יירה זו שבגולה היתה מקום חיותו של ישראל. בה נשתמרו דמיו ונתרקחו טעמיו ונצטבעו צבעיו. ומספרי ישראל ראו עיירה זו טעמים טעמים, צבעים צבעים, איש כדמו הזורם בו, איש כנפשו המחיה אותו. מנדלי נטל שחור שבעיירה – דלותה המרה וגלותה השחורה. עגנון סיגל תכלת שבה – תום ואמונה ובטחון וחופת־טלית רקומה פתילי תכלת פרושה על החיים ועל האדם. ואודם שבה סיגל ונטל ז. שניאור.

סיפוריו של שניאור נפילים הם. משמי השירה ירדו ודבקו בחיי ארץ על כל מנעמיהם ומרורותיהם. כאן בטלה סכיוּתם האורירית ונאטמה שקיפותם התכלתית והחלו לספוג את צבעיה של זו האדמה מכל שכבותיה החיות, ההרות לשמש ולגשמי תנובה. וצבעה העיקרי, החי והשרשי ביותר, של האדמה, אדום הוא, כצבעו של הדם, שהוא צבעה של הנפש הקמאית, כצבען של תאוות־נפש. האודם, יקר הצבעים שקסם לו לאדם בערפלי בראשית, שבזכות דמיונו לדם, תמציתם של חיים, יקרו לאדם הכתם הטוב, הזהב והנחושת, הוא שקסם להם לסיפורים־הנפילים של שניאור. הן נאטורליזם זה, שלא זז מחבב טיפוסים רעבי הון ואון כהגיבן וכבת־שבע וכהדוד אורי הפוזל, הבולמוסיים־הלהוטים ונהוגים באפסרם של רחשושים ותאוות, כבר היו לעולמים בספרות, וכבר שבע מהם הקורא והיו לו לזרא וכבר פנה להם עורף לבקש את עצמו ואת בבואתו בצורות אחרות של ההבעה האנושית. ומה טעם ומה כוח בסיפורים הללו שכך הם חוזרים ומצודדים נפשנו ומפרישים ללבנו געגועים חדשים, משיכה חדשה, שכבר הרפתה מאתנו ונתקררה דעתנו מלהימשך אחריהם? – אין זאת כי כוח־נפילים הוא, שיש בו כדי לחדש בנו את החויה הנשכחה. דומה הקורא בסיפורו של שניאור לבוגר במעמדם של ילדים. בוגר זה כשלעצמו שוב אינו מוצא ענין במשחק, שכבר תפסו החיים המבוגרים והעבודה התועלתית מקומו של משחק. גם כוח ההחיאה של עצמים אבד ממנו, כי נחלת ילדים הוא. ואילו במעמדם של ילדים, כשמציץ הוא בעיניהם המשתבבות בניצוצות־משובה, בתנועותיהם המפזזות, בבול־העץ ההופך בידם כבכוח־קסם לסוס־רכובם, – מתחדשים גם בו הכוחות הנרדמים והשכוחים, עיניו קורנות ותנועותיו מחקות בלא־יודעים תנועותיהם של ילדים בשחקם. כך גם בתחום זה של סיפורי שניאור. דמיונם לנפילים שרחקו עד כה ממגע אדמה, והנה שתו עליהם פתאום ריחות אדמה, טעמי פרי אדמה וצבעים שמשח ה"יצר הרע" בהם לחיים של פירות ופניהן של בנות־אדם, להגדיל המשיכה, לסבך הרשת, להדק חרם זה ארוג בחוטים משולשים של ריח־טעם־צבע ולהילכד בו. ראית שירת־צבעים זו של “מעשה מרקחת” בידי הדודה פייגה, המערבבת זה בזה לובן ואודם, מין בשאינו מינו בתוך יורת הנחושת הגדולה, בהתבלבל טעמים וצבעים לתוהו־ובוהו מתוק, בחנוֹט הדודה פייגה את עסיסו של הקיץ, בכבשה את טעם היער, תמצית ריחו של השדה? – מבטו של נפיל הוא זה, ששתה עד כה רוח מעטיניהם של שחקים, והוא רעב וצמא ושוקק ואחוז בולמוס. סיפור זה מחומרה של שירה קורץ, זו השירה המדברת במראות, בולמוסית בראייתה עד פרט אחרון, אכזרית בתיאוריה, חותכת וקוצבת בקולה, כעצם שירתו של שניאור, בלא חסד ובלא חנינה. “ככה אין חסד ואין חנינה מלפני הפסל בקומו לערוץ את בול השיש, לסתתו וללטשו, בשעה שאש הכשרון מתלקחת בקרבו”. בעל־כרחו יעמוד אדם, שמאס בנאטורליזם ומבקש את הניצוצות של מעלה, בפני תופעה זו של סיפור שניאורי, מנוקה מכל אידיאליזמים, מסותת מהגוש המקרי של גלמי־חיים ומלוטש על טהרת היצריות הדמית של האדמה, מזוהה ומאוחד עם אותם הנפילים, שנתפרפרו בפניהם החיים והם רואים בהם ראייה ראשונה וטועמים בהם טעימה ראשונה וריחות־ארץ נפלו נפילה ראשונה בנחיריהם המכונפות והשקום שכרון־אדמה ראשון. לפנינו כאן משורר שאָצל מרוחו השירי לסיפור, ועשאו נמרץ, דרוך, מתוח, צועד ברוב כוח, אדום בצבעיו, ריחני ומיצי, תוסס מרוב תמצית ולשדים. ושוב אין חשיבותו של סיפור זה תלויה בערכים של תוכן ואידיאה, ורשאי הוא לחזור אל העיירה, בארם של רבים בספרותנו, כי לא המסופר והחידוש שבו הוא עיקר, אלא המראה עיקר, הדריכות של כוח־הראייה עיקר, כמו בספירה השירית.

וחזר שניאור המספר אל העיירה. בשיריו הלך אל הכרך, ירד אל המכרות ואל מצולות אוקיינוסים ואל היער יצא. יפו לו המרחקים והמרחבים בשירה. ריכוזה הטבעי של השירה, הצמצום בדרכי הבעתה, שמרוהו שם מהידללות שבהתפשטות בחלל נמוג. את המחשבה אוהבת שירתו של שניאור מראשיתה, ובמרחבים נמצאה לו. ואילו בסיפור נתנזר שניאור גם ממחשבה גם ממרחבים. בסיפור אורב הכשלון למשורר. לא טובו לו בסיפור המרחבים. רבי שטחים הם. ונפשו למעמק. ואין מעמק אלא בשטח צר של מולדת וילדות. בעיני ילדות הוא צופה בשקלוב. ובגרות שבו מכוונת את הראייה. ילדות ובגרות חברו בסיפורו של שניאור זו לזו, כשם שבשירתו דבקו מזרח ומערב – מזרח לוהט בחושניותו ומערב מכוון במידה וקצב ומעגלי תרבות. ילדות צופה בסיפור זה של שניאור באדם ובחייו ובגרות קובעת מידה וגבול. ילדות קולטת ומשמרת, בגרות בוררת ומנפה ומילדת את הריטרוספקציה. בגרות מוליכה את המספר אל מעיינות הילדות, כי בהם המעמק. סיפור אחד כלול בסיפורי שקלוב של שניאור ו"מסכת מכות" שמו. ריב שם בין ילדי יהודים וחזיריהם של גויים. הילדים מכי החזירים כל נקמת עמם בחזירות נקמו בהם. שנאת החזיר והחזיריות אצל היהודי מתחת לסף ההכרה היא שקועה שם. והנה מתקוממת שם חזירה אחת. רגע זה שוב לא אמן בוגר צופה בו, כי אם עיני ילדות רואות: “שתי שלוליות דלוחות כחלחלות של טומאה, סוגות ריסין צהובים, דהים, מגואלים. בדילוח כחלחל זה בלבד הרגיש הלב הילדותי את הסכנה הגדולה, הצפויה לו ולעולם כולו… את התהום העולמי הרובץ בין האדם לבין החיה, בין משובה ילדותית סתם לבין אכזריות קהה, מתועבת. כמו בתוך חלום קשה צפה בהם הנער בבואתם של ביצות־תהומות ויערות־עד, את חמתם הפראית של חזירי־בר; את עוית פניהם האחרונה של ציידים נתעים, שכורסמו חיים”. עמידה זו של ילד מול תהום החיה והחיתיות, הוא המעמד החבלני שנחבל בו אדם לפעמים גם במעמדו מול האדם שנתעוררה בו החיה, אינה ענין לשקלוב דוקא, אך ענין היא לילדות ולנוף ילדות, לפי שרק בהם מתגלה ההצצה בקרקע הנפש בכל תהומיותה. על כן הלך שניאור לשקלוב שלו, של נוף חבלות הילדות הראשונות וצבעי־עולם הראשונים. שם, במולדת העם, יכולה שירה שתתלווה פתאום לנאטורליזם אכזרי באקורד בלתי־נאטורליסטי שעלה במחשבת הילד: “צא ובאר לו ליהודי פוזל וליהודיה מסונרת וקצרת־רוח על… חזירה מתקוממת, שהציצה השמימה וברכה את האלוהים”…

אקורדים כאלה, המתנתזים כניצוצות מסדן השירה, רבים בסיפורי שניאור. אקורדים אלה, הבאים ביעף־הפתעה אל מטרתם המוכנת להם בידו האמיצה והנדיבה של אפיקן, חוזרים ומעלים על לב את הנפיליות של יצירה זו, שגם בהיותה כתובה בלשונם הזמנית של פזורי־אומה, ביידיש, כמו “נח פאנדרע”, מסתנן לתוכה לפרקים אותו ריח־מרומים, ריחן של התפרקויות אטמוספיריות בתוך סערות שיריות. ונפשו של קורא נתונה אז בשתי רשויות, דרי מעלה ודרי מטה יתנגשו בה בקול על החזקה ועל ההכרעה, והיא חצויה בין עונג ותהייה. עונג זה, שניתן בידו של מספר, המלאה והרחבה, העצומה כדי אכזריות, מקורו בהנעת היצרים ובפורקנם בהומור. אין לך יצר בנפשו של אדם שלא תמצא כנגדו מלאך בסיפורו של שניאור. מתגלים שם פניהם של טובים שבהם ורעים שבהם. ואולי תמצא לומר: טובים ורעים נעוצים שם זה בזה ועשויים הם דו־פרצופין. אותו גיבן דימוני ואפל על בית־חומתו ומרתפו האפלים וארגז־המשכונות המסתורי, שנראה בסיפורו של שניאור בעיני ילד על כל פרטיו, החל בעיניו הריקות וכלה בערמת חטוטרתו, מעין “אשמדאי” ו"וולפונה" בגוף אפל אחד, סופו אינו נפטר מן העולם עד שנכמר בו האדם ואנו רואים בחולשתו ובעלבונו ובהתפזר כל מסכי הענן והערפל שמסביב לו, ואנו מוחלים לו, נדכאים וסולחים, לאדם קטן זה, אנושי כל־כך במדוי נפשו, מוכה־אלוהים שמצא לו נחמה יחידה בארגזו המשופע והמסתורי ושם מצאהו גם המוות. כיוצא בו ובסדר הפוך אשתו זו, בת־שבע הנאה בקומתה התמירה ובשדיה וברחמיה, שריחה ריח התפוחים וברכתה ברכת הנקבות והאדמה והליכתה בירכים רכות, אינה נפטרת ממנו עד שנראית היא לנו, ובעיני ילד היא נראית, בתהומיותה המזעזעת, פעורה ופרועה בלוע המיניות המכלה, כשהיא תופסת את פייבקה הנער אל שדיה ושפתיה, והילד מפרפר בין חמוקיה בתהיה נואשת ובאימת־כליון: הוי, אמא! ואז נופל האקורד השירי משמים. סערה וסערות בתוך הסערה. סוער החוץ בטלטלת איתניו, סוערת בת־שבע מאוני יצריה, סוער לבו של ילד שנתבע ואינו יודע למה נתבע ואי־ידיעתו הפכה לאימת־מות; ואותה שעה אימה גם בחדריו של הגיבן; ואימה שחורה ונעימה גם בלבו של הקורא שטולטל אף הוא בסערה זו של אודם צבעי התאוות והתבערות שביצרים.

מסעיר סיפורו של שניאור תוך כדי הולכה והובאה זו של נפשותיו מן הטוב אל הרע ומן הרע אל הטוב. מסעיר זה כוחו של “פאנדרע” וחומו ככוחם וחומם של סוסים מיוזנים. מסעיר זה המבט היורד אל חדריהם של היצרים וחביונם, זה גודש התאוות הפורות בסמטאות העיירה כאותו הסם השחור בדודים סגורים ויצר־הרע בוחש בהם בחושך סתרו. מסעירה הופעתה של חיה־שרקה המטורפת כפעם בפעם כאשת הבשורות הרעות בלהגה השירי הרע והאמיתי כמות. מחנק בא בגרונו של קורא בפרשת טביעתו של ר' סנדר באותו אגם דביק ולופת באלפי ידים סוס ומרכבה ורוכבם. וההיאבקות הרצחנית שבין “פאנדרע” ו"טשורילא" בבית־הסוהר יש בה כדי לזהם צלם חותמו של אלוהים שטבעהו באדם בעת רצון. ולא היה יכול הקורא לעמוד ברצון בתחום זה של התגעשות היצרים והתאוות, ולא היתה הספרות חובקת ומאמצת לה בספר־אהבה את הסיפור הזה, עם כל המשב השירי הנושב בו לפרקים, לולא אותו המלאך הגואל הער בו, מצנן מפקידה לפקידה את אש הגיהנום הלוהטת, נוטל מזמן לזמן עוקצה של חרב מתהפכת, מפגים חודה של סכין קודם בוא המדקרה. מלאך־הפורקן בסיפורו של שניאור הוא ההומור שבו. לא נברא ההומור כצורת הבעה בנפשו של אדם אלא לגאלה ממצוקותיה. הוא הוונטיל המשחרר מעודף הלחץ של קטורת היצר־הרע, בשעה שעלוקת החמדה מוצצת והלב מתעלף מעוצר תאוה. חמדת המין מצור לה בסיפורי שניאור, בא ההומור שלו, הבגרותי והנבון והמיטיב, וחותר בקירות וממציא מפלט והצלה ממנה לנפש. זה ההומור פעולת חתירה פעולתו. בת־צחוק קלה שבו פורצת אט אט בזרזיף אויר דק ומקילה על המתיחות, ושוב אין האויב מתוח כל כך; נתרכך נפח תפיחותו ונתמעטה רצינותו ופג מוראו. כן גם גדולים ואדירים יצרי התוקפנות בסיפורי שניאור. אותו מוסר־של־שבת ש"באנשי שקלוב", כל הסיטואציות הקדומות שביחסי אב ובן מאז ומעולם משתקפות בו במסוה הדאגה האבהית ל"תכלית" הבן. לא רחוק מצב זה ביותר מגלות מה מעמקי התסביכים הנפשיים חשוכי המרפא. אך לא אמן כשניאור יגלה כל הצעיפים ויגרש הקסם. יקר לו הקסם הודאי מהגילוי, שספק הוא מרפא ספק אינו מרפא. אך הקלה לנפש ודאית היא לו באותה סגולה גנוזה שבו, ההומור. סוף סוף דיבור זה של המספר בלשונו של אורי הפוזל, שבכל משפט שבו יש “ראשית” ו"שנית" וסופו של פסוק חוזר על חלק מראשיתו כזנב תנופה אינרטית בהתפקקותה, תרשל מעט מעט מתיחותו של המצב, והדוד אורי רואה עצמו מנוצח, שהרי דוד פוזל זה אין בנו מין “אדיפוס” יורד לחייו, וכל “מוסר־שבת” זה אינו אלא יותרת של איזו קליפה נוקשה משייריהם של דורות נשכחים, ומפגע ה"תכלית" נתפורר ממחץ ההומור, ורפא לאב ולבן משנאה, ורפא גם לצופה בהיאבקותם המשונה, ורק צבעי פלא מלאים מזדהרים שם עוד בבית יהודי, רוויי ריחות שבת מתאדים, ומוראם של חולין צופה לצאתה של שבת.

הומור זה של שניאור נשתכן בסיפוריו מאז דבקה הבגרות בשרידי ילדותו. נעדר זה ההומור בסיפוריו הראשונים. בהם אין מנחם וגואל. ריינר החוזר לעיירתו ומבקש להחיות ילדותו בתפוח־אדמה גס ופשוט, במליח, בקישוא כבוש, אינו מצליח להחיות אותו טעם של ילדות. אותו טעם רחוק ונפלא מסרב לצאת מן הערפל. אין הבגרות באה בהומור שלה, בחסד פורה שלה, והפחד רב. ילד בודד צופה בעולם, רואה ראייה רעננה, עירומה, באיסורים, ברעב, בעול, בבהמיות השוכנת באדם, כגון בסיפור “הבתולה בתיה”, ואין מציל מבהמיות זו בבוא תאנתה השוטפת. אין שם השלמה בין אב ובנו, כי לא בא חסד ההומור לחונן ולרצות, ואין תקנה וגאולה מיצר המות בסיפור “לשם” – רומן של מאבד עצמו לדעת. ורק שרשי הדימוניות מתחילים כבר לצמוח שם ולהתערות, אלה שעמקו מאד בסיפורים האחרונים; והראייה ראייה עמוקה, עירומה, כבסיפורים האחרונים; והרגשים מלאים והצבעים חמים. משבאה הבגרות של שניאור, נתאזרח בו הומור רענן וגאל גיבוריו החדשים ממוראותיהם, הוליכם אחר יצריהם הטובים והרעים, הסעירם והטבילם במלוא חיים. ואת הקורא הסעיר בכוח כהסעירו את גיבוריו בפועל, והיה לו למקור עונג ותהייה גם יחד: עונג – בעוררו בו אודם דמיו, ותהייה עמוקה – למשמע האקורדים שירדו על הסיפור הזה מרמות השירה.