א    🔗

האביב שב לבּאדנהיים. בכנסיה הכפרית, הסמוכה לעיר, צלצלו פעמונים. צללי היער נסוגו אל היער, השמש פיזרה את שיירי האפלה ואורה נפוץ לאורך הרחוב הראשי ומכיכר לכיכר. היה זה רגע של מעבר. אל העיר עמדו לפלוש הנופשים. שני פקחים עברו בסמטה ובדקו את זרימת הביוב בצינורות. העיר, שהחליפה במרוצת השנים דיירים רבים, שמרה על יופיה, יופי צנוע.

אשתו החולה של בעל בית המרקחת, טרודה, עמדה בחלון. היא הביטה סביבה במבט רפה. מבט של אשה יודעת חולי. חסד האור נגה על פניה החיוורות והיא חייכה. חורף מוזר, חורף קשה, עבר על העיר. הסערות השתוללו ומרטו את גגות הבתים. שמועות משמועות פרחו. טרודה שרויה היתה בשינה הזויה. מרתין לא זז ממיטתה. היא דיברה כל הזמן על בתה הנשואה, ומרתין הבטיח לה כי הכל שם כשורה. וכך עבר החורף. עתה עמדה בחלון כלאחר תחית מתים.

הבתים הנמוכים, המטופחים, שוב לבשו את סברם השליו. איים לבנים בתוך ים של ירק.

“הגיע הדואר”, שאלה טרודה.

“יום שני היום, הדוור יגיע רק אחר הצהרים.”

מרכבתו של האמרגן, דוקטור פאפנהיים, הגיחה מן היער ועמדה ברחוב הראשי. דוקטור פאפנהיים ירד מהמרכבה והניף את ידו לשלום. איש לא ענה. הרחוב שרוי היה בדממה.

“מי בא,” שאלה טרודה.

“דוקטור פאפנהיים הגיע.”

דוקטור פאפנהיים מביא לכאן את משבה הלח של העיר הגדולה, את ריח השמחות והחרדות. את זמנו יבלה בבית הדואר: טלגראמות ומכתבי אכספרס.

מלבד הופעתו של דוקטור פאפנהיים לא התרחש דבר. אור האביב שפע במתינות, כבכל שנה. אחר הצהרים התכנסו האנשים בבית הקפה וזללו גלידה ורודה.

“כבר הגיע הדואר,” שבה ושאלה.

“הגיע. בשבילנו שום דבר.”

“שום דבר.” חוליה נשמע עתה בקולה.

טרודה שבה אל מיטתה, מצחה קדח. מרתין הסיר את המעיל וישב לידה: אל דאגה, רק לפני שבוע קיבלנו מכתב. הכל כשורה. הזיותיה לא שככו: למה הוא מכה אותה.

“איש אינו מכה אותה. ליאופולד הוא אדם חביב ואוהב אותה. מה עולה על דעתך.”

היא השתתקה כנזופה. מרתין היה עייף, השעין את ראשו על הכרית ונרדם.

למחרת הופיעו הנופשים הראשונים. הקונדיטוֹריה קישטה את החזית בפרחים. ובגן בית המלון נראו: פרופסור פוסהולט ואשתו הצעירה, דוקטור שוץ, גברת צאוברבליט, אך לטרודה נדמה היה כאילו לא היו הנופשים המוכּרים אלא חולים שבאו אל הסאנאטוריום.

“האין את מכירה את פרופסור פוסהולט” – אמר מרתין.

“הם נראים לי חיוורים מאוד.”

“באו מן העיר,” אמר מרתין, מנסה להסיח את דעתה.

עתה ידע מרתין כי אשתו חולה מאוד. התרופות לא יועילו. כל העולם נראה לה שקוף, חולה ומורעל. הבת הנשואה שבויה ומוכה. לשווא ניסה מרתין לדבר אל לבה. היא פסקה להקשיב. בלילה ישב מרתין וכתב מכתב לבתו, להלנה. האביב בבאדנהיים יפה ומרהיב. הנופשים הראשונים כבר הגיעו. רק האֵם מתגעגעת מאוד.

מחלתה של טרודה הסתננה אל נפשו טיפין טיפין. גם הוא התחיל להבחין על פניהם של האנשים כתמי חיוורון. מאז נישאה הלנה שונה הכל בבית. שנה ניסו להניאה, אך דבר לא הועיל. היא היתה מאוהבת, כפי שאומרים, מעל לראש. והנישואין החפוזים יצאו לפועל.

אביב ירוק־אפל התאבך עתה מתוך הגנים. שתי הפרוצות המקומיות, סאלי וגרטי, לבשו אביבית וטיילו בשדירה. בשעתו ניסו תושבי המקום להרחיקן. המאבק שהחל לפני שנים רבות הסתיים בלא כלום. המקום התרגל אליהן כפי שהתרגל אל שגיונותיו של דוקטור פאפנהיים ואל הנופשים הזרים שנטעו עצמם כאן כשורש חולה. בעל הקונדיטוֹריה לא נתן להן דריסת רגל וכך נשללו מהן עוגות הקרם הטעימות שבעולם. דוקטור שוץ הנערי, שחיבב את סאלי, הביא פעם לשדירה עוגות אחדות. הדבר נודע לבעל הקונדיטוֹריה והוא הקים שערוריה. אך גם מאבקו של בעל הקונדיטוֹריה מאבק שווא היה.

“מה שלום העלמות” – שאל דוקטור פאנפהיים בחגיגיות.

במרוצת השנים איבדו את זחיחות דעתן העירונית, קנו להן בית צנוע והחלו להתלבש כמקומיות. בשעתו עורכות היו נשפיות פרועות, אך השנִים והפילגשוֹת העירונית, דחקו אותן הצידה. אלמלא חסכונותיהן היה מצבן בכל רע. לא נותרו להן אלא זכרונותיהן, ובלילות החורף הארוכים הן מעלות אותם מנשיתם כאלמנות.

“מה אירע השנה.”

“הכל כשורה,” אמר פאפנהיים בעליזות.

“חורף מוזר, לא כן.”

הן חיבבו את פאפנהיים ובמרוצת השנים אף מצאו ענין באמניו המוזרים. בנכר זה חפשו הן אחיזה בכל שאך ניתן להיאחז.

“אל דאגה, אל דאגה, תכנית הפסטיבל גדושה השנה, והרבה הפתעות.”

“מי הפעם.”

“‘ינוקא,’ ילד פלא, גיליתי אותו בחורף בוינה.”

“ינוקא,” אמרה סאלי בקול אימהי.

למחר כבר הציפו הנופשים את באדנהיים. המלון המה. אור האביב וצהלת האנשים מילאו את הרחובות, ובגינה של בית המלון נשאו שוב הסבלים את המזוודות הצבעוניות. דוקטור פאפנהיים הלך והתגמד. לוח המועדים השתבש. הוא התרוצץ מרחוב לרחוב. כבר שנים מטַרפִים האמנים את דעתו, ועתה הם רוצים להמיט עליו כליה.

האנשים הניחו את מזוודותיהם בבית המלון וזרמו לכיוון היער. פרופסור פוסהולט, אשתו הצעירה. איש גבוה הוליך את גברת צאוברבליט כאל טכס. למה לא נִפנה שמאלה, אמרה גברת צאוברבליט, ואנשים אמנם היטו עצמם שמאלה. דוקטור שוץ נגרר אחריהם כמוקסם.

“למה הם הולכים כל כך לאט,” אמרה טרודה.

“הרי להינפש באו,” אמר מרתין כמסביר ענין פשוט.

“מיהו האיש ההולך לצידה של גברת צאוברבליט, האין זה אחיה.”

“לא יקירתי, אחיה מת, לפני שנים מת.”

 

ב    🔗

בלילה הגיעה התזמורת הקלה, דוקטור פאפנהיים שמח כאילו אירע לו נס. הסבלים פרקו את התופים ואת החצוצרות. הנגנים עמדו ליד השער כציפרים מאולפות על מקל. דוקטור פאפנהיים חילק סוכריות ושוקולדה. נהג המכונית האיץ בסבלים, והנגנים אכלו ושתקו.

“למה איחרתם,” שאל דוקטור פאפנהיים ברגש הקלה מסויים.

“המכונית איחרה,” ענו לו.

המנצח, לבוש גלימה גזורה, עמד בצד כאילו אין זה מעניינו. בשנה האחרונה ניהל מאבק קשה עם דוקטור פאפנהיים. פאפנהיים עמד להדיחו, אך הנגנים הותיקים עמדו לצידו של המנצח וההדחה לא יצאה אל הפועל. המנצח תבע חוזה מפורט, חוזה לשלוש שנים, כמקובל. הענין הסתיים בסופו של דבר בפשרה.

בשעתו היה דוקטור פאפנהיים משַכן אותם בדיוֹטה תחתונה של המלון, חדרים צרים ואפלים. סעיף בחוזה החדש תבע במפגיע שיכון הוגן. עתה ציפו כולם לראות את החדרים. פאפנהיים ניגש אל המנצח ולחש אל אוזנו: החדרים מוכנים, בקומה העליונה, חדרים רחבים, מאוּוררים. סדינים, שאל המנצח. גם סדינים. פאפנהיים עמד בהבטחותיו. חדרים יפים. למראה החדרים חשו הנגנים לפשוט את בגדיהם וללבוש את המדים הכחולים. דוקטור פאפנהיים עמד בצד בלא להאיץ בהם. באחד החדרים אירעה מריבה קטנה. מריבה על מיטה. המנצח נזף בהם ואמר: חדרים יפים אלה ראויים לשקט. צריכים לאסוף את הכל לפני הירידה.

בשעה עשר היה הכל מוכן. הנגנים עמדו בשלשות, הכלים בידיהם. אך פאפנהיים התרעם. אילו היה לו כסף היה משלם להם פיצויים ומשלח אותם. יותר מכל הזכירו לו את כשלונותיו. כבר שלושים שנה. תמיד באיחור. לא מאומנים. הכלים רק מפיקים רעש. וכל שנה תביעות חדשות.

והערב התחיל. האנשים הקיפו את התזמורת כצרעות. התזמורת נשפה, הלמה כמנסָה לגרש אותם. דוקטור פאפנהיים ישב ביציע ולגם קנקן אחר קנקן.

למחרת היה המקום שקט ונינוח. מרתין הקדים קום, טיאטא את הכניסה, קינח את האיצטבאות, ערך הזמנה מפורטת. לילה קשה עבר עליו. טרודה לא נרגעה. תרופות סירבה לקחת, לבסוף הערים עליה והִשקה אותה סם מרדים.

בשעה עשר בקרוב הופיע פקח מהמחלקה הסאניטארית וביקש לבדוק את המקום. הפקח שאל פרטים מוזרים. הבעלות, אם קיבלו בירושה, מתי וממי נקנה. מה שוֹויה של החנות. מרתין, מופתע, הסביר כי הכל סויד ועבר דיסאינפקציה יסודית. הפקיד שלף את המטר המתקפל ומדד. לא התנצל, לא הודה, ופנה ישר אל הרחוב.

הביקור חרה לו. הוא האמין בָרַשוּת וכמובן תלה את האשם בעצמו. הכניסה האחורית ייתכן ואינה משופצת כראוי. הביקור החטוף העכיר את בוקרו. הוא עמד ברחבת הדשא. בוקר ככל הבקרים. החלבן התנהל בהילוך איכרי, הנגנים יצאו אל הגינה, פאפנהיים אינו מאיץ בהם והם רובצים בגינה ומשתזפים. המנצח ישב בפינה וטרף קלפים לעצמו. אחר הצהרים הופיעה גברת צאוברבליט בבית המרקחת והכריזה חגיגית שאין כנופש בבאדנהיים. היא היתה לבושה בשמלת פופלין נקודה. אך למרתין נדמה היה כי הנה עומד להיכנס אחיה המנוח.

“האין זה מוזר,” שאל.

“הכל באפשר,” אמרה כמו הבינה את שאלתו.

מרתין התרעם, הכל בעטיה של טרודה.

גם אחר הצהרים רבצו הנגנים בגינה. בלא מדים נראו עלובים. כל השנים רגילים היו לריב עם פאפנהיים. עתה רבו ביניהם. המנצח לא התערב. הניח את הקלפים והתבונן בהם. אחד הנגנים, בעל סבר כחוש מאוד, הוציא מכיס חזיתו תלוּש ופרשו לעיני חבריו. חבריו הנגנים הוכיחו לו בראָיוֹת כי הוא טועה. מגינתו של מרתין נראה הכל כמחזה תעתועים, אולי בגלל האור שהלך והאפיר. צללים ארוכים הלכו ונשתטחו בזה אחר זה לאורך המדשאה הירוקה.

וכשהחשיך רמז להם המנצח לעלות וללבוש את המדים. הם לא מיהרו, כחיילים ששרות ממושך הוגיע אותם. המנצח החליף כמה מלים עם פאפנהיים. דוקטור פאפנהיים הסביר, משום מה, באריכות את תכנית הפסטיבל. שמעתי שגם מנדלבאום יופיע, הרי זה הישג בלתי רגיל. כיצד זה עלה בידו. רבות עמלתי, אמר דוקטור פאפנהיים ופנה אל חדר האוכל. הנופשים כבר זללו. המלצרית המגישה שלחה מבטים חדים לעבר המטבח. ההזמנות איחרו להגיע לידיה. אך המלצרים הותיקים, הציניקאים, שיבחו את המאכלים בארשת של חשיבות מעושה. לטרודה לא הוטב. המלים שהכביר מרתין לא הועילו. הכל נראה לה שקוף וחולה. הלנה שבויה באחוזתו של ליאופולד, ובכל ערב בשובו מהקסקרטין הוא מכה אותה.

“וכי אין אתה רואה,” שאלה.

“לא, אינני רואה.”

“רק הזיות שלי.”

מרתין התרעם. טרודה היתה מזכירה לעתים את הוריה, את הבית הקטן שעל גדות הויסלה. ההורים מתו. הקשר עם האחים נותק. מרתין היה אומר כי עדיין שקועה היא בעולם ההוא, בהרים, בין יהודים. וזו היתה, במידה מסוימת, האמת. פחד סמוי, לא שלה, עינה אותה, ומרתין חש כי הזיותיה של טרודה הולכות ומחלחלות בו.

 

ג    🔗

למחרת נודע ברבים כי סמכויותיה של המחלקה הסאניטארית הורחבו, ולהבא רשאית תהיה לנהל חקירות עצמאיות. היתה זו מודעה צנועה שהודבקה על לוח המודעות העירוני. עם פרסום המודעה פשטו פקידי המחלקה ובלא גינונים יתירים התחילו לבדוק את המקומות המסומנים במפה. הבדיקות נערכו בדקדקנות, על פי שאלונים שנשלחו מהמחוז. אחד הנגנים, שנשא את שמו הפולני בגאווה מוזרה אמר, כי מראה הפקידים מזכיר לו תיאטרון מריונטות. שמו היה ליאוֹן סמיצקי. לפני חמישים שנה, בעודו ילד, היגרו הוריו מפולין. הוא נשא בלבו את זכר פולין בחיבה זרה. פעמים בנוח עליו הרוח היה יושב ומספר על פולין. ודוקטור פאפנהיים שאהב את אורח סיפורו, היה יושב כאחד הנגנים ומקשיב.

העננים נימחו ואור האביב השפיע חומו. על פניהם של הנגנים הקשישים זחלה איזו דאגה סמויה. הם ישבו ביחד ושתקו. לפתע קרע סמיצקי את השתיקה ואמר: אני מתגעגע לפולין. למה, התעניין פאפנהיים. אינני יודע, אמר סמיצקי, כשעזבתי את פולין הייתי בן שבע, ועתה נדמה לי כי אך לפני שנה עזבתי אותה.

“שם הם עניים מאוד,” אמר מישהו בלחש.

“עניים אבל לא פוחדים מהמוות.”

אותו לילה לא התקיים דבר בבאדנהיים. דוקטור פאפנהיים היה שרוי במצב רוח מלאנכולי. סמיצקי לא זז מעיניו. גם הוא נזכר בביקוריה הנדירים של סבתא מהקארפאטים. היתה זו אשה גבוהה ורחבה, ובבואה לוינה היתה מביאה עמה ריח יערות וריח דוחן. אביו שנא את חותנתו. שמוּעות משמוּעות פרחו. אמרו שאין זה אלא מפגע סאניטארי שהמחלקה מבקשת לאתרו, אחרים סברו שייתכן שאין זו אלא מחלקת מס־ההכנסה שנתחפשה הפעם בדמות המחלקה הסאניטארית. הנגנים החליפו ביניהם רשמים. העיר עצמה היתה נינוחה, שיתפה פעולה, הציעה כל שהמחלקה ביקשה. אפילו בעל הקונדיטוֹריה הגאֶה ניאות למסור פרטים.

ובינתיים פלשו הנופשים החיוורים אל הקונדיטוֹריה. בעל הקונדיטוֹריה אינו יכול לעמוד בביקוש. השנה אין הרעב יודע מִדה. האנשים חוטפים מכל הבא ליד. בעל הקונדיטוֹריה מאיץ באופה. התנור רועם כל היום. העוגות נחטפות בחומן הלוהב. עוד מנה. למה לא תזמין עוד מנה. מכאן לא תוציא אותי, מתעופפות המלים השיכורות שעות רבות עד לאחר חצות.

בעל הקונדיטוֹריה מנסה לשכך את הרוחות. אין זה בכוחו. רעב ומרץ חברו יחד. לפני שנה הופיעה כאן אשה גבוהה, נאה ומחוטבת. שוטטה יום יומיים ובשובה לבשה בגד־ים, יצאה אל המרפסת והכריזה: אני חופשית, חופשית לעולמי עד. לשווא ניסו להרגיעה. לא היתה שייכת עוד לאנשים אלא לריחות היער שהציתו בעיניה את הטירוף הצונן.

כזה האביב בבאדנהיים. מין אלכוהול סמוי במשביו. סוחרים לא יביאו לכאן את נשותיהם, אבל מי שנשם ונרעל לא יוכל עוד. באביב יבוא לכאן כאיכר אל בית המרזח. כאן תמצא גימנאזיסטית שברחה מהגימנסיה, איש עליז בעל סבר כחוש שהספרים הוגיעו את מוחו, נשים גבוהות שאיזה סוד דבוק על מצחן כעוֹר.

האפשר לשלוח מכאן מכתב," שאלה אשה.

“מובן,” אמר דוקטור פאפנהיים.

“מוזר,” אמרה האשה, “ואני חשבתי כי המקום מנותק לחלוטין.”

והנגנים ירדו לבַר ללגום קנקן שיכר. השנִים בשירותו של דוקטור פאפנהיים ובשרות בתי הנופש השאירו אותם ריקים מכל. בלא קנקן שיכר אין חייהם חיים. בשעתו היה המנצח מונע מהם הנאה קטנה זו, אבל בשנים האחרונות הוא אפילו מאיץ בהם לרדת וללגום קנקן. לאחר קנקן שיכר הם עליזים יותר. מאימונים התייאש לחלוטין. גם פאפנהיים עצמו כמעט ופסק לתבוע זאת מהם.

לפני שנה פצחו פתע במנגינות יהודיות. דבר שהעלה חמתם של הותיקים. הם עצמם, כנראה, לא ידעו מה הם מנגנים. אולי נזכרו, אולי שמעו. על כל פנים, הבירה עשתה בהם שמות. הם השמינו, אוכלים ללא סייג, ובסוף העונה תמיד בגירעון.

“אין להם תקנה,” אמר פאפנהיים.

המלצרית, בת התערובת, נוטה להם חסד וקוראת להם: ילדים; וכשרב המלצרים נח או יוצא לחופשה היא מאכילה אותם דֶליקאטֶסן.

 

ד    🔗

פקחיה של המחלקה הסאניטארית פזורים עתה בכל פינות העיר. הם מודדים, מותחים גדרות, מציבים דגלים. סבלים פורקים סלילי תַיִל, עמודי בטון ומיני אביזרים המעלים על הדעת חגיגה פרועה.

“שמח יהיה השנה.”

“מאין לך.”

“הפסטיבל יהיה כנראה בעל ממדים השנה, אחרת אין להבין את שקדנותה של המחלקה הסאניטארית.”

“אתה צודק, לא הבחנתי.”

השער הדרומי נסגר ושער אחר, שהיה סגור אולי דורות, נפתח להולכי רגל. פקידי המחלקה עמלים יומם ולילה, הולם פטישים ואור פרוז’קטורים. “דוקטור פאפנהיים יוצא אל המרחב.” אמר אחד הותיקים, שבשעתו הטיל ספק בכוחו של פאפנהיים כאמרגן.

ובאו הרוחות הדלילים, הממוזגים, ועשו את הנופש מרגוע אמיתי. בגן הציבו נדנדות, מתחו את הרשתות במגרש הטניס. האנשים פשטו מעל גופם את בגדי החורף ולבשו חולצות ספורט, ומרתין הלך ונתקהה. האנשים קונים מכל הבא ליד. התמרוקיה ריקה. ההזמנות איחרו להגיע, אלמלא המלאי היה עומד בידים ריקות. והעיר שידעה חורף ארוך, גשמים עזים, קדחה עתה מתוך איזו עליזות של אבדן חושים מוחלט.

האמרגן לא זז מהטלפון. האמנים לא התקשרו. לא ענו, הבטיחו ולא קיימו. איך יעמוד בלוח התאריכים. המינויים יתבעו את שלהם ובצדק. היה זה כאבו שלו לעת עתה. האנשים סבוכים היו בשמחתם ובאביב שמשך אותם פנימה אל תוך היערות העבותים. אך דוקטור פאפנהיים ידע, כי בשוך הפריחה יעוטו עליו האנשים ויתבעו את התמורה. האמנים, האמנים, יזעקו. הוא עמד בבית הדואר ושיגר בזה אחר זה מברקים: הושיעו, הצילו, לא תוכלו להפקיר אותי. המברקים יצאו אל המרחקים, אך מענה לא בא.

ובקונדיטוֹריה שותים קפה וזוללים עוגות. אחד הנגנים, אחד הלצים, עשה חשבון כי בעל הקונדיטוֹריה יגרוף השנה הון. האנשים משקיעים את כספם בעוגות התות. בעל הקונדיטוֹריה היה מרוצה, אך שביעות רצונו לא היתה שלמה. האופה מתעצל, מתחַלֶה. הוא עצמו מוכרח לעבוד כל הלילה. השנה רב הביקוש.

אחר חצות הגיע דוקטור פאפנהיים אל הקונדיטוֹריה. האנשים כבר כבושים היו בנמנום. אחד הנגנים הקשישים, שחשש מאיבוד משרתו, בא וישב לידו ואמר, כי ההכנות השנה עושות רושם רב על הנופשים. ודאי צפויות לנו הפתעות לרוב. לא יוציאו עוד לעז על באדנהיים. פאפנהיים ידע כי אין זו אלא התרפסות של קשיש החושש למשרתו, אך לא גער בו. רעב ויגע היה. קולו של האיש נטף בו פנימה כאל תוך כלי ריק.

 

ה    🔗

בסוף אפריל הגיעו שני הקריינים. דוקטור פאפנהיים לבש לכבודם את החליפה הכחולה. הם היו גבוהים, רזים, ומעין רוחניות חריפה גלופה על מצחם. רילקה: זוהי חמדתם. דוקטור פאפנהיים, שגילה אותם בוינה, חש מיד, כי בקולם רוהטת מלודיה חולה, והוקסם. היה זה לפני שבע שנים, ואולי יותר. מאז אין הוא יכול בלעדיהם. בשנים הראשונות לא עוררה קריאתם הד, אך בשנתיים האחרונות, משגילו האנשים את המלודיה הסמויה של קריאתם, השתכרו. גברת צאוברבליט נשמה לרווחה: הם הגיעו.

הקריינים היו אחים תאומים שבמרוצת השנים נהיו דומים זה לזה ללא הבחן. אך קריאתם שונה היתה. כאילו שני קולות לחולי. אחד, קולו רך, מפייס כאילו. לא היה זה קול אלא מה שנשתייר מהקול. והשני קולו ברור וחד. גברת צאוברבליט אמרה שלולא קולם הדו־קולי לא היה טעם לחייה. היא אהבה את קריאתם כשיקוי, ובלילות האביב הריקים היתה מלחשת את רילקה כמי ששותה אלכוהול מרוכז.

הנגנים, שבחורף ניגנו באולמות ריקודים ובקיץ במקומות נופש, לא הבינו מה מצאו אנשים בקולם החולה של התאומים. לשווא ניסה פאפנהיים להסביר להם את הקסם. רק סמיצקי אמר כי קולם נוגע בתאיו הנגועים. המנצח שנא אותם וקרא להם הלצים של הזמן החדש.

ובינתיים עושה האביב את שלו. דוקטור שוץ כרוך אחר הגימנאזיסטית כנער. גברת צאוברבליט שקועה בשיחה עם סמיצקי, ואשתו הצעירה של פרופסור פוסהולט לבשה בגד־ים ויצאה להשתזף בדשא.

התאומים מתמאנים כל הזמן. לא יכולים כנראה בלא אימונים. ואני חשבתי לתומי שאצלם נובע הכל מאליו, אמרה אתמול גברת צאוברבליט.

מתאמנים, מתאמנים, אמר סמיצקי. אילו הייתי מתאמן בנעורי לא הייתי מגיע אל הלהקה העלובה הזאת. אני לא נולדתי פה. אני בפולין נולדתי, והורי לא העניקו לי חינוך מוזיקאלי. אחר חצות הביאו לדוקטור פאפנהיים מברק ובמברק כתוב היה לאמר: מנדלבאום חלה ולא יופיע במועד. דוקטור פאפנהיים קם, ניער את פניו ואמר: הרי זה אסון. מנדלבאום, אמרה גברת צאוברבליט. הפסטיבל האמנותי מתערער, אמר פאפנהיים. סמיצקי ניסה להפיס את דעתם. גברת צאוברבליט הביאה את היין הצרפתי האהוב על פאפנהיים, אך הוא לא נגע בו, וכל הלילה לא פסק לקונן: מנדלבאום, מנדלבאום.

 

ו    🔗

והחקירות הראו מציאות מהי. מעתה לא יאמרו עוד כי המחלקה הסאניטארית אינה יעילה. בעיר התחילו לנשב נכר, חשד ואי־אמון. אך האנשים טרודים היו עדיין בענייניהם – הנופשים במרגועם ואנשי המקום בדאגותיהם. דוקטור פאפנהיים לא פסק לקונן על האבידה הגדולה, על מנדלבאום. מאז אותו מברק אין חייו חיים. אשתו הצעירה של פרופסור פוסהולט הודיעה ברבים כי משהו נשתנה בבאדנהיים. פרופסור פוסהולט לא יצא מחדרו. ספרו הגדול, המסַכֵם, עמד לראות אור והוא עבר על ההגהות. אשתו הצעירה, שהוא פינק אותה כחתולה, לא הבינה דבר בספריו. כל מעייניה שמלות וקוסמטיקה. במלון קראו לה מיצי.

באמצע מאי הופיעה מודעה צנועה בלוח המודעות ונאמר בה כי כל האזרחים שהם יהודים חייבים להירשם במחלקה הסאניטארית, לא יאוחר מסוף החודש.

“אני,” אמר סמיצקי כשָׂשׂ.

“ואני,” אמר פאפנהיים, “כלום רוצה הוא לשלול ממני את יהדותי.”

“רוצה הייתי,” אמר סמיצקי, “אבל אפך מעיד עליך שאינך אוסטרי.”

מנצח הלהקה, שבמרוצת השנים למד לתלות כל תקלה בדוקטור פאפנהיים אמר: “בגללו צריך הייתי להסתבך במבוך ביורוקרטי זה. הפקידים יצאו מדעתם ואני צריך לסבול.”

האנשים התחילו להתרחק מדוקטור פאפנהיים כאילו נגוע היה במחלה. דוקטור פאפנהיים לא חש ברתיעה והמשיך כדרכו להתרוצץ בין בית המלון ובית הדואר.

חוליה של טרודה החריף בשבועיים האחרונים. היא דיברה כל הזמן על המוות. לא היה זה עוד פחד אלא מעין התוודעות. התרופות החריפות שהוסיפה לגמוֹע טילטלו אותה משינה לשינה, ולמרתין נדמה היה שהיא נודדת בַמדורים האחרים של חייה.

האנשים הלכו והתוודעו זה אל זה כאילו משיחים היו במחלה ישנה שעתה שוב אין טעם להסתיר אותה, והתגובות שונות היו: גאווה ובושה. גברת צאוברבליט לא דיברה ולא שאלה, מתוך התעלמות מכוונת, לבסוף פנתה אל סמיצקי ואמרה לו: נרשמת.

“עוד לא,” אמר סמיצקי. “אעשה זו בשעה חגיגית. האם יש לי הכבוד לדבר עם אזרחית אוסטרית ממוצא יהודי.”

“כן, אדוני.”

“אם כן נוכל לערוך בקרוב חגיגה משפחתית.”

“היה ספק בלבו.”

רב המלצרים הגיש במו ידיו את דובדבני העונה, דובדבנים לבנים. שיחי הלילך טיפסו על סורגי המרפסת, ודבורים זללו בתאווה את הפרחים התכולים. גברת צאוברבליט הצעיפה את כובע הקש במטפחת משי. מוואלדנהיים הביאו אותם הבוקר, הקדימו להבשיל השנה. הרי זה נפלא אמר גברת צאוברבליט. היא אהבה מאוד קולות מקומיים אלה. מה את חושבת, שאל סמיצקי.

נזכרתי בבית סבא, הרב מקירכנהאוז. הוא היה איש אלהים. את החופשות השנתיות הייתי מבלה אצלו. היה יוצא לפנות ערב לאורך הנהר. חיבה היתה לו לצמחים. סמיצקי לא הירפה מהבקבוק: אל דאגה, ילדים, בקרוב ניסע לפולין. תארו לעצמכם, שוב בפולין.

דוקטור שוץ מתרוצץ כמסומם. הגימנאזיסטית מעבירה אותו על דעתו; דוקטור שוץ, למה לא יצטרף אל חבורה אינטליגנטית לשיחה אינטליגנטית, אמרה גברת צאוברבליט. בחוגים אקאדמיים נחשב לעילוי, שובב במקצת.

“כבר נרשמת,” אמר סמיצקי.

“מה,” אמר מופתע.

“עליך להירשם. לא שמעת, על פי התקנות של המחלקה הסאניטארית. מחלקה יפה, מחלקה ממשלתית, מחלקה שסמכויותיה הורחבו בחודשים האחרונים, מחלקה מכובדת זו מבקשת את דוקטור שוץ בכל לשון של בקשה להירשם.”

“אין זו הלצה יקירי,” אמרה גברת צאוברבליט.

“אם כן,” אמר נבוך כולו. הוא היה ילד השעשועים של באדנהיים. האנשים אהבו אותו. פאפנהיים לא פסק לקונן על הכשרון המוסיקאלי של דוקטור שוץ שירד לטמיון. בזבזן מועד שאמו הקשישה והעשירה היתה מחלצתוֹ תמיד בסוף העונה.

אימה רחוקה נשתכנה בעיניהם של הנגנים. מה דאגה, אמר פאפנהיים ולבש עוז מכוון, די במרה שחורה. “הרי אנו אורחים, לא כן, האם גם עלינו להירשם,” שאל אחד הנגנים.

“הייתי אומר,” אמר פאפנהיים בחשיבות יתר, “כי המחלקה הסאניטארית רוצה להתגאות באורחיה החשובים, על כן היא רושמת אותם בספר הזהב שלה. כלום אין זה נאה מצדה.”

“אולי בגלל האוסטיוּדן,” אמר אחד הנגנים.

אז קם סמיצקי והכריז: “מה יש, אינני מוצא חן בעיניך, הריני אוסטיוּדֶה במלוא מובן המלה. אינני נושא חן בעיניך.”

 

ז    🔗

האביב המשכר של באנדהיים שוב עשה שמות באנשים. דוקטור שוץ נשאר בלא פרוטה ושיגר שני מכתבי אכספרס לאמו. הגימנאזיסטית כמסתבר עלתה לו הון. גברת צאוברבליט יושבת כל היום ליד סמיצקי. דומה לא נשתייר בעולמה אלא איש זה. דוקטור פאפנהיים שרוי במרה שחורה, האביב המשכר מביא עליו תמיד עצבות. גברת צאוברבליט כבר נזפה ואמרה: אני אעמוד בהפסדים. הגש לי חשבון. אם יוסיף מנדלבאום לתעתע בך אזמין את הקאמרית של קראוס. התאומים משוטטים בעיר, סוד על מצחם. במלון מדברים עליהם כעל חולים, בלחש. אין הם אוכלים כלל, רק שותים קפה. רב המלצרים אמר: אילו יכולתי להגיש להם את סונֵטות המוות של רילקה, אולי היו אוכלים. מזון אחר אין הם מעכלים כנראה.

לאחר ארוחת הבוקר גמרו אומר, גברת צאוברבליט, דוקטור פאפנהיים וסמיצקי ללכת אל המחלקה הסאניטארית ולהירשם. הפקיד לא הניד עפעף לשמע הצהרותיה של צאוברבליט. גברת צאוברבליט שיבחה את המחלקה ואמרה שאין כמחלקה הזו לסדר וליופי. אין פלא כי העלו אותה במעמד. סמיצקי הודיע כי הוריו הגיעו לכאן לפני חמישים שנה ומאז לא פוסקים געגועיו. הפקיד ישב ורשם באטימות, כרשם־קול.

אותו לילה לא לבש סמיצקי את המדים. התזמורת ניגנה. וכולם ראו בעליל מחזר חדש לגברת צאוברבליט. היא זוהרת כמאוהבת. אשתו הצעירה של פרופסור פוסהולט יוצאת מדעתה. פרופסור פוסהולט שקוע בספרו החדש ואינו זז משולחן הכתיבה. האנשים בבאדנהיים נמאסו עליה. מה יש כאן. שוב הקריינים. הם מטילים עליה מרה שחורה. אחד הנגנים, אחד הציניקאים, ניחם אותה באומרו, אל לה להתרעם, בפולין הכל יפה, הכל מענין.

למחר הרעישה טרודה את הרחוב בצעקותיה. באי המלון עמדו על המרפסת וחזו במאבק הנואש. איש לא ירד לעזור. מרתין המסכן, אובד עצות, כרע לרגליה והתחנן: הרגעי טרודה, הרגעי. אין כאן יער, אין כאן זאבים.

לילה זר ירד על באדנהיים. בתי הקפה היו ריקים, האנשים צעדו ברחובות, שתוקים, כמובלים. דומה איזה חופש אחר, לא מקומי, ירד אל העיר. דוקטור שוץ הוליך את הגימנאזיסטית הגבוהה כעומד לכבול אותה. סאלי וגרטי טיילו יד ביד כתלמידות גימנאסיה. אור לח של לילות אביב זחל על המדרכות. הנגנים ישבו במרפסת וסקרו את העיר במבטים מחודדים. דוקטור פאפנהיים הבודד ישב בפינה וסיכם לעצמו חשבון עצוב: השלישיה בגדה בי. האנשים לא ימחלו לי. בצדק לא ימחלו לי. אילו ידעתי הייתי בונה את התכנית באופן אחר.

 

ח    🔗

חודש מאי שוב פורע בעצים. המדרכות התכסו שלג של פריחה. השמש ירדה מנתיבה הגבוה ועתה היא משוטטת בסימטאות. צללי היער נסוגו ושיירוּ את האור. גם השיכרוּת הראשונה פגה. אשה נזכרה כי הרחק מכאן השאירה בית. מה היא עושה כאן. מי פיתה אותה.

“לא הרחק מכאן עובר המאסף. בלילה הוא נעצר,” מסביר מרתין ומראה את הכיוון.

“אין אוטובוס ישיר, אין רכבת ישירה,” – שואלת האשה אובדת עצות.

דוקטור פאפנהיים משדל ומסביר: יש צורך בשהות־מה. האמנים יגיעו. הם תמיד מגיעים. אך מה יועילו המלים. הפחד הראשון שבא עם ריחות האביב הלם באנשים.

“הישארי כאן,” נשמע קולו של גבר.

האשה מקשיבה רגע ואומרת: “מה יש כאן. אינני תופסת מה אושר כאן.”

“הפסטיבל. הפסטיבל. כלום תרצי להפסיד את הפסטיבל.”

לשמע מלת קסם זו היא מטה ראשה כאילו לא היה זה קולו של גבר מפתה אלא קול שבא אליה מרחוק.

“היכן הוא מתקיים,” היא אומרת ומיד מתחרטת על השאלה העשויה להתפרש כהסכמה מצדה.

“באולם, באולם הגדול.”

“אני לא נשארת כאן,” אומרת האשה ומתחילה לפסוע.

“אין את יכולה לתאר לעצמך כמה יפה כאן. איזה אמנים גדולים מופיעים כאן. איזו אווירה.”

“הראה לי את הכיוון לרכבת. אינני מבקשת ממך דבר. הראה לי רק את הכיוון לרכבת.”

“לילה. הכל לילה.”

“למה הבאת אותי לכאן.”

“האמיני,” אומר האיש בקול הנשמע כמתחנן. “לא היו לי כוונות רעות. ביקשתי להעניק לך חוויה אמנותית.”

“לי אין זה נחוץ. אני רוצה לחזור העירה.”

“הייתי מייעץ לך להישאר ולשמוע ולוּ אמן אחד. לאחר מכן תחזרי. חבל להפסיד חוויה מרשימה כזו.”

מוזר, המשפט האחרון הזה מכניע אותה. היא מפנה את מבטה כלפיו ואינה מוציאה הגה מפיה.

“האמיני,” הוא אומר ואינו מוסיף עוד.

הם נכנסים לקונדיטוֹריה. העוגות, הנוסח הכפרי של הרהיטים, הבל הקפה, פועלים יותר מהמלים. הוא מספר על התאומים, על מנדלבאום, על האמרגן הנפלא דוקטור פאפנהיים, פטרונם של האמנים החדשים.

“שמי קארל.”

“שמי לוטי.”

בעלה של לוטי היה סוכן ראשי של פירמה גדולה, קיפח את חייו בהרים. קארל גרוש. ילדיו מתגוררים אצל סבם בברלין, גנראל בדימוס. כל יום יריץ אותם על הדשא. עומד להכניס אותם לבית הספר לקצינים. הבכור, אומר קארל, בחור רגיש ומלאנכולי. כיצד יוכל לעמוד בזה. מה יעשה שם. מה אני יכול לעשות, אמם פרוסית, פרוסית מבטן ומלידה.

לוטי שומעת ואינה שואלת. וקארל מצטער במקצת שפרש לפניה את מחשבותיו העגומות. הוא מחפש מלים אחרות, אך אלה, משום מה, אינן נמצאות לפיו. לאחר רגעים של שתיקה אומר: “אין את יכולה לתאר לעצמך אלו חוויות מעניקה השהות בבאדנהיים. אני שמח מאוד שאת נמצאת עמנו. אסור להפסיד אירוע כזה.”

“אירוע.” אומרת לוטי.

“אין לי מלה טובה יותר, את רגישה למלים אני רואה.”

ובחוץ גל של פריחה חדשה, פריחה סגולה הנושרת לאט ומפיצה בושם חריף. מהסבך יצאו הכלבים ולוטי נרתעה ופרצה בצעקה. קארל חיבק אותם וצחק, אל לך לפחד, אלה הם כלבים גבוהים אבל שקטים מאוד. היו פעם כנראה כלבי ציד, אבל עכשיו שקטים ביותר, אוהבים אנשים ומתרפקים עליהם.

“לא ראיתי כל כך הרבה כלבים ביחד,” אמרה לוטי.

“רק ארבעה, רק ארבעה, הם שקטים. לא נשאר בהם כלום מהוויתם הקודמת.”

ולוטי ידעה לפתע כי כל שהיה בחייה מת ולא יקום לתחיה. היא לא שמחה. צער סתום חנק את גרונה.

“עכשיו לישון,” אמר קארל והכלבים חזרו לסבך.

באולם כבר תיפפו הנגנים במלוא הקצב. האנשים רקדו וואלס בתנועות רחבות. קארל אחז את זרועה של לוטי והוליך אותה פנימה, כפי שאדם מוליך אשה מוּכּרת לו מכבר, בלא גינוני יתר.

 

ט    🔗

המחלקה הסאניטארית דומה עתה למשרד תיירות מקושט כרזות: העבודה היא חיינו. האוויר בפולין צח יותר. שוּט על הויסלה. איזורי הפיתוח החדשים קוראים לך אישית. הכר את התרבות הסלאבית. סיסמאות אלו ואחרות מקשטות עתה את הכתלים.

גברת צאוברבליט עליזה כנערה מאוהבת, צוחקת ממבטאו המשובש של סמיצקי ואומרת, כי מכאן ולהבא הוא יהיה המורה, הוא יהיה מורה הדרך. לפני ימים אחדים ברחה מהסאנאנטוריום. היה זה בשעות אחר הצהרים, לאחר ביקור הרופאים, לאחר שנרשמו מידות החום, כמות הדם בליחה ושאר הפרטים. השומרים בדיוטה התחתונה נרדמו, והמוות, המוות בלא כחל וסרק, הופיע ועמד בפרוזדור ליד הכיור. רגע התבוננה בו כפי שתתבונן אשה במאהב ישן ששב לחזר על פתחה, קמה, התאפּרה, התלבשה, חבשה את כובע הקש, ויצאה אל תחנת הרכבת. כבר בנסיעה חשה כי הכל הולך ומשתנה. וכשנעצרה הרכבת בבאדנהיים, והיא פגשה את המכרים הנושנים, המרכבות הנושנות, סר פתע המוות מעליה. גם הכאבים נשתתקו.

בכל שנה בורחים כמה פאציינטים ובכל שנה הם שבים. הסאנאטוריום אינו מוותר עליהם; זהו סאנאטוריום ישן ומלא גינונים. יש בו סדרים נוקשים אך לא נעדרי נעימות, נערכות קבלות פנים לפאציינטים חדשים. פעם בשבוע מופיע הכומר המוודה, ידידות ואיבה כבכל מקום. רחבת הסאנאטוריום דומה לחוף רחב. המוות משוטט בו באופן חופשי, בגן השושנים או באולם האורחים, מדברים עמו כפי שמשיחים עם בעל חיים: בצחוק ובתחנונים. וכשמגיעה השעה מסתלקים מהעולם, מי בצווחה ומי בשקט.

וגברת צאוברבליט חשה כי הצחוק, התיאבון, הרצון לשוטט ביערות, שבו אליה כבימים עברו. סמיצקי אינו מבין מה היא שחה. השנים הרבות בלהקת הנגנים הקהו את הרגשותיו. הוא למד לשתות, לישון, להלום בתופים. ותמיד בחובות. ועכשיו קוראת לו גברת צאוברבליט המהוללה, הנסיך שלי, צוחקת מלשונו הגרמנית המשובשת ואומרת, כי פולין יפה מכל ארץ ויידיש היא שפה מלודית וערבה לאוזן.

גם בלילה פתוחה המחלקה הסאניטארית. אורות מקשטים את פיתחה; ובפנים: ז’ורנאלים, לוחות וקונטרסים, המספרים על חקלאות ותעשיה, אמנות ובידור, פזורים על השולחנות הנמוכים. אדם יושב בכורסה, שומע מוזיקה, מדפדף בז’ורנאל וחולם על פולין.

ופולין הזרה והרחוקה הלכה ונצטיירה עתה במין מראה פסטוראלי ונעדר דאגות.

“כלום לא תרצי לנסוע עמנו לפולין,” שאל קארל.

מבטה העצוב של לוטי נתרכך. היא התבוננה בו בחיבה ואמרה: “אם רצונו.”

המלצרית עומדת בפתח המלון ומכריזה בקולי קולות: השנה מעטים הנופשים ואנו נפנק אתכם כיתומים. היא עליזה כשיכורה. קוראת לאנשים קהל נכבד, נופשי באדנהיים המהוללים. וכשמופיע דוקטור פאפנהיים היא קדה קידה עמוקה ואומרת, האמרגן בכבודו ובעצמו. האמרגן אינו שמח כמוה, אך הוא מוחה רגע את דאגותיו מפניו וצובט את לחייה. והמלצרית צועקת, אוי. ואחר הצהריים בַבַר או בקונדיטוֹריה. אלמלא הנגנים סובאים וזוללים ולאחר מכן שוקעים אל תוך תוגה כבדה ומלאנכוליה, היה יפה יותר. אבל הנגנים ראו הרבה בחייהם ומחוברים אל תאוותיהם הקטנות כשורש אל אדמה כבדה.

 

י    🔗

אל המחלקה הסאניטארית הגיעו שלושה חוקרים מהמחוז. המנצח נשא בכיס חזייתו מסמך מעניין: תעודת הטבילה של הוריו. ודוקטור פאפנהיים שהופתע אמר: לא הייתי מאמין. מוזר, המנצח לא שמח.

“יכול הוא, אם רצונו בכך, להצטרף אל המִסדר היהודי. מסדר נאה בהחלט.” אמר פאפנהיים.

“אינני מאמין ברליגיה.”

“יכול הוא, אם רצונו, להיות יהודי בלא רליגיה.”

“מי קבע זאת, המחלקה הסאניטארית.”

אחר הצהרים ירד גשם שוטף. האנשים התכנסו באולם. בשעת מנחה הגישו יין רותח כבימי הסתיו. דוקטור פאפנהיים שקע במשחק שח עם סמיצקי. לפנות ערב הופיעה בתה של גברת צאוברבליט. אביה, הגנרל פון שמידט, הוריש לה קומה זקופה, שערות בלונדיניות, לחיים ורדרדות וקול עבה. היא למדה בליציאום לבנות, הרחק מאמה.

כאן עוד זוכרים את הגנרל פון שמידט. בשנה הראשונה לאחר הנשואין באו לבאדנהיים. אך פון שמידט לא סבל את המקום וקרא למקום פאפנהיים על שמו של האמרגן. סבור היה שהמקום נועד לחולים ולא לבריאים. אין סוסים, אין ציד, אף הבירה אינה בירה. לאחר מכן לא הופיעו. זכרם הלך ונשכח. בת נולדה להם, השנים נקפו, ופון שמידט שהתחיל את הקריירה כקצין זוטר עלה בסולם הפיקודי. הגירושין לא איחרו לבוא. לאחר הגירושין הופיעה גברת צאוברבליט בבאדנהיים, גבוהה, רזה ומיוסרת. וכך תמה הפרשה.

הבת הודיעה מיד כי יש בידה מִסמך. היה זה כתב ויתור על מה שקרוי זכויות האֵם. גברת צאוברבליט עיינה בטופס ושאלה, זהו גם רצונך. רצון אבי ורצוני אני, ענתה כמי ששינֵן. גברת צאוברבליט חתמה. היתה זו פריסת שלום קשה וחדה. סליחה, אני ממהרת, אמרה, ויצאה. הופעתה של הבת היכתה בהלם את המלון. גברת צאוברבליט ישבה בפינה ולא הוציאה הגה. דומה איזו גאווה חדשה צמחה אותה שעה על פניה.

במלון, באגפיו, התחיל איזה סוד מחבר את האנשים. המנצח לא חש משום מה בנוח, פנה וישב עם הנגנים. בערב עמדו להופיע התאומים. בעל בית המלון התקין את האולם הקטן. כבר יומיים לא רואים אותם במרפסת. הם מתבודדים. מה הם עושים שם למעלה, שאל מישהו. המלצר הראשי אישר כי כבר יומיים לא בא אוכל לפיהם. האנשים עמדו ליד החלונות ואור הערב היבהב על פניהם. פאפאנהיים לחש ואמר, הם מתאמנים, הם נפלאים.

בערב נתמלא האולם הקטן שקט של בית תפילה. האנשים הקדימו ופאפנהיים התרוצץ מפתח לפתח כמו היה בכוחו להביאם לפני הזמן. בשעה שמונה ירדו וניצבו ליד השולחן הקטן. פאפנהיים נסוג אל הפתח כשומר.

שתי שעות ישבו וסיפרו על המוות. קולם היה מתון, נינוח, כאנשים שביקרו את השאול ועתה שוב אינם מתייראים מפניו. משתמה קריאתם קמו ועמדו. האנשים הורידו את ראשיהם ולא מחאו כפים. פאפנהיים קרב מהפתח והסיר את כובעו, דומה היה כי הוא עומד לכרוע ברך.

 

יא    🔗

אחר הצהרים הגישו פשטידה של תפוחים. גברת צאוברבליט חבשה את כובע הקש. סמיצקי במכנסי ספורט קצרים, ודוקטור פאפנהיים עומד בפתח כשחקן מבוטל. דומה ימים ישנים חזרו אל נתיבם המתון.

אמש בחצות הגיע הינוקא. השומר לא הירשה לו להיכנס בטענה שאין שמו מופיע ברשימות. ודוקטור פאפנהיים שדעתו היתה בדוחה עליו אמר: האין אתה רואה שיהודי הוא. גברת צאוברבליט שמעה ואמרה: הכל על פי התכנית. האין זה פלא.

“גם אתם תאהבו אותו,” אמר פאפנהיים בנמיכות קול.

“האמרגן עומד בהבטחותיו הכתובות. אגב, באיזו לשון ישיר הזמר הצעיר.”

“מה פירוש, יידיש ישיר, יידיש.”

לאחר מכן, משהוצג, ראו: ספק ילד ספק נער. בלחייו כתמי סומק. החליפה החדשה ארוכה מקומתו. מה שמך, קרבה גברת צאוברבליט ושאלה. שמו נחום סלוצקר, שאלי לאט, התערב דוקטור פאפנהיים, הנער אינו שומע גרמנית. עתה ראו, כמה קמטים בוגרים פועמים בזויות עיניו, אך הפנים פני ילד. המבוגרים מטילים עליו מבוכה.

“מאין אתה, מלודז',” שאל סמיצקי פולנית.

הילד חייך ואמר: “מקאלאשין.”

היה ערב משונה. גברת צאוברבליט היתה עליזה כעלמה מאוהבת. סמיצקי פסע לאורך הפרוזדור כמורה ספורט בדימוס. המנצח טרף קלפים והתבדח עם המלצרית. המלצרית הגישה לו עוגות פרג טריות. היא היתה בת תערובת. הוריה מתו עליה בצעירותה. שנים אחדות היתה הפילגש של הגראף שוצהיים. הגרף מת.

“האם ירשו לי להצטרף אליכם,” שאלה כגונבת דעת.

“מה שאלה, מי יגיש לנו בארצות הקור. מי אם לא את.”

“אבל אני איני יהודיה שלמה.”

“ואני, מה שלמות יש בי.”

“שני הוריו יהודים היו, לא כן.”

“כן יקירתי, יהודים מלידה אבל התנצרו.”

למחר הופיעה גברת מילבוים, פטרוניתם של התאומים. אשה גבוהה ואלגאנטית שהישרתה סביבה תחושה של מלכותיות. דוקטור פאפנהיים שמח מאוד. כל אדם השב לבאדנהיים משמח אותו. הסוד הולך ומקיף את האנשים, ואיזו חרדה שבהבנה אחרת. האנשים פוסעים בשקט ומדברים בלחש. המלצרים הגישו תות בשמנת. הקיץ, צל טירוּפוֹ המשכר, בא והשתטח על המרפסת הרחבה. שני התאומים ישבו סמוקים לידה ולא הוציאו הגה מפיהם. בין אנשים דומים הם לילדים. תכנית גדושה הכין דוקטור פאפנהיים והאנשים חיים בציפיה זרה, בין חקירה לחקירה מתים האנשים הזקנים. העיר שרויה עתה באדי אלכוהול חריפים. אמש צנח ומת בבית הקפה מר פירסט. שנים היה עובר את הרחוב, מהודר בלבושו, ובסמוך, בבית הפיס, נפטר ליד הרולטה איש אחר. פעמים דומה שאין זה אלכוהול אלא איזו צחות אחרת, צחות שלא מן היערות המקומיים.

ובמחלקה הסאניטארית נערכות החקירות בשקט. זהו עתה המרכז, ומהמרכז הזה מסתעפים החוטים. במחלקה הסאניטארית יודעים עתה הכל. יש שם שפע של מפות, ירחונים, ספריה. יכול אדם לשבת לעיין אם הוא רוצה. המנצח נרשם במחלקה וחזר שמח. ארון שלם של חוזים, רשיונות ומסמכים הראו לו. מוזר, אביו זקנו כתב ספר חשבון בעברית. הם יודעים הכל, ושמחים להראות לאדם את עברו – אמר המנצח.

בשער העיר הוצב מחסום. אין יוצא ואין בא. אך אין זה הסגר שלם. החלבנים מביאים חלב בבוקר ומשאית הפרי פורקת ארגזים במלון. שני בתי הקפה פתוחים, התזמורת מנגנת כל ערב, ואף על פי כן דומה איזה זמן אחר, זמן לא מקומי, פלש לכאן ומתבסס בשקט.

 

יב    🔗

והחיים שינו את אורח זרימתם: לא עוד היערות, הטיולים, הפיקניקים, היציאות הפתאומיות והיציאות המאורגנות. החיים מצומצמים עתה במלון, בקונדיטוֹריה ובבריכת השחיה. הגימנאזיסטית – המים חוטבים את גיזרתה. היא מפליאה בצלילה שקטה. שחייתו של דוקטור שוץ מלאה שאון וכבדה במקצת, אך היא אינה לועגת לו, שקועה היא בעצמה. גם סאלי וגרטי מבלות את שעות הבוקר המאוחרות בבריכה. בשעתו היתה גם פינה זו מחוץ לתחומן, אך הגראף הקשיש ששמר להן אמונים, העניק להן בשנים האחרונות חברוּת מלאה בבריכה ובמגרש הטניס. האנשים התרעמו תחילה, אך בסופו של דבר נשכחה התרעומת. הן למדו לשחות, להניף כדור וליהנות משעשועי המים.

ואחר הצהרים הולכים אל המחלקה הסאניטארית. בחנות המזכרות כבר מוכרים את מפת פולין הגדולה. שוחרי הרפתקאות מספרים על הויסלה ועל הקארפאטים, אחוזי התלהבות. התדהמה הראשונה כבר פגה. אפילו הנגנים שוב לא חוששים לשאול. רק דוקטור לנגמן רוטֵן: יש להודות, עלה בידיו של דוקטור פאפנהיים להעיר משנתם את הרפאים הישנים.

“למה הוא מתכוון,” שאל בלחש קארל.

“כלום יש עוד צורך בהסברים.”

“רצונו, אם כן, שנשלח את בנינו לבית ספר לקאדטים.”

“מה רע אם הנערים יעסקו קצת בספורט.”

“אני בוחל באימון גופני.”

“אם כן, יסע לפולין, ללודז', אל האוסטיוּדן, גם הם בוחלים בספורט. הם עוסקים בחריצות במסחר זעיר.”

“כשלעצמי איני רואה כל פגם במסחר הזעיר. נאים הם לאין שיעור מהקאדטים. על כל פנים כרוב אינו מזונם.”

“זהו שאמרתי, פאפנהיים השכיל להעיר משנתם את הרפאים הישנים.”

“אם כוונתו למסחר זעיר, הריני מודיע לו כי ברצוני להיות אחד מהם. אני בוחל בספורט, מואס בציד, שרירי רפויים, פני חיוורים, מזונותי מצומצמים, איני שותה בירה. כלום אין אורח חיים זה נושא חן בעיניו.”

“לא.”

“אם כן למה לו להירשם כאן.”

לוטי לא התערבה בשיחה. כאילו לא היה זה קארל שאך לפני זמן קצר הכירה אותו אלא בעל שאת שגיונותיו היא יודעת לפני ולפנים.

בשעתו היו נרשמים בחצר זו לטיולים מאורגנים. בחצר הסמוכה נערכו שיעורי הרכיבה. מכאן היו יוצאות המרכבות לאופירה, לקארלסהיים. לפני שנים אחדות הופיע בחצר זו אדם, שנודע לאחר מכן בכינויו הציפור הכחולה, איש כחוש ובעל סבר של נזיר שהטיף ‘חזרה לטבע’, בנוסח רוסו. הוא מצא כאן כמה חסידים שיצאו עמו אל ההרים להתבודדות. וכששבו סיפרו כיצד למדו לנשום ולהתעמל, קראו בצוותא פרקים מספרי הרמן הסה. האיש כנראה ידע אותם בעל פה.

אל חצר נאה זו הגיעו לא מעט רמאים, קוסמים, בעלי דיפלומות. אין שנה בלא שערוריה. מאז התמנותו של דוקטור פאפנהיים הן הולכות ומתרבות.

לפני שנים אחדות הופיע בחצר זו עצמה איש נמוך, לבוש חליפה פשוטה, שבחיצוניותו דומה היה לאחד הסוכנים. אך חיש הסתבר כי אין הוא סוכן אלא איש נודד הנושא בשורה. ימים אחדים עמד בחצר זועק לעבר עוברים ושבים: גאלו את נפשכם בעוד מועד. גם הוא מצא כמה נאמנים. אך הופעה זו נסתיימה בשערוריה גדולה. האיש נטפל אל גימנאזיסטית יפהפיה ופיתה אותה כנראה. וההורים שבאו לחפש אותה הגישו תביעה פלילית כנגד דוקטור פאפנהיים, ובתביעה האמורה נאמר עליו: משחית הנוער.

ועכשיו נרשמים בחצר זו לפולין. הפרטים לוטים בערפל. פאפנהיים התבדח ואמר: מה זה חשוב כאן או שם. ייתכן ומקומנו האמיתי הוא דווקא שם. סמיצקי עליז כנער. ריח פולין החזיר לו את ילדותו. אבל האחרים עושים כל שביכולתם כדי לצאת ממבוך זה. בית הדואר הומה מברקים ומכתבי אכספרס, ואת שמו של פאפנהיים מעלים לשימצה.

אך חיש התברר שאין לשנות הרבה. במלון שבו והגישו את מאכלי האביב הקלים: כיסוני גבינה וחמיצת שמנת טריה. רב המלצרים עליז. המלצרית, בת התערובת, גונבת את דעתו ובלילה היא מאכילה את הנגנים הרעבים סנדוויצ’ים ומגישה להם יין.

 

יג    🔗

הַבַנקט לכבוד הינוקא החל באיחור. האנשים התנהלו מפרוזדור לפרוזדור ואור הנורות ניגר על פניהם. האפלה שעל גבי השטיחים היתה רכה וצמרית. המלצרים הגישו קפה בגלידה. באולם מתחו שולחנות, הציעו מפות לבנות. כמה נגנים התכנסו בזווית וניגנו לעצמם. בחלונות הארוכים והצרים התאבכו לשונות החשכה.

גברת מילבוים ישבה בכורסה המלכותית ומעיניה הירוקות פיעפעו אורות ירוקים. האנשים התרחקו ממבטיה. היכן התאומים שלי, מילמלה בלחש. קולה נשאר בלא מענה. האנשים היו סבוכים כברשת. התאומים פיטפטו עם סאלי. סאלי לבושה היתה שמלה ארוכה, פרחונית, והעוויותיה כשל זמרת. התאומים שלא הרבו שיחה עם נשים, היו נבוכים וצחקו.

סאלי סיפרה להם על הפסטיבלים הראשונים. גרטי הופיעה ואמרה, את כאן. הכירי, בבקשה, שני ג’נטלמנים אמיתיים, אמרה סאלי. התאומים הושיטו את ידיהם הארוכות והלבנות. הינוקא ישב בפינה ולא הוציא הגה מפיו. דוקטור פאפנהיים הסביר לו ביידיש עילגת כי עוד מעט יתחיל הבנקט. האנשים מחכים לשמוע את קולו.

האנשים שתו בלא להרפות. גברת מילבוים לא זזה מהכורסה המלכותית. מעיניה הירוקות פיעפע עתה ארס. חייה סבוכים בהרבה מקומות וגם כאן הלכו ונסתבכו. עתה נדמה היה לה כי קשר קשרו נגדה. בבוקר נרשמה במחלקה הסאניטארית. הפקיד לא התחשב בתארי האצולה שהעניק לה בעלה הראשון, אף את בעלה השני, אציל מבית המלוכה, לא הזכיר. מלבד שם אביה לא רשום היה בטופס דבר.

סמיצקי שישב בכורסה הסמוכה פיטפט פולנית עילגת בעליזות של נער. וכטוב לבו פנה אל גברת מילבוים ואמר: למה לא תצטרף הגברת אל המעגל שלנו, עליז הוא, נדמה לי. עיניה התכסו דוק של מתכת. אני מודה, אמרה.

“חברה הגונה, אצולה יהודית,” לא הרפה סמיצקי.

“אני מבינה,” אמרה בלא להביט.

“לעונג תיחשב לנו חברתהּ,” שב סמיצקי והציק לה.

“אל דאגה, הדוכסית תתרגל אלינו,” לחש הנגן צימבלמן.

“היא נרשמה, אם כן, מה הבדלנות הזאת,” הוסיף מישהו מהפינה.

גברת מילבוים סקרה אותם בעיניה הירוקות. “אספסוף,” הטילה לבסוף את האבן.

“היא קוראת לנו אספסוף,” אמר צימבלמן, “אספסוף היא קוראת לנו.”

המלצרים הגישו עתה חריצי גבינה ויין בורדו. דוקטור פאפנהיים ישב ליד הינוקא ועודד אותו. אין מה לפחד. האנשים חביבים מאוד. אתה תעמוד על הבמה ותשיר.

“אני מפחד,” אמר הילד.

“אין מה לפחד האנשים חביבים מאוד.”

המנצח הריק כוסית אחר כוסית. פניו הלכו וסמקו. “נוסעים אנו לארץ מולדתך, סמיצקי, צריכים ללמוד לשתות.”

“שם שותים אלכוהול אמיתי ולא מרק בירה.”

“ומה יעשו שם לגוי כמוני.”

“אל דאגה, רק ברית מילה,” אמר צימבלמן וחש כי הפריז במקצת. “אל דאגה, מנצח, היהודים על אף הכל אינם ברברים.”

אותה שעה התקרב דוקטור לנגמן אל הדוכסית ואמר: “מחר אני יוצא מכאן.”

“וכי אינו רשום במחלקה הסאניטארית.”

“אני עדיין רואה עצמי אזרח אוסטרי חופשי. את יהודי פולין צריכים לשלוח לפולין. הם נאים לארצם. נקלעתי לכאן בטעות. וכי אין אדם יכול לטעות לפעמים. כשם שאת נקלעת בטעות; וכי בגלל טעות ישלל מאיתנו חופש התנועה.”

מבטה לכד עתה את סאלי ואת גרטי. הן משכו את התאומים אל הפינה. “פרוצות,” רשפה הדוכסית. התאומים מבודחים היו ועליזים כנערים שנקלעו לנשפיה הוללת.

אחר חצות העמידו את הילד על הבמה. הילד רעד. דוקטור פאפנהיים עמד לידו כאב. הילד שר על היערות האפלים ששם שוכן הזאב. היה זה מעין שיר ערש. הנגנים הקיפו את הבמה ובהו בעילגות. עולמם הלך וחרב עליהם. נפלא, אמר מישהו. סמיצקי השיכור התיפח. גברת צאוברבליט ניגשה אליו ואמרה: מה קרה.

אותה שעה נפל פחד סמוי על סאלי והיא קרבה אל פאפנהיים. “דוקטור פאפנהיים, היקר, האם גם אנחנו נוכל לנסוע. היש מקום גם בשבילנו.”

“מה את שחה,” נזף בה. “לכל יהודי וכל שרוצה להיות יהודי, יש מקום בממלכה שלנו. זוהי ממלכה אדירה.”

“אני מפחדת.”

“פחד שווא יקירתי, כולנו ניסע בקרוב.”

גרטי עמדה בצד ולא שאלה, כאילו אין לה רשות לשאול.

 

יד    🔗

הקיץ במלוא אורו. מהגנים השיכורים פושות שושני הבר ומשתרגות על הגדרות. דוקטור שוץ מדלג כנער ומעורר את צחוקה הנערי של הגימנאזיסטית. בימים האחרונים שרויה היתה במרה שחורה. בגלל הבריכה. השחיה בבריכה העניקה לה מין אושר שרק בעלי חיים יודעים אותו. ואושר זה נחטף מידיה. המחלקה הסאניטארית סגרה את הברזים. ומאז – הגעגועים הקשים. שוץ קנה בונבונירות, הבטיח לה טיול באלפִים, נסיעה לפאריז, בילוי סוף שבוע במיוֹרקה, שַיִט בים הבאלטי. מה לא עשה כדי לשמח אותה. משלא הועילו המלים דילג כנער, דילג כדוב.

סאלי וגרטי לבשו את החצאיות האדומות, את כובעי הקש, והלכו לכיוון המלון. דוקטור פאפנהיים עמד בפתח.

“שוללים מאיתנו את תענוגות החיים.” הכריזה סאלי.

“במה המדובר,” תמה פאפנהיים.

“סגרו את הברזים בבריכה.”

“אם כן,” אמר פאפנהיים, “נוכל להתפנות לעיון.”

הן צחקו. “למה לא ירד עמנו אל הבַר. האין הוא מתאווה למעט מאלאגה,” אמרה סאלי.

“אני נכון לכל.”

בבַר שמח. הנגנים הורידו אל הבר את המלצרית. את בת התערובת. היא מחוללת על הבמה כרקדנית. חושפת את ירכיה ואומרת, כי ירכיה לא נרשמו במחלקה הסאניטארית; זהו בשר אוסטרי.

בעל הבַר משקה את העציצים שעל אדן החלון המסורג. צהלה זו אינה נוגעת לו. מכיר הוא טירוף זה לפני ולפנים, אלא שהשנה הסיגו כל גבול. פעמים אחדות כבר גירש את בת התערובת, אך מכיוון שהנגנים עמדו להכריז חרם על המקום, ניאות לבסוף. לא שבע נחת השנה. בעל הקונדיטוֹריה מתחרה בו: עוגות התות המפתות.

לאחר הריקוד חיקתה המלצרית את התאומים, משכה בקשת כמו מנדלבאום, התגמדה כמו הינוקא. והיתה עליזות. פאפנהיים אמר, כי הוא צופה עונה ברוכה. אמנם כמה אמנים מעלו בו, לא ענו למברקיו, הכל, כנראה, בגלל אי הסדרים.

“ואם נצטרך להגר,” שאלה סאלי.

“נהגר,” אמר פאפנהיים. “יש מקומות נפלאים בפולין.”

ריחות הבַר פעלו יפה על מצב רוחו של דוקטור פאפנהיים. דאגותיו סרו מעליו. בת התערובת לא טמנה את ידה בצלחת וסיפרה בדיחות, חירפה את הכרוב האוסטרי, ונשבעה נאמנות למסדר היהודי של דוקטור פאפנהיים.

ולפתע ירדה על הבַר איזו דממה מעורבת אפלה. המלים נותרו מרוסקות. דוקטור פאפנהיים הסיר את קסקט הקש. דומה היה שהוא עומד להציג אמן חדש, אמן נודע.

“מה להזמין,” שאלה סאלי.

“משהו חריף,” אמרה גרטי, בלא להיועץ בדוקטור פאפנהיים.

ואז קמה בת התערובת, פשטה את גרביה והכריזה שהיא מזמינה את כל הסובאים והזוללים לטעום מן הנתח האוסטרי הזה. היתה שיכורה לחלוטין. ניסו להוריד אותה אל המרתף, אך בעל הבַר סירב באומרו כי המקום מלא בקבוקים והיא עוד תשתולל.

“האין זה בשר טעים,” עטתה ישר על פאפנהיים.

“ודאי,” אמר.

“אם כן, קח סכין וחתוך.”

“כלום שוחט אני.”

סאלי אמרה: “מה את רוצה ממנו, כלום יכול הוא.”

“אם כן, אחתוך אני.” אמרה והתחילה לנסר בבשר ירכה.

קמה מהומה. הביאו את מרתין. דם ניגר על הרצפה. אתם לא תשאירו אותי כאן, זעקה. גם אני נוסעת. הנגנים המגושמים עמדו כגלמים. האימה קַרשַׁה בעיניהם. ואז קם פאפנהיים ואמר: “מה תיארת לעצמך; באשר נסע תסעי.” היא כבר לא שמעה זאת.

לאחר הטיפול העלו אותה לאולם, עטפו אותה בשמיכת צמר ירוקה; ובמלון עברה צמרמורת: אין זה כי היאוש העביר אותה על דעתה.

למחרת היה שרוי המלון בדממה קפואה. המלצרית ישנה ועל שנתה ריחפו צללים אפורים. הנגנים הצטופפו בדשא כעדר מבוהל. מגדל הפעמונים הטיל את צלו לאורך הגן הקיסרי. שוץ לא זז מהגימנאזיסטית. הוא פחד עתה ממבטיה הפקוחים. דומה היה שהיא סופגת הכל בעיניה. שוץ סיפר לה כי המלצרית, בת התערובת, היא אשה חביבה מאוד, רק חבל, איזו אי מנוחה, המכבידה כנראה עליה מאוד.

“והפצע,” שאלה במפתיע.

שוץ ראה צורך לרכך את הרושם ואמר, כי הפצע על אף הכל שטחי למדי.

קארל ישב בכורסה והתבונן באקוואריום המואר. רב המלצרים קרב אליו וסיפר לו על הפורענות האיומה שנתחוללה באקוואריום זה לפני שנה. חובב טבע הביא לכאן כמה דגי קאמביום כחולים ושכנע את בעל המלון כי יצרף אותם אל הלהקה. בעל המלון חשד אמנם במקצת בדגים כחולים אלה אך ניאות בסופו של דבר. דגי הקאמביום הכחולים התנהגו כמה ימים בעליזות מופלגת, אך לילה אחד התנפלו וערכו טבח איום בלהקה. בבוקר היתה הקרקעית מלאה פגרים.

“ואלה הם צאציהם של הרוצחים.” שאל קארל.

“לא. את הרוצחים דן בעל המלון לכליה.”

“אלה הם, אם כן, דגים אחרים.”

“חדשים. אני מאוד אוהב אותם. הם שטים בגראנדיוזיוּת, אצילים, לא כן.”

“הם חיים בשלום,” התעניין קארל.

“נדמה לי,” אמר רב המלצרים. “הירוקים צנועים מאד ואינם ששים למאבקים.”

“האין צורך להפריד ביניהם.”

“ייתכן, אמר רב המלצרים, ייתכן.”

 

טו    🔗

לילות שלווים, ממוזגים, חזרו לבאדנהיים. את הינוקא עטפו בשתי שמיכות והושיבו אותו במרפסת. האנשים מטפלים בו כבילד מאומץ. מדי פעם עוד מסתנן לכאן מכתב אכספרס ומטיל מהומה קטנה: איזו עסקה שלא יצאה לפועל. סוכן נודד שלא שמע על ההסגר הגיע לכאן לרגל עסקיו. הוא תמה: בכפרים הכל רגוע. מה אירע כאן.

“חוזרים לפולין,” הוא צוחק, “ואני הרי משם פעם ברחתי.”

“כולנו היינו פעם בפולין, וכולנו עתידים לחזור אליה,” אמר פאפנהיים.

“מה טעם לחזור לשם עכשיו. אני סוכן של פירמה ידועה. אין רצוני כלל וכלל לחזור לשם.” אלמלא פריסות שלום רחוקות אלו היו האנשים מתרגלים אל ההסגר ביתר קלות. אבל המכתבים התועים, המסתננים לכאן, מערבלים את השקט ומטילים בו מהומה רגעית.

“מה כותבים לך.”

“כבר נגמלתי ממכתבים ומעיתונים.”

“ואני, לצערי, לא נגמלתי,” אומר פאפנהיים.

מכתבים ועיתונים. אתה לא תשמע עוד את רשרושו של הנייר. השקט סמיך. הוא הולך ונהיה סמיך מיום ליום.

“אינני דואג” – התאושש הסוכן. “הכל על חשבון הפירמה, תדאג הפירמה. אני את שלי עשיתי. הם חייבים בכל תקלה. ניצלו אותי כל השנים די והותר. עכשיו ישאו בהוצאות אש”ל."

“בר מזל אתה שנקלעת לכאן בתפקידך.”

“לפני שנים לכד אותי שלג אביב באחד הכפרים. חודש ימים ישנתי בכפר. הכל על חשבון הפירמה.”

“ולפולין לא תסע.”

“אם הם מוכנים לממן מסע ארוך כזה, אני מצדי מוכן לנסוע.”

למחרת לבש הסוכן חליפה לבנה וישב בפתח הקונדיטוֹריה. דומה היה לחייל ששנות שירות רבות לימדו אותו ליהנות מכל סוגי המנוחה. בסוף השבוע יחתים את הפנקס אצל הרשויות בשער. לא באשמתו נתעכב כאן.

ומכיוון שהימים נתארכו ובשער הודיעו לו, כי אין לעת עתה כל כוונה לפתוח אותו לתנועה חופשית, החליט בלבו כי אין עוד טעם לחיות כגנב במחתרת, בדיוטה התחתונה של המלון, אלא ישכור חדר, כנאה לסוכן של פירמה ידועה. האנשים שמחו בו כמו הביא בשורה ממרחקים. והוא עצמו מקפיד על לבושו ומכריז לעתים: סאלו ילך עתה לנוח, על חשבון הפירמה ילך עכשיו לנוח, מנוחה כזו שווה כל הון שבעולם ולא תסולא בפז. ולאחר מכן יצא סאלו לטייל בגנים, גם כן על חשבון הפירמה. הכל הוא עושה עכשיו כרשום בתקנות הפירמה. הפירמה מצווה עליו לנוח כדי שיהיה בריא, ובבוא העת יפרוש לגימלאות בריא.

המכתבים פסקו סוף סוף להסתנן, הנגנים ישבו והמתיקו סוד: מה יהיה בעונה הבאה.

“להתאמן ילדים, להתאמן,” מאיץ בהם פאפנהיים, “בקרוב נצא לפולין ואתם לא מאומנים. התביעות האמנותיות בפולין חמורות הן.”

למחרת הודיע להם דוקטור פאפנהיים כי העלה אותם בדרגה ומעתה ישלם להם לפי הדירוג של נגנים אמנים. הם שמחו. המנצח מצא שעת כושר להוכיח אותם על פניהם ואמר להם, כי האמרגן ראוי לכל שבח על נדיבותו. הוא לא היה מעלה אותם. כולם נוהגים נדיבות מוזרה. רב המלצרים מופיע לעתים בחדר האוכל ושואל על טיב המזון. נראה שבעל המלון שלח אותו, ואולי הוא עצמו רואה חובה לעשות כן.

“האם לא נעים כאן,” שאל קארל.

“מאוד,” אמרה לוטי.

“צריכים להתרגל להנאות מקומיות אלו.”

כשלעצמו אינו פוסק לדבר על שני הבנים שהגנראל כלא אותם בקסקרטין. ודאי מתאמנים, ודאי רצים.

 

טז    🔗

והימים כלים כמאליהם. האור הצונן הפציע מהצפון ומשתטח לאורך הפרוזדור הארוך. דומה לא אור אלא מחטים שטוחות המנסרות את המרבד ריבועים ריבועים. האנשים מתרפסים על הקירות כצללים.

הגימנאזיסטית גבהה מאוד. מעיל העור הגזור למתניה הולם את גיזרתה, אבל הלחיים, הלחיים הורודות, המפונקות – אבד סומקן. לשווא מנסה דוקטור שוץ לעטוף אותה במעילו.

צחוק הנשמע כשבירת כלים דקים מצלצל רגע באולם: “האם לא נראה אותך יותר,” נשמע קול נשי דק. הקול נשאר בלא מענה עד שנדמה לרגע כי לא התכוון הקול לשאול את מישהו, אלא את עצמו כביכול. הגימנאזיסטית קמה ממקומה ואמרה: “שוצי, בוא נצא, מה אנו יושבים כאן.” בקולה היה תוקף זר שלא הלם כלל את גיזרתה הדקה והשברירית.

“עוד מעט יגישו גלידה,” אמר שוץ. מנסה לעכב מחשבה חפוזה. היא שבה אל הכורסה, ומעיניה הגדולות, הירוקות, שפעו עתה מבטים חדים כמו ביקשה להדמים את הרחשים סביבה.

כבר שעות יושבים. האור השוקע נאחז בשיח הרותם הגדל ליד החלון. האולם הלך והאפיל: והיה זה רגע של הקלה. אנשים החליפו מבטים. אך הגימנאזיסטית לא הסירה את ידיה מעל ברכיה. אצבעותיה נראו עתה שקופות משהו ושלא לפי שיעורן הרגיל.

“עוד מעט יגישו גלידה,” נשמע קולו של רב המלצרים, קול באריטון. ובעוד הוא מכריז, וכבר ניצבו הוא ופמליתו כבתיאטרון מאריונטות: אננס בגלידה. רגע עמד בפתח כמו ביקש להציג את המעדן המוגש במלוא הדרו בטרם יִזָלל.

“אמרתי לך,” אמר שוץ, כדרך שידבר לפעמים אב אל בתו הבוגרת. הגימנאזיסטית משתה את מבטיה, והביטה בו במבט צונן כמו העמידה אותו על טעותו.

האנשים זללו בשקט, כבושים להנאתם הקטנה. פתיתי האפלה מילאו עתה את זוויות האולם, והחלל הלך והצטמצם. קארל ולוטי ישבו בפינה מצונפים.

“הדגים באקוואריום, מה אירע לדגים באקוואריום,” לחש פתע קארל.

“לא כלום, הם שטים.”

“אני מתכוון לירוקים שבהם, היכן נעלמו הירוקים.”

“מוזר,” אמרה, “אתה עוקב אחריהם כל הזמן.”

קארל אחז את הצלוחית בשתי ידיו וקירבה לפיו, אך בטרם יטעם אמר: “הירוקים, הדגים היפים של האקוואריום נעלמים בלא שאיש יחוש בכך.” לגם והניח את הצלוחית בזהירות על השולחן הנמוך.

הקפה לא איחר להופיע, קפה דשן וריחני. וגברת צאוברבליט השמיעה את המשפט הבא: “רב המלצרים מאכיל אותנו דליקאטסן ואנו נצטרך להודות לו על כך כל ימי חיינו.”

“מבקש לשלול מאיתנו הנאות עולם הבא,” הצטרף סמיצקי.

“כיצד.”

“הרי זה לא קפה, זהו מוֹר”

רב המלצרים התנצל ואמר כי זהו קפה בראזילאני, של המלאי.

האפלה ירדה. אור האח האיר את המסובים, והמוזיקה המוכרת, הסמויה, שבה ונשתכנה באולם. הגימנאזיסטית נכבשה כליל בהרהוריה. שוץ הצית את המקטרת, שילב רגליו, וישב כמי שהפקיר את זמנו בידיה הרכות של האפלולית; ובעוד הכל שרוי באפלולית הופיע, שעון על מקלו, דוקטור לנגמן. הוא עמד בפתח ומשם הכריז: הייתי במחלקה, אצל המנהל, דרשתי בדיקה חוזרת.

“בדיקה חוזרת של מה,” ניעור שוץ.

“המקרה שלי, הספציפי.”

“במה נוכל לעזור לך אנחנו.”

“אינני מבקש עזרה.”

היה זה כמובן רוגז מאוחר, רוגז מעיק שחיפש את פורקנו. הוא עמד בפתח וציפה למלת התנגדות, אך האנשים לא היו מרוגזים עליו. “אני על כל פנים עומד על דעתי,” שב והצהיר.

“ודעתך מהי,” שאל שוץ.

“אוסטרי אני מבטן ומלידה, והחוק האוסטרי חל עלי כל עוד אני בחיים.”

“אבל במקרה גם יהודי, אם איני טועה.”

“יהודי. מה זה יהודי. הגד לי אתה, במחילתך, מה זה.”

“מצידנו,” אמרה גברת צאוברבליט, “הנך משוחרר מכל השתייכות.”

“זוהי טענתי העקרונית.”

“אם כן, למה לך להתרעם עלינו.”

“אבל פאפנהיים, כלום גם הוא תמים דעות עמך. כלום לא שמעת שהכריז עלינו כעל מסדר האצולה היהודית.”

“לא ידעתי,” אמר שוץ, “שדוקטור פאפנהיים ניחן במידה כזו של הומור.”

“אל יקל ראש בהכרזות,” הפטיר דוקטור לנגמן.

שוץ יצא והביא מלוא חופניים פחמים והפיח אש חדשה באח. פניה של הגימנאזיסטית המירו צבעים. שוץ לא ניגש אליה. עיניו נתרכזו יותר ויותר בהיבהובים שהעלו הפחמים. איזה קשר מוזר הלך ונרקם עתה באולם האפלולי, קשר ללא מלים. דוקטור לנגמן הצית את המקטרת ועשן הטבק הפיץ את ריחו המתוק.

לפתע קמה הגימנאזיסטית ממקומה ואמרה: “למה לא תוציא אותי מכאן. כלום אין אתה רואה שישיבה זו מכבידה עלי.” שוץ קם ועמד בהול לידה, ובעוד הוא מושיט את ידיו שמטה וצנחה לארץ.

“הילדה חשה ברע,” נזעקה גברת צאוברבליט, “הביאו ספירט.”

וכך נופצה פתע שעת הערבית. שוץ כרע על רגליו והעלה אותה על הספה. האנשים עמדו לידה כנזופים, כמו באו עובדות החיים וטפחו על פניהם.

ובינתיים נודע סוד במלון. הגימנאזיסטית כבר בחודש השלישי להריונה. דוקטור שוץ נבוך ומבולבל. ישב וכתב מכתב ארוך לאמו ובו הודיע לה כי דבר נפל בחייו, הוא עומד לשאת אשה, אשה נאה לכל הדעות. ודאי תמצא חן בעיניה, אלא שלעת עתה נשאר בלא פרוטה, אם תוכל לשלוח לו סכום כסף בדואר אכספרס או על ידי שליח יועיל לו הדבר מאוד. הוא קיפל את המכתב ושם אותו במעטפה, אך בדרך נזכר כי הכל סגור, גם בית הדואר.

 

יז    🔗

הזיותיה של טרודה שככו. שוב היא עומדת בחלון הפתוח. מרתין משקה את הגינה וצובע את הכניסה האחורית. הכניסה האחורית מדאיגה אותו כל הזמן מאז אותה ביקורת. כבר נרשם וגם רשם את טרודה. הפרוצדורה היתה קצרה.

“יהודי” – “יהודי.”

“יהודיה” – “יהודיה.”

“והלנה” – שאל הפקיד.

“איננה עוד יהודיה,” חייך מרתין.

הפקיד שאל פרטים רבים, במיוחד על הלנה. מרתין היה נבוך וגימגם; וכששב וסיפר לטרודה התבוננה בו במבט מלא חיבה, כמו הביא לה בשורה מעולמות אחרים. עתה מסורה היתה לזיכרונות ילדות. גם כמה מלים פולניות שבו ועלו בזיכרונה, וככל שמלים אלו עולות בזיכרונה היא מחייכת. הלנה אינה כותבת. מעטים המכתבים המגיעים לכאן וגם אלה רק מביאים מהומה. האנשים שרגילים היו להתרחץ בבריכה עומדים במגרש הטניס. המנצח מרבה להתעמל. טרודה אינה אומרת עוד כמה הם שחופים, כמה רזים. היא מספרת על ילדותה בפולין. בגלל תשוקה של מה בכך ברחה מהבית. ההורים לא מחלו לה. שנים לא דיברה על כך. ומשדיברה היה מרתין אומר, את עדיין שקועה שם בהרים. עכשיו יושב מרתין ותמה: מֶלוֹדיָה לקוֹלה. כאילו לא היו אלה זיכרונות אלא ניגון המחַיה את פניה. אף זאת אמרה: אם אלהים רוצה, שב אדם אל עיר מולדתו.

האם ימחלו לי. שאלה זו חוזרת עתה לסירוגין, בין ארוחה לארוחה. לאחר מכן שבה טרודה אל החלון או מדפדפת בז’ורנאל. ופעם אף אמרה: “הלנה תחזור, אני בטוחה שהיא תחזור.”

פרופסור פוסהולט מניח את ספרו. בשעתו היו ההרצאות שנשא בחוג העיוני מעוררות מחלוקת. הוא שכינה את תיאודור הרצל פיליטוניסט שמתימר להיות משיח, ואת עוזריו כינה עסקנים שנרתמו בעגלת הזהב. גם מרתין בובר לא יצא חף מלפניו. הוא שכינה אותו ספק נביא ספק פרופסור. אם ראוי אדם לתואר יהודי גדול הרי זה קארל קראוס: הוא חידש את הסאטירה. ועכשיו יושב פרופסור פוסהולט ומגיה את ספרו. כנגד מי יוצא הוא הפעם, כנגד הז’ורנאליסטים, כנגד הפיליטוניסטים, כנגד האמנות הקרויה יהודית, אולי זה ספר על הנס הרצל, בנו של תיאודור הרצל שהמיר את דתו. אולי ספר על הסאטירה, הצורה היחידה היפה לחיינו.

אותה שעה ישבה גברת צאוברבליט בחדרה. המדחום הראה 37.8°, ובליחה התפתלו סיבי דם עבים כתולעים. הכאבים גברו ונדדו מצלע לצלע. למות בשפיות דעת ולא לשוב לסאנאטוריום היתה החלטתה נחושה. המוות פסק להעסיק אותה, היא האמינה עתה בעולם הבא, פשוטו כמשמעו.

היא אהבה את הפרחים בגן הלוכסנבורגי, את הטיולים הקצרים, כל שקרוי באדנהיים: מבטים ומלים. סמיצקי לא מרפה מהכוס. מדבר גרמנית מעורבת במלים פולניות, וכל הזמן מספר על עיר מולדתו.

אמש ישבה גברת צאוברבליט וערכה מעין ראשי פרקים של צוואה:

(א) את הבתים בוינה – לליאון סמיצקי.

(ב) ניירות הערך להמשך קיומו של הפסטיבל כאן בבאדנהיים או בפולין. הכל על פי שיקול דעתו של דוקטור פאפנהיים.

(ג) תכשיטים – לינוקא, לחינוכו המוזיקאלי.

(ד) מזומנים – לתאומים.

(ה) המלתחה – לסאלי וגרטי.

(ו) כלי הבית – לרב המלצרים.

(ז) הגופה לא תישרף. דוקטור פאפנהיים יאמר קדיש.

היא שמה את פיסת הנייר במגירה. הטמפרטורה טיפסה לאט. הנוהג לרשום כל תנודה בטמפרטורה, נוהג שהיא התרגלה אליו בסאנאטוריום, נוהג שהיה לה לזרא, היה עתה הסוד שבינה לבין עצמה. רושמת היתה וצוחקת, כלהרגל שקשה להיגמל ממנו.

הרבה מכתבים כתבה. לא שכחה את האומנת הזקנה ושלחה לה סכום למחייתה, אך יותר מכל אהבה את המלודיה החולה של סמיצקי. כמו לא היתה זו היכרות של ימים אלא של שנים אין ספור. הרבה ותיקים לא באו השנה. כולם חביבים היו בעיניה, אפילו מיצי.

אם מנדלבאום יבגוד בנו נזמין את קראוס, הכל על חשבוני, רק אַל עצבות דוקטור פאפנהיים, אַל עצבות. סמיצקי שתה והיא לא אמרה לו אל תשתה. היא אהבה אותו ואת שיכרותו.

 

יח    🔗

האור עמד מזרום. איזו קפיאה הקרובה לקשב. צל כתום, לא מקומי, מכרסם בחשאי את עלי הגראניום. הלחות המרירה, הלחות הסמויה, נספגת בסככת המטפסים. פאפנהיים דואג לנגנים. קונה להם שוקולדה ועוגות קרם. הנגנים כנועים מרוב טובה. תמו המריבות. עכשיו האור הזה המסתנן מבעד לעבים ומאיר את המרפסת הרחבה. אהבתו של דוקטור שוץ שוב אינה קלה כבימים עברו. הצל הכתום נח עתה עליו ועל אהובתו. הגימנזיסטית מתחפרת אל תוך מעילו הקיצי כחוששת מפירוד פתע.

בית הדואר נעול. אורות קרים מתרפסים על מדרגות השיש החלקות. השער ופיתוחיו הגוטיים מעלים משום מה על הדעת אנדרטה חרבה. אמש עמד דוקטור פאפנהיים ליד בית הדואר הסגור וצחק, הכל סגור.

בשעה שדוקטור פאפנהיים עמד ליד מדרגות בית הדואר התנהל מאבק נואש בבית המרקחת. שני אנשים לא מקומיים התנפלו על ארון הרעל. מרתין נאבק עמהם, הוציא מידיהם את הצנצנות וקרא לעברם בקול, לא ארשה זאת. היו אלה שני אנשים רזים, שלפני ימים אחדים הגיעו לכאן, יאוש צונן על פניהם.

בלילה הופיעו כגנבים מנדלבאום והשלישיה שלו. פאפנהיים הוריד אותם אל הדיוטה התחתונה והביא תה.

“מה אירע.”

“קיבלנו העברה,” אמר מנדלבאום.

“ביקשתם.”

“מובן שביקשנו. בחור צעיר, קצין זוטר, כבר העביר את המסמכים לכאן. הסברנו לו כי עלינו להגיע לפסטיבל. הוא צחק והירשה. מה אתה אומר, הסתבכנו.”

“נפלא, אמר פאפנהיים, לא פיללתי. אתם צריכים לנוח.”

בעיר הנופש רייזנבך לכד אותם ההסגר. תחילה נראה הענין כבדיחה, אך חיש נסתבר כי היעילות האוסטרית אינה פחותה מהיעילות הגרמנית. המקומיים נשלחו לבתיהם ועל היהודים, כן היהודים, פשוטו כמשמעו, הוטל ההסגר. מנדלבאום שיגר מכתבים אל האקדמיה, אך מענה לא בא. לולא הקצין הזוטר לא היה יוצא משם. קצת יוזמה, היהודים הרי הצטיינו תמיד ביוזמה, לא כך מקובל לומר, דוקטור פאפנהיים, התבדח מנדלבאום.

דוקטור פאפנהיים שמח ואץ להזעיק את רב המלצרים. רב המלצרים בא ועמד נרעש, כמו נקרא לארח את הקיסר פראנץ יוזף ירום הודו.

שנים ניסה דוקטור פאפנהיים להביאו לכאן. הזמן נקף והוא לא נענה; דוקטור פאפנהיים התגאה לעתים בהבטחותיו וראה בהן אות חיבה ותקווה לעתיד; בשנה האחרונה עלה בידו להבקיע את החומה והוא נתקבל אצלו במשרדו, באקדמיה. ואז הבטיח האמן כי בקיץ יבוא. דוקטור פאפנהיים לא האמין למישמע אוזניו. ועכשיו יושב האמן הגדול בבאדנהיים. ספק אם רצה לבוא. על כל פנים עכשיו הוא כאן, אין להכחיש שהוא כאן.

“רק יהודים.” התענין מנדלבאום במין קלות, כאילו לא היה זה מנדלבאום.

“המשרתות ברחו, אבל רב המלצרים, תודה לאל, יהודי מבטן ומלידה, גם מלצרית אחת.”

“ובכן הכל כשר,” התבדח.

רב המלצרים הירשה לעצמו לומר: “כאן בבאדנהיים יש למאסטרו מעריצים רבים.”

לאחר מכן ערכו סיור מקיף. מנדלבאום התפעל. אמר כי באדנהיים יפה מרייזנבך ובהרבה. אילו ידע זאת היה נענה מזמן. אין אדם יודע היכן טמון היופי האמיתי והיכן יושבים מעריציו. לאחר הסיור ישבו בסאלון ומנדלבאום הצטחק פתע: “האקדמיה אינה עונה למכתבַי. אתם שומעים, האקדמיה אינה עונה לנשיאה. היא מתכחשת למייסדה, כלום אין זה מקור למחשבה.”

“הם עוד יצטערו,” אמר דוקטור פאפנהיים.

דוקטור פאפנהיים יושב ומסביר: “קהל הנופשים כאן סימפטי ביותר. והשנה, בגלל ההסגר, האווירה אינטימית. אם יואיל המאסטרו להופיע תהיה זו חווית חיינו.”

“אני, אני רק יהודי, רק מִספר, רק תיק. לולא הקצין הזוטר הייתי נרקב ברייזנבך. אתם מתגעגעים עלי, כלום רב אני או חזן.”

“אתה המאסטרו שלנו, אין לנו אחר. אין אנו רוצים באחר.”

“אנחנו,” אמר מנדלבאום. ופנה אל השלישיה, “אנחנו נהיה כליזמרים בחתונות יהודיות; האקדמיה אינה עונה לנשיאה, אינה עונה למכתבים רשומים, אינה עונה למכתבי אכספרס. אנחנו נהיה כליזמרים.”

הנגנים המגושמים עמדו בצד ולא הוציאו הגה מפיהם. האמן הגדול הטיל עליהם מורא. הם ישבו צפופים כעופות מאולפים ועקבו אחר תנועותיו. גם המנצח התבונן בו כמשותק. הנסיכה מילבוים, שהכירה את כל אמני וינה הגדולים ושמעה על בואו ירדה ממקום מושבה ואמרה: “פרופסור מנדלבאום, גם פרופסור מנדלבאום נמצא עמנו.”

מנדלבאום קם ונשק את ידיה ואמר: “סוף סוף גילו את חרפתו ברבים.”

“ומה אומרת האקדמיה המלכותית.”

“לא עונה על מכתבי.”

“אני הייתי מנתקת את קשרי עמהם, אחת ולתמיד. ילמדו לקח, ילמדו נימוסים.”

דוקטור פאפנהיים לא חש בנוח, כמו התערבו כאן כוחות גדולים ממנו.

מנדלבאום סיפר על רייזנבך. הנסיכה האזינה לסיפור הגרוטסקי ואמרה: “הם יתנו את הדין.” ברק הגאוה הבזיק בעיניה.

“וכאן,” שאל מנדלבאום.

“מנוּון עד היסוד,” פסקה.

עוד באותו לילה הסתגר מנדלבאום בחדרו; צלילים נקיים, צלילים מלוטשים ניסרו את הדממה, פחד חדש נפל על האנשים: מנדלבאום.

 

יט    🔗

מהאופקים הצוננים לא סרה שמש הבדיל. מה המרחק מכאן לוינה, שאל מישהו כמושיט את מחשבותיו הרפות. אני מניח כמאתיים קילומטר, לא יותר. היו אלו מלים ששטו עתה בחלל כעורבים עייפים. למטה, במטבח, הכינו את פשטידת התפוחים האהובה. הריח המתוק נפוץ במרפסת.

“למה לא נלך לבקש ויזה.” אמר אחד הנגנים שבנעוריו רגיל היה לנוד.

“ואם תהיה ויזה בידך, לאן תסע,” האיש השתתק כאילו נשאל שאלה מביכה. המנצח הניח את הקלפים ואמר: “מצידי, הריני מוכן לנסוע לכל מקום.”

מרתין הוציא את בגדי החורף וריח הנאפטאלין נפוץ על פני הבית. חלום פולין הרגיע את טרודה. מרתין יושב ומבטיח לה כי שם יהיה טוב. באנו מפולין ועכשיו צריכים לחזור לפולין. מי שהיה שם צריך לחזור לשם. איזו נגינה לקולו.

כמה אנשים מרוגזים עמדו ליד הטלפון הכבוי וחרפו את הביורוקרטיה שפתע, בלא כל הודעה מוקדמת, ניתקה אותם מיקיריהם. סדר, מררו הם, סדר. אחדים לא התעצלו וכתבו מכתבים ארוכים ומפורטים וסיפרו על כל התלאות שנגרמו להם עקב הניתוק. הם תבעו פיצויים מחברות הנסיעה, מכל הרשויות שהביאו אותם לכאן. היו אלה כמובן הטחות שווא. כל הקווים נותקו, הדואר נסגר. המשרתות ברחו מהבתים כמִשרפה. העיר התחילה לחיות את חייה בתוך עצמה.

“מה יעשו בנו שם בפולין,” שאל אחד הנגנים.

“מה פירוש, נגן תהיה, כפי שהיית כל השנים,” השיב לו חברו שישב לידו מנומנם.

“אם כן לשם מה הטלטול הזה.”

“מחוייב המציאות,” מצא חברו מלה להלום.

“הרוג אותי, אינני מבין, השכל הישר שבי אינו מבין.”

“ובכן, המת את השכל הישר שבך ותתחיל להבין.”

הבתים הלכו ונתמלאו דממה. המטפסים הצנומים גדלו פרא. האקאציות לא פוסקות לפרוח. סתיו ואביב מזוּגים במזיגה משונה. בלילה אין אוויר לנשימה. סמיצקי אינו מרפה מהבקבוק. שותה כאיכר, מערב פולנית ביידיש. דומה מכל לשונותיו לא נשתיירה לו אלא לשון נעורים זו.

“למה אתה שותה כל כך הרבה, יקירי,” שואלת גברת צאוברבליט ברַכּות.

“אדם חוזר הביתה וצריך להיות שמח.”

“קר שם, קר שם באמת.”

“כן, אבל זהו קור בריא, שקוף, קור שיש בו תוחלת.”

תמו ההרשמות. במחלקה הסאניטארית יושבים עתה הפקידים ושותים תה. את שמוטל היה עליהם לעשות עשו. עכשיו הם מחכים להוראות.

אך ברחובות לא תמו ההפתעות. לפני ימים אחדים עמד ליד בית הדואר אזרח של באדנהיים, רב סרן היה במלחמת העולם הראשונה, ושאל כדרך שודאי רגיל היה לשאול בצבא, למה סגור בית הדואר. ודוקטור פאפנהיים שמפני הרגליו בא יום יום לבית הדואר הסגור, השיב, אולי שלא בזהירות, כי העיר נתונה בהסגר.

“אינני מבין, אמר הרב הסרן, יש כאן מגיפה.”

“מגיפה יהודית.”

“כלום מבקש אתה להתל בי.”

“אין זו מהתלה, הניסה לצאת.” האיש הסב את ראשו ומבטו הצר והמתכתי, שרגיל להקיף מפות ושדות, נתמקד עתה בקומתו הנמוכה של דוקטור פאפנהיים, כמו עומד לנזוף בו או לשלח אותו מעל פניו.

“לא נרשם במחלקה הסאניטארית,” הוסיף פאפנהיים להציק.

יומיים נאבק במחלקה הסאניטארית. חירף את היהודים וחירף את הביורוקרטיה. הטיל אימה ברחובותיה השוממים של העיר. לבסוף ירה בראשו. דוקטור לנגמן שלא סר מהחלון אמר לעצמו: חייבים להודות, היהודים הם עם מכוער. איני מוצא בהם כל תועלת.

אותה שעה הניח המנצח את הקלפים ושאל: “אתה זוכר משהו מהבית.”

“מאיזה בית.” אמר הנגן בלומנטל, איש תמים שכל ימי חייו עברו עליו במין בהייה ממושכת. בשעתו כשהתזמורת היתה צעירה היה המנצח מתעמר בו. אך דבר לא הועיל. הוא נשאר כבוש בתוך נימנומו.

“מביתך היהודי.”

“שום דבר.”

“הורי,” אמר המנצח, “התנצרו, לעזאזל.”

“ובכן הנח הכל ושוב לך לוינה.”

“יקירי, אני מופיע במקום מכובד במחלקה הסאניטארית.”

“מה רוצים מאיתנו.”

“קשה להבין,” אמר המנצח, כמו הניחו לפניו פארטיטורה מסובכת. “אם נכונה השמועה שאנו עוברים לפולין, הרי צריכים להתחיל ללמוד. אני איני יודע שום דבר.”

“בגילנו, הראש הסתייד במקצת, לא כן.”

“לא יועיל דבר. נצטרך ללמוד פולנית.”

“כך הוא מתאר לעצמו את הענין.”

 

כ    🔗

והימים שבאו לאחר מכן שקטים היו. הקונדיטוריה נסגרה, והמטפסים השתרגו באין מפריע על התריסים הירוקים. גם בבַר לא הגישו עוד משקאות. הדגים באקוואריום גדלו והשמינו. אלמלא ריחות הטבק החריפים שנשתיירו דחוסים היה הבר דומה למועדון צנוע שבו מחליפים רשמים.

דוקטור פאפנהיים החליט לערוך סדר במגירתו וקרע בזה אחר זה: תיקים, קורספונדנציה ישנה, חוזים וקונטרסי תעמולה, ועוד מיני ניירות שמילאו את חדרו עד מחנק. לאחר שהשלים את הביעור יצא לטייל עם סאלי וגרטי. סאלי לבושה היתה שמלת תחרה שהביא לה הגראף הזקן מונציה, גרטי לבשה קצרות.

“נצא,” אמר הדוקטור פאפנהיים, “את שלי עשיתי כבר היום.”

בפתח הקונדיטוריה עמד, לבוש בחליפתו הכחולה, האופה הקשיש. השנים במחיצתו של בעל הקונדיטוריה המיתו בו כל רצון משלו. עילגות בהתה בפניו הארוכים.

“מתכוננים,” שאל דוקטור פאפנהיים.

לשמע השאלה התקרב הקשיש ואמר: “אני נכון.”

“אין מה למהר, יש עדיין זמן.”

“רציתי לשאול את כבודו,” אמר האופה בהכנעה רבה, “כיצד תבוצע ההעברה.”

“ברכבת. הנסיעה ברכבת מלבבת, לא כן.”

השנים הרבות במאפיה הסגורה לא כפפו את קומתו האיכרית. דומה היה לאיכר שאת בנותיו השיא מכבר ועתה אין לו בעולמו אלא פנאי וזיכרונות.

“תורשה לי שאלה אישית.” אמר האופה, “שלושים שנה עבדתי ברציפות כאן. האם תוכר הפנסיה גם שם.”

“הכל יעבור לשם,” אמר פאפנהיים. “בני אדם לא יקופחו.”

“תארתי לעצמי,” אמר האופה.

הם התקדמו. הערמונים השירו עליהם. וריקוּת שאין בה קול בהתה בכיכר. שנִים בבאדנהיים. מעולם לא היה לו זמן משלו. תמיד שבוי בידי הקאפריזות של האמנים, חש פאפנהיים לראשונה כי הנה הזמן שלו הוא. “רוצה הייתי לשוב אל המחקר,” אמר בלא כל הקשר.

“ואנו, מה נעשה,” אמרה סאלי.

“מה היית מציע אתה, דוקטור פאפנהיים.”

“אני יכולה לתאר לעצמי כי בערב נוכל לעבור קורס השתלמות. מה דעתך. בכל עיר גדולה קיימים קורסי השתלמות בערב. בוינה היו בשעתו מודיעים על קורסי השתלמות בערב.” אמרה סאלי.

“ודאי,” אמר דוקטור פאפנהיים.

בגינתה של הנסיכה סַאלפינה פרחו השושנים במין פראות כניזונות מסלק רקוב. הבית עמד ריק. בשערו, שער העץ, לא נשמע קול נביחתו של הכלב. בשנה האחרונה לא התערבה הנסיכה בחייה הפעילים של באדנהיים. היא העדיפה לגור בוינה. והבית הקטן, המטופח, איבד את הדרו, אבל לא את סודו. תחילה התלהבה גם היא מהתאומים, אלא שערב אחד, בלא כל סיבה סבירה, נטשה את באדנהיים. לימים נתקבל מכתב ארוך, מלא רוגז, ובו שיטחה את כל טענותיה כנגד התאומים. דוקטור פאפנהיים שב והגן על כבודם.

“למה היא כועסת עלינו,” שאלה סאלי.

“אינני יודע. אילו ידעתי,” שיטח פאפנהיים את ידיו.

“הרי יכולנו לצאת מכאן ביחד. כלום לא היה זה יפה לצאת ביחד.”

“הנסיכה סאלפינה אוהבת מאד את האמנות הסלאבית. היא למדה בברלין,” אמרה גרטי ונבוכה מהמשפט שהשמיעה.

“ידיעותיה באמנות הסלאבית העתיקה יסודיות ביותר,” אמר פאפנהיים.

“כלום לא נוכל לכתוב לה.”

“אני,” אמר פאפנהיים, “כתבתי לה באריכות אך היא לא השיבה.”

שעה ארוכה טיילו. פאפנהיים היה במצב רוח טוב וסיפר להן על לימודיו בדרזדן. דרזדן היא עיר יפה אך וינה יפה יותר. מי שנולד בוינה קשה לו לגור במקום אחר. ובשובם מצאו את הינוקא בוכה. אני רוצה לחזור הביתה. סאלי הביאה לו בונבוניירה ורודה, אך הילד לא פסק. ומשלא הועילה הבונבוניירה קמה והכריזה גרטי בקול: “אני קונה לך רכבת חשמלית, רכבת חשמלית על פסים.”

הילד נרגע. וגרטי ישבה וסיפרה כי וַרשה היא עיר גדולה, עיר שיש בה הרבה חנויות צעצועים. אך יגיעו לוַרשה, תקנה לו רכבת חשמלית. הילד שאל הרבה פרטים וגרטי הכבירה מלים: ורשה היא בירת פולין הגדולה, ובורשה יש הכל.

 

כא    🔗

ושוב הסתננו לכאן כמה מכתבים תועים והעלו מתהום הנשייה עולם שכוח. אחד המחזרים הישנים של מיצי שיגר לה גלויה מצוירת ובה כמה מלים מחניפות. מיצי בכתה. סאלו עמד לידה ופייס אותה באומרו, כי אל לו לאדם ליחס חשיבות ייתרה למלה הכתובה, אך פיוסיו לא הועילו, היא בכתה כנערה.

המנצח קיבל את חשבון הבאנק. הוא הסתגר בחדרו והישווה. המניות עלו.

גם קארל קיבל מכתב מבנו בכורו. הבן סיפר באריכות ובלשון רגישה על נסיונותיו החדשים בבית הספר לקצינים. הוא נרשם, עבר את בחינות הכניסה, ועתה הרי הוא עושה את צעדיו הראשונים. באשר לעיון כבר זכה בשני ציונים טובים, גם בעבודה המעשית אינו מפגר. הוא מרבה לאכול כרוב ונקניקיות, שותה בירה, מתעמל, ובקרוב יצא למסע הראשון. הופעתו אתלטית. ובין היתר שילב כמה מיני לשון השגורים בבית הספר. כבר זכה לכינוי גרוגרת על שהשכיל לעבור את קורות המכשולים בלא שמעד. קארל הראה את המכתב ללוטי. לוטי קראה ואמרה כי סגנונו של הנער הוא ללא רבב. והאב שכח רגע את רוגזו. הגאווה מילאה את לבו.

“הרי הוא רגיש מאוד, כיצד יוכל לעמוד בכל הבהמיות הזו.”

“כלום אינך רואה, לנער יש כבר הבחנות משלו.” משפט זה שנאמר בקול מתון וחסר פניות, השיב פתע ללבו של קארל את האמונה כי בנו האהוב לא אבד לו.

שוץ לא קיבל מכתב. הגימנאזיסטית רבצה עתה על המרפסת וספגה אל גופה את השמש הממוזגה. היא היתה כנוסה עם עצמה ועם עוברה. לשווא ניסה שוץ לדובב אותה. דומה כל העניינים שהיו ביניהם מוצו עד תום. היא אהבה את השמש יותר מכל. שוץ היה עתה מחוצה לה. המלים הלכו ונתמעטו ביניהם. מוזר, הוא לא הבין זאת.

והמכתבים הבודדים הפיחו איזה יאוש צונן. דומה רק עתה כמו הבינו האנשים מה מתרחש כאן. הטלפון, הטלפון – נשמעו כמה קריאות קולניות.

בימים האחרונים המה בית המרקחת ככוורת. האנשים קנו תרופות ללא הבחן. מרתין שמח, אלא שלאט לאט הסתבר לו שאין אלו קניות בעלמא. האנשים מצטיידים בכמויות סם ניכרות. הוא נבהל וסגר את הדלתות. האנשים התחננו, פתח פתח, ומשלא הועילו התחנונים החל אותו מצור תקיף של מבטים שלבסוף הסתיים בַפריצה.

הגעגועים מעבירים את האנשים על דעתם. הם עומדים ליד השער ושואלים: מתי, מתי נצא.

“מה רע כאן,” אומר הזקיף, “לא אימונים ולא שמירות.”

הם שאלו כפי שישאל החולה על מחלתו. הרופא, בסופו של דבר, אינו מרבה בהסברים. אולי יודעת משהו האחות המעשית.

אמנים לא באו. דוקטור פאפנהיים יוצא יום יום אל השער. כל עוד אין האנסאמבל שלם לא תבוא הגאולה. משלימים אנו אחד את השני. וכל עוד חסר אחד מאיתנו לא תבוא השלמות על תיקונה. וזו היתה נקודת היאוש שלו.

וברגע שהיאוש כמעט וקנה לו שביתה במקום קמה גברת צאוברבליט והודיעה, כי התאומים יעמדו בערב על הבמה.

התאומים גבהו ודומים לשני נערים רזים, ספק אתלטים ספק רקדנים. וברגע שעלו על הבמה היה לרזונם כוח קסם של מושלים. הם משלו במלים באופן שלא ניכר כי מלים הן, הבעתם היתה גמישה ובלא מגע כלל.

שעה תמימה עמדו על הבמה בריכוז נפלא. ובתום השעה כבר עשו המלים בלעדיהן, התעופפו כציפרים אחוזות באש.

“הם עשו זאת. אמרתי לכם שהם יעשו זאת,” אמר דוקטור פאפנהיים. דמעות ניקוו בעיניו. סאלי חשה להביא לימונדה. לאחר ההופעה סרה הרצינות מעל פניהם של התאומים. דומים היו עתה לשני נערים שחזרו ממיגרש תחרויות, שבעי רצון אך ריקים במקצת. הם סיפרו בדיחות והאנשים צחקו. הנסיכה מילבוים לא ירדה לראות את הפלא. איבתה היתה ארסית. לפני ימים אחדים עמדה כאן והכריזה, כי היא עוד תחשוף כמה פרשות כעורות. את פאפנהיים כינתה נוכל בינלאומי. היא הסתגרה בחדרה וכתבה מכתבים ארוכים ומפורטים בהם סיפרה על הלצים, על האוסטיודן שהשתלטו על באדנהיים ומזהמים כל פיסת תרבות אמיתית.

 

כב    🔗

משאית המזון לא הגיעה ובעל בית המלון פתח את מחסן המלאי. רב המלצרים עמד בפתח המחסן והאיר בפנס את האפילה. רטט הלך על אצבעותיו, כמו הראו לו את גנזי העולם הבא. היה זה חדר רחב מלא ריחות עתיקים. דממה דקה, המצויה אך במקומות אטומים עמדה כאן כקרושה.

“מכאן,” שאל רב המלצרים בחרדה.

“כן,” אמר בעל המלון במין חיוך שאין אחריו חרטה עוד.

רב המלצרים היה שמח כאילו העלו אותו בדרגה.

ובמלון נפוצו עתה ריחות בשומים של ליקרים, שוקולדות שוויצאריות, יינות צרפתיים, אגוזי פקאן, ושימורי אפרסקים מן הנוסח העדין ביותר. האנשים ישבו ליד השולחנות וזללו בהנאה שקטה.

“את הימים כאן נזכור לעולמים,” עלץ הנגן צימבלמן.

“עוד נשלם טבין ותקילין,” אמר המנצח.

גם התאומים ירדו ממקום התבודדותם לטעום מן המאכלים החדשים. הם רזו מאוד. מעיליהם הלבנים היו רחבים על כתפיהם הצרות. מה דומים נהיו.

סאלי שאלה: “מה שלום האמנים.”

ורב המלצרים שמח ואמר: “טוב לראות את האמנים בתוכנו.” התאומים נראו עתה כשני נערים בני טובים. הם צחקו ושאלו פרטים, ורב המלצרים טרח להסביר להם פרק בגאסטרונומיה צרפתית, כי אכן חסיד מושבע הוא של הטעם הצרפתי, כל השנים ביקש לעקור מכאן את הקטורת האוסטרית.

הערב בא. הינוקא שר את שיר הערש הנודע, צימוקים ושקדים. בשבועות האחרונים שרוי היה במרה שחורה וסירב לשיר. לא אחת דיבר עמו פאפנהיים, אך הילד לא נתפייס, מרוּגז היה ועצוב. וזו היתה שעתו הגדולה של רב המלצרים. הוא ביטא את שמות המאכלים הצרפתיים כלש את ההברות, כאילו לא מדובר בדליקאטסן, אלא ביצורים שיש להתיחס אליהם בחיבה.

אל פניהן של סאלי וגרטי שבה ההבעה המוּכרת, זו של ימים שהיו צעירות, עוסקות בשידול בצורה אלגאנטית. סוף הקיץ הפליא ביופיו, ומן המרפסת נראתה באדנהיים כמרבד משובץ אורות זהב. ידיעות חדשות לא נרשמו על לוח המודעות. המנצח לא האיץ בנגנים. המלצרית, בת התערובת, ישבה בין האורחים, לבושה שמלה כחולה ומין חיוך סקפטי תלוי על שפתיה. מרתין טיפל בה במסירות והיא הבריאה. רב המלצרים פינק אותה בדליקאטסן ובמלים חמות.

והיתה מין רווחה מוזרה. האנשים הירבו לנמנם בכורסאות. סאלו ישב ליד המנצח ואמר כי הוא נהנה מאד מהשהות כאן. אין טעם לדחוק את הקץ. גם בעל המלון לא יתרושש; המנצח רטן ואמר כי אין זה הגון כלל, אך סאלו שב והתעמר בו ואמר, כי נהנה מאד מהאי־סדר הזה, כל פורענות מביאה תמיד איזו תוספת קטנה. היוקר האמיר בשנים האחרונות. הפירמה מתעשרת והוא תמיד בפיגורים. מה רע כאן. אני ספון במלון, אני שומע מוזיקה, החברה נעימה למדי; אדרבא יעשה את החשבון הכולל. המנצח התרעם בלבו על המלים ועל הטון, אך לא אמר דבר.

ולפתע נפלה איזו חולשת דעת על האנשים. רב המלצרים עבר משולחן לשולחן והכריז: “ספק אם יזדמן לי עוד להציע לפניכם מעדנים כאלה.” דמעות היו בעיניו. אך האנשים לא נגעו במעדנים. הם התבוננו עתה באקוואריום המואר ובתמונת השֶׁמֶן שלידו. בעל המלון עמד בפתח ולא הוציא הגה מפיו.

מנדלבאום עינה עתה את השלישיה שלו ללא רחם. הוא רטן, איים, היכה באגרופיו על השולחן. באולם הדומם זה נשמע כפורענות איומה. הגימנאזיסטית אמרה לפתע: “צריכים לעלות ולהציל אותם. מנדלבאום מתעלל בהם כסאדיסט.” איש לא קם. האנשים שקועים היו בהתבוננותם, ולא משו. גם למראה ספלוני הקפה לא התנערו, ואז קמה הגימנאזיסטית על רגליה ואמרה, כי חברה זו מאוסה עליה. למעלה מענה סאדיסט אנשים חפים, וכאן יושבים ושותקים.

 

כג    🔗

ולקינוח העונה הגישו יין תפוחים זהוב, משקה עדין המעלה תמיד איזו מלאנכוליה דקה. רב המלצרים גֵאֶה על משקה זה, המצאתו. כרגיל בשעה זו אורזים מזוודות, נפרדים מידידים, סוקרים מהמרפסת את באדנהיים ולמחרת יוצאים.

הפעם היה ליין התפוחים הזהוב, שרב המלצרים הגישוֹ ברוב כוונה, איזה טעם צח, סחרחר במקצת. האנשים לגמו לאט מתוך הקנקנים הכפריים, בהנאה זרה.

בשעה זו יֵשב דוקטור פאפנהיים ויסכם לעצמו מה שקרוי לקחי העונה: הנגנים הפוחזים, הגירעון הארור, וכל אותם תקלות קטנות וגדולות שהשביתו את שמחתו. השנה נפוג הצער הזה כליל. הוא לא התרעם על איש. חיבה מִלאה את לבו. הוא רצה לקום ולהודות לאנשים על האמון, על היחס, על שיתוף הפעולה, לשוב ולהעלות את שמם של האמנים שלא הגיעו הפעם, לומר מלים בשבחם; ולהסביר כי מעתה שוב לא יהיה הפרש, לא הפרש זמן ולא הפרש מקום, בין באדנהיים ווינה, בין מקומיים ורחוקים. הכל מעתה יהיה באדנהיים, אם כאן ואם במקום אחר.

ובעוד המלים דוהרות במוחו ניצב בעל המלון בפתח ואמר, כי הוא מבקש מחילה מהקהל על אי הסדרים, ייתכן וגם לו יש חלק באשמה ועל חלק זה, על כל פנים, הוא מבקש מחילה. שקט היה בקולו כמו הגה את המלים בסרגל.

רגע היתה המרפסת כהלומה. גברת צאוברבליט קמה ואמרה, כי אל לו לבעל המלון ליחס לעצמו אשמה כלשהי. כל שנה היה כאן חג וגם השנה.

רב המלצרים הוסיף ומזג. על המרפסת היה קריר, ואנשים עטפו את רגליהם בשמיכות צמר. החמימות המוכרת משנים שבה ונרפדה. גם בעל המלון הצטרף ולגם. הוא נראה מבויש במקצת. ונדמה היה כי עוד מעט יקום מישהו ויאמר, כדרך שזה נשמע שנים, לארוז ילדים, לארוז. אך איש לא קם. כמו קפא הרגע על עומדו.

השמש האירה את המרפסת ואת פניהם של האנשים. מרתין ישב בחוץ, בכסא נוח טרודה לידו, הם לא דיברו ביניהם, כמו לא אירע דבר. בדשא רבצו הנגנים. דומה יהיה כי בעוד רגע יקרא המנצח: לעלות חברה, לעלות וללבוש את המדים. אך דבר לא זע. רב המלצרים הוסיף ומזג אל תוך הקנקנים הכפריים, שמשום מה נראו עתה כבדים, כעשויים מתכת. שוץ עטף את הגימנאזיסטית בשתי שמיכות נוספות. השמש הלכה והעריבה בשַיְרה אחריה אור ארוך, צונן.

“למה לא תשתי,” האיץ בה שוץ, “אַת מעליבה את רב המלצרים. זוהי גאותו.” הגימנאזיסטית קמה באי רצון ולגמה גמיעה ארוכה. שקיפוּת היתה בפניה עד כי אפשר היה לראות ברור את התנועה הטוחנת של הלסתות.

והצטרפו אל החבורה סאלי וגרטי וישבו ליד הינוקא. הינוקא היה במצב רוח טוב ושאל לשמן, ופאפנהיים אמר כי הינוקא אינו דובר גרמנית, אך הינוקא כנראה הבין כוונותיהן: הן הפצירו בו לשיר. הינוקא שאל אם הן לומדות באוניברסיטה, והן צחקו בקול.

אפילו קארל היה רגוע. הוא עלע קנקן אחר קנקן, אך המשקה לא שיכר אותו. הוא נראה מרוצה: “האין זה נעים כאן,” פנה ללוטי כדרך שאמר פעם.

“נעים מאוד,” אמרה לוטי.

האפילה ירדה והמלים נמעטו, פניה של הגימנאזיסטית הלכו ונהיו שקופים יותר. שום פחד או חרטה לא ניכרו בעיניה. כאילו לא היתה גימנאזיסטית שברחה מהגימנאסיה, אלא נערה שידעה תענוגות ואכזבות; היא התכרבלה בתוך השמיכות כמי שלמד לחבב דוממים.

מה אירע לילדה, שאלו המבטים. דומה גם המאהב עצמו – אותה שאלה תלויה היתה במבטו.

ושעה רבה הקיפו המבטים את פניה. אך הפנים לא גילו כל סוד, כמו האיר מתוכם איזה אור חולה. לאחר מכן כבה גם האור ופניה היו צוננים.

“כלום לא נצא הערב לטייל,” שאל שוץ.

“לאן,” אמרה, כמו לא היתה זו שאלה אלא קביעה קשה.

 

כד    🔗

הלילות היו עתה גבוהים ושקופים. המלון המה מוזיקה. אפילו הנגנים המגושמים מתאמנים. לא יאמרו עוד: אינכם מתאמנים. מעולם לא נשמע בבאדנהיים ריכוז צלילים כזה.

“האין זה ערב לאוזן,” תמה דוקטור פאפנהיים.

“הם מוציאים אותי מדעתי,” רטנה מיצי.

“כלום נוכל להופיע בפולין לא מאומנים. מה יאמרו עלינו.”

הקיץ לא האיר פנים למיצי. לא מחזר, לא ידיד. זה מתאמן, זו מאוהבת, וזה עושה חשבון חסכונותיו. אפילו הנגנים המגושמים עושים מה שלא עשו כל השנים, מתאמנים. פוסהולט שקוע ראשו ורובו בהגות. היא בכתה. אנוכיותה הזעירה, שטיפחה ברוב נשיות, חרבה עליה, ובלא אנוכיות קטנה זו מה לה עולם זה. שוב פוסהולט, שוב ההגהות. וכך הרי יהיה תמיד. מה זה משנה כאן או בפולין. היה זה בכי מר. כל השנים כמו נצררו להכאיב.

“בעוד ימים ספורים ישתנה הכל. אנחנו עומדים בפני שינוי ראדיקאלי,” ניסח פאפנהיים את המשפט ברוב כוונה.

לפני עשר שנים היה פוסהולט דוצנט עילוי, חביב ומשחק טניס־שולחן. גם אז בגדה בו מיצי. אלא שאז חיפתה התהילה על הכל. פוסהולט הלך ושקע אל תוך מחקריו יותר ויותר, ובבאדנהיים הגיע עיונו לידי שיכרות מוחלטת. עשר שנים במחיצתו של פוסהולט לא שיירו בה שמץ תקווה, רק נצח של נכר.

“אותי מפחידה מאוד הנסיעה,” אמרה מיצי.

“אין מה לפחד,” אמר דוקטור פאפנהיים, “בפולין גרים הרבה יהודים, סוף כל סוף אדם צריך לשוב אל מקור מחצבתו.”

בעל הקונדיטוֹריה עמד בחוץ ורטן: “הם משגעים את העיר. פאפנהיים צריך להגר, לא אנחנו. מה רע עשינו. אמנים רעים לא הבאנו ואמנות פרברטית לא טיפחנו.”

“האין את מוצאת ענין במוזיקה,” שב פאפנהיים ושאל.

מיצי עמדה ככלי ריק, ומעיניה הצרות היבהב עתה פחד שאין לו תקנה: מה יהיה בפולין. שוב אותו דבר. פוסהולט במחקריו ואני בודדה לעצמי.

“זה יהיה שונה לחלוטין,” אמר פאפנהיים, “אין את יכולה לתאר לעצמך כמה שונה יהיה.”

סמיצקי הניח את הכלי ובא ועמד לידם ואמר: “אילו התאמנו כל השנים כפי שאנו מתאמנים עכשיו.”

“כלום מנדלבאום לא התאמן.”

“אינני מדבר על רבי אמנים, אבל אנחנו. בגיהנום יצלו אותנו.”

“השלישיה,” אמר פאפנהיים, “אין לנו, נדמה לי, להתבייש בה. גם התאומים עשו מלאכה נאמנה בחודשים האחרונים.”

הדליקאטסן אזלו. מוזר, האנשים לא רעבים, רק סיגריות. אילו היו סיגריות אפשר היה להאריך שבת. אך בלא סיגריות הרי זה סיגוף. וראה פלא: סאלי מצאה קופסת סיגריות וכולם נאספו ובאו לראות במו עיניהם. סאלי חילקה לכל אחד סיגריה. היה לילה שקוף וגבוה. הצלילים בקעו מהקומה העליונה. האנשים ישבו בכורסאות וינקו את העשן.

“הם לא מעשנים,” שאל מישהו.

“לא. תחילה מעשנים היו אך מנדלבאום אסר עליהם.”

“הם התגברו גם על זה.”

רב המלצרים לבש את חליפתו השחורה, המגוהצה, וישב כאחד האורחים. עכשיו אינו חייב בגינונים. עכשיו מותר לו לשבת כאחד האורחים ולשמוע מוזיקה. סאלו ינק את הסיגריה ברוב כוונה. כבר יומיים בלא סיגריה ובלא סיגריה מה טעם לחיים. “אני מוכן להפקיר את כל האש”ל שצברתי בשביל קופסת סיגריות," אמר סאלו.

“מה אתה שח,” אמר המנצח, “הרי זה סכום כביר.”

“ותשוקתי הקטנה, תשוקתי לסיגריה, כל כך פחותה בעיניו.”

“כלום אין הוא יכול להתאפק.”

“אינני עוד עבד הפירמה. הקאפריזות הקטנות שלי חשובות בעיני יותר מהפירמה. האש”ל לא יעוור את עיני. אלמלא הקאפריזות כבר הייתי עשיר, אבל אני בעל קאפריזות. הפירמה יכולה, אם רצונה בכך, לפטר אותי."

“יישב את דעתו, יישב,” אמר המנצח ברצינות יתר.

וסאלי סיפרה: “פישפשתי בארונות, כל כך הרבה בקבוקים, אני יכולה לפתוח פרפומריה, אבל סיגריות אין, ולפתע בין כל הבקבוקים בין כל הבשמים, קופסת סיגריות.”

סאלו לגם כנראה כוסית יתר. הוא חירף את הפירמה ואת פקידיה ואת מוצריה והבטיח לכל ששוב לא ישרת איש אלא את הקאפריזות הקטנות שלו. תוך כך שלף מכיס חזייתו את כל הקבלות ופיזר אותן על הריצפה. המנצח התכופף, אסף ולימלם: “האיש הרי יצא מדעתו.”

 

כה    🔗

למה לא לצאת החוצה. אלמלא האנשים המרוגזים אפשר היה לצאת אל הכיכר ולספוג את הקרירות הנעימה. השמש עדיין עומדת ברקיע, אבל האנשים המרוגזים דבקו אל המלים הישנות. הם מדשדשים בהן כבאביזר ישן שיצא מן השימוש. כיוון שלא נשתחררו מן המלים הישנות ומן הפחד הם משוטטים ומטִילים את צילם הרוגז. “לספורט הוא מטיף, לספורט,” מִלמל קארל ומתכוון הוא לדוקטור לנגמן. דוקטור לנגמן לא העלה על דל שפתיו את המלה הזו, אך קארל כנראה, לא שכח אותה שיחה קשה בגן מול הלשכה הסאניטארית. דומה שהוא מתכוון לקחת עמו את איבתו לכל מקום שיוגלה.

עניינים ישנים ושיחות שכוּחוֹת וקולות שנפלטו באקראי. דומה שדבר לא נפוג. הכל עומד כביום שנאמרו. האנשים מתרחקים זה מזה כמפני אויבים. והכיכר ריקה באין פוקד.

אחיו של הרב סרן לבש את מדי אחיו המת ומשוטט לאורך הרחוב הראשי, וכשהוא מתקרב לפתח המלון הוא צועק פנימה: “לצאת למיסדר. אני סופר עד עשר. רב סמל, היום תוציא אותם למגרש. שעתיים תרגילי־סדר, לאחר מכן מעבר מכשולים. יש ביקורת המפקד השבוע, אתה שומע.” סאלו מתגרה בו ואומר לו: “המפקד, החיילים בחזית.”

“עבור לדום, חצוף, עבור לדום.”

“המפקד,” אומר סאלו, “יש לנו מיסדר חולים. אנחנו משוחררים ממיסדר בוקר.”

“מיסדר בוקר קודם לכל.”

“לא משוחררים? רגע, אני הולך להגיד להם שהם לא משוחררים.”

“אני סופר עד עשר.”

“המפקד, ספור לאט.”

קארל מנסה להתיר עצמו מידיה הרפות של לוטי. לוטי מתחננת: הנח לו. אין הוא מתכוון ברצינות, הוא מטורף.

ערב אחד באו הזקיפים מהשער ואסרו אותו. הוא צרח, איים, אך היחוּס הישן לא הועיל. החיילים דחפו אותו. הוא הלך זקוף, כחייל.

לילות כבדים, סמיכים, ירדו על באדנהיים. הס מלהזכיר את המלה ספורט. קארל עומד בפתח ומצותת. דוקטור לנגמן הסתגר בקומה העליונה, הוא חושש ממבטיו של קארל. בעיגול מבטיו בוערת להבה כחולה.

אורות חדים, אורות ללא תכלת, מטפסים על הסורגים הכבדים של החלונות. מלים בלא גוף משוטטות באולם.

“אתה בא.”

“רגע, אני בא.”

“קח את המעיל, אני מחכה לך למטה.”

דומה, לא מלים של עכשיו אלא מלים של האביב, שמשום מה נשתיירו כאן ועדיין כתלויות על בלימה. “התוכניה, היש בידך התוכניה,” שואלת אשה, “התוכניה של הפסטיבל,” אך כשהיא מבחינה במבטו הזועם של קארל היא נסוגה ונאלמת, ואל האולם יורדת אותה דממה טעונה המרחיקה את האנשים אלה מאלה.

אילו אפשר היה לפתוח את המרפסת הקדמית. כלום אי אפשר לפתוח את המרפסת הקדמית. המרפסת הקידמית נסגרה מאליה. שיחי הגראנים גדלו כשיחי בר שמנים. אפלה יומית מנשבת שם בלא להשמיע איושוש.

“למה לא נצא,” אומרת לוטי.

“ואת הדגים, את הדגים באקוואריום נפקיר.”

“לא, חס ושלום,” אומרת לוטי.

“אנחנו לא יוּנקרים ולא פרוּסים. אנחנו מרחמים על הדגים הקטנים שבאקוואריום. כל עוד אנו חיים נרחם על הדגים הקטנים שבאקוואריום.”

“וודאי שנרחם,” אומרת לוטי.

“אם כן, למה את אומרת, נצא.”

גם הנגנים לא מעיזים לצאת מהחדרים. קארל מטיל את אימתו על כולם. רק לוטי אינה מפחדת ממנו. היא מדברת אליו בלחש ובמלים רפות וכל הזמן מלקטת פירורים במטבח בשביל הדגים באקוואריום. ובלילה עומד קארל בפנס ומאיר את המים.

טירופה של טרודה שקט עתה ומלא כוח. הפחד סר מעליה. היא ישנה בשקט, קולה מתון.

“עוד מעט ניסע לפולין והכל יהיה טוב.”

“וגם הלנה תחזור אלינו.”

“מובן.”

מרתין שואל כפי שישאל אדם באוֹב. מאז בזזו את בית המרקחת חרב עליו עולמו. הוא יושב בחדר ואינו יוצא. טרודה אומרת לעתים, למה אינך יוצא. כלום אין החוץ מענין אותך עוד. וכשטרודה מספרת על פולין אורות עיניה, והצער הולך ונימחה ממצחה. דומה איזה עור צעיר צמח על פניה. היא צוחקת.

ומרתין מרבה לשאול: היפים הנהרות בפולין.

וטרודה אינה חוסכת פרטים. אין ארץ יפה כפולין. אין אוויר צח כאוויר פולין.

“ויהודית. הרי אני לא דובר יהודית.”

“אין קל מללמוד יהודית. זוהי שפה פשוטה ויפה, גם פולנית היא שפה יפה.”

כוח בעיניה וכוח בקולה. מרתין עומד רפה לידה. חוליהּ נִספג בו, אך חוליו שלו בלא כוח, בלא שורשים. התוגה מקיפה אותו כבחישוקים. טרודה מתרעמת עליו ואומרת, “אם היתה בך אמונה היית שמח.”

וכשהערב מאפיל, היא מושכת פנימה אל תוך החדר את רחובותיה ההומים של לודז', את אמה, אחיה ואחיותיה, היא מדברת יידיש ופולנית לסירוגין. מרתין יושב ומקשיב לקולות הרבים, וכך, עד לשעות המאוחרות של הלילה. וכשהקולות מייגעים אותה היא אומרת לילה טוב, כאדם שנפרד מאנשים קרובים אל השינה.

 

כו    🔗

העיר מלאה אנשים זרים. צללי היער שבו אל העיר ונשתטחו על המרצפת של הכיכר הקיסרית. בסימטאות נושבים רוחות הרים וטחב. סאלי וגרטי עומדות בפתח ביתן ומגישות לזרים מרק בפינכות.

“מה זה כאן,” שואל איש כמו ניעור מתוך שנתו הטרופה.

“עיר הנופש באדנהיים, עיר הפסטיבלים המוזיקאליים.”

“היכן איפוא מתקיימים הקונצרטים.”

“באולם.”

לשמע המילים כמו שב האיש וקורם בשר.

לפנות ערב מתכנסים האנשים ליד הדיוטה הפתוחה של המלון ודוקטור פאפנהיים מספר להם. מה שונו פניו בחודשים האחרונים. על פולין הגדולה הוא מספר להם. על אותו עולם נפלא לשם אנו עומדים לעבור. כאן אין לנו עוד קיום. כאן התרוקן הכל.

רק לפני ימים אחדים ישבו בבתיהם החמים, עסקו בפראקטיקות פורחות. עתה יושבים כאן, בלא כסות. הכל נשמט מהם כבחלום רע. מישהו שואל פרטים על תנאי הדיור, תעסוקה, העברת מטבע זר, ואדם שאיבד את אשתו בדרך שואל אם אמנם הקדימה אשתו והגיעה כבר לפולין.

“האם נזכה לשמוע את התאומים,” מושיט מישהו את קולו מבעד לאפילה הדלילה.

סאלו שמח. שהותו כאן תעלה לחברה הון תועפות. הכל על חשבונם, גם הנסיעה לפולין. הנגנים אוהבים אותו וקוראים לו הסוכן. וסאלו, כיוון שרגיל במלים ושידולים, יושב בכורסה ומכביר בהן: אדם צריך להרחיב את אופקיו. מנעוריו אהב לשוטט. אתם צריכים להחתים את דוקטור פאפנהיים על טופס 101. כל מעביד יש לו טופס כזה. לנסוע כן, אבל לנסוע כפי שאני נוסע, על חשבון החברה.

“טופס 101, לא שמעתי מעולם,” אומר אחד הנגנים.

“שנים שאני משתמש בטופס זה, זהו טופס רשמי. חיש מהר גיליתי אותו. לא מעט הכנסה עקיפה הביא לי.”

אחד הזרים פלש פנימה ומאיים לרצוח את בעל המלון נפש. אוסטיוּדן, אתם אשמים. אני לא אשם בשום דבר. בעל המלון עומד לידו כאסיר. הוא צורח, ומניף אגרופיו. ומכיוון שהאיש אחוז טירוף ניגשים אליו אנשים ואומרים לו, כי אין זה כה נורא כפי שזה נראה. ועדת העירעורים ודאי תשחרר אותו.

הרי לכל ועדה יש ועדת עירעורים. אין ועדה יכולה לעשות כל העולה על רוחה. קיימת פרוצדורה. ואם הערכאה התחתונה שוגה במקצת באה הערכאה העליונה ומתקנת. אין אדם צריך לרגוז.

“אם כן, היכן שוכנת ועדת העירעורים,” מתרצה במקצת האיש.

“ודאי יודיעו, מן הדין שיודיעו.”

“אינני מבין,” אומר האיש, “מה פשעתי כי נישלו אותי מביתי. הגידו אתם, בבקשה.”

“לא בפשע המדובר, אלא באי הבנה. גם אנחנו, במידה מסויימת, סגורים בגלל אי הבנה.”

המלים פרוצדורה ועירעורים נתקבלו משום מה על לבו. נראה כי למד פעם משפטים. הוא נרגע במקצת. המגע עם המלים הישנות השיב לו את שפיות דעתו.

ומכיוון שבעל המלון ראה, כי המלים הישנות פועלות לטובה על רוחו הסועה של האיש, המשיך באותו טון שהחלו בו האנשים. ועדת העירעורים תתחיל ודאי בשמיעת העירעורים. יש לשער כי הרבה פגמים יתגלו בפרוצדורה חפוזה זו. משהו כנראה השתבש. בקומה העליונה יש מיטות פנויות. ינוח קמעה. מחר ודאי נדע יותר.

האיש היה נבוך, התבייש. “לא ידעתי,” אמר, “אני מבקש סליחה. לפתע נשלל ממני הכל. דחפו אותי לכאן בתואנה שיהודי אני. ודאי התכוונו לאוסטיוּדן. ואני הרי כמוכם, אוסטרי. אבותי? אינני יודע. ייתכן. מי יודע. מה חשוב מי היו אבותי.”

“אני מבקש מאוד את מחילתך,” פנה בקול רם אל בעל המלון.

בעל המלון חש לעזור לו כלאורח נכבד. הם עלו לקומה העליונה. “יִישן. עברו עליו ימים קשים,” אמר בעל המלון, "כאן פיז’אמה, כאן מגבת. והאיש כנזוף פשט את הסודר, הסיר את הנעליים, ואמר כדרך שאולי רגיל היה לומר לאשתו, “יואיל בטובו להעיר אותי השכם בבוקר.”

 

כז    🔗

ימים אפורים נמתחו על העיר. במלון פסקו להגיש ארוחות. האנשים עומדים בתור ליד האשנב לקבל את ארוחת הצהרים, מרק גריסין ולחם יבש. הנגנים פתחו את מזוודותיהם. ריח נשורת וריח דרכים מנשבים בפרוזדורים הארוכים.

לפתע הופיע ברחוב הרב הזקן. לפני שנים רבות הביאו אותו מהמזרח לבאדנהיים. שנים אחדות ניהל את בית הכנסת המקומי, לאמיתו של דבר את מושב הזקנים. משמתו הזקנים התרוקן המקום. הרב חלה בשיתוק. כאן בטוחים היו שנאסף יחד עם הזקנים.

בעל בית המלון עמד בפתח ואמר, יכנס אדוני, כאילו לא היה בעל בית המלון אלא שוער. שני נגנים העלו את העגלה. הרב האהיל על עיניו ווריד כחול פעם על מצחו הלבן.

“יהודים,” שאל הרב.

“יהודים,” אמר בעל בית המלון.

“ומיהו הרב שלכם,” שאל הרב.

“אתה, אתה הוא הרב שלנו.”

פניו של הרב הביעו איזו תמיהה קשה. זכרונו הזקן ניסה לבחון אם אין משטים בו.

“אולי ירשה לנו לכבד אותו במשקה.”

הרב קימץ את גבותיו: כשר.

בעל בית המלון השפיל את עיניו ולא השיב.

“כולם כאן יהודים,” התאושש הזקן. ניצוץ רחוק של עורמה הבזיק בעיניו.

“כולם, נדמה לי.”

“ומה אתם עושים.”

“לא כלום,” אמר בעל בית המלון וחייך.

סמיצקי בא לעזרתו של בעל בית המלון ואמר: “אנו מתכוננים לחזור לפולין.”

“מה,” אמר הרב ואימץ את שמיעתו.

“לחזור לפולין,” חזר ואמר סמיצקי.

למחר נתבררה במקצת החידה. אשה נוצריה, אשה רחמניה, טיפלה בו כל השנים, אך לפתע נטשה את הבית. ימים אחדים ניסה הרב להניע את עגלת הנכים, לבסוף עלה הדבר בידו.

הרב שואל והאנשים משיבים לו. שנות הניתוק הרבות השכיחו ממנו את הלשון ומדבר הוא יידיש מעורבת לשון קודש. כמה נגנים הופיעו בפתח, מזוודות בידיהם. מי הם, שאל הרב.

“הנגנים.”

“מתכוננים הם לנגן.”

“לא. רוצים היו לחזור הביתה אבל הדרכים חסומות.”

“ישבתו עמנו, ישבתו.”

“מה אמר,” תמהו הנגנים.

אור הסתיו, אור הבדיל, מושל עתה על העיר. בעל בית המלון עומד עתה במטבח כאחד המשרתים ומחלק מרק. אספקה לא מגיעה. המלאי הולך ואוזל. חדר האוכל דומה להקדש עניים. ובערב זוחלים הצללים הארוכים על השולחנות. עילגות בוהה בעיניהם של הנגנים. לפני ימים אחדים עוד רטנו. ועתה כמו דעכו תשוקותיהם. הם מבינים: אין עוד חזרה. האופטימיות של דוקטור פאפנהיים חלפה אף היא. בעל בית הקונדיטוריה מנופף באגרופיו כלפי המלון, לאמיתו של דבר כלפי פאפנהיים ומאיים לרצוח אותו נפש.

“מה אומר הרב,” שאלה גברת צאוברבליט.

“הוא ישן,” אמר בעל בית המלון בלחש.

הנגנים לא חסו על המלון ודחפו אל תוך התרמילים סרוויזים וסכו"מי כסף. סמיצקי ייסר אותם, לשם מה. בפולין לא אוכלים האנשים בסרוויזים. מה רע אנו עושים, אמר אחד כגנב לא מאומן, אם נחזור נחזיר הכל.

המטפסים הדשנים זוחלים עתה פנימה וממלאים את המרפסת. זהו כוח צמיחתם האחרונה שלפני החורף. הכסאות הנטושים עומדים על מקומם כגלמים. הצל העבה מקנן בתוך עציצי הגראניום. הפרחים האדימו כסלק רקוב.

“מה אירע לרב סרן,” שאל מישהו.

“התאבד.”

ליד התריסים המוגפים של הקונדיטוריה עמדה ברטה שטומגלאנץ. אמש הובאה לכאן. הוריה מתו לפני שנים והבית הועבר למועצה.

“האם את זוכרת אותי,” שאלה סאלי.

“נדמה לי שאני זוכרת אותך, וכי לא למדנו בגימנאסיה ביחד.”

“לא יקירתי, לא, שמי סאלי וזוהי גרטי.”

“אם כן טועה אני,” אמרה ברטה כמתנצלת.

“שמי סאלי, זוהי גרטי.”

ברטה לא זכרה. ניכר היה כי זכרונה נטש אותה. עיניה נדדו בלא תכלית.

“למה סגור הכל.”

“העיר מתכוננת להעברה. דוקטור פאפנהיים אומר כי הכל עובר לפולין, גם אנחנו.”

“דוקטור פאפנהיים?”

“האמרגן, אין את זוכרת אותו.”

אנשים זרים מועברים מהשער פנימה. דוקטור פאפנהיים עומד בפתח המלון כשוער.

“למה באתם,” שואל מישהו.

“נולדו כאן ולכאן עליהם לחזור.”

“מה רע כאן,” מתערב דוקטור פאפנהיים," מנדלבאום נמצא עמנו, התאומים נמצאים עמנו."

“התאומים, מי הם התאומים.”

“מאין יהודים,” שואל הרב כפי שרגילים היו לשאול. צער עתיק מזגג את עיניו הזקנות.

“זהו הרב שלנו,” מתגאה דוקטור פאפנהיים, “רב אמיתי מן הנוסח הישן.”

הרב לא פוסק לשאול. בעל בית המלון חובש כיפה ומגיש לו מים צוננים.

בכל יום באים אנשים חדשים, צאצאיהם של יוצאי באדנהיים. קללת העיר רדפה אחריהם כל השנים ועתה השיגה אותם. הם תועים בחלל המשותק של העיר ואובדים בה. תוך כך קיבל דוקטור פאפנהיים מכתב מהמחלקה הסאניטארית ובו נדרש להעמיד לרשות המחלקה את האמנים הרשומים אצלו. פאפנהיים שמח: סיור מקיף צפוי לנו.

הסתיו הלך והאפיר. ברחובות הריקים הומה הרוח. מנדלבאום מענה את השלישיה שלו ללא רחם. הוא ממרק את הצלילים. התאומים שוב הסתגרו. חומרה מנשבת במלון. פאפנהיים מהלך על הבהונות ולוחש: שא, שא, שלא להפריע לצלילים. הנגנים נוגסים את פתם בשקט. לנו לא יועילו האימונים. מה שלא עשית בנעוריך לא תוכל לעשות עכשיו. פאפנהיים מנחם אותם ואומר: במקומות החדשים יהיה להם זמן. יוכלו להתאמן. ברצון, משיגים הכל. גם הוא מתכונן להתפנות אל המחקר.

דוקטור פאפנהיים מנסה כל הזמן לבוא בדברים עם בעל הקונדיטוריה. למה תכעס עלינו. מה עשינו. הרי לא פשענו. אדרבא, הגד מה פשענו. בפולין תוכל לפתוח קונדיטוריה גדולה מזו. אדם צריך להרחיב את אופקיו. אך מה יועילו המלים. בעל הקונדיטוריה עומד ליד החלון ומגדף. לולא המלון הזה, לולא השחיתות הזו, לא היו סוגרים את העיר. הכל בגלל פאפנהיים. צריכים לאסור אותו. רק בלילה משתתק.

מנדלבאום נראה מרוצה יותר. השלישיה מלהיבה אותו. גם הוא עצמו מפיק מהכינור צלילים חדשים.

מתי יוצאים לדרך," פנה אל פאפנהיים, כדרך שהיה פונה לפעמים אל האמרגן שלו.

“בקרוב,” אומר דוקטור פאפנהיים, כאיש יודע סודות.

“השתפרנו במקצת, השתפרנו.”

במוצאי שבת ירד גשם כבד. הרב התפלל בקול. האנשים דבקו אל הקירות כצללים. בעל בית המלון הגיש יין ונרות והרב הבדיל.

מיד לאחר ההבדלה יצאו הנגנים לארוז את מזוודותיהם. המזוודות היו גדולות, מנופחות. דוקטור פאפנהיים תמה על מהומה ואמר: “אני נוסע,” אמר, “כמות שאני, בלא כלום. אם רצונם לקבל אותי יקבלו אותי כמות שאני, בלא כלום.”

 

כח    🔗

והאורות בימים האחרונים של באדנהיים האירו באור הקלף. סיגריות אזלו. האנשים ניזונו בסתר מהסמים הגנובים. אחדים עליזים היו ואחרים שקעו במרה שחורה. הדממה נפוגה כליל. האנשים עמדו ליד החלונות או טיפסו לקומות העליונות. הגשמים האחרונים החיו את העלים הנשוּרים בגן הלוכסנבורגי. מראה מרהיב. והמלון דומה עתה למעין בית תפילה, שבו מותר לזעוק או לדמום. איש לא ישאל למה.

רב המלצרים לומד יידיש. סמיצקי רשם במחברתו מלים אין ספור והוא יושב ומשנן. קומתו השתופפה, סברו בוהה בתימהון. ההיגוי האוסטרי דבק בו ללא תקנה, אך הוא משתדל להתגבר גם על זה. סאלו ניחם אותו ואמר, כי בפולין לומדים בקלות. כולם מדברים שם יידיש.

“אני מוצא ענין רב בשפה,” אמר רב המלצרים.

מרתין שבור מרוב צער. האנשים בזזו את בית המרקחת ולא שיירו סם לרפואה. חפצי הקוסמטיקה מתגוללים על הרצפה, עדות לפורענות. מה יועילו תחנוניו. האנשים מתעלמים ממנו כמפני שוטר.

הרב התאושש. מפניו החיוורים ניבטת איזו שפיות דעת צוננה. פאפנהיים יושב לידו ומכביר מלים: האנשים נוסעים ברצון לפולין. הם מרוצים. מחכים בכליון עינים.

“ומה תעשו שם.”

“מה פירוש.”

“כלום מתכוונים הם לקיים מצוות,” חייך הרב, חיוך של עורמה קלה, כמו דיבר בעניני אישות.

“רב המלצרים לומד בחריצות ואני עצמי מעיין עתה בספרו הגדול של בובר.”

“בובר. בשעתו היו מדברים עליו. ספריו עדיין נפוצים.”

“יכול אני להבטיח לו כי האיבה לאוסטיוּדן שככה לחלוטין.” איזו תחינה נשמעה בקולו של דוקטור פאפנהיים, כמו ביקש את הסכמתו לנסיעה זו. הרב לא אמר הן.

“ופרנסה,” חזר הרב אל השאלה הישנה.

“אמנים גדולים מצויים בתוכנו,” שבה וניעורה לשונו של פאפנהיים, “אמנים בעלי שיעור קומה. דוקטור שוץ הוא עילוי צעיר במאתמאתיקה. דוקטור פוסהולט הוא היסטוריון נודע.”

והשמחה הזרה גברה. סאלי וגרטי התגנדרו. סאלו לא פסק להתלוצץ. אפילו מיצי האומללה מתפקעת מרוב צחוק. גלולותיו של מרתין עשו מה ששום אמן לא השכיל לעשות. רק לצערו של מרתין אין שיעור. הוא עומד ומונה את כל סמי המוות בשמם הלאטיני ובכינויָם הגרמני. אך היה זה קול קורא במדבר.

על קארל כנראה השפיעו הסמים לרעה. היה מרוגז. בעיניו היבהבה איזו אש זרה. לוטי לא זזה ממנו, אך הוא לא שליט היה על עצמו וכל רוגזו מופנה היה כלפי לנגמן. ספורט רוצה הוא להנהיג, ספורט.

“מה אומר הרב,” שאלו האנשים.

“איש נפלא,” אמר פאפנהיים בגאוה.

אומללים היו עתה הנגנים. כבר בזזו, כבר ארזו, כבר צברו הון עתק, בלילה רובצים במיטות ומכרסמים שוקולדות. אך אכילה זו לא העניקה להם שמחה. הם היו עתה כגנבים בעיני עצמם. פחדו, פשוטו כמשמעו. סמיצקי נזכר בשיר אחד ששרו בילדותו בפולין והמנגינה אחזה בו כלהבה. הלהבה הלכה ופשטה בקרב האנשים במין דבקות קשה. גרטי התגוללה על הרצפה ככדור. מוזר, איש לא התפעל.

והסם הלך ואזל. האנשים שקעו לתוך עצמם, אל תוך עצבותם. היאוש ניבט עתה מכל קיר. המטבח אפל, פינת התה שוממה, ושתי הנברשות פרומות כלאחר חינגה. מה אפשר לעשות. מה אפשר לתקן. אילו אפשר היה להחיות את הפסטיבל. כלום אי אפשר להחיות את הפסטיבל. מנדלבאום רודה באמניו ולא מוכן לצאת מחדרו. התאומים אמרו, כבר נופיע בוַרשה. הינוקא דומה עתה לילד מפונק. רק תמורת בונבוניירה הוא מוכן לשיר. לחייו הוורידו. הוא השמין. קולו, כנראה, אבד לו. ומכיוון שאין מוזיקה ואין במה להחיות את האנשים שוקעים הם אל תוך עצמם.

דוקטור פאפנהיים עומד בדיוטה של המלון ודורש בפני הזרים. מישהו שואל פרטים על תכנית הפסטיבל. פאפנהיים מתנצל על השיבושים. עשה כל שהיה ביכולתו לעשות, אך מה יעשה והשנה עלו עניינים אחרים על הפרק.

אילו אפשר היה להחיות את הפסטיבל. כלום אי אפשר להחיות את הפסטיבל. האנשים מחזרים אחר דוקטור פאפנהיים לא בתביעות אלא בתחנונים. הסם הזה שרגילים היו בו כל השנים, הסם הזה חסר להם יותר מכל. דוקטור פאפנהיים עומד ליד דלתו של האמן ומתחנן, רק קונצרט אחד, רק אחד, לא יותר. יחוּס עלינו.

 

כט    🔗

אין קץ להפתעות: הלנה חזרה. היא עמדה בשער לבושה שמלה ארוכה, מטפחת לראשה, כאיכרה שהבעל גירש אותה מעל פניו. היא נכנסה והשומרים לא שאלו לאן. פסעה לאט ובלא סקרנות מיוחדת, כאדם החוזר לביתו המוּכר, בלא חמדה. רגע עמדה נוכח בית המרקחת השדוד ונכנסה פנימה.

“הלנה,” אמרה טרודה כדרך שהיתה אומרת בשוב הלנה מהגימנאסיה, בלא השתאות יתר.

הלנה קירבה כסא וישבה.

אמש ישבה טרודה בכורסה ולימלמה לעצמה: “מתי תשוב הלנה. מחר ומחרתיים תשוב. היא כבר בדרך אלינו.” מרתין התרגל שלא להרבות בשאלות. חוליה של טרודה מילא אותו כליל. טרודה מספרת על עיר מולדתה בפולין כמו אך לפני שבועות יצאה משם, ופעם פנתה על סמיצקי בפולנית, סמיצקי שמח כל כך בשמעו את לשון עירו ושקע עמה בשיחה. גברת צאוברבליט עמדה בצד והשתאתה על החיבה שהם רוחשים לשפת ארצם.

והלנה ישבה ושתקה. טרודה לא שאלה כיצד ולמה. מרתין כרע על ברכיו ונשק את ידיה ומרוב מבוכה אמר: “אמא אומרת כל הזמן הלנה בדרך, הלנה בדרך.”

“אבא מתרגש,” אמרה טרודה, “ראו כמה הוא מתרגש.”

עתה ידע מרתין כי כל שטרודה אומרת אמת הוא. והצער שהוא נשא עמו ימים רבים פקע בו בדמעות.

“איך היה,” שאל מרתין בדרך שרגיל היה לשאול על טיול או על בחינה, “דאגנו במקצת.”

“אני לא דאגתי,” אמרה טרודה.

“אמא שמחה מאוד לשוב אל עיר מולדתה בפולין.”

ובערב הגיש מרתין תה וביסקוויטים. הם ישבו כבימים עברו. הלנה הסירה את מטפחת האיכרים מעל ראשה וממצחה הגבוה נשקף עתה איזה צער יבש. היא בחשה בכפית והצלילים נגוזו בזה אחר זה.

“אנחנו יוצאים,” אמרה טרודה, “אבא חיסל את עסקיו.”

הלנה משתה את עיניה ומבטיה הקיפו אותם.

“הגוי נשאר גוי. וגם הגוי שלך גוי. אני לא מצטערת” – אמרה טרודה.

הלנה השפילה עיניה.

“כלום אֵיני צודקת.” אמרה טרודה. היה זה ענין ישן שלא דיברו עליו מעולם בבית.

 

ל    🔗

הכלבים מנסים לפרוץ את החומות אך אין זה בכוחם. השומרים מגרשים אותם פנימה. הם כחשו מאוד ועויינים את האנשים. רב המלצרים מלטף אותם ברכוּת ואומר, שאם יתנהגו כראוי ויהיו ממושמעים יקח אותם לפולין. הכל תלוי בהם, אך בהם. הכלבים כנראה אינם תופסים את העניין מעיקרו. המבט הזועם שבעיניהם זורח כמתכת מלוטשה.

ובלילה קורעים את הדממה לגזרים. האנשים חולמים חלומות רעים. מיצי אומרת כי זוועות כאלו לא הבעיתו אותה מעולם. סאלו מיטיב את חלומותיה ואומר כי הכל בגלל הכלבים, אלמלא הכלבים אפשר לישון בשקט. האוויר הסתוי ממוזג ויפה לשינה.

דוקטור לנגמן אינו רוטן עוד. הוא יושב בכורסה ומתבונן באנשים, רק פה ושם מטיל מלה. האנשים לא מציקים לו. דומה אפילו קארל אינו נוטר לו איבה. אבל מנדלבאום כועס מאוד על הכלבים, בכל פעם יוצא מחדרו ומרעים בקולו: שקט בַארבארים. צריכים להרעיל אותם. בעל הקונדיטוריה הסתגר. האופה הקשיש עומד בפתח בלבושו המגוהץ ובוהה. השנים הרבות ליד התנור המיתו בו כל רצון משלו. סאלו מסביר לו כי המדובר בשיפור התנאים הסוציאליים, ברווחה כלכלית. העובד מנוצל. בפולין יש פרולטאריון הנלחם על מקומו בתעשיה. נחוץ, כמובן, אומץ לב, אך אם מתגברים על הפחד הראשון רואים כמה שוטים היינו. אך בעל הקונדיטוריה בשמעו זאת אמר, כי אל ישים לב ללצים. אין כאן כוונה אלא להחזיר את האוסטיוּדן למזרח. בשנים האחרונות הם מציפים את אוסטריה.

“ובעל המלון,” הקשה הקשיש.

“בעל המלון אמנם אוסטרי, אבל התפתה והביא לנו את הלץ, את דוקטור פאפנהיים, ארכי אוסטיוּדה ומקור כל הרע והפגע. מי המציא והביא לעולם את הפסטיבל אם לא דוקטור פאפנהיים, מי הביא לנו אמנים חולים. מי הביא לנו נופשים מנוּונים.”

“ואני,” שאל האופה.

“אתה נולדת כאן, אבותיך נולדו כאן, אתה בן הדת היהודית אבל לא אוסטיוּדה.”

האופה שמח. מעולם לא הירבה בעל הקונדיטוריה עמו שיחה, כל השנים התעמר בו ובעונת הקיץ העביד אותו בפרך. עתה יושב עמו כבן שיחה.

“ומי הביא את סאלי ואת גרטי,” התעניין האופה.

“מה פירוש מי הביא אותן. פאפנהיים הביא אותן. אינך זוכר, הציג אותן כזמרות. אני על כל פנים, לא נתתי להן דריסת רגל בקונדיטוריה.”

הכלבים יצאו משליטתו של רב המלצרים ואיבתם לאנשים מרה מיום ליום. התנפלו על לוטי וקרעו את שמלתה. קארל נשבע בלבו כי ירעיל אותם. רב המלצרים מתחנן בפניהם: “הרי אתם לא כלבי רחוב. אם תתנהגו כפי שאתם מתנהגים עכשיו לא אוכל לקחת אתכם לפולין, כל השנים הזנתי אתכם ועכשיו, כשאין לי מזונות, אתם לא שומעים בקולי.”

“מה אני יכול לעשות,” אומר רב המלצרים ביאוש.

“בעל הקונדיטוריה ישמור עליהם, הרי הוא נשאר.”

“הוא שונא אותם.”

פרחי הסתיו כבר נותנים את ריחם החריף, ושמש הבדיל לא סרה מעל החלונות הגבוהים, היא מטפסת לאט ויונקת את הצל. מיגרש הטניס התכסה עלים זהובים ודומה הוא עתה לשדה נטוש.

“מה אני יכול לעשות, אין לי עוד שליטה עליהם,” מילמל רב המלצרים לעצמו. “אילו היו לי מזונות טריים הייתי יכול אולי להשפיע עליהם, כלבים על אף הכל.”

וכשהשמש שוקעת ואור הלילה יורד על הרחוב פושט בעל הקונדיטוריה את ראשו החוצה וקורא בקול: “הכל בגלל דוקטור פאפנהיים. אני לא הייתי נותן לו דריסת רגל. המזרח – זהו מקומו. אנחנו לא עשינו רע לאיש.” הוא מדבר בקולו שלו אך באולם זה נשמע כקריאה ברמקול. ריתמוס עיקש לקולו. לבסוף כונס את ראשו פנימה ודממה כבדה יורדת עם האפלה ומכנפת את האנשים בזוויות האולם.

 

לא    🔗

וכאמור אין קץ להפתעות. אמש הופיעו שני השומרים של הסאנאטוריום להחזיר למוסד את גברת צאוברבליט. הרבה חיפשו ועתה משמצאו אותה שמחו. גברת צאוברבליט לא היתה מופתעת, כאסיר נמלט שהסכין לכל וגם לאפשרות מרה זו.

שני השומרים הקשישים נראו חסונים במדי הסאנאטוריום, הם נשאו בתיק העור פקודת חיפוש ופקודת מעצר אדמיניסטראטיבית.

“כיצד מצאתם אותי, הרי זה חור נידח,” צחקה.

“הרבה חיפשנו,” אמרו בלא רוגז.

בימים האחרונים התעצמו שיעוליה, הדם בליחה ובעיקר הכאבים בגב. התרופות הלכו ואזלו, והמוות שב אליה באותה דמות עצמה שרגיל היה להופיע בסאנאטוריום.

“למה לא תשבו. כמה זמן לא ראיתיכם,” אמרה גברת צאוברבליט כדרך שפונים אל אנשים מכרים.

“גם הסאנאטוריום שלנו מהגר.”

“הפאציינטים היהודיים.”

בשעתו, כשאושפזה לראשונה, היו השומרים עדיין צעירים. הפאציינטיות היו כרוכות אחריהם. הן אהבו את האיכר שבהם. השנים חלפו וגם הם הזדקנו, אבל חוסנם לא סר מעליהם. פניהם אדמו מהנקניקים והבירה.

“אני הרי רשומה כאן במחלקה הסאניטארית הכבודה.”

“למה לא תסעי עם כולם,” אמרו ברגש אבהות.

דוקטור פאפנהיים חש לעזרתה, אך השומרים הקשישים, שנראו כשני אנשים דתיים שבאו בשליחות דתית, הסבירו במתינות כי כל הפאציינטים היהודיים כבר נאספו ורק גברת צאוברבליט חסרה. הטראנספורט לא יוכל לצאת בלעדיה.

“רק אני חסרה,” תמהה. “אם כן נלך. אומרים שהאוויר בפולין צח יותר. לי נחוץ אוויר צח.”

“כך אומרים הרופאים שלנו.”

“אם כן, נלך,” אמרה גברת צאוברבליט, " נחזור לסאנאטוריום. אדם צריך לחזור למקומו, כך אומרים נדמה לי."

“האין לך מזוודה,” שאלו השומרים, “קריר לפנות ערב.”

“מה החיפזון,” ניסה דוקטור פאפנהיים לעכב את היציאה, “הרי כולנו נגיע לאותו מקום.”

“הפאציינטים של הסאנאטוריום יוצאים בהשגחה רפואית,” אמר אחד מהם בנימה רכה.

“את עוזבת אותנו,” שיווע קולו של דוקטור פאפנהיים.

“לא לאורך ימים.”

גברת צאוברבליט לבשה את השמלה הקיצית ואמרה: “אני מוכנה.”

“האין זה לבוש קל מדי,” שב ושאל אחד מהם בקול של אדם קרוב.

“איני סובלת בגדים כבדים. הרבה ברחו השנה,” התעניינה.

“רק חמישה, כבר החזרנו אותם. גם הם צריכים לנסוע לפולין.”

אותו זמן ישן סמיצקי בגן הלוכסנבורגי. כל הלילה שתה והתקוטט עם האופה, חירף את קארל ואיים לשבור את האקוואריום. בבוקר נפל שדוד בגן. האנשים ניסו להעירו אך לשוא. שנתו עמוקה היתה.

“אם כן נלך,” אמרה. “למה נעמוד בלא מעש.” יופי חולה פרח על פניה. האנשים ליוו אותה עד לפתח השער. היא נשקה למצחו של הינוקא ואמרה לו, אני מצפה ממך לגדולות. מרכבה לא עמדה. הם פסעו לכיוון התחנה. אור הסתיו, אור הבדיל, משל עתה על השדות. רישומם של הגשמים כבר ניכר בחלקות. פה ושם סוס או פרה שלוחה. והנהר כשריר כסף. “האין זה יפה,” שאלה גברת צאוברבליט את השומרים.

ומשניעור סימצקי ונודע לו, לא אמר דבר. בערב ניפץ את השימשה של הדלת האחורית. הרסיסים התפזרו לכל עבר. בעל המלון לא חש אל מקום האסון. האנשים ידעו, כאבו של האיש גדול ממנו, ואין ניחומים.

האופה הקשיש השתחרר מעולו של בעל הקונדיטוריה. בלילה הוא קובר את המתים בחלקה האחורית של הגן הלוכסנבורגי. מין מתינות בתנועותיו, כאילו לא היה אופה במקצועו אלא קברן. בכל יום דוחסים פנימה אנשים חדשים. האנשים החדשים כה רפים וכה שקועים בעצמם, כעופות שאיבדו את המגע עם האוויר. הם מתים בשקט בלא קול ובלא צווחה. האופה הזקן עושה עמהם את החסד האחרון וקובר אותם בלילה.

 

לב    🔗

ובערב האחרון חגגו את יום הולדתה הארבעים של גרטי. סאלי וגרטי קישטו את ביתן לכבוד הקרואים. היה זה בית כפרי בנוסח ישן, משוּמר ומעוּטר בערוגות ורדים. בפנים משל הרוך הנשי. כאן מצאו מלון לילה: רוזנים, גראפים, תעשיינים ומיני אינטלקטואלים עייפים. אמת, הבית שוב אינו אותו הבית. הן עשו מאמץ לשווֹת לסאלון את הרוך הנשי האהוב עליהן. לשווא. הבית דומה היה עתה לפונדק דרכים עני ומט ליפול. אור אפור ניגר מתוך הנברשות ונשפך על הריצפה. המרבד הכבד נראה מרופד למדי.

דוקטור פאפנהיים בא ראשון ונשק על לחייה של גרטי ואמר בחגיגיות, מזמן לא הייתי כאן.

הן שמחו כאילו לא היה זה דוקטור פאפנהיים המוּכּר, אלא אורח שבא ממרחקים. “איש בשורה אני היום,” הוסיף, “סדרי ההגירה כבר נרשמו על לוח המודעות.”

“מה אתה שח,” אמרה גרטי.

אחריו נכנס דוקטור שוץ והגימנאזיסטית. הגימנאזיסטית לבשה לכבוד המסיבה שמלה ארוכה, כחולה. היא היתה גבוהה משוץ בראש. תוקף שקט היה בעמידתה. שוץ קירב אליה כורסה והיא ישבה. סאלי וגרטי נרתעו מעט כמפני אדם זר.

על השולחן הנמוך היתה פרושה מפה רקומה. בפינה וַאזַה עם פרחים מיובשים. ריח דק של בשמים נשיים עמד באוויר.

“שמעתם,” אמרה גרטי, " סדרי ההגירה כבר נרשמו על לוח המודעות."

דוקטור לנגמן נכנס בשפיפה מהכניסה האחורית. מבטיו של קארל רודפים אותו כל הזמן. אולי כאן ירפו ממנו. הוא מצא בקבוק ליקר גדול והביא עמו למסיבה. הוא נשק את ידה של גרטי ואמר, מה נעים כאן. קארל אינו זז מהאקוואריום. מה הוא רוצה מהדגים. מה הם אשמים.

“הוא מחליף את המים ומאכיל אותם פירורי לחם,” אמרה הגימנאזיסטית ברצינות צוננה.

דוקטור לגנמן התבונן בה כבאדם חשוד.

דוקטור פאפנהיים השתדל מאוד אצל מנדלבאום שיבוא למסיבה, אך הפצרותיו לא הועילו. האמן עושה את המאמץ האחרון, הסביר. אך התאומים ניאותו ובאו. את הינוקא הלבישו חליפה חדשה, הוא ישב בכורסה כמבוגר.

גרטי היתה מאוד נבוכה וכל הזמן אמרה, סליחה. סאלי, המבוגרת ממנה בשנתיים, נראתה עתה משום מה כדודתה. רגליה של סאלי צבו והורידים עשו בהן שמות.

גם סאלו בא. הוא סיפר כי קארל מתכוון לקחת עמו את הדגים. כל הזמן נובר בארגז. איש לא צחק. מבוכתה של גרטי הוסיפה להביך את האנשים, עד שקם פאפנהיים והודיע, כי הגיעה העת להרים כוסית לכבוד השמחה.

אותה שעה התקרב סאלו אל דוקטור לנגמן ולחש לו: “אין ברירה, מוכרחים לנסוע.”

דוקטור לנגמן לא ענה.

“אין מה לפחד. בפולין יש הרבה יהודים. היהודים עוזרים זה לזה.”

דוקטור לנגמן שב והתעלם מהלחש, אך סאלו לא הירפה והוסיף ללחוש: “אני בא משם. את ילדותי ואת נעורי עשיתי בפולין. אני מכיר אותם היטב. שנה שנתיים במחיצתם ישכיחו ממנו את הכל. אדם קם בבוקר והולך לבית הכנסת. מה רע בכך. אדם מתפלל, מה רע בכך. וכי אסור להתפלל. ואם האיר לך המזל פנים ויש לך חנות במרכז אתה מתפרנס בכבוד. גם הרוכלים מתפרנסים. אבי רוכל היה ולאמי היה דוכן בשוק. היינו הרבה ילדים בבית. יותר מדי. אני השביעי, הוא שומע.”

“לא,” אמר לנגמן בתיעוב.

“אל ינהג כגביר, נוסע הוא אל ארצי ומולדתי. אינני מבקש אלא למסור לו אינפורמאציה. מייעץ הייתי לו להשאיר כאן גינונים יהירים. בפולין נוהגים כבוד בבני אדם.”

סאלי התקרבה אל התאומים ואמרה: “במה נוכל לשמח את האמנים.” התאומים נראו עתה כשני נזירים. השערות צמחו על ראשם פרא. הם ישבו בפינה ולא הוציאו מלה מפיהם. מיצי צחקה. כל מלה שנאמרה עוררה את צחוקה. “למה את צוחקת,” התעניינה סאלי.

“לא כלום, סתם ככה, האנשים מצחיקים אותי.”

אך הליקר לא הביא את השמחה. האנשים הלכו ושקעו אל תוך הכורסאות. אור הנברשות ניגר על הרצפה כמתוך שפופרת פרומה. הקיר הצבעוני, המקושט רפרודוקציות, נתחייה. כמו התחילו לפעום בתוכו עורקים רדומים. על החלונות התרפסו צללי לילה וזבוב שמן התחבט ברשת. אם נותרו מלים היו הן אצל סאלו. אך גם סאלו לא דיבר, מעין חיוך נסדק על מצחו, חיוך רע, כמשוח בששר רעיל.

האורות הלכו ועממו, וצללים דקים פלשו מהחוץ פנימה. דומה היה כי הסאלון הכפרי כבר חי חיים משלו, חיים בלא אנשים.

“סדרי ההגירה מאוד מסודרים, הייתי אומר מסודרים להפליא,” אמר דוקטור פאפנהיים.

“אם כן, לא היו הציפיות לשווא,” אמר שוץ.

“מסודר, להפליא,” חזר פאפנהיים על משפטו.

“תוכל ללמֵד בפאקולטה למאתמימטיקה, פנה סאלו אל דוקטור שוץ, פולין היא ארץ תרבותית.”

“האם יש להם קשרים עם אוניברסיטת וינה,” התענין דוקטור שוץ.

“אני מתאר לעצמי,” אמר סאלו, “כל מרכז תרבותי מסונף לוינה או לברלין.”

שתו כוסית נוספת. הליקר היה מתקתק ולא טעים. מלים ישנות צפו ועלו וגם פרצופים, כגון הציפור הכחולה וכגון אותו מתעתע שעמד בחצר והכריז בקולי קולות, גאלו את נפשכם בעוד מועד.

“כיצד נסתיימה, דוקטור פאפנהיים, אותה תביעה מוזרה” – שאלה גרטי במין סקרנות מעושה כדרך שודאי היתה שואלת רוזנים על עיסקיהם.

“מה פירוש,” אמר דוקטור פאפנהיים, “הבאתי לדוכן העדים את פרופסור פוסהולט. הוא נשא נאום מזהיר.”

“מענין,” אמרה גרטי באותו טון מתפנק, “ויצאת זכאי.”

“אני, לומר את האמת, חשדתי בו” – אמרה סאלי.

“מתעתע חביב. נביא ונואף בכפיפה אחת,” אמר דוקטור פאפנהיים.

רב המלצרים ישב בפינה, הדור בחליפתו השחורה. חליפה שחורה זו היה לובש אך לעתים רחוקות, בהזדמנויות חגיגיות. הוא נראה משום מה כאיש שאש־החיים דעכה בתוכו. עילגות היתה קרומה על פניו. הוא קינח את מצחו הרם והאדום במטפחת מקופלת. הקשיב ולא התערב בשיחה כאילו דיברו על ענינים העומדים ברומו של עולם.

גרטי עמדה בפתח המטבח והתנצלה: “אני מתביישת. אין לי שום דבר.”

“אנחנו מזמינים, איפוא, מסיבה בורשה,” אמר פאפנהיים, “מסיבה כיד המלך.”

“אני מתחייבת,” אמרה גרטי.

פאפנהיים לגם מכוסו ושב לעניניו: בפולין נוכל לגוון את הפסטיבל שלנו. יש שם שפע של פולקלור. פולקלור אמיתי.

“ודאי,” התפרץ סאלו, “אני במו עיני ראיתי מחזה נפלא, קראו לו נדמה לי ‘בונצה שתוק.’ אבי לקח אותי.”

“מה אתה אומר, דוקטור לנגמן, מזרח ומערב יהיו לבשר אחד” – אמר דוקטור פאפנהיים.

דוקטור לנגמן הוציא את מקטרתו הכבויה מפיו ורשף: “רומאנטיקה זולה.”

עוד ישבו ופיטפטו. הקולות נתערבו זה בזה. דיבר בעיקר סאלו, וכל כוונתו לא היתה אלא להרגיז את דוקטור לנגמן, אך דוקטור לנגמן לא נראה מוטרד מדיבוריו.

כבר היה מאוחר. דוקטור פאפנהיים קם ואמר: “שלום בית, להתראות בית. אתה נשאר כאן ואנו יוצאים לדרך. להתראות עלמות, להתראות בשבע בדיוק ליד המדרגות.”

לילה לח טפח על פניהם. בחלונו של מנדלבאום כבו האורות. המוזיקה נדמה. קארל עמד כפוף ומרוכז ליד האקוואריום כמו רושם את הריטוטים הדקים שבתוך המים הירוקים. לוטי ישבה בכורסה ועקבה אחריו. האנשים התנהלו לאט. לחות כיסתה את אבני המרצפות. באוויר נשב טחב סמיך וטרי הבא עם הסתיו מהיערות. איש לא העלה את שמה של גברת מילבוים. כבר שבועיים לא ראו אותה בסאלון. המחשבה שהיא יושבת עתה בכורסה, גוף בלא נשמה, המחשבה הזו היתה נוראה מלהעלותה על השפתיים.

בית המרקחת נראה עתה כמאורה אפלה. התריס העקור הושלך אל תוך התעלה וקצהו הקרוע, המעוּות, מופנה היה כלפי הרחוב במין הבעה מרה המצויה אך במתכת. טרודה ישבה בכורסה ודיפדפה בז’ורנאל. שובה של הלנה השיב לה את התנועות שהיתה רגילה בהן. אושרה היה מסומם ונעדר הבעה.

“הנגנים, הנגנים שלי, הם בזזו את המלון,” נזכר דוקטור פאפנהיים וצחק.

הקונדיטוריה המגופה נתכסתה מטַפסִים. הפנס שלידה הפיץ את אורו על השיחים ועל השלכת. הבית שרוי היה באפלה גמורה.

“מה דעתכם על עוגת תות טריה וכוס קפה,” אמרה מיצי.

“אני,” אמר סאלו, “הייתי נותן בשביל זה כל הון שבעולם.”

הם התקדמו לכיוון הגן הלוכסנבורגי. הכלבים עמדו ליד הפנס, עמדו ולא זעו. איזו ערגה שפעה ממבטיהם הדוממים. הם רזו יותר מהאנשים. רב המלצרים אמנם מעך בשבילם לחם יבש, אבל הם לא עיכלו את המזון הרע. פעמים אחדות כבר ניסו לפרוץ את ההסגר אך השומרים התעמרו בהם. שניים נורו למוות, והשניים שנותרו כמו הבינו שגורלם לא שונה יהיה מגורל חבריהם. ניכר היה שהם רוצים למות, אך המוות כנראה עדיין לא רצה בהם. מאז מות חבריהם פסקו להתחנן, להתרפס, הם נסוגו אל הסבך וציפו למוות, ומכיוון שהמוות לא בא יצאו ועמדו ליד הפנס.

רב המלצרים התקרב אל הסבך. רגע נגע מבטו במבטיהם והוא קרא: “מי רוצה לנסוע עמי לפולין.” הכלבים לא זעו.

“אני חוזר וקורא,” אמר רב המלצרים, בקול דק אך צלול מאוד, “מי רוצה לנסוע עמי לפולין.”

הם לא זעו.

“אם כן, אני רואה שאתם מעדיפים להישאר כאן,” אמר ופנה עורף.

“כפוי טובה,” לחש פאפנהיים, “הכלבים רק כלבים.”

“אינני מתרעם עליהם,” אמר רב המלצרים, “הם שרויים באבל.”

רוח נשבה בגן הלוכסנבורגי וצללים דקים, צללי היער, רישתו את מרצפת האבנים העתיקה. מאחורי הגן, באפלה הדלילה, הצטופפו כמה דמויות. הן נראו כחושות כמו הצללים שריצדו לידן. “צריכים לישון,” אמר דוקטור פאפנהיים, “הדרך לפולין ארוכה.” הם נכנסו פנימה דרך הכניסה האחורית שלא לפגוש במבטיו של קארל. קארל ישב בכורסה עם לוטי, לא הרחק מהאקוואריום.

סאלי וגרטי עמדו והתבוננו בהילוכם המתרחק של האנשים. הן חששו להישאר לבד בביתן. בחדרי המיטות היה הכל הפוך.

“הייתי משאירה את הכל, כמות שזה. מה יש כאן, שמלות נשף וכותנות לילה,” אמרה גרטי יגיעה. “צריכים לראות,” ניסתה סאלי את הטון המעשי.

“איבדתי את היחס לבית הזה. שמת לב, הגימנאזיסטית לא הוציאה הגה מפיה. היא שונאת אותנו.”

“נשים בהריון נקמניות הן.”

“שוץ המסכן נראה עלוב לידה. אין את יכולה לתאר לעצמך כמה עלוב הוא. עלם שובב ושמח היה תמיד.”

“כן, שמתי לב, אמרה סאלי, היא מושלת בו ללא מצרים.”

המזוודות לא נארזו, והחדר שב ונתמלא בשמים נשיים כבדים. גרטי צנחה ונרדמה על הספה וסאלי כיסתה אותה בשמיכת צמר. סאלי פחדה עתה לישון בחדר המיטות ההפוך ופתחה את המיטה המתקפלת וקירבה אותה אל הספה. שנתה של גרטי היתה עמוקה ונעדרה כל מגע עם העולם החיצון. הכל תם, אמרה סאלי בלבה והעבירה את ידה על מצחה הצח של גרטי.

 

לג    🔗

למחרת היה בהיר וקר. מנדלבאום השכים ועמד עם השלישיה על המדרגות החלקות של המלון. החליפה הלבנה שיוותה לקומתו קלות. השבועות שהיה סגור בחדרו ניכרו על פניו, פניו היו סחוטים. בעיניו התרוצצה איזו עצבנות שלפני ההופעה. השלישיה, גם הם לבושים בחליפות לבנות, עמדו לידו דמומים. במרוצת השנים שעשו במחיצתו של מנדלבאום אבדו להם התנועות החופשיות. הם עמדו משתאים מהנוף. הבוקר היה בהיר ופלומת אור דקה כיסתה את הרעפים. האוויר היה צונן וצח.

“היכן המרכבה,” קרא פתע מנדלבאום. ודוקטור פאפנהיים שרגיל היה להיענות לכל קאפריזה של אמן יצא ואמר: “סידרי ההגירה, כנראה, לא הושלמו.”

“אם כן, נשחית את זמננו לריק,” לא היה רוגז בקולו. הוא היה מרוצה למדי. השלישיה עשתה את האפשרי ואת הבלתי אפשרי. “והקונדיטוריה, מה אירע לקונדיטוריה.”

“הכל סגור לקראת ההגירה,” הסביר דוקטור פאפנהיים.

“אם כן, כבר נשתה בוארשה,” אמר ופנה אל השלישיה.

“האם כבר הופיע אדוני בוארשה,” התעניין דוקטור פאפנהיים.

“פעמים אחדות, קהל נלהב ורגיש, הייתי אומר רגיש מהאוסטרים.”

“אני שמח לשמוע זאת,” אמר דוקטור פאפנהיים.

ובעוד הם מדברים הופיעו דוקטור שוץ והגימנאזיסטית. הגימנאזיסטית לבשה את השמלה הארוכה שלבשה אמש. כל קומתה אמרה גאווה, גאווה של אשה שאת גורלה חרצה במו ידיה ועתה שוב אינה מתחרטת. שוץ נראה רפה לידה. הצעירוּת האחרונה פגה מעל פניו. רשת של קמטים רצה על רקותיו. הוא נשאר דק, אך גבו מוּטֶה הצדה. לבוש היה מעיל חורפי כבד.

“יורשה לי להציג לפניו את דוקטור שוץ,” אמר דוקטור פאפנהיים.

“אני שמח,” אמר מנדלבאום; ושוץ, שאחז בידו סל נצרים מגושם, התלבט בהושטת היד.

“זוהי אשתי,” אמר דוקטור שוץ ברוב מבוכה.

הגימנאזיסטית הסבה את פניה כעומדת לנזוף בו.

ולרגע נדמה היה כי עוד מעט יופיעו המרכבות הקלות, המרכבות המהודרות של האופרה. זו היתה שעת חג תמיד. פלומת הכפור היבהבה בזוהרה האחרון. שוב ניתן לראות את הבתים הנמוכים, שחוחים משהו, כעטויים ברשת דייגים ישנה. איש לא עמד בפתחם ובביתן של סאלי וגרטי היה חלון פתוח.

כל הלילה ניסה קארל לעקור את האקוואריום ממקומו, אך הברגים הכבדים, הברגים הארורים, החלידו. לבסוף, כשגם המשור הישן איכזב, שלה את הדגים אל תוך בקבוק. לא היתה זו מלאכה קלה. לוטי עזרה לו. עתה עמד גם הוא על המדרגות החלקות, הבקבוק מעוטף בסודר ירוק, נראה היה כאילו הוא נושא תינוק ישן. לוטי ניצבה לידו כעומדת לשדל אותו; אולי תקחי בקבוק מים נוסף, רזרבי, פנה הוא אל לוטי. ניכר היה שהיא שבויה עתה כליל לשגיונותיו. היא חזרה פנימה וקארל הסיר את הסודר והתבונן בדגים.

“דוקטור פאפנהיים, האיחורים כרגיל,” אמר מנדלבאום. המלה איחורים היתה שגורה על פיו. פעם איחר הוא ופעם איחרה המרכבה לקחת אותו. אף שידע מנדלבאום כי הפעם אין יציאה זו תלויה עוד בסידורי האמרגן, נפלטו המלים מפיו, כהרגל שקשה להיגמל ממנו.

מיצי לבושה היתה בשמלה ירוקה, פרחונית. כל הלילה התאפרה. אכזבות העונה נימחו במקצת מעל פניה ותוחלת חדשה צמחה עליהם. בעלה, פרופסור פוסהולט, עדיין טרוד היה באריזת ההגהות. דוקטור פאפנהיים הציג גם אותה בפני מנדלבאום. ומנדלבאום אמר בתמיהה רבה, פרופסור פוסהולט, פרופסור פוסהולט נמצא עמנו.

“פרופסור פוסהולט הגיה בעונה זו את ספרו האחרון,” אמר דוקטור פאפנהיים, “ספר בעל ממדים.”

“חבל שלא ידעתי,” אמר מנדלבאום בצער.

מיצי השתתקה. הזכרת שם בעלה מפי מנדלבאום וביראה כזו לא נעמה לה במיוחד. היא אמרה: “עוד מעט ירד. הוא עסוק באריזת ההגהות.”

בעל המלון עמד בפתח. מכל קומתו לא נותרה אלא השיבה, וזו ניכרה עתה היטב. מעיניו הירוקות התאבכה עצבות שקטה. מהדיוטה התחתונה הופיעו הנגנים. הם גררו את התרמילים הכבדים, את הביזה. רבות דיבר עמהם דוקטור פאפנהיים, אך תאוותם היתה קשה מהם. המנצח ניתק כל קשר עמם. בעל המלון לא כעס עליהם. הוא עמד בפתח ומבטו העצוב שפע מתינות.

רב המלצרים יצא עם כלב. בלילה מת השלישי ובבוקר ניאות האחרון להפצרותיו של רב המלצרים ובא אליו. הנגנים, שלהם מלאי מזון, נתנו לו קופסת סרדינים. הכלב הרעב לא רצה לאכול אבל שתה. ורב המלצרים ארז מזוודה. תחילה חשב לצאת לדרך בלא מזוודה, אך בואו הפתאומי של הכלב גרם לו לעמוד ולארוז מזוודה בינונית. עוד הספיק לרחוץ אותו ולסרק אותו. הכלב נראה עתה רזה אבל לא מוזנח.

“אני רואה שהכלב ניאות ובא,” אמרה מיצי.

“יחיד נשאר.”

“אמש הרי היו שניים, או שאני טועה.”

“כן. אחד מהם נורה למוות.”

“מה אתה שח. מה שמו.”

“לוצי שמו.”

“מעולם לא ידעתי להבחין ביניהם. לוצי אתה אומר.”

“כל אחד ואופיו. שונים היו זה מזה. לוצי שקט מכולם. כלב עם הרבה קומפלקסים, אם מותר לומר כך. אני צודק, לוצי.”

הכלב לא הגיב.

“ולוצי החליט, אם כן, לנסוע לפולין. מוזר, בבוקר החליט.”

“אני,” אמר רב המלצרים, “הייתי מוכן לקחת את כולם אבל הם, כנראה, לא יכלו לעמוד במעבר הזה.”

“חבל,” אמרה מיצי מהשפה ולחוץ.

גם סאלו לא ישן בלילה. הוא לבש את חליפתו הישנה, חליפת סוכנים, עם תו הפירמה הדהוי. על הקסקט דבוק היה אות W עשוי מתכת. לפנים נראה במדים אלה צעיר מאוד אך עתה היה שפוף כסוכן מיוגע. מתי אנחנו יוצאים, שאל. שאלתו נותרה בלא מענה. את המזוודה הניח בצד. היתה זו מזוודה משומשת למדי שבעת האחרונה הטביעו עליה את האות W ומספר סידורי. סאלו התרוצץ ממקום למקום כחפרפרת שאור היום חשף אותה. לבסוף עמד בפתח הדיוטה התחתונה, ליד הנגנים. הנגננים ישבו לארץ שעונים על חבילותיהם.

סאלי וגרטי הלבישו את הינוקא. בעל המלון מצא במלתחת הבגדים חליפת ילדים חורפית. החליפה תאמה את מידותיו. גם כובע מצאו, כובע עם נוצה. “הרי אתה נסיך, נסיך מארץ הפלאים” – אמרה גרטי.

הימים שעשה בבאדנהיים שינו גם אותו. הבהובי הפחד נגוזו מעיניו. הוא השמין, לחייו הוורידו, למד לשמוע גרמנית, קולו כנראה אבד לו כליל, את מעט הפרטים שזכר על ביתו, על הוריו, על בית היתומים בוינה – ירדו לטמיון. הוא כבר דיבר באקצנט אוסטרי והתנהג כילד מפונק.

סאלי מצאה משחת נעליים וצחצחה את נעליו. הינוקא לא הודה ולא צחק, שקוע היה בזלילת הבונבוניירה. מאז גילה את טעמם של הממתקים אינו פוסק לזלול. האנשים מביאים לו תשורות להפיס את דעתו, והוא התרגל לקבל תשורות כדבר מובן מאליו. התמימות, אם היתה בו, אבדה לו כליל. כבר הבין מדעתו, שסאלי וגרטי לא למדו באוניברסיטה, וכי הגימנאזיסטית הרתה לדוקטור שוץ בלא חופה וקידושין. סאלו הופיע והינוקא קרא: “סאלו, מה דעתך על הלבוש שלי. סאלי וגרטי אומרות שאני נראה כנסיך הפלאים.”

“כן. הן צודקות.”

“אם כן,” אמר הינוקא, “מצווה הנסיך להעניק לו את הבונבוניירה התקועה בכיסך.”

“אין זו בונבוניירה יקירי, אמר מופתע, רק זוג גרביים, גרבי נשים. אני סוכן, סוכן של פירמה ידועה.”

באותו הרגע נשמע קולו של הרב: “אתם משאירים אותי כאן?” דוקטור פאפנהיים, שעמד ליד הפתח שקוע בשיחה עם מנדלבאום, חש לדלת ואמר: “אנו כאן, כולנו כאן. בחוץ קריר.”

“הוצא אותי במחילתך מכאן,” אמר הרב והתעלם לחלוטין מהנימוקים שהשמיע דוקטור פאפנהיים. איזה חשד נסתר קינן בלבו של הישיש. הוא נראה ער, ערוּת של חולה שהוא כבר מעבר לתחושת הכאב. דוקטור פאפנהיים אחז בידיות העגלה והסיע אותה לעבר הפתח.

השמש ירדה מהעצים ופשטה על מרצפות האבן שבגן הלוכסנבורגי. המזרקות שלא פעלו זמן רב שפעו עתה סילוני מים. המים המוארים התנוססו לגובה וצנחו בשאון כבד. ייתכן שגם הברזים בבריכה נפתחו, כי הגימנאזיסטית היפנתה את ראשה, יותר נכון את אפה, כלפי הצפון, כלפי הבריכה, כמו הריחה נוזלים.

רב המלצרים ליטף את לוצי וניסה להאכילו ביסקוויטים יבשים אך לוצי סירב לאכול. קארל התקרב אליו, פשט את הסודר מעל לבקבוק ושאל משהו בעצתו. רב המלצרים חיווה דעתו ואמר, שאם הנסיעה לא תארך אפשר יהיה להציל את הדגים. קארל אמר: “יש לי בקבוק מים רזרבי.” ובעוד הכל שקועים בשיחה ירד בעל בית המלון את המדרגות ופנה אל הקונדיטוריה, עצר ליד התריס המוגף וקרא: “פטר, האין אתה נוסע עמנו.”

כולם קפאו על מקומם. לג’סטה מעין זו לא ציפו מבעל המלון. מענה לא בא מבפנים. בעל המלון שב והגביה את קולו: “פטר, אתה מפר את הצו העירוני. אחריות כבדה אתה לוקח על עצמך.”

לאחר רגע של דממה נשמע קולו של בעל הקונדיטוריה: “אני לא נוסע, על כל פנים לא עם פאפנהיים.”

“הרי אתה אדם נבון,” שב וקרא בעל המלון, במתינות ככל שיכול, “כיצד אתה לוקח על עצמך אחריות כבדה כזו.”

“אני נשאר כאן.”

“אם בעצתי תשמע,” אמר בעל המלון בכל הרכות, " הייתי מציע לך להצטרף אלינו. אתה יודע היטב כי רק את הטוב ביקשתי למענך. יש לנו רב. גם הוא מצטרף אלינו. אם הוא מצא לנכון להצטרף אלינו, למה לא תבוא גם אתה."

“אינני דתי,” פסק הקול מבפנים.

היתה דממה. בעל המלון חזר והתקרב אל המדרגות.

“למה הוא נטפל אלי. מה עשיתי לו. הרי לא עשיתי לו דבר,” לימלם דוקטור פאפנהיים.

הוא מרוגז, אמר מנדלבאום. ניכר היה שדבריו נאמרו בהיסח הדעת. גופו היה שוב מלא מוזיקה. רגליו טופפו קלות, כמאליהן. השלישיה, אף הם טפפו חרש ברגליהם. גם אליהם כנראה נטפל אותו ניגון עצמו.

“מה הוא רוצה ממני,” שב ואמר דוקטור פאפנהיים, אך קולו היה מופנם מדי ולא נקלט באזניו של איש.

השעה היתה שמונה ובשער לא ניכרה כל תכונה. שקט התאבך מתוך הבתים הריקים, ואדי הבוקר היתמרו מן המקומות המוארים. הצללים רבים היו והם הצטופפו בזוויות הבתים, מפוחדים. המים במזרקות נישאו לגובה רב. איש לא ראה את שעות הבוקר בבאדנהיים, מה גם בעונה זו. שעות אלו נועדו כאן מאז ומתמיד לשינה.

“אתה נוסע בלא כלום,” שאל סאלו את דוקטור פאפנהיים. כבר שמונה ואין רואים כל תזוזה. זה כמו בצבא, נזכר סאלו. אתה רובץ שעות בחפירה. מפקד הגדוד מתהולל בעיר, הקצינים הזוטרים יושבים במפקדה ושותים בירה. הפיקוד הנמוך מרוצה מהבטלה והחייל, החייל הפשוט, רובץ בחפירה.

“כך זה היה במלחמת העולם הראשונה.”

“כך, כך בדיוק. וכַך נדמה לי עומד להיות גם עתה. צריכים להתרגל לאורח החיים החדש.”

 

לד    🔗

והאות ניתן סוף סוף. מנדלבאום ירד בקלות של ספורטאי ועמד בראש. מוזר, ימי פרישותו החמורים לא ניכרו עתה עליו. השלישיה ניצבה לידו רזים וממושמעים. מיד לאחריהם התאומים, סאלי וגרטי והינוקא ביניהן. דוקטור לנגמן עמד כשורה לעצמו. הנגנים הכבדים, חבושים בחבילותיהם המגושמות, חששו מהשורות הקדמיות ונסוגו. המנצח התעלם מהם לחלוטין, הוא היה עתה שקוע ראשו ורובו בשיחה עם המלצרית בת התערובת. המלצרית פסעה נשענת על מקל מגולף, זקופה.

“האין זה נוף מקסים,” אמר המנצח. מעולם לא הירבה מלים ועתה הן חסרו לו כמו להכעיס.

השדות נפרשו ירוקים ולחים. הבל דק, הבל בוקר, התאבך בפינוק. כה קל היה המעבר וכמעט ולא חשו בו. בעל המלון דחף את עגלת הנכים של הרב כאילו לכך נועד. איש לא ניגש לעזור לו.

בימים האחרונים, המבולבלים והעמומים, נרקם איזה קשר מוזר בין המלצרית והמנצח. בימי חוליה בא המנצח לראות אותה והם החליפו כמה מלים. מאז לא פסקו לחשוב זה על זו. אמש, כשכולם חגגו אצל סאלי וגרטי, ישבו הם בגן הלוכסנבורגי. היה נבוך כילד והיא צחקה. הוא סיפר לה על הירושה ועל החסכונות, פרטים כמוסים שנצטברו במוחו הסדור.

“אם כן, אדם עשיר אתה,” אמרה לו.

שנִים בתוך עצמו, סַבוּך עם הנגנים, בתוך חשבונותיו הקטנים, חש לראשונה כי הִנה הותרו הכבלים מידיו. היא דיברה על הנסיעה הצפויה, על אורח החיים החדש. על אביה האוסטרי דיברה במין בוז קשה כאילו לא היה אדם אלא בהמה.

עתה הלכו יחד. השדות נפלשו אל תוך המרחבים, ולא נשמע קול, רק הצעדים הלחושים. השוטרים הלכו במרחק מה מהם, לא האיצו.

פרופסור פוסהולט היה שמח. הוא סיים להגיה את ספרו החדש. את העלים צרר במשיחה עבה. מנדלבאום הלך לידו וכל הזמן התעניין ושאל. פרופסור פוסהולט חיקה את אורח דיבורם של העסקנים היהודיים שמתיימרים להביא גאולה בנאומיהם. איבתו לכל שקרוי תרבות יהודית, אמנות יהודית, היתה עליזה עתה. את המרירות כבר השקיע בספרו. מיצי הלכה מאחוריו כזרה. וככל שהתקדמו קלחה שיחתו, מלאה היתה המצאות לשוניות, לשון נופל על לשון ותארים דו־משמעיים. חודשִׁים לא החליף מלה עם איש ועתה שפעו בו המלים.

הרב התנמנם בעגלת הנכים. השיירה קרבה אל הבתים הכפריים. ריח חלב בוקר וריח זבל היו מזוּגים באוויר. ליד האלון היו בשעתו חובבי הטבע נחים ומצותתים לצפרים. כאן עמד בשעתו הציפור הכחולה ונאם את נאומיו המלהיבים.

סאלו היה שוב נבוך במרחביו. שנים היה חוצה במזוודתו הבינונית את השדות הללו. האיכרים, אם לומר את האמת, לא אהבו אותו. תמיד בהקפה. ואת החובות אינם פורעים. העליזות הקלה שמטה ממנו פתע. הוא הסתופף ליד הנגנים. הנגנים סככו עליו.

“המנצח שונא אותנו. מה עשינו לו,” אמר הנגן צימבלמן.

“אל תשימו לב,” אמר סאלו.

“אפילו בעל בית המלון אינו שונא אותנו.”

“הוא יתפייס, לא תהיה לו ברירה. אתם, ולא האחרים הנגנים שלו. אגב, החתמתם את דוקטור פאפנהיים על טופס 101.”

“לא,” אמר צימבלמן, “שכחנו.”

“חבל. טופס 101 הוא טופס טוב, מעניק הרבה זכויות.”

“דוקטור פאפנהיים נהג בנו לפני משורת הדין. העלה אותנו בדרגה. לא העזנו.”

“זה חשוב מאוד,” אמר סאלו. “הדרגות אחידות הן, בסופו של דבר, בכל מקום. העלה אתכם לי”א נגנים. זוהי דרגה יפה מאוד."

“כשלעצמי,” המשיך צימבלמן," הייתי מצמצם את משרתי. התופים מוציאים אותי מדעתי. ברצון הייתי נח שנה שנתיים. האמן לי זה נחוץ לי מאוד."

“אני מאמין לך. אבל הזמן שעל גבול הפנסיה הוא קריטי למדי. מוטב לשמור על הזכויות. גם אני כשלעצמי, הייתי יוצא לפנסיה מוקדמת, אבל הפירמה שלי קפדנית מאוד, סוחטת את העובד עד הלשד. כבר צברתי עשרים שנות ותק, בלא חיסורים. מגיע לי חודש של חופשה שנתית. הבטחתי לאשתי חופשה במיורקה. האמן לי, מגיע לה.”

“מיורקה,” תמה צימבלמן, “לא שמעתי.”

“זהו אי חם ונפלא. אני חייב זאת לאשתי. היא גידלה את הילדים. ילדים נפלאים.”

“האם נוכל לחסוך משהו בפולין,” התעניין צימבלמן.

“ודאי. המחירים שם נמוכים בהרבה, ואם נמשיך לקבל את משכורתנו בכסף אוסטרי, נחסוך הרבה.”

והשדות הלכו והוריקו. ריבועים ריבועים נגזרו החלקות כמדודים בסרגל הנדסי. סוס השתובב בדשא ואיכרה עמדה לפתח ביתה. כך היה תמיד וכך גם עתה.

“משונה,” אמרה המלצרית ודמעות ניקווּ בעיניה.

“מה את שחה,” אמר המנצח, “זהו רק מעבר. עוד מעט נגיע לפולין. מראות חדשים ואנשים חדשים. אדם צריך להרחיב את אופקיו, לא כן.”

“ואני מרגישה כל כך רע, כל כך לא־כלום.”

“זהו רק מעבר, רק מעבר. עוד מעט נגיע לתחנה, לקיוסק. אני מאוד אוהב את הלימונדה של בעל הקיוסק, זוהי לימונדה מקומית, טעימה מאוד.” והמלים שהיו חבויות בו שנים לבלבו בו פתע. הוא רצה להשפיע עליה הרבה מלים. אך המלים שהיו לו לא הצטרפו, משום מה, למשפטים סדורים.

הרב ניעור מתנומתו ואמר בקול: “מה הם רוצים. כל השנים לא שמעו בקול התורה. אותי כלאו בבית הזקנים. לא רצו לשמוע ממני. עכשיו הם רוצים לנסוע לפולין. אין תשובה בלא בקשת מחילה.”

קולו של הרב הפתיע את השיירה. היה זה בליל של יידיש ועברית. האנשים לא הבינו מלה, אך הרוגז ניכר היה היטב. בעל המלון לא עצר את עגלת הנכים, הוא דחף אותה כמו מורגל היה במלאכה זו שנים.

מיצי קרבה אל דוקטור לנגמן, שהלך כבוש לעצמו, ואמרה לו, כי הלילה חלמה חלום בהיר מאוד. ודוקטור לנגמן, שלא סבל פטפוטיה, היפנה את ראשו המוארך והקרח ואמר, כי גם לו לא הניח הכלב לישון. ומיצי סיפרה כי בעודה ילדה, בת חמש או בת שש, לקח אותה אביה לוינה, לפראטר; היה יום סתיו נפלא. אך כוונתו של האב, איש עסוק ויודע תלאות, לא היתה, כפי שהסתבר לה, אלא להמם ולעייף אותה, ולאחר מכן להביאה לבית החולים לניתוח שקדים; משהגיעה לבית החולים חשה בפורענות הקריבה וניסתה להימלט. כל הפרסונאל הוזעק. הניתוח יצא אל הפועל. כל זה חלמתי הלילה, בדיוק כמו שאירע.

“התחנה, התחנה,” נשמע קול נשי. השוטרים של התחנה אותתו לשוטרים המלווים.

“הגענו, סוף סוף הגענו,” קראה מיצי בקול.

 

לה    🔗

מהתחנה עוד אפשר היה לראות את באדנהיים: רמה נמוכה הגזורה כקונוס, וגגות הבתים כפיסות קארטון מקופלות, ורק המלון ומגדל הפעמונים – הממשות היחידה. בעל הקיוסק שמח ועיני האנשים אורו למראה בקבוקי הלימונדה, העתונים והז’ורנאלים – עדות לחיים שנמשכים. דוקטור לנגמן קנה את השבועון הכלכלי ועיין בו כאדם החוזר לאחר שנים אל עיר אהובה. הוא צחק כי גילה איזו פעילות כלכלית חסרת שחר. סאלי וגרטי הצטיידו בשתי חבילות גדולות, חבילה של בונבוניירות וחבילה של סיגריות. הינוקא ליכלך את החליפה והן טרחו לנקותה.

משפתיו של הרב לא סרה המרירות הסקפטית. הוא לא נתן אמון בתעתועים אלה. הרבה ראה בחייו ומה שנשתייר בו לא היה אלא חשד, וגם על בלימה זו לא פג החשד, רק החריף. רב המלצרים הצטייד בנקניקים. הנקניקים נעמו לחיכו של הכלב. לאושרו של רב המלצרים לא היה שיעור.

הנגנים הצטופפו בפינה, בצל. כמה סרוויזים נשברו בדרך והם נאלצו שוב לפתוח ולארוז. הטירחה הזו, שמלוּוה היתה כעס והאשמות, העכירה במקצת את האווירה החגיגית. מוזר, מנדלבאום לא בז להם. הוא שאל לשלומם התעניין במקומות הנופש ששם רגילים היו לנגן. שאלותיו הפיגו במקצת את המתח.

האנשים לא שכחו את סמיצקי וקנו לו כמה בקבוקי ווֹדקה. סמיצקי ישב על ספסל ולא הוציא הגה מפיו. מתי יוצאים, נשמע קול נשי. אשה התאפרה ליד הקופה הסגורה. סאלו לבש שוב את סברו, סבר של סוכן. דומה היה כי עוד מעט יפתח את מזוודתו הבינונית, ויציע את סחורתו לממכר. מכאן היו המרכבות אוספות את האנשים, ותמיד אותו ריח בשום שיש בכל מעבר, מהעיר אל הכפר ומהרכבת אל באדנהיים הקסומה. המרכבות לא עמדו אבל הריח עמד, מהול היה לחלוחית משכרת.

ולפתע נפקחו השמים ואור הפציע מתוך הרקיע העליון. והעמק, כל הדרו, והגבעות הפזורות מסביב נמלאו מהשפע, וגם האילנות הנשוּרים, הרועדים, שעמדו מרודים בקצה התחנה, כמו נשמו לרווחה. “הוא שאמרתי,” אמר דוקטור פאפנהיים במין תנועה רחבה, לא שלו. דמעות גיל עלו בעיניו. הצער של הימים הסגורים פקע בו פתע. סאלי וגרטי עטפו את הינוקא. קארל הסיר את הסודר מעל הבקבוק: שני דגיגים כבר מתו והשאר פרפרו בתנועות רפות בלא כל תשוקה. “האין איש יכול לעזור לי,” שיווע קארל.

אור זרם עתה מהגבעות הנמוכות ישר לכיווּן התחנה. לא היה מיסתור. בואו וראו, קראה פתע מיצי בקול נשי עילג. במרחק מה, כעל גבי טס מואר, פסע איש ומאחוריו שני אנשים מזויינים, הם קרבו ובאו כנישאים על גבי האור.

“פטר, פטר,” צעק בעל בית המלון צעקת רווחה.

פטר.

פטר.

אך ההשתאות קפאה על עומדה. קטר, קטר מחובר אל ארבעה קרונות משא מזוהמים, הגיח מן הגבעות ועצר בתחנה. כה פתאומית היתה הופעתו כמו עלה מתוך בור. להיכנס, צווחו קולות. והאנשים הלכו ונספגו פנימה. וגם אלה שעמדו: בקבוק הלימונדה בידם, פיסת השוקולד, רב המלצרים והכלב, נספגו בקלות כגרעיני חיטה אל תוך המשפך. ואף על פי כן עוד הספיק דוקטור פאפנהיים להשמיע את המשפט הבא: “אם הקרונות מלוכלכים כל כך, משמע שהדרך אינה רחוקה.”