאשר אמא שלה ואני לא הסתדרנו, לא נתנו אף פעם למשהו מכל זה להשפיע עליה. אני יודע שהיא אוהבת אותי ואני יודע שאני מסוגל לדאוג לה ו – טוב, זהו. מה יחסכם לענין?”
הוא ידע שעתה יהיה עליו לספוג הצלפות. הדבר יארך כשעה או שעתיים ויהיה קשה, אולם אם יתאים את תחושת הטינה הבלתי נמנעת שלו לסולם התנהגותו המיוסרת של חוטא החוזר בתשובה, הוא עשוי לבסוף לזכות.
שלוט בעצמך אמר לעצמו. אתה לא רוצה שיצדיקו אותך, אתה רוצה את הונוריה. לינקולן דיבר ראשון: “אנו דנים בכך מיום שקבלנו את מכתבך בחודש שעבר. אנו מאושרים שהונוריה נמצאת אתנו. היא יצור קטן ומתוק, ואנו מאושרים שאנו יכולים לעזור לה, אך זאת כמובן אינה השאלה –”
מאריון קטעה לפתע את דבריו. “כמה זמן תישאר פיכח, צ’ארלי?” שאלה.
“לצמיתות, אני מקווה.”
“איך אפשר לסמוך על זה?”
“את יודעת שאף פעם לא הרביתי לשתות עד שעזבתי את העסקים ובאתי לכאן בלי שהיה לי מה לעשות. ואז הלן ואני התחלנו להסתובב עם –”
“בבקשה, אל תערב בזה את הלן. איני יכולה לסבול כשאני שומעת אותך מדבר עליה בצורה כזאת.”
הוא נעץ בה מבט זועף. מעולם לא היה בטוח עד כמה אהבו האחיות זו את זו.
“התקופה ששתיתי ארכה רק כשנה וחצי – מיום שהגענו עד – שהתמוטטתי.”
“זה היה די והותר.”
“זה היה די והותר,” הסכים.
“חובתי נתונה כולה להלן,” אמרה. “אני מנסה לחשוב מה היתה רוצה שאעשה. למען האמת, מאותו לילה שבו עשית את הדבר המחריד ההוא חדלת להתקיים לגבי. אני לא יכולה שלא להרגיש כך, היא היתה אחותי.”
“כן.”
“כאשר גססה היא ביקשה ממני לדאוג להונוריה. אם לא היית אז בסנאטוריום זה היה עשוי לעזור.”
לא היתה לו תשובה.
“לעולם לא אהיה מסוגלת לשכוח את הבוקר שבו הלן דפקה על הדלת שלי, רטובה עד לשד עצמותיה, רועדת, ואמרה שנעלת בפניה את הדלת.”
צ’ארלי לפת את צידי הכסא. זה היה קשה יותר מכפי שציפה. הוא ביקש לפתוח בטענות ובהסברים ממושכים, אולם כל מה שאמר היה: “בלילה שנעלתי בפניה את הדלת –” והיא הפסיקה אותו, “אינני מסוגלת לעבור ענין זה שנית.”
אחרי רגע של שתיקה אמר לינקולן: “אנחנו סוטים מן הנושא. אתה רוצה שמאריון תוותר על האפוטרופסות החוקית שלה ותתן לך את הונוריה. אני חושב שהנקודה העיקרית עבורה היא האם יש לה אמון בך או לא.”
“איני מאשים את מאריון,” אמר צ’ארלי לאיטו, “אבל אני חושב שהיא יכולה לתת בי אמון מלא. היה לי עבר נקי עד לפני שלוש שנים. כמובן, אני עלול לסטות בכל עת, זה סביר מבחינה אנושית. אבל אם נחכה עוד זמן רב אני אחמיץ את ילדותה של הונוריה ואת ההזדמנות לבנות לי בית.” הוא נענע בראשו לאות שלילה, “אני פשוט אאבד אותה, אינכם מבינים?”
“כן, אני מבין,” אמר לינקולן.
“למה לא חשבת על כך לפני כן?” שאלה מאריון.
“אני מניח שכן חשבתי, מפעם לפעם. אבל הלן ואני מאוד לא הסתדרנו בינינו. כאשר הסכמתי לאפוטרופסות הייתי בסנאטוריום שכוב על הגב וגם מצאתי את עצמי נקי מכל כספי. ידעתי שהתנהגתי בצורה מבישה וחשבתי שאם זה יביא שלווה על הלן אני אסכים לכל. אבל עכשיו זה שונה. אני שוב פועל ומתַפקד, ולכל הרוחות, אני מתנהג בהחלט יפה, עד כמה –”
“בבקשה אל תקלל בנוכחותי,” אמרה מאריון.
הוא הביט בה, נדהם. עם כל הערה הפכה עוצמת איבתה גלויה יותר ויותר. את כל פחדה מפני החיים העמידה כקיר אחד והציבה אותו למולו. גערה זו על דבר־של־מה־בכך היתה אולי תוצאה של קשיים כלשהם עם הטבחית לפני שעות אחדות. צ’ארלי הלך ונחרד מן המחשבה להשאיר את הונוריה באווירה זו של עוֹינוּת כלפיו; במוקדם או במאוחר יצא הדבר לאור, במלה פה, בתנועת־ראש שם, ומשהו מחוסר־האמון הזה ידבק בהונוריה, ושוב אי אפשר יהיה לעקרו. אולם הוא ריסן את הרוגז שעלה אל פניו וכבש אותו בתוכו פנימה; היתה נקודה לזכותו, שכן לינקולן הבחין באבסורד שבהערתה של מאריון ושאל אותה בנחת מאימתי היא מתנגדת לַמלה “לכל־הרוחות.”
“ועוד דבר,” אמר צ’ארלי: “עכשיו אני מסוגל להעניק לה כמה יתרונות. אני עומד לקחת אתי לפראג מחנכת צרפתיה. שכרתי דירה חדשה –”
הוא הפסיק, בהיווכחו כי שגה שגיאה טפשית. קשה היה לצפות שהם יקבלו בשוויון־נפש את העובדה שהכנסתו היא עתה שוב כפולה מזו שלהם.
“אני מניחה שאתה יכול לתת לה יותר מותרות מאתנו,” אמרה מאריון. “שעה שאתה פיזרת כסף לכל עבר, אנחנו היינו צריכים לחשוב פעמיים על כל הוצאה של עשרה פראנקים… אני מתארת לעצמי שאתה תתחיל בכך שוב.”
“אוה, לא,” אמר. “למדתי לקח. עשר שנים עבדתי קשה, אתם יודעים – עד ששיחק לי המזל בשוק המניות, כמו לרבים אחרים. מזל לא רגיל. לא ראיתי טעם להמשיך לעבוד, לכן הפסקתי. זה לא יקרה שנית.”
השתררה דממה ארוכה. כולם חשו שעצביהם נמתחים, ולראשונה מזה שנה רצה צ’ארלי משקה. עתה היה בטוח שלינקולן פיטרס רוצה שהוא יקבל את ילדתו.
מאריון נרעדה לפתע; חלק ממנה ראה שצ’ארלי עומד עתה בשתי רגליו על הקרקע, ורגשותיה האמהיים הכירו בטבעיות של משאלתו; אבל היא טיפחה דעה קדומה זמן רב מדי – דעה קדומה שהיתה מושתתת על חוסר־אימון מוזר באושרה של אחותה, שהפכה, עם הזעזוע של לילה איום אחד, לשנאה כלפיו. כל זה התרחש בנקודה בחייה שבה אילץ אותה הדיכדוך שנבע מבריאות לקויה ומנסיבות עוֹינוֹת להאמין בִנבַלָה מוחשית ובנבל בשר־ודם.
“אין מה לעשות, כך אני חושבת!” פרצה לפתע. “עד כמה היית אחראי למותה של הלן – אינני יודעת. זה דבר שיהיה עליך ליַשב עם מצפונך.”
זרם חשמלי של יסורים שטפו; לרגע כמעט קם על רגליו, וקול נאלם הידהד בגרונו. הוא עצר עצמו לרגע, לעוד רגע.
“חכה,” אמר לינקולן באי־נוחות. “אף פעם לא חשבתי שאתה היית אחראי לכך.”
“הלן מתה מסיבוך בלב,” אמר צ’ארלי בקול חדגוני.
“כן, סיבוך בלב.” מאריון הגתה את המילים כאילו היתה להן משמעות שונה לגביה.
ואז, בשטיחוּת שבאה בעקבות התפרצותה, ראתה אותו בבהירות, והיא ידעה שבדרך זו או אחרת היתה ידו על העליונה. בשלחה מבט בבעלה לא מצאה בו עזר, ואז, פתאום, כמו היה כל הענין חסר חשיבות, הרימה ידיים.
“תעשה מה שאתה רוצה!” קראה, קופצת מכסאה. “היא הבת שלך. אני לא האדם שיעמוד בדרכך. אני חושבת שאילו היא היתה בתי הייתי מעדיפה –” עלה בידה לעצור בעצמה. “אתם שניכם תחליטו. אני איני יכולה לעמוד בכך. רע לי. אני הולכת לשכב.”
היא מיהרה לצאת את החדר; כעבור רגע אמר לינקולן:
“זה היה יום קשה בשבילה. אתה הרי יודע עד כמה רגשותיה חזקים –” קולו היה קרוב להתנצלות: “כשלאשה נכנס משהו לראש.”
“כמובן.”
“זה יהיה בסדר. אני חושב שהיא רואה עכשיו שאתה – יכול לדאוג לצרכיה של הילדה. כך שבעצם איננו יכולים לעמוד בדרכך או בדרכה של הונוריה.”
“תודה, לינקולן.”
“עדיף שאלך לראות איך היא מרגישה.”
“אני הולך.”
הוא רעד עדיין בהגיעו לכביש, אך לאחר טיול במורד רחוב בוֹנאפארטה אל המזחים הרגיש מאוּשש, וכשחצה את נהר הסיינה, חדש ורענן לאור פנסי המזח, נתמלא חדווה. אבל כששב לחדרו לא יכול לישון. דיוקנה של הלן פקד אותו. הלן, אותה כה אהב, עד שהתחילו, ללא כל טעם, לבזות זה את אהבתו של זה, לקרוע אותה לגזרים. באותו ליל פברואר נורא, שמאריון זכרה אותו בבהירות כה רבה, הלכה ונתמשכה מריבה במשך שעות. היתה סצינה במועדון פלורידה, ואז הוא ניסה לקחת אותה הביתה, ואז היא נשקה לוובּ הצעיר ליד השולחן; ואחר־כך היה אותו דבר שהיא אמרה בהיסטריה. כשהגיע הביתה לבדו סובב את המפתח במנעול, בחמת זעם. איך יכול היה לדעת שהיא תגיע לבדה כעבור שעה, שתתחולל סופת שלג שבה תשוטט בנעליים קלות, מבולבלת מכדי למצוא מונית. ואז התוצאות, הינצלה בנס מדלקת ריאות, וכל הזוועה הנילווית. הם “התפייסו”, אבל זו היתה תחילת הסוף, ומאריון, שראתה במו עיניה, ודימתה בליבה שזו סצינה אחת מני רבות במסכת היסורים של אחותה, לא שכחה לעולם.
שיחזור הדברים קירב אליו את הלן, ונים לא נים, באור הלבן והרך המתגנב לקראת בוקר, מצא עצמו מדבר אליה שוב. היא אמרה שהוא צודק לחלוטין ביחס להונוריה, וכי היא רוצה שהונוריה תהיה עמו. היא אמרה שהיא שמחה על כי אפשר לסמוך עליו ושמצבו משתפר. היא אמרה דברים רבים אחרים – דברים ידידותיים מאוד – אולם היא ישבה על נדנדה בשמלה לבנה, מתנדנדת בקצב גובר והולך עד שלבסוף לא יכול היה לשמוע בבירור כל מה שאמרה.
4 🔗
הוא התעורר בהרגשת אושר. דלת העולם היתה שוב פתוחה, הוא תיכנן תוכניות, מראוֹת, את הימים שנכונו לו ולהונוריה, אך לפתע נעשה עצוב, כשנזכר בכל התוכניות שתיכננו הוא והלן. היא לא תיכננה למות. ההווה היה העיקר – עבודה ומישהו לאהוב. אך לא לאהוב יתר על המידה, כיוון שידע את מידת הנזק שאב יכול לגרום לבת או אֵם לבן בגלל קשר קרוב מדי; לאחר מכן, כשיֵצא לָעולם יבקש הילד בבן־הזוג־לנישואין אותה רכות עיוורת, ואז, כאשר, כצפוי, לא יעלה בידו למצאה, יפנה עורף לאהבה ולחיים.
היה זה עוד יום בהיר ופריך. הוא צלצל אל לינקולן פיטרס בבנק בו עבד ושאל אם הוא יכול לקחת בחשבון שהונוריה תבוא עימו כשיצא לפראג. לינקולן הסכים שאין כל סיבה לדחיה. לבד מדבר אחד – האפוטרופסות החוקית. מאריון רצתה לשמור עליה עוד זמן מה. הענין כולו עירער אותה, ואם תרגיש שהמצב עדיין בשליטתה למשך שנה נוספת, יהא בכך כדי לגלגל את הענינים. צ’ארלי הסכים. הוא רצה רק בילדה המוחשית עצמה.
וכמו כן שאלַת המחנכת. צ’ארלי ישב בסוכנות עגמומית ושוחח עם בֶּרנֵזית זעפנית ועם איכרה ברטונית בריאת גוף, שאף אחת מהן לא יוכל לשאת. היו אחרות שאותן עמד לראות מחר.
הוא סעד צוהריים עם לינקולן פיטרס אצל גריפון, מנסה לבלום את חדוותו.
“אין דבר שישווה לילד שהוא שלך,” אמר לינקולן. “אבל אתה מבין איך מרגישה מאריון.”
“היא שכחה כמה קשה עבדתי במשך שבע שנים,” אמר צ’ארלי. “היא זוכרת לילה אחד בלבד.”
“יש עוד דבר,” היסס לינקולן. “כשאתה והלן התרוצצתם באירופה ופיזרתם כסף לכל עבר, אנחנו הסתדרנו רק בקושי. לי לא היה כל חלק בשפע, מפני שאף פעם לא הצלחתי להתקדם ולהשיג יותר מאשר את הביטוח שלי. אני חושב שמאריון ראתה בזה מין אי־צדק – אתה אפילו לא פועל לקראת המטרה ובכל זאת הולך ומתעשר.”
“זה נעלם בקלות כמו שזה בא,” אמר צ’ארלי.
“כן, הרבה נשאר בידיהם של שומרי־סף, נגני סאקסופון ורבי מלצרים – טוב, ההילולה הגדולה נגמרה עתה. אני אמרתי זאת רק כדי להסביר את רגשותיה של מאריון כלפי אותן שנים מטורפות. אם תקפוץ הערב, בערך בשש, לפני שמאריון תהיה עייפה מדי, נסדיר את הפרטים במקום.”
בשובו למלון מצא צ’ארלי מכתב אקספרס שנשלח מבאר ריץ שם השאיר את כתובתו במטרה למצוא אדם מסוים.
צ’ארלי יקירי: בפעם האחרונה שנפגשנו התנהגת בצורה כל כך מוזרה עד שחשבתי שפגעתי בך. אם כן, איני יודעת במה. בעצם, חשבתי עליך יותר מדי בשנה האחרונה ובתוך תוכי תמיד ידעתי שאני עשויה לראות אותך אם אבוא לכאן. זוכר כמה נפלא בילינו אותו אביב משוגע, כמו באותו לילה כשגנבנו את אופניו של הקצב, וכאשר ניסינו לבקר את הנשיא ואתה היית עם מצחית הדרבי הישנה שלך ומקל הליכה מחוט תייל. כולם נראים זקנים כל כך בזמן האחרון, אבל אני לא מרגישה זקנה כלל. אולי נוכל להיפגש היום, לזכר הימים ההם. כרגע אני מרגישה זוועה אחרי המשקאות של ליל אמש, אבל ארגיש יותר טוב אחר־הצוהריים ואחכה לך בחנות הממתקים של הריץ בסביבות חמש.
המסורה תמיד
לוריין
תחילה חש פלצות על שהוא, כאדם מבוגר, אומנם גנב אופניים והרכיב את לוריין על פני האֶטוּאל בשעות הקטנות של הלילה עד עלות השחר. במבט לאחור זה היה סיוט. נעילת הדלת בפני הלן חרגה מכל אשר עשה בחייו, אך לא כך תקרית האופנים – היא היתה אחת מני רבות. כמה שבועות או חודשים של הוללות הביאוהו לאותו מצב של חוסר אחריות מוחלט?
הוא ניסה לשווֹת בדמיונו כיצד מצא את לוריין אז – מושכת מאוד; הלן היתה אומללה בשל כך, אף כי לא אמרה דבר. אתמול, במסעדה, נראתה לוריין שדופה, מטושטשת ובלה. הוא לא רצה לראותה כלל וכלל, ושמח על שאליקס לא מסר לה את כתובת מלונו. היתה הרווחה לחשוב, במקום זה, על הונוריה, לחשוב על בילוי ימי ראשון בחברתה, ועל ברכת בוקר־טוב עם יקיצה, ועל הידיעה שהיא נמצאת בביתו בלילה, נושמת קצובות בחשיכה.
בחמש עצר מונית וקנה מתנות לכל הפיטרסים – בובת־בד משׁוֹבבת, קופסא עם חיילים רומאים, פרחים בשביל מאריון, ממחטות פשתן גדולות בשביל לינקולן. הוא הבחין, כאשר הגיע לדירה, שמאריון השלימה עם הבלתי־נמנע. היא ברכה אותו עתה כאילו הוא בן משפחה סורר ולא זר מאיים. הונוריה ידעה כבר שהיא עומדת לעזוב; צ’ארלי שמח לראות שהיא העלימה את אושרה הרב מתוך התחשבות ברגשות המשפחה. רק כשישבה על ברכיו לחשה את שמחתה ואת השאלה “מתי?” בטרם חמקה עם יתר הילדים.
הוא ומאריון נותרו לרגע לבדם בחדר, ומתוך דחף פתח ואמר בהעזה:
“מריבות משפחתיות הן דבר מר. אינן מתנהלות על פי כללים כלשהם. הן אינן דומות לכאבים או לפצעים; הן דומות יותר לבקיעים בעור שאינם מתאחים משום שאין די עור כדי לכסותם. הייתי רוצה שהיחסים בינינו יהיו טובים יותר.”
“יש דברים שקשה לשכוח,” השיבה. “זו שאלה של אימון.” לא בא כל מענה, והיא שאלה לאלתר, “מתי אתה מתכונן לקחת אותה?”
“ברגע שאשיג מחנכת. קיוויתי שמחרתיים.”
“זה בלתי אפשרי. אני צריכה לסדר את החפצים שלה. לא לפני שבת.”
הוא נכנע. לינקולן, ששב לחדר, הציע לו משקה.
“אשתה את הויסקי היומי שלי,” אמר.
היה חמים שם, זה היה בית, אנשים יחדיו ליד האח. הילדים חשו בטוחים מאוד וחשובים; האם והאב היו רציניים, עינם פקוחה. היה עליהם לעשות בשביל הילדים דברים חשובים יותר מאשר ביקורו כאן. כפית תרופה, אחרי ככלות הכל, חשובה יותר מן היחסים המתוחים בינו לבין מאריון. הם לא היו אנשים חיוורים, אולם היו אחוזים בחוזקה על ידי החיים והנסיבות. הוא תהה אם יוכל לעשות דבר־מה כדי לעקור את לינקולן מתוך שיגרת הבנק שלו.
צלצול ארוך בפעמון הדלת; ה־bonne à tout faire 3 עברה והלכה לאורך הפרוזדור. הדלת נפתחה עם הישמע צלצול ארוך נוסף, ואז קולות, והשלושה בטרקלין הרימו עיניהם בציפיה. ריצ’ארד זז כדי שיוכל להביא את הפרוזדור לטווח ראייתו, ומאריון קמה. ואז שבה העוזרת לאורך הפרוזדור, ומיד בעקבותיה הקולות אשר מתחת לאור הפכו לדאנקאן שייפר וללוריין קוורלס.
הם היו עליזים, הם היו מתרוננים, הם שאגו מצחוק. לרגע הוכה צ’ארלי בתדהמה; תוהה כיצד הצליחו לצוד את כתובתם של הפיטרסים.
“אה־ה־ה!” נענע דאנקאן את אצבעו בקונדסות אל מול צ’ארלי. “אה־ה־ה!”
השניים נסחפו באשד צחוק נוסף. חרד ואובד עצות, לחץ צ’ארלי את ידיהם במהירות והציגם בפני לינקולן ומאריון. מאריון הנידה בראשה, כמעט בלי־אומר. היא התרחקה כדי צעד לכיוון האח; ילדתה עמדה לצידה, מאריון הניחה זרוֹע סביב כתפה.
בקוצר־רוח גובר ציפה צ’ארלי להסבר על ביקור פתע זה. אחרי מחשבה אמר דאנקאן:
“באנו להזמין אותך לצאת לארוחת־ערב. לוריין ואני החלטנו שכל העניינים המסתוריים והחמקמקים האלה בקשר לכתובת שלך צריכים להיפסק.”
צ’ארלי קרב אליהם כאילו ביקש לאלץ אותם לסגת לכיוון הדלת.
“מצטער, אבל איני יכול. תגידו לי איפה תהיו ואני אטלפן אליכם בעוד חצי שעה.”
הדבר לא הותיר כל רושם. לוריין התיישבה לפתע על צידו של כיסא, ובמקדה את עיניה על ריצ’ארד קראה: “אוֹה, איזה ילד חמוד! בוא הנה ילד!” ריצ’ארד הציץ באמו אך לא זז ממקומו. במשיכת כתף מורגשת שבה לוריין ופנתה אל צ’ארלי:
“בוא ונסעד. לקרובים שלך בטח לא 'כפת. רואים 'תך 'כך מעט, 'כך נִכבּד.”
“אני לא יכול,” אמר צ’ארלי בחדוּת. “אתם לכו לאכול ואני אטלפן אליכם.”
לפתע הפך קולה בלתי־נעים. “בסדר, אנו נלך. אבל אני זוכרת שפעם כשדפקת על הדלת שלי בארבע לפנות בוקר אני הייתי מספיק בסדר לתת לך לשתות. בוא דאנק.”
עדיין בתנועה איטית, בפנים מטושטשים וכעוסים, ברגליים כושלות, הם נסוגו לאורך הפרוזדור.
“לילה טוב,” אמר צ’ארלי.
“לילה טוב,” החזירה לוריין בהדגשה.
כשחזר ונכנס לטרקלין, טרם משה מאריון ממקומה, אלא שעתה עמד בנה בקֶשֶׁת זרועה השנייה. לינקולן היה עדיין מטלטל את הונוריה כמטולטלת מצד לצד.
“איזו חוצפה!” התפרץ צ’ארלי. “איזו חוצפה איומה!”
איש מהם לא ענה. צ’ארלי צנח לתוך כורסא, נטל את המשקה שלו, שב והניחו ואמר:
“אנשים שלא ראיתי במשך שנתיים יש להם החוצפה הבלתי־רגילה –”
הוא קטע את דבריו. מאריון השמיעה “אוֹה!” בנשימה חטופה וזועמת, ובתנועה חדה הסבה את גופה ממנו ויצאה את החדר.
לינקולן הוריד את הונוריה בזהירות.
“ילדים, אתם לכו ותתחילו את המרק שלכם,” אמר, וכאשר צייתו, אמר לצ’ארלי:
“מאריון לא מרגישה טוב והיא לא יכולה לשאת זעזועים. אנשים מסוג זה מחליאים אותה ממש.”
“אני לא אמרתי להם לבוא לכאן. הם חלבו את שמך ממישהו. הם בכוונה –”
“חבל מאוד. זה בהחלט לא מועיל לכל הענין. סלח לי לרגע.”
כשנותר לבדו ישב צ’ארלי מתוח בכסאו. בחדר הסמוך יכול לשמוע את הילדים אוכלים, מדברים בהברות קצרות, כשכבר שכחו את הסצינה שבין המבוגרים. הוא שמע מלמול של שיחה מחדר מרוחק ואחר צליל של אפרכסת טלפון, שהורמה, ואחוז אימה עבר לצידו השני של החדר אל מחוץ לטווח שמיעה.
לינקולן שב כעבור רגע. “תראה צ’ארלי, אני חושב שמוטב לבטל את ארוחת־הערב הלילה. מאריון נמצאת במצב גרוע.”
“היא כועסת עלי?”
“משהו כזה,” אמר, כמעט בגסות. “היא לא חזקה ו–”
“כוונתך שהיא שינתה את דעתה בקשר להונוריה?”
“היא די מרה כרגע. אני לא יודע. טלפן אלי לבנק מחר.”
“הייתי רוצה שתסביר לה שאף פעם לא חלמתי שהאנשים האלה יבואו הנה. אני נרגז ונפגע לא פחות ממך.”
“עכשיו אי אפשר להסביר לה שום דבר.”
צ’ארלי קם. הוא נטל את מעילו וכובעו והחל פוסע לאורך הפרוזדור. אחר פתח את דלת חדר האוכל ואמר בקול מוזר “לילה טוב, ילדים.”
הונוריה קמה ורצה מסביב לשולחן כדי לחבקו.
“לילה טוב, חמודתי,” אמר במעורפל, ואז, בנסותו לשוות יתר רכות לקולו, מנסה לרַצוֹת על משהו, “לילה טוב, ילדים יקרים.”
5 🔗
צ’ארלי הלך הישר לבאר ריץ מתוך כוונת זעם למצוא את לוריין ודאנקאן, אבל הם לא היו שם, והוא הבין כי בין כך וכך אין הוא יכול לעשות דבר. הוא לא נגע במשקה שלו אצל הפיטרסים ועתה הזמין ויסקי־סודה.
פול ניגש כדי לומר שלום.
“הזמנים השתנו מאוד,” אמר בעצב. “העסקים ירדו לחצי. אני שומע על אנשים רבים כל כך בארה”ב שאיבדו הכל, אם לא במשבר הראשון אז בשני. שמעתי שהחבר שלך ג’ורג' הארדט, אבד כל סנט. חזרת לארה"ב?"
“לא, יש לי עסקים בפראג.”
“שמעתי שאיבדת הרבה במשבר.”
“נכון,” והוא הוסיף בקדרוּת, “אך איבדתי כל מה שרציתי בו בתקופת השגשוג.”
“מכרת בזול?”
“משהו כזה.”
ושוב, זכרון אותם ימים שטף אותו כמו חלום בלהות – האנשים שפגשוּ בנסיעותיהם; והאנשים שלא ידעו לחבר סדרת מספרים או להגות משפט ברור. אותו ברנש קטן שהלן הסכימה לרקוד עמו במסיבה על סיפון האניה ואשר העליב אותה במרחק של עשרה רגל מהשולחן; הנשים והנערות שנשאו צוֹוחוֹת ממקומות ציבוריים, בגלל שכרוּת או סמים –
– הגברים שנעלו את הדלתות בפני נשותיהם שבשלג, משום שהשלג של שנת עשרים ותשע לא היה שלג אמיתי. אם לא רצית שזה יהיה שלג היית פשוט צריך לשלם משהו.
הוא ניגש לטלפון והתקשר לדירת פיטרס; לינקולן ענה.
“צילצלתי כי זה לא נותן לי מנוחה. האם מאריון אמרה משהו מוחלט?”
“מאריון חולה,” ענה לינקולן קצרות. “אני יודע שזו לא לגמרי אשמתך, אבל אני לא יכול להסכים שהיא תתמוטט בגלל זה. אני חושש שיהיה עלינו להניח לכל הענין לששה חודשים; אני לא יכול להסתכן בכך שהיא תגיע למצב נפשי מעין זה שוב.”
“אני מבין.”
“אני מצטער, צ’ארלי.”
הוא שב לשולחנו. כוס הויסקי שלו היתה ריקה, אך הוא נד בראשו לשלילה כשאליקס הביט בה במבט שואל. הדבר היחיד שנותר לו לעשות עתה הוא לשלוח להונוריה כמה דברים; הוא ישלח לה דברים רבים מחר. הוא חשב בכעס שזה רק כסף – הוא נתן כסף לאנשים כה רבים…
“לא, לא יותר,” אמר למלצר אחר. “כמה אני חייב לך?”
הוא ישוב יום אחד; הם לא יוכלו לדרוש ממנו פרעון נצח. אך הוא רצה את ילדתו, ועתה היתה זו העובדה היחידה בעלת חשיבות. שוב לא היה צעיר כדי לטפח לעצמו הרבה מחשבות נאות וחלומות. הוא היה בטוח לחלוטין שהלן לא היתה רוצה שהוא יהיה כה בודד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות