[…] פּוֹלִידֶאוּקֶס […]
אֲנִי מוֹנָה לֹא רַק אֶת לִיקַיְסוֹס,
נֶהֶרְגוּ גַּם אֶנַרְסְפוֹרוֹס, סֶבְּרוֹס קַל הָרֶגֶל,
נֶהֱרַג אַלְקִימוֹס הַנּוֹרָא
נֶהֱרַג הִיפּוֹתוֹן חֲבוּשׁ הַקַּסְדָּה,
נָפְלוּ אֶוּטֵיכֶס וְאָרֵיוֹס הַמֶּלֶךְ
שֶׁעָלָה בְּכֹחוֹ עַל כָּל
הָאֵלִים לְמֶחֱצָה
וְהַמַּצְבִּיא
הַגָּדוֹל סְקַיוֹס, וְאֶוּרִיטוֹס –
בִּמְהוּמַת אָרֶס הָעִוֵּר,
וְאַלְקוֹן, לֹא נַשְׁכִּיחַ
אִישׁ מִן הַגִּבּוֹרִים הַלָּלוּ
שֶׁנֻּצְּחוּ עַל יְדֵי
הָאֵלִים הֲכִי עַתִּיקִים:
הַגּוֹרָל וְהַתַּחְבּוּלָה.
אָדָם, אַל תָּעוּף לַשָּׁמַיִם
יַחְפַן כֹּחַ, אַל תְּנַסֶּה
לְהִתְחַתֵּן עִם אַפְרוֹדִיטָה אוֹ
עִם בַּת פוֹרְקוֹס
יְלִידַת הַיָּם. חָרִיטוֹת יוֹשְׁבוֹת
בְּבֵית זֶאוּס עֵינֵיהֶן חֵשֶׁק […]
. . . . . . . . . . . . . . . . . .
[…] אֲסוֹנָם הָאָיֹם
בָּא מִשּׁוּם שֶׁזָּמְמוּ רַע.
יֵשׁ נִקְמַת אֵלִים
הָאֹשֶׁר הוּא אֲרִיגָה
שֶׁל יוֹם לְיוֹם, תָּמִיד, בִּזְהִירוּת
בְּלִי אֲנָחָה. וְכָעֵת
אֲנִי שָׁרָה
עַל זָהֳרָהּ שֶׁל אַגִידוֹ,
אַגִידוֹ דּוֹמָה לַשֶּׁמֶשׁ, לְאוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ
שֶׁאַגִידוֹ קוֹרֵאת לְהָאִיר לָנוּ.
אֲבָל הַמְּנַצַּחַת הַנִּפְלָאָה
לֹא מַרְשָׁה לִי לְדַבֵּר
עַל אַגִידוֹ טוֹב אוֹ רַע,
הִיא עַצְמָהּ עוֹלָה עַל כֻּלָּן
כָּאִלּוּ מִישֶׁהוּ
הֶעֱמִיד בֵּין פָּרוֹת סוּס
חָזָק, אַלּוּף, מְצַלְצֵל פְּרָסוֹת
פְּרִי שֶׁל חֲלוֹם צִפּוֹרִי.
אֵינֵךְ רוֹאָה? זוֹ –
סְיָח מִאֶנֶטִי, וְאִלּוּ שְׂעָרָהּ
שֶׁל קְרוֹבָתִי
הָגֶסִיכוֹרָה פּוֹרֵחַ
כְּמוֹ זָהָב טָהוֹר,
וּפְנֵי הַכֶּסֶף שֶׁלָּהּ –
מָה אֲנִי יְכוֹלָה לוֹמַר?
כָּזֹאת הִיא הָגֶסִיכוֹרָה;
יְרִיבָתָהּ, יָפָה פָּחוֹת אַף מֵאַגִידוֹ,
תִּתְחָרֶה בָּהּ כְּמוֹ סוּס
קוֹלַכְּסִי בְּסוּס אִיבֶּנִי.
יְרִיבוֹתֵינוּ הֵן הַפְּלֵיאָדוֹת,
כָּעֵת, בְּרָקְדֵנוֹ כָּאן עִם הַמַּחֲרֵשָׁה
הַמְקֻדֶּשֶׁת לְאֵלַת הַשַּׁחַר,
הֵן מִתְנַשְּׂאוֹת אוֹיְבוֹת, בְּלֵיל
הָאַמְבְּרוֹסְיָה, כְּמוֹ הַכּוֹכָב סִירְיוֹס.
וְאֵין לָנוּ דַּי אַרְגָּמָן
כְּדֵי לְהִתְגּוֹנֵן
אֵין נָחָשׁ צָרוּף
מִזָּהָב טָהוֹר, גַּם לֹא צָנִיף
לִידִי – עֲדִי שֶׁל
יְלָדוֹת שֶׁעֵינֵיהֶן סִגָלִיָּה,
לֹא צַמּוֹתֶיהָ שֶׁל נַנוֹ,
לֹא אָרֶתָה הַיְפֵהפִיָּה
לֹא סִילָקִיס, לֹא קְלֶאֶסִיסֶרָה,
וְלֹא תֵּלְכִי לְאַיְנֶסִימְבְּרוֹטָה וּתְבַקְּשִׁי:
"שֶׁתָּבוֹא אַסְטָפִיס,
שֶׁפִילִילָה תִּסְתַּכֵּל בִּי,
וְדַמַרֶטָה וּוִינְתֶמִיס הַמְּתוּקָה".
רַק הַגֶסִיכוֹרָה מְגִנָּה עָלַי.
הַאִם אֵין הָגֶסִיכוֹרָה
יְפַת הַקַּרְסֻלִּים כָּאן
לְיַד אַגִידוֹ
מְשַׁבַּחַת אֶת הָרִקּוּד?
אֵלִים, הֵעָנוּ
לִתְפִלּוֹתֵיהֶן, הֲרֵי הַכֹּל
תָּלוּי בָּאֵלִים.
“מְנַצַּחַת”, אֹמַר לָהּ, "אֲנִי
רַק נַעֲרָה, יַנְשׁוּף שֶׁהִתְיַשֵּׁב
וְצָרַח סְתָם עַל קוֹרָה בַּגַּג;
אֲנִי פָּשׁוּט רוֹצָה
לְהַנְעִים לְאָאוֹטִיס – הָאֵלָה
שֶׁהָיְתָה רוֹפֵא לִכְאֵבֵינוּ". וְאִלּוּ
הָגֶסִיכוֹרָה
הִנְחֲתָה אֶת הַנְּעָרוֹת אֶל הַשָּׁלוֹם שֶׁבִּקְּשׁוּ.
סוּס יָחִיד, רָתוּם
מִיָּמִין לַצֶּמֶד, מְנַוֵּט
אֶת הַמֶּרְכָּבָה,
בַּסְּפִינָה שַׁלִּיט הַקַּבַּרְנִיט;
הִיא אֵינָהּ
שָׁרָה כְּסִירֶנָה, הֲלֹא
סִירֶנוֹת הֵן אֵלוֹת,
וְאַף עַל פִּי כֵן אֲנַחְנוּ
הָעֶשֶׂר מְזַמְּרוֹת כְּאַחַת עֶשְׂרֵה,
כָּךְ שָׁר בַּרְבּוּר
בִּנְהַר כְּסַנְתּוֹס
וְהִיא בְּתַלְתַּלֶּיהָ הַבְּהִירִים הַחֲמוּדִים […]
* * *
על מקהלת הנערות
ב־1855 מצא אֶגיפּטוֹלוג צרפתי, מרייט, פפירוס, ובו “מקהלת הנערות” (הפרתניון) של אַלקמַן. אלקמן, שחי בספּארטה (אם כי לא נולד בה) באמצע המאה ה־7 לפנה"ס, כתב שירה מתוקה וקישוטית. הפרתניון הוא שיר המקהלה היווני הקדום ביותר שבידינו. ממקהלה כזאת ומנצחה (כאן זו הגסיכורה) צמחה בהדרגה הדראמה היוונית.
השיר של אלקמן מבוצע על ידי 10 נערות, כנראה קרובות משפחה. הן מתחרות במקהלה יריבה – “הפליאדות”. בתחרות כזאת חשובים לא רק המוסיקה והריקוד, חשובים גם הלבוש ויפי הנערות. לכן מדובר הרבה על יופיה של המנצחת, הגסיכורה, ועל נערה יפה שנייה, אגידו. מועד ההופעה הוא חג לאלה אורתיה (שנזכרת גם בשמה הפולחני – אאוטיס), שהיא בעיקר אֵלת פריון וצמיחה. הבנות נושאות לה מנחה: מחרשה. תחילת החג בלילה, ושיאו בשחר. הנערות רוקדות, בעוד שהגסיכורה ואגידו עסוקות בפולחן ובתפילה. בפתיחה (שחלק הארי ממנה חסר) מתואר קרב מיתולוגי (עונשם של בני המלך הספּארטאני היפוקואון). בבית הרביעי הבנות עוברות לשיר על עצמן ועל המאורע. הן נראות לנו כמו קוֹרוֹת (נערות) מחייכות, מקושטות וצבעוניות, המוכרות מן הפסלים שנמצאו באקרופּוליס. פול קלוֹדל (באוֹדה הראשונה) תאר מקהלת נערות דומה: Les Neuf Muses, et au milieu Terpsichore!
ארבע השורות האחרונות של כתב היד מחוקות עד לבלי הכר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות