אילו רציתי לנסח במלה אחת את המצוה בה דבק החבר בדר ולה נשאר נאמן לא הייתי מוצא פסוק יותר מתאים מאשר אותו הפסוק העיקרי מהתורה, שעליו אמר כבר הלל הזקן: ואהבת לרעך כמוך – זוהי התורה כולה. ואידך – זיל גמור.

זכור לי דוד בדר הצעיר עוד מלפני 45 שנים מימי נס־ציונה, כשהוא בעצמו חי על עבודת פועל יומי ומסתפק בקב חרובים – וכל מעיניו נתונים לזולתו – לחולים ולבריאים, לחלשים ולרעבים. באופן מפליא ידע לשלב את הדאגה לכלל עם הדאגה לפרט, ולא נשאר מקום לסתירה ולניגוד.

כן זכור לי דוד בדר מלפני 32 שנה, מימי הגדוד העברי. כמובן, שהיה אז כבר בן 43 ואץ מהראשונים להתנדב. והזקנים חייבו את הצעירים. דוד בדר מה"זקנים" היחידים לא היה גנראל – גם לא שאף לזה, אבל מלא בו תפקיד כשכפתוריו מצוחצחים והכריכות על הרגלים בסדר, וגם בגדוד לא שנה מטבעו, נאמן לסיסמא שלו, לציווי היסודי: ואהבת לרעך כמוך.

והנה עברו שנים. בדר נעשה ל"שיך באדר". מצא לו מצוה בדבר שרבים דשו בו וזלזלוהו – מצות גמילות חסד של אמת, לזה הקדיש את ימיו בזקנותו – להקיץ נרדמים, להקים יד וזכר לאלה שקדמו לנו ונשכחו או עומדים להשכח. כתת רגליו לקצות ארץ למקומות נדחים לחטט שכבי יקירי ולהקים להם נפשות. אכן, ישנם רבים מאלה שמימיהם אנו שותים ושמותיהם איננו יודעים ואיננו זוכרים ותפקידך הברוך, חבר בדר היקר, – לגלות תעלומות ולהקים יד ושם לנשכחי עולם מאנשי הישוב, מהראשונים, אשר מסרו את חייהם לסול מסלה לנו ולבאים אחרינו. – – –

יצחק בן־צבי