א. קלוּת    🔗

רגילים בני־אדם לחלק את עולמם הרוחני לשתי רשויות: קלות וכבדות. והתפיסה הבאנאלית תופסת כך: שלטון השכל – זהו ברשותו של כובד־הראש. מחשבה – הרי זו דבר: צריך לחשוב, לקמט מצח, ליגע את המוח. וכנגדה – הרי שירה היא ענין של קלות. בדברי שירה אדם חפץ להרגיע עצמו, לישן עצמו, ואינו סובל בה יגיעת־רוח. הגויים יודעים, כי לא הרי שירה כהרי שירה. ישנה שירה כבדת־משקל וישנה שירה – “מוזה קלת־סינור”, כפי שקוראים לזו באשכנז, אצלנו בני־אדם כברדיטצבסקי יודעים את הענין. ישנן גם תביעות לקלויזנר. אין הוא מסתפּק ביפי רוח. אבל ישנם אנשים, שאינם תופסים את הענין, מתוך זרותם לשירה בכלל, או מתוך היותם אורחים בעולם המחשבה. בין הראשונים הם, למשל, אותו הד"ר שכתב פעם “וכי בשביל שאמיל זולה כותב ראמאנען נכתוב גם אנחנו ראָמאַנען?” ואחד־העם, להבדיל, זה שחפץ להחשיב את השירה על־ידי הרשות השניה, באשר זו, כשהיא לעצמה, אינה נחשבת בעיניו; ובין האחרונים אפשר לציין את ביאליק, זה שאחרי צאתו ריק מארון הספרים של האגדה (לכל הפחות, הרגיש כך באיזה זמן). הוא בא ומתרפק על ההלכה.

ולעת־עתה צריך לחזור על אמת פשוטה וברורה, בנלית כמעט. יש מדע ויש מדע. למה, למשל, חשוב כל־כך “מורה נבוכי הזמן” ואפילו “דור דור ודורשיו”. ולמה עלוב כל־כך כל אותו המדע הממלא את ירחונינו החשובים? לכאורה: “דור דור ודורשיו” כתוב בהרצאה די קלה, וכן גם “שלטון השכל” של אחד־העם, ובכל זה יש להם ערך. ואפשר, למשל, לפגוש מאמרי מדע, כביכול שצריך לשבר את השינים בקריאתם – ודוקא אלו אין להם שום ערך. ולהפך בשירה: יש לפרקים שירה כבדה, שמגריסים בה את השינים, והיא דוקא שירה אמתית ונפלאה, בעוד שישנה, להפך שירה קלה, שערכה השירתי עלוב מאד. נאמר כך: יש שירה מעמיקה ומרוממת ויש מדע נבוב ומבדח. לא המלה החיצונית חשובה פה, כי־אם המשקל הפנימי. הפוגמת מחשבה בשירה? – חס ושלום. מחשבה בתוך שירה אמתית – היא ספּיר יקר במשבצת־זהב. הפּוגמת השירה במחשבה? קראו את ניצשה. אלא שאין זה עיקר. מה שמחשיב את המחשבה – זוהי המחשבה, ואת השירה מחשיב הרגש. המחשבה היא חשובה, כשהיא כבדה במשקלה הפנימי, אבל המחשבה היותר כבדה יכולה להיות פרי השראת־רוח, אינטואיציה ­ ואז היא יכולה להתבטא באופן היותר קל. הלבוש החיצוני רק מקל את קליטתה אצל אחרים, אבל לפרקים גם מפריע, כי מחשבה בלבוש כזה נקראת ולא נלמדת. וכמו־כן גם השירה. זו יכולה להיות פרי הפתעה, השראה פתאומית, ויכולה להיות גם קלת־צורה, ולהפך, יכולה היא להיות פרי הרגשה כבדה ממושכת ואפילו תדירית, אז על־פי רוב באה היא בלבוש כבד. ושוב: יש יוצאים מן הכלל גם באלה. יכול פרי אינטואיציה להתקשות בבטוי, ויכולה הרגשה העולה בכבדות מעומק הנפש ומתהומה להצטלל ולהתבטא בצורה קלה, בהירה, שקופה. העיקר הוא המשקל הפנימי, וזה – ערכו מונח בכבדו, הן במחשבה והן בשירה.

בתקופת ההשכלה היה הקורא הותיק מצוי גם אצל מחשבה כבדה וגם אצל שירה כבדה. וכי קל הוא רמח"ל, ואדם הכהן קל הוא? הקורא הותיק לא שב אחור מפני כל קושי. היו יהודים, שידעו את “אהבת דוד ומיכל” בעל־פה. מה שהיהודי של אז קרא להם “ספרים’ליך” – זה בא פּשוט מתוך קוטן הפוֹרמט. זכורני: כשאמרו לנו הזקנים להגיש ספר בעל פורמט גדול, קראו לו ספר, ולבעל פורמט קטן – ספר’ל. ל"האסיף" ול"כנסת ישראל'', למשל, קראו ספרים, מפני שהיו בעלי פורמט ובעלי כמות. מה שרבים לא החשיבו ספרות זו – הרי זה מובן. הדתיים שנאוה, הרציונליסטים לא הרגישו בשירה. השירה הפּרימיטיבית קודמת לכבוּשי השכל, אבל שירה קולטורית באה אחרי שהשכל סולל לה דרך. “האמונות והדעת” קדמו ליהודה הלוי. הרגשת שירה קולטורית דורשת הכנה, ואלה שנשארו בחצי הדרך, שקוּעים ברציוֹנליות – נשארים דלים כלפּי שירה. שופּינהויאר, קונה פישר, אוסטולד ורבים אחרים כתבו דברם חשובים על שירה ואמנות. ומי לנו גדול מקנט בעצמו, שלא זלזל בערך היופי כלל וכלל, ואפילו הרמן כהן בעצמו כתב על אופּירה של מוצרט. בעוד אשר מי שזלזל בספרות החדשה זלזל גם בשירי גורדון. ורבים זלזלו גם ב"מורה נבוכי הזמן". גם לזה קראו ספר’ל בשעה שכונו להקל בערכו. כך הוא תמיד. וכי לא נגנז ספר החשמונאים?

וחבל על שאין לנו קורא ותיק עכשיו. יש שהנך מתחבב על הקהל לרגלי קלותך – וכל הקהל הזה נמאס עליך, היית חפץ דוקא לכתוב באופן כבד. “טמא וכסיל לא יעבור בה” – מלים אלו, שרשמן הרמב"ם בהקדמתו ל"מורה נבוכים", כמה הבנה יש בהן. מה שויו של הקורא לפני השינה? וכמה, למשל, היה יכול להיות מאושר סופר כגנסין בדעתו, כי מי שעבר על “אצל” רכש אותו. וכמה אנו מאבדים על־ידי אי קראנו פואימות גדולות וכבדות. סוף־סוף העיקר הוא כובד פנימי וקורא ותיק עם דרישה לכובד כזה. וכמה עלובה היא התחבבות של קלות, חבה שבאה רק מתוך שאינך מעיף, שהנך מבדח וכדומה. אילו היה יודע הקורא אוהב הקלות, כמה הוא קל־ערך בעיני סופר, ואיזו ספרות יוצרים בשבילו! הקלות, שהיא עצמה, יכולה להיות ברכה בשביל הקורא היודע לחשוף תחתה את משקלה הפנימי. בשביל הקורא סתם היא רק ענין של בדחנות ולא יותר.

ומובן ומאליו שאין לבוא בטענות אלינו, מדוע אנו מחשיבים את השירה שלנו ואיננו מחשיבים את המדע. הדבר הוא פשוט: בתקופת ההשכלה החשיב הקורא הותיק גם את קרוכמאל ואת וייס, וגם את אד"ם הכהן, מיכ"ל, י.ל. גורדון ומפּו. עתה אנו מחשיבים את שירת ביאליק, טשרניחובסקי, את מנדלי, ברדיטצבסקי וגם את שלום־עליכם הקל שבקלים. את “כל הנערים” איננו מחשיבים לא בשירה ולא במדע. אלא ששירה בעלת כובד פנימי יש לנו; ומדע כמעט שאינו. הארכיאולוגיה היבשה אינה ענין אלא למומחים, וספרים טובים כאלה של קרויס וניימרק או תולדות רש"י של ליפשיץ וגם מאמרים טובים – מתחבבים. כי אין אצלנו מדע, שיגיע בערכו לשירה שיש לנו­ – זוהי עובדה. מדוע? ישנן הרבה סבות, אבל בעיקר חפץ אני להעיר על אחת: שירתנו היא חפשית. גורדון, ביאליק ומנדלי המקטרגים הם מקובלים לא פחות מאשר השירה “הלאומית”, כביכול. בשירה יודעים אנו, כי אירופה היא מופתנו, וכל מה שמקובל שם כשר לנו. במדע יש ענין של כשרות: הטרקטט התאולוגי־פוליטי של שפינוזה אסור לבוא בקהל, וילהוזן כמו שהוא – טריפה (גונבים ממנו כמה שאפשר, כידוע), רינן – פסול, והמדע שלנו הוא כולו כשר, אפולוגיה, אתה בחרתנו (אגב, מדברים כבר בארץ ישראל על מדע ירושלמי. מסופקני אם מזה נושע. מדע “מקורי”, כביכול, ולא אירופאי – לא יוציאנו מדלדולנו). ומה ערכו של מדע מזויף – בשעה שעיקר המדע הוא חופש־דעות גמור ושאיפה לאמת? ועוד סבה אחת: יוצרי השירה שלנו מוסרים עליה את חייהם. עובדים ועובדים ויוצרים סוף־סוף מה. הדרישה מצד הקורא בהם היא אחרת. כדי להתקבל אצלנו בתור משורר או מספר, אדם כבר צריך לדבר־מה (אין אני מדבר על־דבר התקבלות סתם). ובעלי המדע? מה הם מגישים לקהל? די לאדם לכתוב איזו קומפילציה שות־פרוטה, והרי הוא מלומד. פותח אני איזה קובץ או ירחון ומוצא שיר תמציתי או נובילה תמציתית עם כשרון וכובד. אני פותח ירחון אחרי ירחון וקובץ אחרי קובץ, וקורא איזה מאמר שקראתי ממש כמוהו לפני שלשים שנה. אין בעלי־המדע עובדים, אינם מתעמקים, ונותנים לנו מים ומים. מדע רציני, בעל־כובד ותמציתי – היה רוכש לו מעריצים. אבל איהו? יטריחו־נא בעלי המדע את עצמם, יכבדו את הקהל שהם כותבים בשבילו – ויהיו־נא בטוחים: הם יתקבלו על הצבור. האסון הוא, כי בעוד השירה שלנו היא כבדה, הנה המדע הוא קל, או יבש ובלתי חיוני כלל. כי צריך להבדיל בין כבד ליבש. היבש יכול להיות גם קל, והכבד יכול להיות עסיסי. אם השירה שלנו עלתה למדרגת יצירה, המדע הוא עדיין רק מלאכה, וגם זו רפויה ורשישה – מי אשם?

תמצית וכובד – זהו האידיאל של כל יצירה, הן מדעית והן אמנותית. לבעלי־השירה הרי זה מחוור, מאלה דורשים ודורשים, ואלה, קודם כל דורשים מעצמם. בעוד שבעלי המדע שלנו אין דורשים מהם כלום, ופחות מכל הם דורשים מעצמם. הם רק באים בתביעות אל הקהל. וצריך שיבואו בתביעות אל עצמם. זוהי, בכלל, הדרך היותר טובה והיחידה. רק לא קלות! זו הורגת את המקבל, ויותר ממנו – את הנותן. יפי־רוח אני גורס, אבל ישמרנו אלהים ממקילי־ראש ברוח. לאלה אין תקנה.

ב. מדה בינונית    🔗

“ברוב עם הדרת מלך” ­­– פסוק זה מבטא שתי הרגשות: “הדרת־מלך” ו"ברוב־עם". בזמננו נתחזקו מאד שתיהן יחד. המלכים אמנם מתמעטים, אלה שהם נושאים עליהם באופן רשמי את השם: “מלך”, אבל המלך האמתי, זה האיש שהוא שליט בנפשות מיליונים ושבני אדם נכונים ללכת לכל קרבן לקריאתו הראשונה – הגיעו בתקופתנו עתה – לכוח ולהערצה, שרק ההיסטוריה של תקופות מעטות בעבר יודעת דוגמתם. דוקא אחרי שסתמו את הגולל על היחיד הגבור, בשעה שהוחלט כי ההמון הוא הכל והגבור לא־כלום – עלו יחידים לגדולה כזאת ונבראה הערצה מטורפת, העולה על כל דמיון אדם.

הצריך אני להזכיר שמות של גויים וישראלים, יחידים כאלה? כל איש יודע אותם. מה שחשוב בעיקר הוא, כי נברא מחדש רצון כביר לגבורה ולשלטון. ומצד שני חזק מאד הצורך להמצא ברוב עם. אומרים שגדלה הרגשת העֵדר בין האדם בזמננו; דומה שגדלה גם הרגשת העֵדר הנפוץ, וגם מדת ההפקרות, מדה לא של עדר, גדלה; אלא שהאדם אוהב עתה להמצא בהמונים. איש בן־כרך וגם של ישובים קטנים מזה אוהב ללכת למקומות שיפגוש בהם אלפי אדם ומתרחק ממקומות של קהל מועט.

וכשאני מדבר על היחיד – אני מתכוו ליחיד הגבור והשליט בכוח או ברוח. היחיד האינדיבידואלי, המתבודד – אינו לפי רוח תקופתנו. ההתבודדות היא מדת חולשה, וגם באינדיבידואליות יש משהו מחוסר־כוח. מי שאינו יכול לא לשלוט ולא להסתגל לרבים – נהיה אינדיבידואלי. ולהיפך: השליט אינו מחויב להיות אישיות בעלת הרגשה יחידית, יכול הוא דוקא להיות לבטויה של ההרגשה המונית.

אך יש גם הרגשה שלישית: מדה בינונית. אדם שאינו מוצא ענין אמתי ברוב עם, וביחד עם זה אינו לא שליט ולא גבור, וגם לא מתיַחד עם עצמו. הצורך להמצא ברוב עם אינו לבני־אדם כאלה אלא מדה של סקרנות הבאה אצלם רק ברגעים מיוחדים, בשעה שחיי־הרחוב או מאורעותיו מושכים בכוח החוצה, ואין גם איש כזה יכול לכבוש את יצרו להמצא ברוב עם; ולהיפך: התיחדותם עם עצמם היא אצלם פרי הכרחים חיצוניים או תוצאה של עיפות יתרה והצורך במנוחה, ובעצם הם בנטיותיהם אנשי־משפחה, חברות או אוהבי חברה קטנה. בני־אדם כאלה אם הם אנשים סתם, שאינם מתלבטים בשום דבר – נוח להם דוקא. אמנם לא תמיד: יש שהפרנסה מכריחה גם אדם כזה להתאגד, וביחוד בזמננו שהצורך באגוד הפך בו להכרח של קיום חמרי אצל סוגי־אדם ידועים, ויש שהוא נסחב בעל־כרחו, בתוקף סיבות שונות, לרוב עם. ויקרה גם להיפך: מתוך איזו חולשה או התנגשות מקרית נדחף אדם כזה גם מתוך חוגו הצר ומוכרח לחיות מן הצד, ביחידות, אך ברוב המקרים אדם כזה יכול לעבור את דרך חייו בשקט. קשה מזה הוא לאיש בעל מדה בינונית – אם איש זה ידוע פחות או יותר; אם, למשל, היתה לו תחילה פריטנזיה ליחידוּת ואחרים הודו בזכותה במצאם בה טעם או מראותם בה תועלת לעצמם; או, להיפך, אם נצטרף לצבור, אפילו מתוך מקרה, איזו אי־הבנה או גם בעל־כרחו, והצבור לא הרגיש בסיבות צדדיות אלו; ואם איש כזה באחד הימים אינו מוצא טעם ואינו רואה צורך ביחידותו ורוצה להסתובב בין הבריות ולטשטש את יחידותו. או להיפך: הנה עבר איש כזה את גיל הנעורים והרעש, ואמביציות אין לו וסקרנותו אינה מופרזת, והוא שואף למנוחה ורוצה לסדר לו את חייו בהתאם לדרישותיו הפשוטות והבינוניות, באשר אין לו יותר שום נטיות בנפשו לרוב עם; איש כזה שומע מפי חבר: “צריך לכבוש את השלטון בצבור פלוני”, למשל, והוא אינו מבין: “למה לי לשלוט?” שואל הוא; “מה איכפת לי אם ילך לו כל איש בדרכו, כלכתי גם אני בדרכי?” ולהיפך: איש כזה קורא בספר ציור מעין: “לפעמים הוא רוצה לחבק את חבריו, היושבים באפלולית ושרים, להניח את צוארו הארוך עליהם, כהניח סיָחים את ראשיהם זה על זה ולצהול בקול גדול” (אילתּי, בספור “במחילות”, עמ' 126. המדובר הוא על חברים רבים, ההרגשה היא זו שבהמון). נהנה הוא בעצם מציור הרגשה זו, חושב הוא כי אותו בחור הוא בעל נפש, בחור טוב ונעים. אך לו עצמו לא היתה הרגשה זו גם בנעוריו ולא תהיה. הוא אחר. הוא אמנם גם כן חושב כאותו צעיר בספר זה: “כמה טוב לאהוב אנשים!” אך אהבתו אחרת היא במהותה, אהבה בלי קרבה יתרה, אהבה מבלי הדחק לנשמתו של חברו, אהבה עם רוַח בין קרובים, לא הרגשה של סיחים וגם בלי צורך לצהול. אדרבא, אוהב הוא וטוב לו להמצא בחברה קטנה, בשיחה שקטה, ליד מיחם לפנים, ליד כוס־תה פשוטה עכשיו, בתוך טיול של מעטים, בתוך משפחה נעימה, לשבת לדבר קצת או הרבה, לשמוע יותר או פחות, ולפרקים אפילו לשתוק ולחשוב לו את מחשבותיו, ולהסתכל בינתים באחרים¹, אין לו חשק ללכת ללויה, להספדים ולא לחתונות ומשתות, כי אם לשבת עם אבל או אבלים בחוג צר או ביחידות, ולהיפך, לבוא ל"מזל־טוב" לשמוע שיחת־משפחה של קרובים, ידידים או מכרים בתוך הרגשה משמחת. וכשמצטרפת לזה גם הכרה כי את העולם לא אתה תתקן, שבעצם חביבים עליך החיים גם בהיותם בלתי מתוקנים, כשמלוה אותך ההרגשה של: “ייתי ולא אחמיניה” (יבוא ולא אראהו). ההרגשה, כי אתה לא נבראת בשביל חבלי־משיח של העולם, וכי תקופת המעבר של מהפכות ודיקטטורות של רדיפות אחרי שלטון אינה לפי טעמך, וגם אין לך האמונה השלמה שמהן תקפוץ ישר לגן־עדן, ואתה גם חושש פן לגן־עדן זה לא יגיעו גם נכבדי־דורך בדרכים אלו; וכשנותרו לך בכלל שנים לא־רבות לחיות, ואתה מבין את נפש האיש שאמר: “הלא אם שלום ואמת יהיה בימי”, אמרת מלך בנטות ימיו לערוב. ואדם שאינו מלך ולא בן־דוד עתיק מסתפק עוד בפחות מזה. בדורנו קשה לאדם להאמין באמת וגם בשלום. הוא חושב: אם נעבור אני וסביבתי הקרובה את דרכנו בקצת שקט – דיֵנו ואַשרינו. מה לעשות במקרים כאלה?

עין איש כזה אינה צרה. אדרבא: “ילך לו כל איש בשם אלהיו”. הוא משתדל להתרחק כמה שאפשר מהתבלטות ומפרסום. חושב הוא: “אעבוד לי את עבודתי הקטנה לפי צרכי המעטים, ואדרבא – תהי עבודה לאחרים. למה אתחרה, למה ארוץ, למה ארעיש עולם? אני עושה מקצת בשביל עצמי ודי לי”. הוא מתערב בעניני אחרים רק במדה שמוכרח הוא לצאת מגדרו, לפי הכרח רגעי של מצפון, או שהאחרים מפצירים בו להתערב, לעזור, במדה שאין הוא גורם רע למישהו. נוהג הוא להמצא בפנות שקטות, לעבוד עם אנשים נוחים ונעימים, מבלי לבוא ביחס עם סביבה רחבה, להתרחק מכל סכסוך ומחלוקת, היה נהנה לראות את שמו פחות בדפוס לוּ היתה אפשרות, אינו מתערב בפוליטיקה, משתמט אפילו ממלא את חובות האזרח מכיון שאין אלו ניתנות להמלא לפי צורך נפשו. לאנשים כאלה – (ברוך השם שמעטים הם) – לא נוח. אין בני־אדם אוהבים לתת למכירם או לידידם לדאוג לנפשו, ולהיפך, אוהבים לתת עצות, לחוות דעתם, לבוא בטרוניה. נדמה להם כי אינו חי כראוי, שאין הוא נוהג כמצוה, שמקלקל הוא לעצמו, לנפשו; ואין הם מבינים, כי אדם שהגיע למדה בינונית – יש לו צורך במנוחה. לא בויתור גמור חס־ושלום. יכול הוא להיות רחוק מאלה שחושבים: “אם לא הגעתי למדרגה – לא כדאי”. להיפך: לדעתו יכול אדם לעשות מעשיו בלי מדרגה. יש יחידים ומעטים הניהנים ממעשיך, שאתה ממציא להם קצת קורת־רוח, – וטוב ודי לך. וכי יברח אדם אל המדבר אם לא פרחו כל פרחיו? או להיפך: וכי מחויב הוא להלחם ולהתקומם אם החיים אינם הולכים לפי רוחו? מי שרוצה לברוח – יברח: ומי שרוצה להתקומם – יתקומם. לו ישנה מדה בינונית בנפשו: חושב הוא את הטיול, החבורה הקטנה, העונג השקט למדת חייו. אינו לא גבור ולא רודף גדולות, לא פרוש ולא חסיד, לא מתנגד בפועל ולא מהפכן; אדם כזה אומר לו בערך כך: אני עושה לי המעט שאני מוכרח לעשות; אלא אם מפציר בי בן־אדם נוח לי ונעים לעשות קצת יותר – אדרבא. רק אל תבקשו ממני גדולות ולא מלחמות; נכון אני להתחלק עם אחרים קצת בידיעותי, נכון אני לגרום מקצת עונג או גם להרגיז קצת, אם זה מוכרח להיות או שזה גורם לי נעימות; לא לעשות רע חס־ושלום אלא, אם פלוני בוכה על “מי יחיה?” נכון אני לבוא ולהגיד: אדרבא, יחיה לו אלמוני עד מאה ועשרים שנה; מדוע לא?

ואם האדם הוא גם בן־אבות, ויודע הוא, כי "הרדיפה אחרי גדולות לא הביאה גם להם טובה, וכי הענוה היטיבה להם, וכל התפרצות מגבולותיהם – רק הרעה, רק עוררה קנאה ושנאה, יש לו גם נסיון חיים משלו ומשל חברים וידידים – אם בכלל החזיק בדעה, כי לסוג ידוע של בני אדם היַשרות אינה קרבן כי אם הכרה ותועלת, וכי הענוה אינה מחויבת דוקא להיות מדה עליונה, כי־אם מדה נוחה ומנעימה, השומרת עליך מהכוות והנותנת מנוחה לנפשך וכי איסטניסות במדה לא מופרזת היא מגן לאדם בפני בחילה ומגע עם רשעות וטומאה; במקרים כאלה מוכרח האדם בעל המדה הבינונית להיות גם קצת קנאי לעצמו. הוא גם יודע, כי מנוחה לא תנתן לאדם, וכי הבנה לנפש זולתך אינה מדה מצויה, וכי אין בני־אדם מבינים כי יש רשות לאדם להיות לא משעבד ולא משועבד. ומה לעשות? אם נגזר על אדם לחיות לפי טעמו – מוכרח הוא כך לחיות. והאדם בעל המדה הבינונית אומר אז: אינני רוצה להכניע ולא להכנע, אין לי שום צורך להכניע, לשלוט או לחלק שלטון, ושום יכולת לכוף גבי ולעשות מה שאתה רוצה. אני יכול לעשות לפעמים מה שאחר רוצה, אבל ברצוני הטוב. אני שונא הפקרות, אבל חופש – זהו הדבר היקר לי מכל. כי גם החופש היא מדה בינונית, לא שלטון ולא עבדות, לא שוט רועה ולא הרגשת עדר. אין אני שייך רק לעצמי, כי גם לאנשים קרובים לי, לדעות חביבות עלי וכדומה. יש לי רק מדה אחת: סימפטיה – וכנגדה: אי־סימפטיה, או בעברית: נטיה ודחיה כנגדה ובעקר אלו. אהבה – זוהי ענין שבלב, ושנאתי לא תביאני לעשות רעה לשנואי או לשונאי. האין מדה בינונית זו דרך אורח־חיים חוקי?

ויש עוד דבר המשמש מכשול בדרכו של בן־אדם כזה. בשעה שרוב בני־האדם עוברים להם את דרך־חייהם בקו אחד וישר, בשעה שהאדם החזק והאוהב פרסום מכריז על כל שנוי בנטיותיו ורצונותיו ומצדיק אותם בכל מיני הכרות וטענות – הנה בן־האדם מסוג זה חושב: דרך חיי ונטיותיהם בעצם ענין רק לי ולהכי־קרובים לי; אם איזה אדם קרוב לי מוצא בי שנויים והם קשים עליו או אני מוצא בו שנויים הקשים לי, או לרגלי השנויים שנתהוו בי נעשתה לי חברתו קשה – אז או שאנו נפרדים או מתגברים על השנויים, אם יש לנו משהו משותף חוץ מהם, נאמר אפילו רק נטיה פרטית או אפילו הרגל של עבר. לצבור אין לזה שום ענין, ואין הוא חושב לנחוץ לא לספר על שנויים אלה ולא להכריז עליהם. חייו הם בכלל בצדי־דרכים, וכך הם גם נסיונותיו והערכותיו. עובדות ומאורעות ידועים יכולים לדחוף את הצבור, שהיה קרוב לו פעם, לצד אחד ואותו דוקא לצד שני. צבור רואה במאורעות את הנוגע לו, תועלת או נזק, ויחיד בעל מדה בינונית יכול לשקול אותם במאזנים אחרות, נאמר, במאזני מוסר או הבנה. יכול הוא לבוא לידי הערכות מהופכות מעסקני אותו צבור וגדוליו. יכול, למשל, אותו צבור להמשיך את דרכו בקו ההגיוני שלו ולהגיע אפילו “אַד אבּסורדום”, או להיפך להחכים כל כך, עד שהאדם בעל המדה הבינונית יתחיל לפחד בנפשו מפני חכמה יתרה זאת. צבור יכול לסדר לו בכל שנה ושנה מוסר חדש, לפי צרכיו החדשים, "יחיד מתבודד יכול להחזיק בקנאות במוסר האישי שלו, והאדם בעל המדה הבינונית בוחר לו מדה שלישית, מדת הכרח שלו. האדם בעל המדה הבינונית הרי גבור איננו. כשהוא עושה איזה מעשה מוכרח הוא להשען על איזה קיר מאחוריו, על קיר חברתי או מוסרי; על חוג או כל מנהיג. ומה יעשה ברגע שנוכח, כי הקיר שנשען עליו קודם נבוב הוא עתה בשבילו? והן בלי משען אין הוא מסוגל לשום עשיָה. הוא אמנם השתיך לצבור ידוע כל זמן שמצא בו קיר ומשען; עתה הקיר והמשען הם אמנם חומה בצורה בשביל אחרים, נטיותיהם ומעשיהם, אך בשבילו הם לפרקים רק חלל ריק. עובדה כי הרגשתו של צבור זה או לכל־הפחות חלק ממנו אינה רוצה לותר עליו גם אחרי־כן, אינה יכולה לשמש לו סעד. צבור – יש שאתה נוטל מאחוריו את משענו האחד ותוחב לו משען אחר – ואין הוא מרגיש; לא כן יחיד; יש שאתה נוסע ברכבת ופתאום העבירו אותה באחת התחנות לפסים אחרים ואת קרונך שכחו, ואתה נשארת על הפס הישן. בעניני דעות זהו מצב מסובך מאד.

במקרים כאלה יש שבעל המדה הבינונית אומר לבני־בריתו הקודמים: רואים אתם: הגשר בינינו הולך ונהרס, אתם עצמכם מאימים בזאת. נכון: ההכרח הצבורי שלכם אינו חובה בשבילי, ואני מותר לי אפילו לא לדעת אם טוב הוא אם רע, אם מועיל או מזיק הוא לכם ולמצבכם עכשיו. אני רק יודע שלא מוסרי הוא. מתוך שאינני עקשן, ומתוך שאין לי שום צורך לא להרגיז אתכם בהתנגגדות ולא לתקן אתכם, אפילו במקרה שאצליח במעט, מכיון שאין לי בכלל נטיה לתקן ולהפוך ואין לי גם אמונה יתרה ביכלתי לעשות זאת, לכן אני, בשעה שיש לי צורך לדבר או לחוות איזו דעה, בוחר לי דרכים צדדיות, כלומר, בורח מכל זה שאתם חושבים לחובת־הרגע, מכיון שגם לי אין זה אלא ענין־רגע, ובוחר בדברים שקטים שאינם ענין למחלוקת ולא לחובה, דברים שבחוגי הקטן או בחוגי המצומצמים נחשבים לענין של שיחה, ושפלוני או אלמוני מהקרובים או מהרחוקים מוצאים בהם חפץ וטעם, אם־כי אין הם מחיבים אותם לשום פעולות וקרבות.

והאדם בעל המדה הבינונית ממשיך מחשבתו: עניני־הצבור הם ענינים לא יותר חשובים מענינים אחרים. צרכי הכי אלמנטריים מספיק אני או ביחידות או שהם מביאים אותי במגע רק עם חוג מצומצם. כיון שכך, מכיון שבחיי־יום־יום שלי חי אני בתוך בני־אדם נוחים לי ושאני נוח להם, הרי גם ביתר הופעותי אין לי שום צורך לשנות מעמדתי זו. אני רוצה דבר אחד: מנוחה² ומנוחה קשורה עם נוחיות ידועה, גם עם נוחיות־אדם. ואם אני עובר בדרך וצריך לסור לאכסניה – הרי אני בוחר באכסניה שיש בה עד כמה שאפשר פחות רעש, אם כי אין זה אומר שצריכים לשרור בה דממה וקפאון; ואם האכסניה שלי גם כן רועשת קצת, אז בוחר אני בה פנה צדדית, שאין הרעש מגיע אליה. בעיקר בורח אני, אומר הוא, מכל מיני הסתבכויות, ומחפש לי פנות שלא תחייבנה אותי לשום מלחמות והתנגשויות; האחרים אינם נוגעים לי. פוגש בי אדם נעים לי ואומר: סורה לאכסניתי, נשתה כוס תה יחד – אני סר עמו. מדוע לא? וכי אלך לחפש אנשים לא נעימים לי? ויש אשר איש כזה אומר עוד יותר: טוב, אפשר שעניני־צבור יהיו בשבילך מעין כוס תה ולא יותר. בשעה שבשביל אחרים הם רעל להרעיל עצמם או אחרים – הלא טוב מזה כי יהא לך כוס תה או סיגרה, אילו היית מעשן! בנעוריך יכלו להיות מעין כוס יין, שכּרוּךָ, לפרקים, עתה – גם זה אינם בשבילך. טעם של יין יש עוד בעסקי־פרט, בדברים שהם קרובים לנפשך באמת, שלא השניא אותם שום איש עליך. אך עסקי־צבור בשעה זו – מורעלים הם, ולמה לך להרעיל נפשך ובשרך? בזמנים כאלנ טוב לסור לפנה שקטה, תחת עצים בתוך ירק, ולהגיד: שלום עליך, נפשי! (או “שלוה עלי נפשי!”) דבר שבשנות נוער נראה לך זר ובלתי־מובן, ואך בעצם אהבת אותו גם קודם, לכל הפחות בשנים מבוגרות וחלק גדול של חייך התנהל תמיד לפי הרגשה זו.

זוהי מדה בינונית וזה מראה תכונתה, אם טובה היא או לא, אם תמצא חן או לא תמצא. הנוחיות נעשתה עתה למדה עיקרית של בני־אדם, ואפילו בדירות של קטני־ארץ ושל אידיאליסטים מתהדרים עתה בחדרי־הנוחיות: האולם, חדר המטות, חדר־הספרים והמוסיקה נדחו עתה לקרן זוית, והכל מתחיל מפנות הנוחיות. וגם הצבוריות חדלה מהיות ענין של אידיאה או מוסריות והפכה לצורך של נוחיות, ולכן יש בה גם מריח הנוחיות ומשל סמי־מרוק והצטבעות. האין טוב לראותה בעינים פקוחות ולחפש נוחיות מחוצה לה? וכי לא מוטב לבחור במנוחה מבנוחיות ריחנית זו או גם בנוחיות מסוג אחר, בלי אותם הסגולות והקשוטים? וכי לא טוב מכל אלה הקו הנוח באמת, שביל־הזהב? האין המדה הבינונית המדה היחידה האפשרית לאדם הבלתי־מופקר והבלתי־מכניע, לאלה המתעבים אגרופי־פלדה ולשון־רמיה כאחד, לאלה שיש להם רק רצון קטן: לחיות בין בני־אדם קרובים ונוחים ולהיות חפשים בנפש ובמעשה, עד כמה שאפשר? וכי אין המדה הבינונית מקלט ומגן בפני גרשי־חיינו ויצריהם הרעים?