בעולם הרגשות והיחסים בין איש לרעהו במשפחה המצומצמת או בחברה מסוימת שגורה ההגדרה: אמהות. זהו סיכום כולל של רגשות המוקרנים לילד, למשפחה ולחוג קבוע הנמצא בסביבה.

לעומת הרוך האמהי הזורם כפלג מים זכים ומרעננים, מוצגת הקפדנות הזועפת של האב. אלה הם שני קוטבים מנוגדים מעין בית שמאי ובית הלל.

וכשאנו רוצים לגולל לפנינו ולסקור פרשת חייו של חביבנו דוד בדר כאיש התנועה והחברה מסתמן קו יסודי באפיו שהייתי מגדירו בשם: “אבהות” אך לא במובן המקובל הנזכר לעיל. אבהותו של בדר היא מסוג אחר לגמרי. היא חדורה רגשות נאצלים של הקשיש במשפחה לאחיו ואחיותיו הצעירים.

משפחת העובדים גדלה אמנם בשנים האחרונות והסתעפה בהיקפה. צרכיה כיום הם אחרים לגמרי מאלה שהיו באביב ימיה, אולם דוד בדר, נאמן לעצמו, נשאר אותו “אבי המשפחה” החופף עליה ודואג לכל צרכיה החיוניים.

מהדאגה לשק קמח בימי הקומונה בפתח־תקוה ועד לטפול בהקמת “בית אבות” עובר במערכת פעולותיו כחוט השני הקו האבהי כדרך חייו בארץ.

מסופקני, אם בדר בעצמו יודע או שמע על כך כי בתקופת עבודתו בנס ציונה הסתופפו בצל קורתו כמה חברים שהיו אומרים עליהם שהם “בני בדר”.

לפני ארבעים שנה התחילו לזרום ארצה צעירי ישראל צמאי יצירה וחדורי רצון לוהט לשנות את פני חיינו, צעירים שעזבו את ספסל הלמודים בישיבה ובגמנסיה וטרם טעמו את טעם הנכר והנדידה הרחק מבית אבא ואמא ומעולם לא ידעו עבודה פיסית מהי. בכוח הרצון והמרי הוטלו לזרועות הישימון והפקירו את עצמם לטוריה ולחמסינים שהביאו אותם לאפיסת הכוחות – לצעירים אלה היה דוד בדר מעין מגן־דוד־אדום, החש לעזרה ראשונה ועזרתו קלעה תמיד למטרה. היה בה משום נחמה ומרפא.

קבוצת חברים נזדמנה לפני כמה חדשים ביום הזכרון לאבות התנועה. נשמעו דברי הערכה להולכים והיה משום מה קשה להפרד ולהתפזר והעינים הופנו לדוד בדר. אחרי רגעי דומיה פתח ואמר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא. גם בדבריו אלה כמו במעשיו היה משום עדוד לנפש האבלה.

ליום מלאות לו שבעים וחמש שנים, נברך את דוד בדר שיאריך ימים ויזכה לראות בקבוץ פזורי ישראל. תהיה דרכו החלוצית למופת לצעירי העולים בארץ.

מ. סנלוב