כי יקר מקרהו של אדם מן הישווב החקלאי שבארץ־ישראל לצאת לתל־אביב הבירה מרכזם של חיי המדינה, הספרות, התיאטרון, החינוך, ובלבו הוא חושש שמא ניתק במשך הזמן מחיי־עולם אלה שבכרך, – והלך ומצא את יעקב רבינוביץ. שאר סופרים ואנשי־רוח אין לבטוח בהם שיזמנו לך “אני” שלהם דוקא בשעה שאתה נצרך לו. לא כן יעקב רבינוביץ, שתמיד הוא מזומן לך לחיותך בדברו אמת. ותוך כדי שמיעתה של אמת זו אתה זוכר כי לפני מספר שנים שמעת מפי יעקב רבינוביץ חילופם של דברים, אמת אחרת ודברים אחרים, ומהרהר בלבבך: האמנם ישנן שתי אמיתות בחיים, היא וחילופה? אך הרהור זה אינו מונע בעדך מלהאמין בדבריו. שתי האמיתות סותרות זו את זו, שתיהן נעות, אך משמיען כולו אמת. בשני פרקים דן יעקב רבינוביץ את העולם, בשני פרקי זמנים ומתוך שני יחסים שבגישה הביט בו, ובשתי מידות מדד אותו, במידת הדין ובמידת הרחמים, במידת החוק ובמידת הרצון, במידת החובה של ה"ליטאי" שבו ובמידת הנוחם של “דרומיותו” הגזעית, ושתיהן אנושיות, ושתיהן יחסיות; האחת עולה למעלה והשנית יורדת למטה ועל פני שטח החיים הן נפגשות ונושקות זו לזו. ואתה זוכר פתאום דברי יעקב רבינוביץ על גיתה (והרי כל כתיבה על אחרים הוא גם כתיבתו של אדם על עצמו): “הוא היה פשוט עד לידי גדלות. ואך פשטותו לא קררה, עסיס חיים תסס בה. בנקודותיו העליונות אולי היה כבר קר, ואך בשטח המגיע אלינו היה חם, מאיר וטוב, חובק זרועות עולם אשר ידע לחיות כאחד האדם”.

ואין אנו יודעים מה הוא יעקב רבינוביץ “בנקודותיו העליונות”. מעולם לא ראינוהו “בסתר עליון” ובקרתן של ספירות עיליות. “סתיו” שלו חמים הוא, מאיר, מנחם, סולח, מרגיע. “והאמת האחרונה / תבוא, תדפוק אט בדלתך / ולא תיבהל; / לה חכית הרבה שנים / וחלמת קפאון־עינה – ולמה רעוד תיואל?” – – לא פילוסופיה היא זו. כללי הפילוסופיה והחכמות הם מחוץ לחיים. ומשכנו של יעקב רבינוביץ בתוך החיים הוא, בתוך שטח החיים, כשם שהצמיחה והפריחה יוצאות מתוך השכבה העליונה של הקרקע, מתוך שכבת השטח. ובשטח החיים אין אמת אחת אלא אמיתות הרבה, וגם האמת האחרונה בתוכן. באמיתות אלה צופה יעקב רבינוביץ הסופר ומשמיע כל אחת בשעתו. ועוז לו כעוז של צופה, ואת אשר יראה יגיד. שלא כהוגי־דעות אחרים, המשתעבדים לאמיתם הראשונה, בונים שיטות עיוניות ודוחקים לתוך מסגרתן בעל־כרחם את שאינו מתיישב בהן ומתעלמים מיוצא דופן או מקצצים ביודעים בעצמים היוצאים דופן. סופר חפשי הוא יעקב רבינוביץ, אינו מקבל מרותם של אחרים וגם לעצמו אינו משועבד. כל שנות יצירתו הוא מתקן עצמו, משלים ומגיה את עצמו. בספרו “השגות” אנו מוצאים מאמר “תחיה מדומה” – על התחיה הערבית – שראשו וסופו נכתבו בשני פרקי זמנים. ראשו מה הוא אומר? “תחיה של עם – לא בפוליטיקה היא מתחילה”. ספרותם של הערבים עומדת במדרגה שווה עם ספרות ה"מאספים" אצלנו. בתי־ספר אין להם. אין שום צורה קולטורית לאיזה צד לאומי של חייהם. בחופש ובזכויות ובשלטון אין הם יודעים להשתמש. הדת, חוסר ריפורמה קרקעית, האפנדי; חוסר חקלאות מפותחת ותעשיה מודרנית – ומי עושה כל הרעש של תחיה ערבית?… וכעבור חצי יובל שנים מוסיף יעקב רבינוביץ “הערה”, שהוא סוף המאמר: “…אין התחיה מחויבת ללכת דוקא בדרך שלנו אז: קודם כלכלה, אחריה תרבות, ופוליטיקה לאחרונה. יש ששינוי פוליטי או צבאי משנה את פני הכלכלה והתרבות יחד”… “יש אינסטינקטי חיים ורצון לפעולה”… “מי יודע אם אין הטכניקה חזקה מכל תרבות, ואם לשם שלטון נחוצה בכלל תרבות או נשמה”.

עצובה אמת שניה זו מהאמת הראשונה. עשוייה לרפות ידי אדם. ואף־על־פי־כן פתח לה רבינוביץ דלתי לבו. סופר החיים הוא, ובחיים גם שמחה גם עצב; שלא כפילוסוף היוצר שיטה, והיא אופטימיסטית בלבד, או פסימיסטית בלבד.

ואין ספק שיש בנפשו של יעקב רבינוביץ גם “נקודות עליונות”. שמץ מהן יש שמתגלה בסיפוריו, ב"טיוליו" הפילוסופיים, אך זמנן עד ארגיעה. הוא עם “בני היכלא” רק לרגע, פורש מהם ונעשה “בן בית”. אותם “בני היכלא” משועבדים הם, מתלבטים בתוך חומות־היכליהם, בין אם עשויות הן קרח ובין הן חומות־אש. “בן־הבית” חפשי הוא, יוצא ונכנס, מטייל, מסייר בתחומי הרוחות. אין אמת אחת ואין דרך אחת של פתרון בחיים. “מי שמתחבט בשאלות העולם ואומר לפתור את הכל רק בעזרת השכל בלבד – אומר יעקב רבינוביץ ב”טיוליו" – סופו שיבוא לידי מיסטיקה גמורה. כי השרשרת של המחשבה והסיבתיות – סופה להינתק בשביל השגתו והכרתו המוגבלות. וחוליה אחת קרובה או רחוקה עלינו למלא על־ידי עזרה מן הצד – – והמיסטיקה אורבת תמיד בפינה ונכונה בכל רגע לבוא לעזרת הנכשלים הזקוקים לה". בעל נסיון הוא יעקב רבינוביץ. לא אחת נכשל גם הוא בדעות ובמחשבות, גם בסיפור וגם בפובליציסטיקה ובקורת, ואותה פשטות אין לפניה אלא מה שהדעת נותנת ומה שהשכל מחייב. ובדברי שירה ואמנות יש שילאה השכל ותבול הדעת ורחוק הפתרון. אז מגיחה זו ה"אורבת" מפינתה, מוכנה לעזור. בכתבו על סמולנסקין, לוינסקי, ינהלוהו הדעת והשכל למישרים. אך בדונו ב"מגילת האש" או ב"פויסט" השני, הוא זקוק לעזרתה של ה"אורבת", זו ה"מיסטיקה" בלשונו, שאינה אלא כוח המעמקים הבלתי־ידועים שבנפש אדם, זה שנתוודע אליו יעקב רבינוביץ לעתות ביצירה. “יצירה גדולה כורים מתוך הקרקע או מורידים אותה מן השמים על־ידי גילוי קולטורי ונפשי עליון” – אומר רבינוביץ במאמרו “על מזרח ומערב”. ויש לו גם נסיון פרטי בדברי שירה: “כאן יש שאתה רואה את עצמך באמת כאילו מעין טמיר שבך, נסתר במעמקיך, זורק את מימיו החוצה, מבלי אשר ישתתפו בזה שכלך וכוחותיך הרגילים – – בכל אופן דבר אחד ברור: כוחותי הרגילים, הכרתי ושכלי אינם מספיקים לאחדים מהדברים הפיוטיים שכתבתי”.

ולא זו בלבד שאינם מספיקים אלא שהמספר והמשורר שברבינוביץ גם אינם נשמעים להם תמיד, להכרה ולשכל. בראשיתו של הסיפור “נוה קיץ” קובע המספר את ה"חובה" כגרעין עיקרי של סגנון־החיים הצפוני. כך אומרת זו ההכרה של בן־ליטא הצפוני. אך לא ירחיק המספר בסיפורו וכבר אורבים כוחות המעמק וקולה של אשה קטנה, ה"נכדה", שרשו בא מאילו מעמקים, ורוח מיוחדת יורדת על הבית שבו היא שרה, והכל נושמים אוירה של נשמת חסידים, ואדם נעשה כולו קשב, נפשו שרה בו ופיו לא נע, בעיניו עומדות דמעות, הלב רחב להרגשת זו החיוניות שבכוח אומה, זו השלהבת הדולקת בנשמה, שבשעת עליה היא כולה דקות ועדינות, רוך וצער, עצבות נאצלת ושמחה עליונה. היכן כאן ההכרה והחובה הצפוניות? האם בהסברתו של אותו עורך־דין: “הגלות היא שיצרה את כל הטוב, מכיון שנשתחררו היהודים מדאגותיהן של אומה וממלכה, הפריש גופם רוחניות נאצלת”? כך היה סבור גם “עורך־דין” אחר, סופר גדול בישראל, הוא י. ל. פרץ, עד שבאה יצירתו וטפחה על פני סברתו השכלית, אותה “רוחניות נאצלת” ישראלית אינה פרי השתחררות מדאגותיהן של אומה וממלכה בגלות. היו לנו בגלות דאגות כבדות שבעתיים מדאגות ממלכה. אין זו אלא שריד ברוחניות עתיקה, שארית אינרטית של עם תנ"ך ואגדה. ויודעים אנו שלא כך סבור יעקב רבינוביץ – שדעתו כדעת פרץ וכמוהו הוא רואה את תרבות אירופה כפרי התלוש ולא כפרי המחובר; ושגם התנ"ך הולך אל המערב ונתקבל רק במערב, וגם היהודים הולכים אל המערב, והישוב הארץ־ישראלי יהיה מערבי, ושהיהודי המזרחי הולך אלינו ולא אנו אליו. ויודעים אנו שיעקב רבינוביץ רואה את התנ"ך כחלש־אינסטינקטים וחסר־מאפל ובהיר־שכל ורחוק מיצרי מדבר, ושהמדבר רע בעיניו, כולו “כזבי בת צור” כפשוטם של שרשי מלים אלה), כזב ושקר ואכזריות ותועבה ותבל, כמתואר בספרו “נדודי עמשי השומר”. אך לא מפי הדיבור של יעקב רבינוביץ אנו מקבלים תמיד. יש שיפה כוח הציור שבו מכוח הדיבור. וגם יעקב רבינוביץ עצמו כך. מדיבור שלו הוא עשוי לחזור בו במשך הזמנים; מציורו אין הוא חוזר בו. הדיבור בא מן הדעת ומן הנסיון, ונסיונות אחרונים מבטלים נסיונות ראשונים. הציור בא מאותו המארב, שהוא חזק מן השכל ומן ההכרה, מאותו המעין הטמיר, הנסתר במעמקים, שמשם באה גם האהבה. וזו אומרת שאין אנו מן המערב ואין את נפשנו ללכת לשם. כשהפליג יונוביץ (אחד הטיפוסים מ"נדודי עמשי השומר") לאירופה, גלגל הים השחור את מימיו כבימי נסעו לארץ. ורק ליונוביץ נדמה כי “נתמעכו הגלים קצת. השמים היו תכולים וחיורים כאחד. האניה התנהלה לאטה; ישנה היתה. ומתחת – הורגש כמו גבר הנדנוד” – – כי אין אנו מבקשים ללכת למערב – אומר לנו ציור זה. כי אין אנו מבקשים להידבק בתרבות מערב – אומרים דברי יעקב רבינוביץ על הלשון העברית (בסיפור הנ"ל): “היודעת את מה זאת עברית? נשתמר אצל אשה קרע משי עתיק משל סבתה, והיא אורגת ממנו ארג נפלא. אין לחיות בארץ זו לחצאין. פה האדמה, הירק, הילד והעבודה דורשים את הלשון הזאת. בלעדיה יהיה הכל עלוב, חלקי. אדם חדש, יהודי גאה וצודק בחייו, לא יברא פה בלעדיה. כל אדם יפה, אמיתי ויוצר שפגשתי פה – זוהי לשונם, הם השלמים”.

למה לא יברא פה אדם חדש, גאה וצודק, בלעדי הלשון העברית? – למיסטיקה של יעקב רבינוביץ פתרונים, לזו היושבת שם בפינת נשמתו ואורבת – התשובה. אורבת זו חזקה בקרבו, אך אין הוא מגלה זאת. אין הוא אוהב להראות עצמו לא ב"נקודות העליונות" ולא בסתר המעמקים. את השטח איוה לו, שמשם הצמיחה והפריחה באות. את הפשטות חמד, פשטות של לבושין ושל שיח ושיג ושל לשון וסגנון, שאינם משתנים ואינם מתהדרים אחד במאמר ואחד בסיפור, אחד בפיליטון ואחד בשיחה שבעל־פה, מחוץ לכל נוסח ומחוץ לכל “מודה”. ואפשר זוהי ה"מודה" שהוא בחר לעצמו, כלבושו זה, כצוארונו זה הנטוי בקפל על מעילו וכמשקפיו קטני־הזכוכיות וכשערות־שיבתו הסרוקות לאחוריהן ומבליטות מצח לבן ומאיר וחביב, המכסה על נחיל מחשבות עצמיות, חדשות גם ישנות עם חכמה חריפה של מתנגד ונרגשת של חסיד. “המודה – אומר יעקב רבינוביץ משמו של פילוסוף מודרני אחד – אינה באה אלא להיות לעזר לאדם המופלא, לכסות על עצמיותו ופנימיותו. האדם המופלא עניו וצנוע בטבעו. ובזה שהוא משתוה לכל על־ידי המודה, השיחה הקלה וכדומה – שומר הוא על עצמיותו”… אך ספק הוא אם עצמיותו ופשטותו ושיחתו הקלה של יעקב רבינוביץ זקוקות לשמירה, אם זקוק הוא לאיזו “מודה” שתכסה את פנימיותו, אם מבקש הוא לכסות על מהותו. הן שנים רבות רבות הוא מקר את מעיינותיו חוצה בכל הדרכים והצורות הספרותיות, ואוהביו ידעוהו, ויודעיו אהבוהו ויכבדו את הסופר שבו ואת אמיתו זו היחסית והדינאמית ואת חתירתו הבלתי־פוסקת אל עצמו ואת רצונו להיות רק מה שהנהו ואת קריאתו לאחיו הסופרים: "סופר עברי! אל תט ימינה ושמאלה! עשה את שלך, והיה נאמן לעצמך – – אל תפחד מבדידות, אל תרקד אחר שום המונים, אל תחפש לא פרסום ולא פופולריות, – “היה אשר הנך” – –

ויעקב רבינוביץ הנהו תמיד אשר הנהו. בכל עת ובכל שעה יזמן לך “אני” שלו. בשטחו המגיע אליך הוא חם, שיחו ושיגו, כסיפורו וכפיליטונו, מלאים פרטים פרטים, פרוצים ויוצאים אל מעבר ל"נושא" ולתחום של דיונו, בחינת “אעזבה עלי שיחי”. וחמים הדברים, כחיצוניים כפנימיים, ועיקרי החיים בהם הם מפרפרים. אך יש ותוך כדי שיחה שבכתב ושבעל־פה יטוש אל נקודות עליונות של מחשבה, ואז יוטל פתאום הספק במוסכמות רבות ובמקובלות, ורגע תנוט ההכרה שבאדם ורגע תתערער בו הכפירה המושרשת בלבו וינוע אדם בפניו והיתה נפשו רגע של אור ורגע של צל. כי עמוקים ההרהורים המתהרהרים שם בנפשו פנימה. אך יש שהוא חפשי גם מהם, מש צוארו מעולם, כשם שחפשי הוא גם מ"שיטה" גם מ"נוסח" ומ"סגנון"; סופר נודד בין הצורות הספרותיות, בין מצרי המחשבה וספירות נאצלות וחוזר ונאחז בשטח כמקום־קבע לו, כמקום עיקרם של החיים, מקום יחס לו לאדם מאהבה ומיקר־אנוש.