[…] עשינו לעצמנו טראנספוזיציה של דם חדש. פעולה זו עשויה היתה להביא לשתי תוצאות: האחת – אתה הופך חולה אנוּש. השניה – אתה כותב בדם בעל שני גוונים.

ומהו שאירע בי? תחילה אילצתי את עצמי להמיר את לשון־חיי (השפה שבה בכיתי, אהבתי, כעסתי וקיללתי) בשפה החדשה. לעיתים קרובות הייתי מתעכב לרגע ושואל: “חכה, באיזו לשון אתה חושב?” ואפילו בחלום הייתי מקיץ בבהלה, משום שדיברתי יידיש, “מתרגם” הכל לעברית – ורק אז נחה דעתי בחלום.

לאט־לאט למדתי להטמיע את שתי הלשונות זו בזו, עד שנוצרה, כנראה, אותה שפת־שיר האישית שלי. לא שיצרתי לעצמי “מילון־פרטי”. אלא שסופר אסור לו להשתעבד לשפה, לתחביר או לדקדוק. שפה היא כלי ביטוי ולא דוגמא קלאסיציסטית. כל מלה שנקלטת בי או שנולדת בי, מותר לה לבוא בשיר או בסיפור […]

לפעמים מתפרצת אצלי גם איזו מלה פולנית. אינני הבראיסט. אני שונא את ההבראיסטים, את צאן־הקדשים האדוק הזה, אבל אוהב את העברית אהבה עזה. […] השירה העברית (עד לצעירת הצעירות) היא בחינת חיתוך מתכת. היא אולי אמנותית, אך חסרת גמישות עדיין ומליצית. העברית צריכה עוד לעבור בשיפוד מלובן דרך אזניהם של כמה וכמה דורות.

אני שואף לכך ש"נקלקל" את שפתנו במהירות כזאת, שאם יגיע לכאן, למשל, ישעיהו הנביא ויסתובב באלנבי – לא יבין אפילו מלה אחת. [מתוך “השיר הוא האהבה לדבר”]

[…] השפה שלי גדלה על עצים. הקודמים לקחו קטעי לעז והסביבה. זאת שפת זמנם.

ואני!

לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו.

מן החי, מן המת, מן הדומה, מן הדומם, נקבצת. […] מן השוברים את הפולנית, כדרך לדבר עברית, מן המשגעים את ההונגרית, הגרמנית, היידיש. זאת שפת זמננו. יש מלים בעברית שנתעשרו, משהיגרו ממנה.

[מתוך “פרוזא דברים כלשהם”]

[…] היידיש הזאת, שמכרה בחצות הלילה בחוצות וארשה סופגניות חמות, כדי לפרנס בכבוד קרובה אחת מכובדת, חצי משותקת; היידיש הזאת, שהחלה להשליך לפני, כפתיון מהילדות, רובאלים כסף יהודיים עם קיסרים לבנים מוטבעים על פניהם. מקרוב הקרינה עלי היידיש קרינה קלינית, בלי לדעת, כי עם שהקרינה, את נפשה היא קובעת.

חשך בעדה. רואים עוד את צבע הקירות. תלך עכשיו השפה העברית, המלכותית, למכור פלאפל חם בעיר דיזנגוף, לזיכרה.

[מתוך דברים בטקס חלוקת פרס ברנר]

אין נופים אבודים. אין. כבר לפי הטכניקה של פאטה מורגאנה, אין. וישנן עוד שיטות. […]

עזבתי את עיר אבי בוקר אחד. והאנשים עוד רדומים בלבושם המקומי, היומיומי, בעוד שאני כולי חידוש, כאדם ההולך לקראת. הם התנגדו לצאתי מן הבית, כצאתי מן השותפות. אבל דיכאתי אותם. בעצם עוזבי אותם. ראיתי בהם שקיעה.

באתי לארץ ישראל וראיתי גמלים, וראיתי בהם שקיעה. לא מפני שלא היה ברזל לפרסותיהם, ולא מפני שרגליהם לא נגעו אלא במעט, אלא בצניעות, אלא בהיסוס, באדמת הארץ, אלא מפני שראיתי בהם שקיעה. במידה שהעיירה, שם, שוקעת – גם הם, פה, שוקעים.

[מתוך “פרוזא דברים כלשהם”]

[…] ואני בלכתי על המדרכה ברחוב שבזי, שומע את קול המדרכה ברחוב בקראסינסטב, את אבי, את אמי, את אחי ואחותי ודודי, וטחנת־המים בכפר וטחנת־הקיטור בעיר, וסבי והיהודים והבגדים והמגדים והדגים וההיינט והמומנט, כל העול־העם הזה על אנוכי, ההולך ברחוב שבזי. לפעמים אפילו נדמה, כי רומיתי־החוצה. נשארתי בחוץ.

רחוב שבזי, קצה אחד תל־אביב וקצה אחד יפו. בתל־אביב שמעתי: העיירה שם שוקעת. ביפו שמעתי: העיר פה שוקעת.

[מתוך “כזכוכית בבשר חי” (ראיון)]

בחביונו של שיר טבוע תאריך. שמיום זה מתחיל להתהוות משהו. מתחיל להתהוות משהו ביום זה. בחביונו של שיר, התאריך הוא הפרטיות, דלת הסתרים, המירשם ליד זריקתן של שלוש שורותיו הראשונות של הפעוטון־השיר. התאריך הוא הבייבי־סיטר. עומד, לא מעורב בתיקונים, מחיקות, העתקות. […]

התאריך הוא היאחזות, משא נפש, בעולמה של הבלימה. כשאחד חסר בעולם, החשבון “לא יוצא לו”. הכל נופל.

[מתוך “פרוזא דברים כלשהם”]

לדידי המשורר הוא בעצם – האדם המסתכל. כל מה שיש בו באמן, הוא יצר ההסתכלות – החוצה ופנימה. […] צריך שיהיה בו השכל, אבל גם משהו מן הסכלות, זו המוליכה אותו אל אותן התרחשויות חדשות, אשר נועדו לבחון ולראות מהו שיקרה בעקבותיהן. […]

המשורר לגבי הוא איש ה"דיבוק", איש האובססיה, זה שיש לו כביכול מסמר תמידי בתוך הנעל ואינו יכול לשלפו משם לעולם. אין צורך שיהיה במצב ביש, שנערתו תבגוד בו, או שיפסיד את כספו ברולטה – אם יש בו אותו “מסמר”, מצבו האישי לא יקבע את מהות שירתו.

[מתוך “השיר הוא האהבה לדבר”]