"– ישמע נא, בדעתי לפתוח פה בית־כריכה, על יסודות נכונים של חברות. מתוך שהוא גר פה, ובכן מה דעתו: היצליח הדבר או לא?

– אח! מרי, אצלנו גם אין קוראים ספרים וגם אינם בכלל. והיכרוך הוא אפוא ספר?

– מי זה הוא?

– הקורא המקומי ותושב המקומי בכלל, מרי.

– אח, ירף נא עם הרוח שלו, נמאס לי, מדוע לא יכרוך התושב או הקורא המקומי ספר?

– יען כי לקרוא ספר ולכרכו אלו הן שתי תקופות התפתחות שלמות וכבירות. תחילה מתלמד הוא לאט־לאט לקרוא, במשך דורות, מובן, אבל מרפט הוא את הספר ומטלטלהו, בחשבו אותו לחפץ לא רציני. אבל הכריכה זו אומרת כבר גם כבוד לספר, זו אומרת כי לא רק שאוהב הוא לקרוא אלא הכיר בו כבר לענין. לתקופה זו לא הגיעה רוסיה כולה. אירופה מכורכת זה כבר".

שיחה זו באה בספור “שדים” של דוסטויבסקי, בין שטוֹב לאשתו. נכתבה בסוף שנת הששים או תחלת השבעים למאה שעברה. אז, בתקופת הריפורמות הגדולות, בתקופת־המהפכה ברוחות, בימי “רצון העם”, בשנים שנכתבו טובי יצירותיה הספוריות של רוסיה, תקופת טורגנייב, טולסטוי, דוסטויבסקי, היה עוד מצב כזה.

ובאותו זמן אנו רק התחלנו כמעט, תקופת גורדון וסמולנסקין. ואך היתה לנו ספרות אחרת, זו של הספר הדתי, הישן. לסמולנסקין ולגורדון התיחסו לא כמו לענין, רפטו את ספרם טלטלוהו. ואל הארונות היו מכניסים עוד גם אחרי כן ש"סים של וילנה בכריכות נהדרות. ואך היה מורגש בכל זאת אביב של הספר חדש וסתו של הישן. אחר־כך באה תקופה אחרת. בארונות בעל־הבית והנגיד התנוצצו ספרי “אחיאסף”, “תושיה”, “מוריה” בכריכות יפות, והדור הצעיר ברובו עבר לשפות הארץ ומעוּטו לז’רגון. ועתה אני כבר רואה גם ספר ז’רגוני־אמריקאי בכריכה יפה, ודוקא אמריקאי, את הספר של מקום השקיעה. לא, הענין אינו חלק כל כך.

הכריכה היא ודאי ענין תרבותי. יש בה ודאי מן הכבוד לספר, אך הכבוד אינו תמיד ענין של חיים. מכבדים זקנים, מתים. הספר המכורך, ביחוד המהודר, נשאר על פי רוב בארון. הספר המשומש בעיקר הוא הבלתי מכורך, המרופט, המטולטל. דומה, כי גם באירופה הולך הספר ונעשה ענין של קשוט. הכריכה, ביחוד המהודרה, אינה סימן של העלאה מדרגת חפץ, כי אם הורדה למדרגה זו. וגם זה אינו כלל. שתי פנים לענין.

איני יודע, אבל פרקים נדמה, כי קרבה תקופת שקיעת־הספר. העתון, ההרצאה, הבחירות, כל מיני אמנויות: המוסיקה, התיאטרון, (הרציני שוקע גם הוא) ומתחרו הראי־נוע¹, גליריות התמונות והפסלים, הריקוד ההולך ונעשה למין פסיחוזה, ההתעמלות והאתליטיקה, הרכיבה, השחיה, האוטומוביל והתעופה באוירון והטיולים המרובים והמשחקים שנהיו לענין רציני, חנוכי, והעבודה השנואה כל־כך בחיים וההולכת ולוקחת בבית־הספר מקום חשוב כל־כך – בתור משחק, כמובן, – כל אלה הם מתחרים בספר. הסופר הרואה את עצמו כמלח־העולם אינו רואה מה שנעשה סביבו. היחס לספר משתנה. חלק של הספרים נעשה ענין שמושי, תועלתי ויוצא מגדר ספרות, והשני הולך ונעשה לענין של אינטימיות, ואנשי־אינטימיות מעטים הם, – או לדבר־סנסציה של שוק, שסופר המכבד את עצמו אמר: אוי לי מכבודי ומפרסומי!

ומתוך כך נגש אני אל ענין אגוד סופרים בלב ולב. אין שלמות בנפשי. “ספרות היא ענין פרופסיונלי” – טוב, אך אין הפרופסיונליות ממלאה את הנפש. האינטימיות, זו המושכת, הנותנת ספוק לנפש – הרי איננו רואים אותה. מתי אנו נפגשים בה, אם לא על־ידי מקרה מאוּשר?

הסופר אינו יותר שליט ברוחות. על תאמינו לז’ורנליסטים. “אודיסה אוהבת את איבסן” ספרו הם לנו פעם, ואז עוד לא היה אף תרגום רוסי הגון לאיבסן. והמתרגמים הוציאו ממנו את נשמתו, את המסתורין שבו. ואחרי איזו שנים אהבה את דז’יק לונדון, וקודם עוד אהבה את סנין ואת וֶרבּיצקה ואת – שרלוק הולמס, לא את זה של קונן־דויל.

אל נפריז ואל נרמה עצמנו! אל נרעיש עולמות! התקופה היא פוליטית, רקדנית, סינומטוגרפית, פוטבולית, אתליטית, של ברבריות קרבה. עם גבורי יום ושעה מכל המינים – לא נתחרה, ביחוד בתוך יהודים מדברים בשבעים לשון. גם אם נאחז בשולי הקורא – לא נרכוש עוד את לבו, ואנו עוד בארץ־קיץ תמידי, מקום בני־אדם מבלים רוב שעותיהם בחוץ.

ובכן? סך הכל עצוב. ולא אנו אשמים. אם יקומו סופרים מתאימים לתקופה, סופרים־מוקיונים שיבואו בחצוצרות קול שופר, או לכל־הפחות בפורנוגרפיה לשמה – יתחרו ויצליחו. אבל אנו בני דורות נפשיים לא הרגלנו באלה.

היו תקופות כאלו. מגילות כתבי־יד אינטימיות עברו ארצות כאוצר יקר בתוך עולם ברברי וזר. אפשר נשוב גם אנו לספרות אינטימית, ולדבור של יחידים בשביל יחידים, ואת העבודה הזאת נעשה במסירות, בקדושה, בלי צפיה לשכר, לכבוד, לפרסום, למחיאות־כף.

והעם? האנושיות? יבואו סופרים גם בשבילם. הפועל האירופי אינו קורא אפילו את ארנסט טולר, והפועל שלנו, הסוג המיוחד בנפשו שבו, ככל יחיד, קורא גם את גנסין. אל נרדוף. הטוב ימצא את הדרך אל הטוב.