רבים הם שהזילו דמעה נאמנה בהיסתם הגולל על דוד בדר – אחד היחידים ממיטב האדם, אשר נשמתו חוצבה מספירת האהבה ואשר כל חייו ופעלו טבועים היו בחותם האהבה: אהבה לאדם, אהבה לעם, אהבה לכלל ולפרט. ובו נמזגו במזיגה מופלאה האהבה והמסירות לכלל ולפרט גם יחד.

יש ובימים סוערים – כאשר יהיו רוב ימינו בארץ הזאת, – בעת אשר עניני הכלל בולעים את כל ענינו ופעילותו ומחשבתו של הציבור, תלך תמס נפשו של האדם־הפרט, של פרסים רבים, בצר להם, מאין שועה ומקשיב להם, לנחמם, לעודדם ולסמכם. מתנת אלוהים היא כי מתהלך בתוך הציבור אדם, אשר בעצם סערת הימים וסערת הרוחות והמעשים – יש מקום בלבו הרחב גם לפרט הסובל ואליו יפנו אלמונים רבים, האובדים בסאון החיים.

כזה היה דוד בדר: מיחידי הסגולה אשר ברכתם ותפארתם על סביבותם – אוהב אדם. ועל כן גם רב היה שכרו: הכל השיבו לו אהבה. גם לעת זקנתו לא בודד היה האיש, כי רבו המשכימים לפתחו והשוחרים מעונו, ונפש לנפש תדובב, ומלה טובה לבב אנוש תסעד, וכל סביבתו נשמה רוח אנושית טובה.

אחת התכונות הטובות שבהן נתברך היא – כוח החיים הדופק בעוז ודינאמיות מתמדת. תאונות ואסונות שנקרו לו בדרך החיים – החלישו את גופו, אבל לא כפפו את קומתו, ולא רופפו את דופק־החיים שבו. בחיוניות רעננה חי את מלוא חיי התקופה על כל אימיהם ופלאיהם, והיה ער ורגיש לכל המתרחש, אף הגיב בדרכו על הטוב והרע שבמראות יום־יום בחיי הכלל ובחיי הפרט.

נדמה היה: אין לחליפות הזמן שליטה על האיש, כי חזקים בו כוח־החיים ודופק התנועה והעשיה מכדי שתוכל זקנה להכריעם. נדמה היה כי אין דבר שימנע ממנו להוסיף ולהלוך עוד שנים רבות על דרך החיים שהוא – כך נדמה – בעצם הליכתו בה. ועוד היה מלא תכניות כרימון, והוא עצמו, וכולנו אתו, התכוננו לחוג בקרוב את יובלו ה־75 ולהתברך בברכת הטוב הצפון עוד בשנים הבאות לטובה, – והנה נסתלק ואיננו.

נסתלק אחד הבחירים במחנה. תהיה דמותו מופת לרבים.

א. מ. קולר