(ביום השלושים לפטירתו)

זה היה לפני מלחמת־העולם הראשונה. עלינו ארצה בתום לב, לסתור את נימוקי המתנגדים ל"פלשתינה".

מעטים היינו כאן והרגשנו את עצמנו מיותרים – בארץ היו פועלים מנוסים, בריאים, זולים ונוחים יותר… לא היו אז מוסדות שיטפלו בפועל העברי וידאגו לו אפילו בדברים מינימליים. מתוך העולים עצמם צצו אחדים, שעמסו עליהם את העול לארגן עזרה הדדית ולדאוג לחבריהם. הדאגה לא היתה קלה.

אחד מהם היה דוד בדר ז"ל, הוא ידע לפתוח אפילו אצל פקיד הבארון את שערי הפרדסים בנס־ציונה לעבודה עברית. ועל אפיזודה אחת רצוני לספר כאן.

במושבה ר. הגיע מספר הפועלים העברים ל־5% מכל העובדים ואף המעט הזה בזכות “יין נסך” שתיקנו חכמים ז"ל. בחקלאות היה אחוז הפועלים כמעט אפסי. בזמן הבציר היו הפועלים החקלאים מהמושבה והסביבה, שבכל ימות השנה היו מחוסרי עבודה למחצה ולשליש, עובדים ביקב בשכר שני פרנקים ליום. שני פרנקים ליום היו אז מחיר המתקבל על הדעת פחות או יותר. זמן הבציר נמשך כמה שבועות, ויחד עם שעות נוספות היה מתקן קצת את מצבם.

אולם מה שתיקנו חכמים בעבר בא אחד מחכמי־הזמן וקלקל. אכר אחד היה מקבל חלק הארי של עבודות היקב בקבלנות. למטרה זו מצא וגייס יהודים “אורפלים”, שעבדו אצלו 16–18 שעות ביום. הוא היה מביא אותם עם משפחותיהם מירושלים, מרכזם בין עצי חורשת אקליפטוסים. בסוכות עשויות מענפי אקליפטוס. בגמר הבציר היתה השכונה נעלמת.

ראיתי בהם ביהודים אלה פועלים טובים לעבודה חקלאית, שיסתרו את טענות האכרים כי “יהודים אינם יכולים להיות פועלים”. אחר עמל רב השפעתי עליהם, שיסכימו לאסיפה בשכונתם. קבענו יום ושעה, ואותו יום נזדמן לי אורח שבא לבקרני – ד. בדר.

בערב נכנסנו לשכונה כינסנו את האסיפה באוהל של אחד העובדים. בתוך האוהל היה שולחן נמוך וצר, ועליו עמדה מנורת נפט. התחלנו להסביר לנאספים, שנותן־העבודה אינו עושה להם שום טובה; הקבלן זקוק להם יותר מאשר הם לו. ואינם צריכים להיות כעבדים נרצעים. אל יעבדו יותר משמונה שעות זה יום עבודה נורמלי של הפועל.

דוד בדר תבל את דבריו בפסוקים מן התנ"ך, והסביר להם כי עבדות אסורה מהתורה.

פתאום הופיע הקבלן, איש גבוה ורזה שקבל ידיעה מאחד העובדים. הוא התנפל עלינו בגידופים, בעט בשולחן ומנורת הנפט כובתה, אבל מיד הודלקה. נותן־העבודה הרגיש אי־שקט בין העובדים, ומאחר שהיה פיקח מילא את דרישותיהם למחרת היום.

אריה שוייצר