בסקרנו את הגיל הממוצע של אנשי העליה השניה, הרי רובם היו בחורים צעירים. על המעטים הקשישים יותר, בני שלושים, נמנה אז דוד בדר.

הוא היה כבר בעל עבר של ארבע שנות שירות בצבא הרוסי, לקח חלק במלחמת יפאן¹, ואף הספיק להשתתף בהגנה היהודית בגולה נגד צוררים ופורעים. ד. ב. עזב את משפחתו, ודאי לא בלי מאבק נפשי, והסתכן ב"גניבת גבול", כדי להגיע למחוז כיסופיו.

מעניין לציין את העובדה, כי למרות עצת ידידיו, ביניהם עסקנים ציוניים חשובים לנסוע לארגנטינה או לאמריקה, עושה דוד בדר את ההיפך ועולה ארצה.

הוא אינו מרבה שהיות ומחשבות על עתידו ופונה מיד למושבה, מוצא עבודה ומתערה במקומו החדש כאזרח רענן. ד. בדר היה פועל מוכשר ובהזדמנויות שונות הציעו לו האיכרים עבודות מכניסות, שבמשך הזמן היה יכול להתבסס יפה ולחיות חיים שקטים ונוחים כפי שעשו זאת אחרים. אבל מיזגו המרדני התקומם נגד ההסתגרות בעיגולו הפרטי. לעומת זאת כפועל אחראי באחד הפרדסים בנס־ציונה, כשהגיע האחד במאי, הוא שיחרר את כל הפועלים ונעל את שערי הפרדס. על מעשה זה פיטרו הפרדסן אחרי שבדר עבד אצלו במשך שנה וחצי.

ומכיון שד. לא רצה לשמש בתפקיד משגיח ועבודה אחרת לא היתה במקום, עובר הוא לפתח תקוה ואף שם מתגלות מיד סגולותיו המיוחדות.

אנו רואים אותו בין המתנדבים לגדוד העברי ואחר־כך בין חברי ההגנה אסירי כלא עכו. הוא מזדהה תמיד עם החלוצים כובשי עבודת השדה ואוחזי אמת הבנין, רב את ריבם וחש לעזרת דלים ונדכאים. ד. ב. מעיז להטיח דברים קשים בפני עשיר ותקיף. הוא מאס ומרד בדרך הניצול והקיפוח של הזולת. מתוך אחוות־חברים, בפשטות ובטוהר המעשה, עשה דרכו ללא רתיעה. והיה האיש סמל ומופת לבאים אחריו, לדורות הבאים.

חנן ציוני