א. נוף מולדת וערגת קדמות    🔗

“האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו – וכתבנית אותה פינה, אשר בה נולדתי, / נגולו תולדות חיי, נגלה גם מזלי, / טויתי את חלומי כצלמה וכדמותה: / בנפש חפשית, חפה מכל סדק וקרע – – הייתי תועה גלמוד בעדת בני עמי, / עמוסי ברכת ‘קברים גדולים’ וקללתם / ושירי נכרי, שירי זר ללב אומתי”. אין זאת כי ברגע של בדידות דוויה, שדרכה לפקוד כל משורר, וכל אדם, ברגעי־חיים חלולים, נתאנחו המלים הללו מלבו של המשורר. “האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו” בגופו, ובגופי יצירתו, בצורות גוף ובדמויות גוף. וגופי יצירתו של טשרניחובסקי כתבנית נוף מולדתו הם. מרחב בהם כמרחבי הערבה של מולדתו; צבעים וניחוחות בהם, כעשבים וכדשאים המבריקים ומפיצים ניחוחם בערבת מולדתו; וגם תוגה חרישית בהם, מעבר לקולות העליזים והמתעלסים, ועמוק מהם, כתוגה החרישית המרחפת על פני ערבות אוקראינה וכנכאי שירת־קוזקים תמימה והרת־געגועים. גם כוחות־הערבה תוססים וקודחים בשירת טשרניחובסקי בשכרון העצמה והמשובה; גם כוחות קשים ועזים, אשר יגילו לברזל ודם ותימרות־עשן. כל אלה הערבה חיבלתם במשורר, והוא תבנית נוף מולדתו. אך כל אלה גופי יצירה הם בו, וליצירה גם נפש, גם נשמה. ונפש יצירתו של טשרניחובסקי היא לא תבנית נוף מולדתו בלבד, כי נפש עבריה היא, וממעמקיה עולים קולות הגזע והגורל השבטי העברי, ושועת דמים משומרים מקדמת נעורי־עם גזולים פורצת מכל שורה “פלסטית”, מכל ניב “קלאסי”, מכל זמר “יוני” בשירת טשרניחובסקי. כי הנפש היא הדם. וחיותה הנפשית של שירת טשרניחובסקי היא בדמיה העבריים. מי בדה “זרות” ו"נכר", “יונות” ו"קלסיות" ויחסם כתארים לשירת טשרניחובסקי העברית מאד, המחוספסת כניב־קדומים של עברי תנ"כי, הפרימיטיבית כמשא של נביא מדברי, המפתיעה בצירופים לשוניים כפתיעות של צירופי לשון בספר “איוב”? ושירת־האהבה של טשרניחובסקי מי נואַל לנכּרה, ליונה, לקלסה ב"קלסיות"? הנה פסוקי־זמרה אחדים מ"שיר האהבה אשר לשאול":

הנה כן נבלע בדמו של משוררנו הריתמוס של שיר־השירים העברי הקדום. תאמר ריח פרודיה נודף מן השיר הזה ואינו מעצם שירתו האורגנית של טשרניחובסקי? צא איפוא וראה בתמונות הנאדרות הזרועות בשיר זה, שכמותן אינן נוצרות אלא בידי מי ששכינת־שירה שורה עליו. ולא עוד אלא מעמקי נפש הוא נובע, לפי שהנושא שלו הוא שאול המלך, זו הדמות וזה השם שנפש המשורר דבקה בהם מאז בדבקות של זהות, בקשרים של פיקסציה, וכמה וכמה פעמים חזר המשורר אל זו הדמות הבוהקת מערפלי ראשיתה של האומה, פעם בבלדה “אנשי חיל חבל” – זמר־כבוד למלך מתנבא; פעם ב"עין דור" – שיר לרדוף־גורל; “על חרבות בית שן” – שיר לצלו של המלך המבקש את השלח; “על הרי גלבוע” – שיר הגבורה למלך ישראל ראשון; ו"המלך" – זה שיר הדבקות, ההשתוקקות הקוסמית, הפורצת כל חומה וכל מחיצה בין האדם ולבריאה, שיר ההתפשטות וכליון הישות, אף אותו שר שאול המשורר לשאול המלך. כי בעל כרחה נכפתת שירת המשורר אל דמות קדמות גזעית זו, וכל יצריה משתוררים אז, מתוך געגועי־מורשה ומתוך כלות־נפש לעבר עז וקשה, גדול, ואם נוּגה ורב־יסורים.

גם שאר שירי אהבה של טשרניחובסקי עבריים הם, לפי שקדושה בהם האהבה ואין בה חולין וזולות, כהיות “שיר־השירים” קודש־קדשים בישראל. שירים כ"לנכן" ו"את מי אוהב" “סטודנטיים” הם עדיין, בהם לא מצא עדיין המשורר את עצמו אלא בצורה בלבד; חסר בהם אותו ריח האהבה הננהה אחר הקדמות הריחנית של “אשת בראשית”. לאט לאט מתרפות בו השפעות־חוץ ספרותיות והוא מתעמק אל תוכו, מקשיב ליצריו המורשתיים, והאהבה, ושירת האהבה, משירה קליפות עגבים קלים, נכבשת ונתפסת למעמקים, לסימפוניות של חלומות וכמיהה, לשגיון הלב, לצעקת השאר, ובמידה שהיא מתעמקת ויורדת, היא נעשית עברית יותר, מקודשת יותר, מקוסמת יותר. ושוב לא קלת־עולם היא האהבה, כי כבדת־קוסמוס היא, מקוסמת “בסוד כל שירת האדם וזמרתו, / במאמרי אשפיו, בהוד וביקוד / הלנים במסתרי דתו / בנחש ולחש כל שבטי עם ועם, / ביסודות רקודם ומחולם”… נחש ניחש המשורר וימצא עקבות־האש של האהבה הגדולה במסתרי דתות וביסודות ריקודן ומחולן, וגם במחול מרים הנביאה מצא את האהבה הגדולה של אמהות שבטים, הלא היא מושרה ב"שיר על המחוללות", שיר עז, מצית דם, ונאוה בשירי טשרניחובסקי:

כך לא שר מעולם ה"יוני" או ה"קלסיקן", כי לאלה לא היה צורך נפשי באותו רטט שבשירה, כי לא נולד ה"יוני" ולא חובל הקלסיקן על ברכי נזירות מטבע ובחיק היפרטרופיה רוחנית כמשורר העברי. בנפשו של זה קול הדורות קורא בה, דורות מקדשי־שם ומאופנים, נזירי חיים וגמולי מטבע משועים בשירה זו את מחאתם בעוז, בתרועת גבורה, כי הגיעה השעה להיגאל וכוח אין עוד לגסיסה ממושכת ולמיתה מנוולת. כי מה הם הקולות האלה הקוראים לרחבי־שדמה ולקסמי־זמרה, לשמש ולאהבה, לטל־נעורים ולרטט־יצרים, לתאוות־גוף ולסערות־חשק, לשגיון־הלב ולטירוף־הריח, אם לא שועת חיים לצמא־חיים, לחנוּק השאר והדם באזיקי מסורת וברצועות של “לאוין”? היש גם בנפשו של הקלסיקן, ישר־הקוים ומורם־ההסתכלות וארך־הנשימה ומצונן־היצרים, מאותו הלהט ומאותו הכליון המשתועים בשירה? הקלסיקן מולדתו בדרום החם, הלוהט, מלהט שמש ומלהט תאוות, ויצירתו באה לצנן בממדיה הנרחבים, בקויה הישרים, במרחביה החשופים, במשקליה ההרמוניים, המחושבים. ואילו משוררנו בן הגולה הקרה הוא, ונפשו לחום, לדבקות, להתלהבות, לרומנטיקה מכמיהה. שירי־הטבע שלו אינם ציורים בלבד, ולא צלילים בלבד, גם אם נוגנו בהכסמטרים, כי הגעגועים הגדולים מלאו אותם, געגועים לתל־נשפים, לשר של יער, לגיא חזיון, לתעלומות ההווה והקץ…. קולחת שירתו במשובה, בקסם אגדות וסתרים, ויש ש"בשריקת מגרה" היא שורקת, ו"בהלמות רעם פטיש" היא ניחתת ו"בשאון מתכת אש", אך רק לעתים רחוקות תתעלם מתוך אותה שירה זו “יד רוגשת”, רוטטת, הנוגעת ב"מיתר רך" של לב מרי וכאב עז.

היד הרוגשת מדובבת את ה"מיתר הרך" גם בשירתו האפית של טשרניחובסקי. בפואימות “ברוך ממגנצה” ו"בין המצרים" פעור לוע־דם. ואף גם באידיליות, המתהלכות אט ובזרם נרחב ושקט, בשורות־איד מתנחשות ועולות מזרמיהן התחתיים, העמוקים. ב"ברית מילה", זו האידיליה שמשב נדיבות נושב בה ומראותיה קבועים מדורות שאננים, ורחבי ערבות וכרים בה, רוח של תוגה חרישית מרחפת בה, תעלומות של ניחוש לעתידות; שיח של עבר מאוים עודו נשמע בה ושירת קוזקים צרה בדמיון הרג וחנק ואש… וב"לביבות", האידיליה המואהלת שמים צחים וכלילי־תכלת ושלוה חולמת ואביב נאה קורן במעשי ידיה וברקמת דמיונה של גיטל, – “יש נורא ואיום ומבהיל הולך וקרב, ובא וחונה עליה לרמסה”… ורמס אותו ה"יש" הנורא את האביב מוצף־האורות. ו"חתונתה של אלקה", שאידיליה צרופה היא ומראות ילדות נחתמו בה כבראיה ראשונה, וברוח שירה גדולה נוצרה תוך ימים מעטים – דבר לא קרה בה שיש בו כדי להעכיר הלך־רוחה, אך איזו תוגה נובעת בה מתוך עצמה, “קולות יגונים שבשמחה”. גם הערבה בוכה בה באידיליה זו, וכל אותם הקולות העליזים והריקודים הרבים, לרבות מחולו הנלהב של ר' מרדכי, תוגת־פרידה עולה מתוכם, פרידה של דור מדור, שירת הפרידה ביסוריה.

וכשם שנפש שירתו של טשרניחובסקי אינה נפש נוף־מולדתו, כי אם נפש נופי אומתו, והיא דבוקה בראשית מוצאה של האומה, ב"ארץ ברוכת שמש", נעגנת אל ימות המשיח (“בגורן”), מצפה לבוא השעה הגדולה שאלוהים יגע באצבע הברכה ברחבי־הגרם־והשכם שבישראל ויעיר בהם קסמים נעלמים לשאת משא־הקודש של סבל השכינה (“אלי”), כן גם נפשו ה"חפשית" אינה “חפה מכל סדק וקרע”, ואף היא, כנפשו של כל יוצר גדול, סדוקה ומפולגת בין רשויות, שכן בלי אותה התפלגות הנפש לא תיוצר יצירה גדולה. ויצירתו של טשרניחובסקי מפולגת היא בין ההווה והקדמות, בין החדש והעתיק, והחדש היה לו לשאיפה מדעת, מרצון, מלהיטות אחר הקידמה, והעתיק היה לו למשיכה בלא־יודעים, כנהייה בלתי־מודעת, יצרית, אינסטינקטיבית. ועתיק מחדש יאמץ בשירי טשרניחובסקי, כי עתיק מחדש יעמק בהם. יפה חלום “שפתים־שושנים”, אך ה"שירים לאילאיל" עמוקים יותר, יש בהם מרעד האהבה בגיל, משכרון המנעמים ומפעימת המעמקים, משגעון הדם המתגעגע על דם. גם לשונו של המשורר מתרוה ומצטבעה במשנה־הוד בהזדקקו לדורות קדומים. הבלדה “הפעמונים” יפה ומזעזעת בצלילי מסתורין שבה, אך “עולת רגל”, השאובה ממקור קדומים שבאינטואיציה שירית, מביאה את הקורא במגע חושיי עם תחושות רחוקות, ובהרגש מבוכה נפשית של בריאות תמימה, ובסוד האדם שצמח מתוך הטבע עצמו, וחם לנפש מקרבת אותה מיודעה רחוקה, שעלתה אלינו פתאום ממרחקי דורות בכל אנושיותה הבלתי־אמצעית. רבו צבעים ותנועות בבלדה זו הקטנה, תנועות גוף ותנועות נפש נבוכה. כי געגועים בלב המשורר לילדות ולילדות עם ואנוש. “נא השיבו לי ילדותי” – מתחנן שירו. “עוד בלבו לן הטל, היורד על שדה אדום, על פסגת הר ההר, מעונה אלוהי קדם” (“לשמש”). מבכה שירתו את התמוז ועובדת לאלוהי קדומים, לאלוהי הארץ, שהשמים עדיין לא לו הם, “אילן נאה, ניר נאה – דמות צלמו גם בם ועל כל הר גבוה יתעלם”. מנגינתו נמשכת לימים משכבר, למדבר ים, למחזות על נהר כבר (“מנגינה לי”). הוא ראשון לשבים אל אלוהי הקדם, אל צור־שדי, כובש כנען בסופה, שברבות הימים אסרוהו “ברצועות של תפילין” (“לנוכח פסל אפולו”).

ואל ראשיתו של האדם בכלל גרסה נפש המשורר. הרהורי ערביו מעלים לעיניו בני־נפילים דולקים אחר תאו ורודפים ראם בין יערי־עד; ודמיונות לילותיו מראים לילות “הוד יפעת פראים, נאוה כבקדמת יצירה”; ו"הלילה הקדמון" מצמיאו לשגיון האון ושכרונו, לסערת החיים, וגם לכליון בלי חת, להיות, “בהשנות הדמות והימים / חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים,/ רוקמים בגלוי ואורגים בסתר / חידת החיים לעד לא תפתר”. ועדיין מכיר הוא בקולות התובעים והקובלים של איתני הטבע, שאותם עזב האדם זה רבות בשנים, “בהפריד אלוהים בארץ איתנים, ונשארו דוויים ונענים עד בלי להכיר אח את אח” (“שיח קדומים”).

ומלאה שירת טשרניחובסקי ערגה לאשר היה, חלומות רגרסיביים, כי גם האדם נשאר דווי ונענה, לאחר שנפרד מאיתני הטבע. מבקש המשורר להיות לאלוהיו “כיקינטון וכאדני, וכאחת שבלי פז בקמה כבדת בר”. כי דווי האדם ונענה בתוך תרבות־אנוש זו, הממיתה את התשוקה ומכלה את האונים בתבונתה. “עיף אנושיות” הוא האדם ועיף “ירשת הדורות” ועיניו כלות ל"מאורות מרחקים". אך המאורות אורות כזב הם, פנסים על מגדל־ננסים; ובעד אמרי־האמת משלם האדם בלשד־נעוריו ובחום־אביביו, ובינתיים תש כוחה של אותה אמת. כה שר טשרניחובסקי בכליל־הסוניטות “על הדם”. המוצא הגואל ממבוכת אנוש עיף־תרבותו אינו נמצא לו אלא בשירה בלבד, אף כי גם היא תרבות אנוש היא: אך כהני היפי ומכחול אמנים, / הרודים בשירה ומסתרי חנה / יגאלו העולם בשיר ומנגינה (“על הדם”). כי יחידה היא השירה בתרבות אנוש, שאינה מפשיטה הפשטות, ואינה מכלה את חמדת החיים, כי אם מרבה חיים, מרבה קשרים לחיים, לבושי חיים וסמלי חיים, על כן סם־חיים בה, וכוהניה הגדולים גואלים הם.

וטשרניחובסקי אף הוא אחד הגואלים בישראל. שירתו הרנינה לבבות שנתעוררו לחיים, לעבודה, לאהבת טבע, לגעגועי טבע. ורק רגע של דכאון ודאי הפליט מעטו של המשורר את המלים: “ושירי נכרי, שירי זר ללב אומתי”. לא, לא נכרי, לא זר שירו. הן חלום־הרגרסיה שלו – לשוב אל הקדמות – הוא חלום תחיתו של עמו, לשוב אל קדמות נעוריו, שהעם לא חדל לחלמו בכל דורותיו. ושירת־הטבע שלו לא מבחוץ היא באה, ולא מ"יון" הגיעה, כי ממעמקי שכבות העם התעוררה, בבוא עתו, כי בא מועד לשוב לחיי ארץ, ו"חיי רוח לו אין די". על כן משורר העם הוא טשרניחובסקי, כאחיו הגדול ביאליק, ואת שירת האומה שר בשעתה, אף כי זרו לה לאומה צורות השירה הזו בתחילתה, יען היתה בדמות נוף מולדתו של המשורר.

ואף מבחינת תולדותיה של ספרותנו החדשה ממשיך הוא טשרניחובסקי, משלים התחלותיה בעוז. נגינותיו של מיכ"ל נמשכות בשירי טשרניחובסקי במיתר רך, ביד רוגשת, בשירי אהבה, וגם בתרגום שירה קלסית. מיכ"ל עשה מעט (“הריסות טרויה”), וטשרניחובסקי הגדיל לעשות (“איליאדה” ו"אודיסיאה"). וגם ליל"ג הוא ממשיך, משלים. יל"ג קרא תגר על עודף הרוחניות והשמימיות בחיי ישראל, גער ב"מאשריו המתעים" ושאל: “היהיה גוי כזה תחת שמים?” וגם טשרניחובסקי כך, וביתר הדר וכוח:

   וְהָיָה מִשּׂוּמוֹ אֶת עֵינָיו אֶל עָל,

   וּבְעַנְנֵי שְׁמַיָּא בִּטְחוֹנוֹ,

   וְהָיְתָה נַחְלָתוֹ מוֹרָשָׁה לַצָּר

   וִשַׂח מִנִּי אָדָם בְּאֵין אוֹנוֹ – –

   …עֵקֶב הַעֲרִיצְכֶם אֶת שֵׁם אֲדֹנָי

   וִאֶת פָּעֳלֵי אֵל לֹא רְאִיתֶם – –

  (“מחזיונות נביא השקר”)

שירת טשרניחובסקי בת דורה היא. לה גם מעין “מתמיד” משלה, הוא “אלי” (קטע מפואימה). מתמידו של טשרניחובסקי הוא לפי שעה מתמיד להרע, אך “הנקודה היהודית” רודמת גם בו, “עד בוא השעה הגדולה והאלוהים יקראנו”, אז ישא גם הוא משא הקודש. גם הערבה מתמרדת בשירי טשרניחובסקי, כהתמרד המדבר ב"מתי מדבר", אף כי פניני אידיליות זרע המשורר על־פני רחבי שטחיה. וילד ההזיה שב"ספיח" לביאליק מצא לו חבר ב"ולולה" שב"כחום היום", ואף הוא נשמה יתירה בו, טהרה שלא מעלמא הדין. ואף בשירת טשרניחובסקי צמאון לדבר אלוהים, לאש קודש שבחזון ונבואה, אם כי קרא לנביאיו “נביאי שקר”. נענתה שירתו לצורך הנפשי של דורה, לצורך החזון, ההזיה והמרד, המתבקשים לאומה כטל תחיה.

 

ב. שירת המראות    🔗

בשירת המראות של ש. טשרניחובסקי – בקולותיה האדירים, בני ההדים ההרריים, יש ועולה אנחת־מעמקים ללא־פשר. מששומע המשורר “שיח קדומים” ומקשיב ללאיטת הרמזים ורזי הרזים של פינות־חושך וסבכי־שרשים ואיושות־שלכת וגל־פטפוטים; ומשבא בסודם של חלומות יער וגנים – נדמה תרועת־הששון שהיא מצויה כל כך בשירת האהבה שלו, וקולות אחרים, כואבים ומצרים, מתמלטים מחרוזיו. כואב הוא כאב חייהן של פטריות־יער, מצר עם הענב, נושק ברחמים רבים גזע אורן…

מהו סוד אותה תוגה התופסת את המשורר עם שהייתו בממלכת המראות של הטבע? – אותה תוגה, המתמשכת מחיק הטבע ומטילה עצמה על האדם המתבונן, אינה נודעת למשורר בלבד, אלא שהמשורר הוא ששם פה לתוגה ומדובבה עד כדי תחושה גופיית. בשיריו מיחסה המשורר להרגשת הזרות שמרגיש האדם מול המראות הללו:

   "וַאֲנִי, בֶּן־אָדָם אִלֵּם, אֶעֱמֹד אַאֲזִין: מַה לִּי, מַה לִּי?

   נָכְרִי, זָר אֲנִי בְּעוֹלָמָם, נָכְרִי, צַר אֲשָׂרֵךְ שְׁבִילִי…

   לוּ יָכֹלְתִּי וְדִבַּרְתִּי פֶּה אֶל פֶּה עִם צִיץ וּדְשָׁאִים,

   וּמִפֶּה לָאֹזֶן אֶשְׁמַע שִׂיחַת דְּקָלִים, חֲלוֹם הַבְּכָאִים."

אך לעמקם של שירי טשרניחובסקי לא הנכר אוצל את התוגה ולא חוסר ההבנה נוסך את היגון. מי שהכיר בשיחת היער, השח “בכל אלפי גזעיו, בענפיו, ביונקותיו וצאצאיו ובעלי תפארתו”, ובסיפור המעיין והגל האזין קול אחיו הקטנים, שעזבם זה שנים רבות, “בהפריד אלוהים בארץ איתנים” – אין קול מראותיו של הטבע זר לו ואין רגש של נכר חוצץ בינו לבין הטבע. מקור הכאב אחר הוא, ואינו אלא באותה הדבקות בטבע, בהרגשת האחווה והקרבה, שבהשפעתן נוצרים הצנורות המריקים את זהב־הגעגועים ומעבירים הרגשה של שיתוף־גורל ממראות הטבע אל נפש האדם השוהה בחיקם. אחד הוא הגורל ואחד הכאב של כל הברואים. כיסופים כבירים ממלאים כל הוויתם לחזור ולהיות את אשר היו. כוסף החזרה שולט בכל יצור בלי שידע על כך וכל ישות מפרכסת לשוב אל מקורה. הדומם שואף לנפץ קוי צורתו ולשוב אל התוהו הקמאי. החי עורג לחזור אל הדומם, שממנו לוקח, ועזים הם יצרי המוות השפונים בו. והאדם, “נזר הבריאה”, שוקקת בו הערגה הכמוסה לחזור אל החיה, ויש שהוא מצליח בכך, במסוות שונים, ולו גם בשם אידיאלים אנושיים ותרבותיים מרוממים…

מה רבו הכמיהות הרגרסיביות המסותרות בשירי טשרניחובסקי! הוא, האדם העומד עמידה מאוששת בתוך תרבות התקופה האחרונה בשירה, במדע, עוד נפשו אחוזה ושבויה בכבלי היצרים הקדומים, הראשוניים, ושירתו האדירה היא מלחמת־איתנים להתיר אסורים אלה ולחרוג מזרועות הערגה הלוהטת של השיבה אל הקדמות הויטאלית. לא האלם והנכר מול הטבע יוצקים המרי בנפש המשורר, אלא חזון המוצקים שבבריאה, החולמים חלום שיבתם אל המוות ואינם יכולים לשוב, כי שומה עליהם לחיות את הצורות שהוטלו עליהם בגזירת הכוחות הנעלמים. מתוך שאיפות רגרסיביות נעלמות לוהט בו במשורר הרצון להחזיר עולם ומלואו לתקופה שמלפני עץ־הדעת, לתקופת הכישופים, השדים והשדות, שר־היער, בנות־היער מלאות־הסוד. חדרי הנפש מתמלאים געגועים וכאב “לאשר לא ניתן השב”… ואולם מיד בא הכוח־שכנגד, כוח ההאצלה השירית, להצדיק אותן השאיפות הרגרסיביות מתוך ראציונאליזציה מודעת, מתוך ביקוש “האור הגנוז” שבחיי־הקדומים, ברצון להעיר את שירת־היצירה מתהומותיה ולהחיות “אגדות העשב והעץ, תעלומות ההווה והקץ”, לגלות מחזות־הפלאים, שבהם חזון “עקבות המשיח”, ולדובב שירתו של האגמון, שיגו של הסוף ושיחו של האבה…

והואיל ושני הכוחות הללו – כוח ההעלאה שבבניה האמנותית והכוח ההרסני הרגרסיבי, שניהם אדירים, שניהם יונקים מיצי חוסנם מעצמתם של היצרים, הרי הם גוברים תמיד האחד על השני, נפרעים זה מזה, נאבקים על ההכרעה, ושירת המראות של טשרניחובסקי נתונה בסדם של שני הכוחות הללו כאחת, כבולה לרשותם של שניהם.

בשיר “בסתר היער”, שיר סתריו של היער, דביר אשוחיו, פינות פטריותיו, נמליו, עכניו, לטאותיו, שחן הפזיזות הקלילה מנעים את שטפו הקולח ומשובתו החננית, מובעת בו אותה חרדה אבהית ליצורי היקום. גם בהם, ביצורים הללו, שמור יצר המוות, כוסף החדלון, אך כאחת עם זה שומר כל אחד מהם במסירות נאמנה על סוד פינתו החבויה, כדי שלא יהרסו אליה אורחים לא־קרואים, שדרכם להזיק. יצורי היקום, אף כי צפויים הם למוות, שומה עליהם להגיע איש איש, אל מותו בדרכו המיוחדת, העצמית, המקורית.

הנהייה העזה של המשורר להכריע בתוך עצמו את המשאלות הרגרסיביות מתוך בנייה אמנותית יוצרת, היא המשווה לשירתו את כוח ההחיאה, את התכונה האנימיסטית השופעת מתוכו ומנביעה עצמה במצוקיו ונוזליו של היקום. יש בהחיאה זו משום רבותה נגדית למשאלות הרגרסיביות: לעומת שאיפתם של החיים לחזור למצבם הדומם הקמאי, שם המשורר בדומם את כוח החיים. בשירו “הכרית” נתדובב אותו האנימיזם תוך כדי תיאור משחקו של הים, משחק היצירה וההריסה, הבנייה וההחזרה לתוהו ובוהו:

   …זָע, הִתְנַעֵר יָם־הָאַכְטִיס

   מִנַּב שִׁטְחוֹ עַד תְּהוֹם תַּחְתִּית

   וּבִן לַיְלָה הָפַךְ שֵׂיבָה;

   הֶעֱלָה קֶצֶף־זַעַם – אֵיבָה.

   "זָרַק גַּל בַּחוֹף – וּנְטָלוֹ,

   זָרַק שֵׁנִי, – חָשׁ וּגְאָלוֹ. – – –

   בָּנָה תְלוּלִית, צָר עַל תִּלָּהּ

   וַיְהָרְסֶנָּה טָרֶם כִּלָּה."

וגם בשכוך הסערה לא פסק חלום ההרס. “בין כרית לכרית סרבני תשש כוחו ויעני”… הים נם. מקצהו עד קצהו “נמתח אזור מים חולמים”. הים חולם חלום ההרס הגדול, חלום שלא בא, לא החזיר מצוקים לחדלונם. “אך במרחק נדמה ימר / איזה יצר נעלם, טמיר, / תמים, עלוב – ולא נדם – / ומקונן כבני אדם” – – –

מתוך החפץ הנפשי להגביר את היצירה הבונה על כוח יצרם של איוויי ההרס נובעות תשומת־לבו הרבה וחיבתו היתירה לצורת השיר, שהרבה לשקול בה, וביחוד לצורת הסוניטה, שטיפחה ושכללה. לא צמצום “ניב חרוזה” בלבד אהב, “כזהב מלוטש מחזיק בו המרובה במועט”, ולא רק “חליפות הגיון בה כאור החזיז החד”, אלא ביחוד נצר בשיר־הזהב את דמותה הסטרוקטורית – “קילוחי ברזל סיגים, שנכנעו לדפוס, מוצקים, ספוגי צליל”. בתוך הסוניטה, כלילת המבנה, כלל מראות קרים, בהם הנושא והיפוכו. שירת המוות, החדלון, שירת ההוד שנסתלק; שירת העם, ש"אין בעולמו לו אך צריח, ושירת לבו לזר וזרעו על כל צחיח"; שירת עיר־הקברים של עם־תגרים, “החי ללא תקוה לו ולמיתה מנוולת” – שירת גסיסה זו הושרה כאן יחד עם שירת הטבע בעצם נצחיותו. סלעים, עטורי חזיזים, עזים וקשים, כנזיר הערבה, שזופי רוח תזזית ותפוסים במחשבת הנצח, מכסיפים על ערפלי זיו כמכתב אלוהים… החדלון והנצח, ערגון ההרס וכמיהת הבריאה, נאבקים בתוך סוניטות־קרים, וזה קוו האמנותי של השיר, משקלתה היצירתית של הסוניטה, סוגרים על יסודות מתנצחים וחותמים אותם בחותם היצירה, אותו היש הגדול של תרבות אדם, שאין הטבע יכול להתחרות בו…

שירת־המראות של טשרניחובסקי היא קריאה ל"סערות החשק, לחופש ודרור"… תרועת החופש והדרור היא, לכאורה, פריה של התקדמות האדם, של התרבות האנושית, פרי הבנתו של רוח אדם בחביוני־הנפש ובכבשוני־החברה מתוך מבטה המיטיב של ההומאניות. אך מצד אחר יש ב"סערות החשק" משום התרת רצועתם של האיסורים החברתיים, משום פיקוע החישוקים ששמה התרבות על מאוייהם המשתוללים של הבשר והדם. ואילו מפי המשורר העברי משתוררות שתי הכמיהות הללו, הפרוגרסיבית והרגרסיבית, בנשימה לוהטת אחת. שתיהן פורצות מלהט הכוסף היצרי. אין ספק כי ירושת־דורות משוועת בשירה זאת את מחאתה. קולו של היהודי לוֹעה בשירה זו, מהלך בקרי ומריע את מריו מתוך תביעת עלבון דורותיו. דורות של נזירות־מטבע נושים את נשיים בשירת טשרניחובסקי. בו מצאו להם שופרם. באישיותו רבת התמימות, שדלתים ובריח של יהדות מסרתית לא נעלו בעדו פתחי החיים; בו, בתמים ובגלוי, שלא נתברך בפקחות גיטואית, בחרה תקופתנו למשוררה. מראות הטבע הבעתם של יצרי היקום הם. “כל קרן וכל שן אבנים פורצות, בולטות, כעצמות הענק וכגרמי גלמי פחד, שקפאו פתאום כך באחוז בהם הפלצות ומצוקות העוית”… מטיל המשורר סערות החשק בתוך הרכסים, נוסך בהם מן האיל הקדמון, ונעשים מראות הטבע צפיה גדולה, געגועים עזים לתשובתה של איזו הוויה קדמוניה, חפשית מעול, הווית־נפילים נכספת.

כי סערות החשק בלבד הן המחזקות אשיותיה של ההוויה. בלעדיהן אין כל מצוקי־ארץ אלא צנפה אחת של רחישת געגועי־מוות. כוח החיים הוא בסער האהבה המפרה. יד אלוהים שבטבע שואפת לריבוי בצורות ובגוונים, אך הטבע לא השלים לגורלו. הוא חוזר ושואף לאיחוד, להתלכדות, להתמזגות, למקור יחודו ואיחודו. שתי השאיפות הללו גם יחד הגשמתן ניתנת ביד האהבה. האהבה היא רטט החיים המפכה בכל היצורים ונמשך להתאחדות ולהתמזגות; ופרי האהבה היא אותו הריבוי שבצורות וגוונים. בשירת טשרניחובסקי, שעולה בה קול הגעגועים הרגרסיביים מעמקי יצרי ההרס, הכרחי הוא גם קול האהבה העז, הכרחי הוא אותו קול־שכנגד של הכוח היוצר ובונה, ולכן רוב שירי טבע של טשרניחובסקי גם שירי אהבה הם ומראות הטבע חגים בהם “בסער החשק ורשפיו”.

 

ג. שירת אהבה    🔗

טשרניחובסקי תפס את האהבה בכל ממדיה הויטאליים ופרש בשירתו ממשלת אהבה על החיים כולם. לא נברא העולם אלא לאהבה, אותו פרפר נברא לעולמו, לחיי יום אחד, “לשעת חתונתו בכנפי צבעונין”. העשבים והאילנות מלבלבים לאהבה, ורק לשמה הם מדברים בשפת ניחוחות ובושם ריחות. מקהלות יתושים רוקדות בחומי יום יוקדים את מחולת־האהבה. העופר גועה את כיסופיו לרעית אהבה. עולמות נחרבים וחוזרים וקמים בהתאבקות האהבה. וגם בהוד של הדתות, ביקוד של האמונות, בלחשים של שבטי אדם, ביסודות רקודיהם ומחולותיהם – רקומים וסבוכים מסתרי האהבה. חמדת האהבה היא שהיתה נוהגת במפסלתו של כותב היתדות והיא המכוונת מכחולו של צייר זמננו, וממקורה באה הקונטמפלציה של גדולי משוררים להאציל הודה ויקודה על יצירתם.

ו"באין אהבה שם המות" – רעיון עתיק הוא. ברוחו נוצר “מחול סיוה” – מחול האהבה והתאוה של ההודים, והם גם שיצרו את רעיון ה"נירבנה". השני בא במקום שפסק הראשון. ראייה זו נשנית ב"כתובים" העתיקים של העברים, ב"רות" וב"שיר השירים". ולה נתפס גם טשרניחובסקי, מעריץ היהדות הקדומה, זו שמלפני האָסר אלוהיה ברצועות של תפילין. הוא מברך אדוני, אשר יצר עולמו וברא בו לב אדם שיוכל אהוב, ועשהו בשר “נערץ באון” וציוה בו שכרון דמו. זוהי ברכתם של כל היצורים לאלוהי החיים. האהבה לא רק מתן החיים היא, אלא גם תריס בפני המות. בהעדרה של האהבה משתכן פחד־מות בנפש. אז משועים החיים לאהבה. שועה כזו נשמעת בשיר “והיה בחשכת הערב” (שיר טטרי). בחשכת הערב, כשהים מתכסה בערפל, כשהצ’ינרים מתלחשים תעלומות, קוראת הנערה לעלם כי יבוא אל מעונה בין חגוי הסלע. הנערה הבודדה בין חגוי הסלעים, שאביה רחק ממנה, בנהגו עדרי הצאן בין תועפות יילה, קוראת לעלם שיגאלנה באהבתו. לחש תעלומות בשיר זה. מאימת התעלומה בדמי הליל רק האהבה יכולה לגאול. התנועה היחידה של החיים בדממת תעלומות זו היא תנועת האהבה. כגלים ינועו שני שדיה של הנערה בתוך דממה זו, ובתוך שחור החושך המבעית ילבינו שניה משן, ושתי עיניה שעמקו מתהום קוראות להצלה היחידה, לאהבה.

שירת האהבה של טשרניחובסקי תגאה מאד משהיא מזדקקת לחיי קדומים. מעצם מקורם של האיוויים היא מנביעה עצמה אותה שעה, כמו ב"שירים לאילאיל". אסיר־האהבה קורא לאהובתו “אילאיל”. פירושו של שם זה – אין פירוש לו, כי אין פירוש גם לאהבה, שהיא סער, צליל, כאב־גיל, סם החיים. “בינינו לבין עצמנו לה אקרא אילאיל: / לכשאפגשנה ביער בשביל, לכשאברכנה בסער הגיל – / אילאיל!”. זהו “שם מפורש” בלתי־מפורש שיצר לו אדם יקוּד־אש לאהבתו. יסוד אירציונלי, סוד מאגי בשם הרזי. בתחום בין הגוף לבין שמו. הגוף ושמו אחד הם. הקונה את השם קונה את הגוף. רק בינו לבין עצמו יקרא אוהב לאהובתו “אילאיל”, כדי שתהא רק לו לעצמו, ולא יהא לאחרים חלק בה.

   הַיְדַעְתֶּם מַדּוּעַ? עַל שׁוּם זֶה שִֶׁשֵּׁם

   זֶה לֹא שָׁמְעָה מִפִּי אָב וָאֵם;

   כִּי אוֹתוֹ לֹא בִּטֵא בְּאָזְנֶיהָ שׁוּם אִישׁ;

   כִּי שֵׁם זֶה (יָדַעְתִּי) גַּם יָמוּת חִישׁ

   מוֹת נִצָּן בַּכְּלִיל:

   אִילְאִיל…

   – – – – – – – – – – –

   וְאִם אָמוּת אָנֹכִי – וָיַחֲלֹף כָּלִיל;

   שׁוּב לֹא יִקְרָא לְעוֹלָם גֶּבֶר לְאִשָׁה – אִלְאִיל.

שירה גדולה היא זו, מתחומי האיתנים. היא מקנה יפי־תחושה ואומץ־חוויה בלי מאמצי לשון ובזבוז אוצרותיה. בשיר־אהבה אחר הטריח המשורר את גנזי הלשון להראות לנו את כל בית הכלקידונים, שהמיו, אדמיו, תרשישיו, אחלמותיו, ברקותיו, אזמרגדיו, פטדותיו, ספיריו ואכטיסיו ולא העלנו עם כל אלה להשגה כזו ולתחושת־מעמק כזו שב"שירים לאילאיל", שריח קדומים עולה בהם, כמו בשיר “את כה ריחניה”, שירת הריח שבאהבה, בה נודף ריחה של אשת־בראשית. “ריח היום לאחר מטר ברכה בקיץ עם ברקים ורעמים”. ריח זה כקול הוא נשמע, כצעקה, כצעקת השאר לגאולתו באהבה. עם הריחות, ספוגי “בשמם של לענות חריף ומר, ניחוחם של חבלבלים”, עולים געגועי המראות, והמראות שבויים בידי סוד־בראשית, “כעדים למסתרי גזירה בשפת עדי עד”, והאהבה, על ריחותיה, קולותיה ומראותיה, “תפוסה ולא תפוסה, ביד ולא ביד, נכבשה וחפשיה, כניצוץ פליט־אש” – – –

האהבה בשירי טשרניחובסקי “תפוסה ולא תפוסה”. כוחה בדינאמיות הנצחית, שאין ההישג והסיפוק שולטים בה. היא הצפּיה הממושכת שבזכותה נמשכים החיים. קסמה באי־תפיסתה, ברעננות הרז שבה. בכוחה חוזר הלב ודופק, “בשגעונות דור ודור, / עם שגיון צפור שרה, / עם טרוף עשבי מור”… ו"באין אהבה שם המות". לפיכך חייב האדם ליצרה:

   בְּרוּחַ דִּמְיוֹנִי אֲנִי יְצַרְתִּיךְ,

   וּבִחֶזְיוֹן הַלַיְלָה יִפְעָתֵךְ;

   נִיחוֹחַ שׁוֹשַׁנִּים הְפַּחְתִּי אֶל פִּיךְ,

   הִרְבֵּיתִי חֵן־קֶסֶם גִּזְרָתֵךְ,

האדם אוֹרה קסמי חלומותיו וחמודות המציאות ויוצר כלילת־אהבתו. אור הסהר, לבנת הקצף, עדנת דמדומים, שחוק ילד תמים, כוחות עין־גזר… בורא אדם לעצמו “סקוֹטוֹם”, הסתנוורות מדעת ושלא־מדעת, משביע את זיו חכליל־הצפירה שברסיסי הטל לשבת בעיניה של האהובה, ואז נגלית פתאום כלילת־היופי,

   וּכְיִלְדַּת־רוֹם מִבְּנוֹת אֶרֶץ רוֹמַמְתְּ,

   כְּיִלְדַּת גַּן־הָעֲדָנִים,

   וּמְלֵא גִּיל וּמוֹרָא מֵעֵינֵךְ בִּי שַׂמְתְּ

   סָנַדְתִּי וָאָלִיט הַפָּנִים.

בשיר זה אידיאליזציה של האהבה ברוחם של דורות־תרבות חדשים. בשירים “הרי את מקוסמת לי”, “אַת כה ריחניה”, “שירים לאילאיל”, “והיה בחשכת הערב”, נתנגנה שירת אהבה שמלפני ה"חטא", בלא כיסויים על מערומי היצרים. ואילו כאן אהבה שלאחר ה"חטא". האהבה מודחקה ומוסתרה מעין המוסר החברתי. התעוררותה והפעלתה זקוקות להצדקה ולחיזוק מצדדים אידיאליים. האהובה זקוקה לסגולות עיליות כדי שתהא ראויה לאהבה. ואוהב צריך שימצא בישותה עדנת דמדומי השחר, חשכת ליל־נגב, ברק מאור־היום, מאורות־עד, נוגה־אלמות, סוד שרפי־מרום – מעלות רוחניות, כביכול, לכסות על הנהייה המינית. והואיל וכל המעלות הללו לא איוו להן כולן כאחת משכנן בבנות אדם, נתן הטבע את ה"סקוטום" בנפש האדם: הוא שוגה ורואה באהובתו מכל הרהורי לבו. והטבע עזר כנגדו בשגיונו, להרבות אהבה, שבה אביב־עלומים, בה הנצח, החיים ושירת החיים.

וכתמורות, השגעונות והשגיונות שבאהבה, כן רבו התמורות שבקצב ושבצורות בשירי האהבה של טשרניחובסקי: בתים מרובעים, חולפים בעוז ובתדירות של הלמות הלב הצעיר; והנה נתקצרה הנשימה השירית עד כדי תחושת התבערה הלוהטת של אסיר אהבה־תאוה; ב"אגדות האביב" שוב רחב הקצב במתינותה של השיחה הסיפורית ההגותית־הפתיטית, המתנבאת על האהבה. ובאחד מה"שירים לאילאיל" (“העבידוני חמודותיך”) קצב־תהפוכות ובנייה מורכבת כתעתועיה של האהבה וכתהפוכותיו של לב אוהב…

 

ד. צער העולם השרוי בלא נס…    🔗

לפנים היה ישראל עם עז, בעל יצרי־חיים חזקים. משבאו אויבים חזקים ממנו וגירשוהו מארצו, לא נכנע ישראל כעמים אחרים שמתו מיתה לאומית ולא פסק קיומו גם בגלויות. כוחות נפשיים, רוחניים, עלו מתוכו לצמצם בו יצריו הארציים ולהקים לו ממלכת הרוח, שיתקיים בה העם עד אשר יקום לגורלו ויגאל והשיב לו את מולדתו הגזוּלה. אך אותם היצרים הארציים לא כלו בתוך העם. הם נרדמו וחיכו לבוא יומם. כל פעם שקם איזה גואל לאומה, בין גואל־אמת ובין משיח־שקר, נתעוררו בה גם יצריה החבויים. התנועה המשיחית של שבתי־צבי פרקה עול של איסורים דתיים וחברתיים וביקשה להביא פוּרקן ליצרי האדם שביהודי. הפרנקיסטים הרבו להשחית מידות ונימוסים קיימים. אפילו תנועת החסידות הבאש"טית, שאף בה פעם רצון גאולה על־פי דרכה, ביקשה להרבות שמחה בישראל והתירה את הרצועה של הקפדנות וכובד־הראש שבבית ישראל. כי לא נכחדו געגועיה של האומה לעברה הקדום. בדורות תרדמה נרדמו אותם הגעגועים לקדמות ישראלית ארצית שנתעוררו בדורנו אנו, דור של כיסופי גאולה והגשמה ציונית. הרגשות הנצמתים קמו לתחייה ממסגר דורי־דורות. מבקש המשורר באלוהי ישראל את אל גיל החיים, את “אל אלוהי כובשי כנען בסופה”, את “אל אלוהי מדבריות הפלאי”; ואל אפולו הוא פונה, לאל היוני הצעיר, שדמיון נמצא לו בו לאלוהי ישראל מימי ילדותה של האומה. הן כה דרכו של אדם תקוּף־געגועים, שהוא נאחז בכל תופעה ובכל חפץ שהוא מוצא בהם קרבת־מה לעצם הנכסף, שהוא נושא־געגועיו. לכן נראה טשרניחובסקי כזר בשירה העברית עם ראשיתו, ולרבים היה זר עד יומו האחרון, וכן היה לפעמים גם בעיני עצמו: “שירי זר, שירי נכרי לכל”… אכן, רחקה האומה עד מאד מקדמותה, אם שירה כשל טשרניחובסקי נעשתה זרה לה. הן הוא אל בארות תנ"ך המצמיד שפתיו המרננות ולנשמתו של מלך ישראל ראשון הקשיב רב קשב, לדעת סוד התעלומה של נפשו, בהיות המלך לנביא, בנפלו עירום בתוך חבל נביאים ובהתדבקו בגופו הערום אל חיק המציאות. ולקולות תוּפּה של מרים הנביאה האזין ואָצל לנו מבעד מרחקי הדורות הד מנפשן של אמהות ראשונות של אומה, בצאתן במחולות אחר אחותן הנביאה; בבקשן “זרע דור גא וזעום מבט כתלאובות מדברות סין”, כדי להקים שבט אדם לעתידות ולנצחון יום אחרון, דורות עומדים באש ודם, די לסיפי הלגיונות, למדורות, לאופנים, ולקברות חיים… ואת בכי התמוז החיה באזנינו ועוררהו, והוא קול האומה מערפלי ראשיתה, בהיות עוד עולמו של ישראל אלילי, חבור עצבים ומוקף קסמים, והאלוהות התעלמה בכל עץ רענן ובכל גבעה נשאה. “צאנה ובכינה, בנות ציון, לתמוז, לתמוז הבהיר כי מת”… על אותן הנשים “המבכות את התמוז” שפך אחד מנביאי ישראל כל חרונו. ואילו משורר הגעגועים משים עצמו במקום נביאים שקדמו לאותו נביא, ו"נביאי השקר" הוא קורא להם… קצה נפש המשורר באותה נבואה שיצרה את היהדות הרוחנית, חסרת המולדת הארצית. “חיי רוח לו אין די”. חיים אלה נתונים בעולם השרוּי בלא נס, בלא סוד הצמיחה והפריחה, וגדול “צער העולם השרוי בלא נס”. כמו ברדיצ’בסקי, המבקש בסיפוריו סימנים של חיי יצר בישראל בעבר הקרוב, זכר ושריד לחיי היצרים של ישראל הקדום בארצו, כן מבקש טשרניחובסקי בשיריו, עמוקי הגעגועים, את גילויי הגבורה בישראל שבעבר הרחוק; וכשם שברדיצ’בסקי נוהה אחר הרגעים הגדולים בחיי עם ואדם, רגעי הזינוקים הגדולים בהיסטוריה, שבראו בריאות חדשות בעולם, כן תרה עינו של טשרניחובסקי אחרי אותם הרגעים הגדולים, הגואלים את העם והאדם מהשממון של השתלשלות הדורות וההתפתחות ההיסטורית, והוא מבקש לחרוג ממסגרת ההוֹוה בכוח הזינוק לאחור, אל תקופת הקסמים והרזים והפרייה הגדולה והיצרים הפרועים למרחבי החירות. כי כוח אין עוד באומה לגסיסה ממושכת והיא כמהה בכל תאי נפשה אל עברה; ומשוררה טשרניחובסקי נתנגנה בכל נימי נפשו אותה כמיהה אל הקדמות הרזית של אומה צעירה העובדת לאל צעיר, המופיע מסיני וזורח משעיר ובא מפארן ורוכב בערבות, ודתו אש, ונגלה לנביאו באש, וחיי עמו אש חשק החיים…

משורר זה, שכל עצמו גיל וששון־חיים, וחלומו שפתים־שושנים, שהיה איתן כל כך בהופעתו האישית ושירתו שפעה אור וחוסן ובריאות הגוף והנפש – מה רבו בכל זאת חשבונותיו עם החיים, עם עצמו, עם עמו, עם האנושות כולה! לא זכו חיי אדם כבולי־יצרים בעיניו ונשא נפשו לילדות החפשית מכבלי־הבל גם בימי זקנתו ברוכת־השיר, בשוררו שירת “עמא דדהבא”, המלאה זכרי ילדות והחיאתה. בחשבון עולמו של עמו נראתה לו טעות היסטורית גדולה אחת – כי הנה הלכו להם חיי ישראל בגולה בדרך שאינה ישראלית־מקורית, שאינה ברוח ישראל הקדמון, השורה עם אל ואדם ויכול להם, והיתה שירתו הלאומית לערגת קדמות עזה, חלום שיבה אל ימי עולם וחיי קדמוניות. אך גם עם האנוש בכלל חשבון גדול לו, טינה חזקה ועמוקה לו בלבבו על תרבות־אדם. טינה זו חפר ממטמוני נפשו וחשפה בכליל־הסוניטות “על הדם”. אותה תרבות־אדם, שגדולה היא כשלעצמה, רוקנה לב האדם מתוכו, גזלה ממנו כוח רצונו, עשאתהו עבד לירושת הדורות. דרכו של אדם לא בכוח עצמו וברצונו הוא הולך בה, כי אם כגרוף ים סוער הוא מטולטל על גלי החיים, “כפגר עפיאן שנסרח בו מוחו”, ומיחל לפלא הגדול, להתגלות האמת הגדולה. ואמת זו מבוקשת במדע, במסתורין של תורות, בשבילי הדמיון, בדברי נביאים. אך השכל, המצרף הנחה להנחה, סייג לסייג וחוק לחוק, אינו אלא מחנק בנפשנו את הקולות הצועקים בעושר רינתם. מוטב שנהיה “כקטנים בקטנים, כשיח השדה וכטיפה בזרם! לאין מחקר, אין תכלית, אין מושלים, אין מענים, כאשר היינו מקדם, ובטרם בינונו”… גם נביאי האנושות לא הביאו ישועה. תוך כדי הפצת תורתם הם ממלאים פני ארץ מזבחות. אילו נסתחפו נהרות הדמים ששפכו “תליני הקדש הצמים” מדברה אל חג’אס, ונתנו יבולם עידן ועידנים, והפך המדבר אגם דשא… השקר מולך והאמת נעדרת. גם מתקני העולם, הקמים דור דור, סריסי הלב הם, סומים במוחם, מרוצצים בני־אדם בקור מכונה.

   עוֹד לֹא מָלְכוּ הֵם. עַד נָחְבְּאוּ בַּסֶּדֶק

   יָשִׁירוּ לַחֹפֶשׁ וְיִנַּבְּאוּ לַצֶּדֶק – – –

   אַךְ סוֹף מַנְגִּינָתָם – אֲזִקִּים, גַּרְדֻּמּוֹת

   לָעֲבַרְיָנִים וּלְאַנְשֵׁי הַתְּרוּמוֹת – –

לא נאוה תרבות זו ואינה כדאית לו למשורר והוא מבקש לו מנוס מתרבות אנושות זו עיפה, כוזבת, אל רשות אחרת, רחוקה, נאוה כבקדמת היצירה; אל רשות “הלילה הקדמון”, אל האחים האיתנים בתבל, אל הטבע שלא חלה בו יד ההתפתחות, שעדיין עצמה וחוסן מפכים בחיקם, שעודם ממטירים מכמני החיים על סביבם. בהם מבקש המשוררר להתמזג, כמוהם להתמכר לכליון בלי חת, להיות כמוהם “חוט אחד ברשת כל כוחות עולמים”, כתפילתו שהוא מפיל בחיק הלילה הקדמון, בשירו הנאדר “נוֹקטוּרנוֹ”.

ונשמעה תפילתו ומבוקשו הושג בשירתו. הערגה והכאב “לאשר לא ניתן השב” הולידו בקרבו אותה שירת ההתמזגות בטבע, ודוקא בטבע הקדום של מחוז ישראל הארצי, בכליל־הסוניטות “לשמש”:

   הָיִיתִי לֵאלֹהַי כְּיַקִּינְטוֹן וְכַאֲדָנִי

   שֶׁאֵין בְּעוֹלָמוֹ לוֹ אַךְ שִׁמְשׁוֹ זֶה הַצַּח,

   וּמַלְאָךְ דּוֹפֵק בּוֹ: קוּם גְּדַל, בֶּן־צִיץ וּפְצַח

   רִנָּתְךָ – – –

וכאותם יקינטון ואדני ספג סומפוניות אור וצל, גונים של טרם־יום ושל ערב רוחץ בדם. צמח־מזרח הוא ו"עוד בלבו לן הטל היורד על שדה אדום" ו"לבו דובב שיר לחמה ולכסיל". נתרננה בכליל־הסוניטות “לשמש” סוּמפונית הגעגועים של היקום לעצמו, לסודו ולתחילתו, והמשורר כל היקום ספוג בו, מזוג בו ובשירו למנגינה אחת, שלא המדע המצרף ספורות ימצא את חידתה, ולא חוקר תורת החי יגידה לו, כי רק הלב התמים יפתרנה, כי הלב התמים לא ירמה, הוא מבין צער כל הדורות, והוא מוקסם משיר כל גוי וגוי. זה הלב התמים, הכוסף, של המשורר, העשוי, לכאורה, ישר ופשוט, בלי עקמומית ובלי קרעים, רוחות רבות היו מנשבות בו, ארבע רוחות מארבע רוחות העולם העירו כנורו: רוח המזרח מהמיתוס הבבלי, שיצקוֹ המשורר בדפוס עברי; רוח המערב, מ"היאותה" של לונגפילו, ששר אותה בעברית מוצקה; רוח הצפון, מה"קלולה" הפינית, ששוררה עברית; ורוח הדרום, מהאיליאס והאודיסיאה שקנה אותה לעברית בקצב מתנגן כקצבו של ים־התיכון, המשותף ליון ולישראל גם יחד. כי תמים היה הלב הזה ורחב כפתחו של עולם ופתוח לכל געגועי עולם המובעים בשירת גוי וגוי, על כן קסמהו “שיר גוי וגוי”. האמן האמין בשירה ובכוחה לגאול. יש בה בשירה כדי לאחד עברים ועתידות; יש בהם בגוני החידות כדי לכוץ כל לב אנוש; יש בה ביצירה האמנותית כדי לצרף את הניצוצות ולהפרות ישע בעולם, כהפרות חום אביב את הגנה.

   אִם צִוָּה הָאֵל וְהוּא עָתִיד לִגְאֻלָּה,

   יִגְאֲלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה.

וכך הגיע המשורר מערגת עבר לאמונת עתיד. כי אין להשיב את אשר היה, ויש לבנות עולם־חסד בשירה, עולם בו יתקיים כל אשר איש קיוה וחלם וערג לו. עולם־חסד כזה הקים טשרניחובסקי בשירה העברית. יחד עם ששון־חיים זרע בשירתנו את זרע הגעגועים. הכמיה את העם לגאולה. ויש בכמיהה זו משהו מעצם הגאולה.