המחנות של “מעבר”, פלוגת “עין־חרוד”, “הכובש” ועוד עשרות קיבוצים הפזורים בכל קצוות פתח־תקוה – מלאים חלוצים עברים שהתקבצו לשם עבודה ומבלים את ימיהם בבטלה, והם אנוסים לראות מדי יום ביומו את אלפי הזרים והעוינים ששולטים בה למעשה, כי המה העובדים בה.
המושבה שבעה ומתעשרת מפרי הזהב שנשלח לחו"ל, והחלוץ העברי, יושב בתוכה – רעב ללחם… מתוך מאות חברים בכל קיבוץ – העובדים יחידים, וההכנסות הזעומות של 8–10 גרוש ליום עבודה, אין באפשרותן להשביע את הרבים. החיים קודרים! ומחשבות נוגות הציקו – הכדאי המאמץ? היש טעם בישיבתנו במושבה? ולשם מה בכלל באנו ארצה?! ויום יום מחזירות האניות מאות חלוצים לחו"ל – הלא היא תקופת “היורדים”.
באותם הימים הופיע במושבה דוד בדר. סיפרו לנו על הפועל הותיק הזה מראשוני העליה השניה, איש הגדוד העברי ממלחמת העולם, כובש עבודה ותיק, שנענה עכשיו לקריאת ההסתדרות ובא למושבה להצטרף למאמץ, ולעמוד בראש לשכת העבודה, שהיתה מהווה בימים ההם את מפקדת השדה של כובשי העבודה והאיש כבר למעלה מחמישים. מיד בפגישה הראשונה חשנו כאילו נפגשנו עם ידיד ותיק, שיחה חברית ופשוטה. “אין עבודה”? – צוחק האיש מתוך טוב לב ותמהון גם יחד, ותוהה על ההשגות המשונות של החלוצים החדשים, שחיכו, בתמימותם שהאכרים יקבלום בזרועות פתוחות. “וכי נתנה, אי פעם, העבודה לפועל העברי במושבה מבלי שילחם עליה?”.
“רעבים וחולים”, טוען הצעיר. – “גם זה לא פאטנט שלכם”, וכל זה לא נורא, לא כל כך נורא, עונה הותיק. הדברים נאמרו בשקט וכמעט בביטול, אבל מורגש היטב שבעומק הלב מזדעזע האיש, וסובל את סבלך כמוך, ואולי עוד יותר, והוא ממשיך: “אבל העיקר לא להירתע! להמשיך ולהתמיד ונוכל להם. אחרי ככלות הכל, יהודים המה (האכרים). נבוא אליהם יומם ולילה, לא ניתן להם מנוח, לא יסעדו בשקט, נספר להם את סבלכם… ויתנו עבודה”. נדמה לי כי דמעה נוצצה בעיניו, אבל נעלמה חיש מהר. ולבסוף כשנפרדים ממנו, הרי הוא שואל: “נו! ולחם יש?” לא נעים לספר שמאתמול בצהרים אין לחם במחנה ואתה שותק מבויש. והנה כבר נכתבת הפתקה לאופה על שק קמח – על אחריותו האישית. התעוררות קמה במחנה הקיבוץ כשמגיעה הבשורה על שק הקמח שהגיע ובעיקר על השיחה עם הותיק.
מאמציו של דוד בדר נושאים פרי והעבודה לפועל העברי בפתח־תקוה מתרבה. אבל המחסור גדול כשהיה. חברים נוספים באים בלי הפסק לקיבוץ, כדי להקלט בו, והעבודה לא מספיקה לכולם, ובעיקר, השכר נמוך מאוד ובעית הלחם מטרידה ואינה פוסקת.
הגזבר מתרוצץ לשוא כל היום בחיפוש ל"סידור" והנה כבר עשר בערב ואין עוד “פרודוקטים” למחר. זה כבר כמה ימים שהחברים יוצאים בבוקר לעבודה מבלי לטעום כל אוכל, כי איננו. חבורת גזברים של הקיבוצים מתלקטת ברחוב, על פני כולם דאגה חמורה, כי המצב דומה אצל כולם, ואיש לא הצליח באותו ערב “להסתדר” ולא רוצים לחזור הביתה בלא כלום. מתיעצים ומחליטים לעשות “נסיון” נוסף בצותא. הולכים מחנוני לחנוני ומבקשים קרדיט נוסף על עוד לירה אחד של אחריות הדדית! אבל פרץ וגבר “משבר־האמון” אצל החנונים כלפי המחנה החלוצי והתשובה היא שלילית. הגזברים המיצגים אלפי אנשים, אינם ראויים לאימון של לירה אחת לכל קיבוץ. אבל… טוענים החנונים, “תביאו פתקה מבדר – על אחריותו ניתן”…
וכבר 12 בלילה – מה לעשות? וכי שוב יצאו החברים בבוקר לעבודה בלי לחם? ומאידך, אחרי חצות, האפשר ללכת אל בדר, להעיר אותו משנתו ושוב לדרוש ממנו דבר שאין בכוחו לעשותו? מתלבטים שליחי הציבור לא מעט, ובאין ברירה, הולכת החבורה בלילה דרך הסמטאות האפלות של פתח־תקוה לביתו של בדר. בביתו חושך. השעה מתקרבת ל־1 אחרי חצות. דופקים בהיסוס על הדלת וכשאין תשובה – מתגברות הדפיקות. מי שם? נשמע קולה המודאג של רבקה אשתו. אבל בטרם מספיקים לענות. יצא כבר בדר, בחפזון מהבית. וכשהוא שומע על המצב נאנח… ומתחיל בכתיבת הפתקאות “לכל אחד מהקיבוצים לירה אחת”. שויון! אבל אל תכשילו אותי, חברים, לבסוף" – אומר האיש בבת צחוק וחוזר לביתו למנוחה.
למחרת בבוקר שמחה במחנה – יוצאים לעבודה עם לחם וסרדינים.
הרהורים רבים של עזיבת המושבה והארץ נמוגים, שעה שאתה שומע על מסירותו, על טוב לבו ועל אמונתו הרבה של החבר הותיק, שהולך יחד אתך במשימה הקשה. ומתחזק המחנה החלוצי וממשיך ביתר ביטחון את דרכו הקשה של כיבוש העבודה העברית במושבה בהשפעת המעשים הקטנים־הגדולים האלה של החבר היקר והקרוב דוד בדר.
זכרו לא ימוש מקרבנו!
א. אבולניק
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות