באחד הימים הזמינה המורה לציור את אמי לשיחה. לילדה יש כישרון, היא אמרה. אלמלא אותה שיחה לא היתה אמי מבחינה בכישרון מיוחד (בילדותי הייתי קוראת מחשבות). שם בתל־אביב, המשיכה המורה לציור (היא לבשה שמלה כחולה בדרך כלל), יש להם חוג לציור במוזיאון (בעבר תרמו ראשי עיר את בתיהם למטרות אמנות).

וזה עולה כסף?

עולה משהו, אמרה המורה, ויש גם נסיעות. צריך להביא בחשבון הכול.

אז מה אתה אומר? שאלה אמי את אבי בלילה במיטה לפני שנרדמו.

אם המורה אומרת… הוא אמר. בדרך כלל סיפורים על ילדים שעממו אותו.

זה בבית דיזנגוף, אמרה לו, אף כי לא שאל, ליד חברת הביטוח של אדון גולדבלט. עוד לא מלאו לי שש־עשרה כשאבא שלי הוציא אותי מבית הספר ושלח אותי לעבוד אצלו, המשיכה ואמרה אמי. טרם התאוששה. עד מהרה עלתה שתיקה מחדרם. אבי נרדם (את זה ההיגיון אומר).

השנה היתה אלף תשע מאות שישים ושמונה. הייתי בת אחת־עשרה. מן הראוי לכתוב: באותם ימים היתה הארץ שיכורת ניצחון (הכוונה לבני הארץ היהודים) בגלל הכיבושים הגדולים שכמותם לא נודעו מאז ימי יהושע.

כדי להגיע אל החוג היה צורך לנסוע בשני אוטובוסים. האחד לתל־אביב והשני בתוך תל־אביב. איני זוכרת דבר מהנסיעות הממושכות. איך נראו הנוסעים האחרים? מה עשו במהלך הנסיעה? אני יכולה לכתוב: היו שעישנו סיגריות, היו שאכלו סנדוויץ' ביצה. אני יכולה לכתוב: ברדיו ניגנו את “מדוע הילד צחק בחלום” או שאני יכולה לכתוב, ברדיו ניגנו את “מלכות החרמון”. אלה יהיו שני סיפורים שונים. בחורף התכסו חלונות האוטובוס באדים.

יש אנשים שאוהבים להיזכר. לאנשים כאלה קוראים נוסטלגיים. הם מתרפקים על העבר. אני איני מתרפקת על העבר. זה העבר שממרפק אותי. אולי בגלל זה איני זוכרת. במקום זיכרונות יוצאים לי מהפה שקרים. אני שקרנית. בילדותי אמרו: לילדה יש דמיון מפותח (זאת לא היתה מחמאה). המשפט הזה קדם למשפט: לילדה יש כישרון; ואף השלים אותו מבחינות מסוימות. באותם ימים קראו לילדים בשמות גנריים; הילד, הילדה, הילדים (הערה שאינה מקדמת דבר). הואשמתי בגלל דמיון מפותח. נענשתי בגלל דמיון מפותח. על כן איני יודעת להבחין בין דברים שבדמיון לדברים שבמציאות. לאנשים כמוני, גם לנשים, מתאים העיסוק בכתיבה. הכתיבה זקוקה לשקרנים. לפעמים חסרונה של אישה אחת היא מעלתה של אחרת. כך ניצלתי מחיי חרפה.

הדרך מתחנת האוטובוס למוזיאון היתה ארוכה או קצרה, תלוי במצב הרוח. בהליכה יכולים לקרות כל מיני דברים. והם קרו. אני יכולה לכתוב: בקרן הרחוב עמד איש שמכר שערות בן גוריון. הריח המתוק עלה בנחיריי. ידעתי שאם אקנה שערות בן גוריון אצטרך לעשות ברגל את הדרך מתל־אביב לנתניה. אני יכולה לכתוב: לטאה מחליפת צבעים חצתה את הכביש במעבר חצייה לקול מחיאות הכפיים של העוברים ושבים. אני יכולה לכתוב: בקצה השדרה החלו קודחים בכביש. מסביב התאסף המון רב. מישהו אמר: מה זה פה, תעלת בלאומילך?!

מכל המקומות בתל־אביב אני קשורה למדרכות. ומכל הזיכרונות אני זוכרת את המדרכות. זה בגלל המבט השחוח. שחוח בגלל הבושה מעצם קיומי בין הבריות. בושה שיש לה הסבר, אך הוא שייך לסיפור אחר. אני זוכרת את אריחי הבטון הגדולים מסודרים באלכסונים. אני זוכרת את פירות הפיקוס שנראו כמו חרקים שנשפכו להם המעיים (זה קורה גם כיום). אני זוכרת את קני הנמלים שבין אבני המרצפת (גם זה). כל הדרך לשיעור ליוו אותי נעליים מכל מיני סוגים; של נשים של גברים ושל ילדים. לפי הנעליים לא היה אפשר לנחש אם הנשים והגברים היו צעירים או זקנים.

מיום לידתי ועד ליום שבו רשמו אותי לחוג לציור קרה לי כל מה שקורה לילדים שכותבים עליהם בספרות. וגם דבר אחד יוצא דופן. אבל הוא לא קרה בתל־אביב. לכן אדלג.

עכשיו אני במוזיאון. בחדר הציור רעש לבן. קוראים לו המולה. אצלם בתנועה, אצלי בעצירה. הם הולכים, אני יושבת. בסוף הכול אותו דבר. מה שרואים בהליכה ומה שבישיבה. שולחנות רחבים מסודרים בצורת מם סופית (אות שעשויה מעצמה), מכוסים בשעווניות מוכתמות מציורים של השיעור הקודם. ילדים הולכים מכאן לשם. הם מדברים. הם צוחקים. כשאני מתקרבת הם משתתקים. הם שונים ממני. הם הילדים מתל־אביב. אני מגיעה לכאן כדי לצייר. אני אחת. הם רבים.

חיה גדולה חוצה את החדר. פרוותה כצמר פלדה. קוראים לה עכברוש (הוא באמת היה שם. תרומתו לסיפור מוטלת בספק). הילדים לא רואים אותה. הם צועקים את הסיפורים שלהם. החיה לא ממהרת. אינה פוחדת מהילדים של תל־אביב. היום מציגים את עבודות השמן הראשונות שלנו. נופים עזובים נשגבים מן החצרות האחוריות. מפתחים בנו רגישות לסחי וּמְאוס. כך נגדל להיות אמנים. אני ילדה. אני מנתניה. אני לוח ריק. אני סופגת הכול. גם שטויות למכביר.

רציתי לכתוב על היום שבו נולדתי (דווקא אותו אני זוכרת בפרטי פרטים), אבל לא רציתי שיגידו: היא שקרנית. אספר רק כי נולדתי בתל־אביב, בבית החולים אסותא (את שמו נתן לו שאול טשרניחובסקי), ביום שני בשעה אחת ועשרים אחר חצות. משקלי בעת הלידה היה ארבעה קילוגרמים ושש מאות גרמים. אילולא עישנה אמי במהלך ההיריון יכולתי לשבור שיא ולהיוולד במשקל עשרה קילוגרמים ויותר. היציאה מהרחם דרך תעלת הלידה היתה קשה מאוד. שלושה רופאים ניקו את הדם מהגוף שלי. מה שנשאר זרם במסדרונות ועד לחצר בית החולים הגיע. כבר בחדר הלידה אמרה אמי: לילדה יש עיניים של ממזרה. היא אמרה את זה בשקט כדי שלא אשמע. לאחר הלידה גלגלו אותה למחלקה ושמטו אותה על מיטה. רופא שהיה בחדר הרים את הסדין שכיסה אותה ואמר: איזה ריצ’רץ' יפה עשו לך, גברת אזולאי! מאז אותו יום רציתי לראות את הריצ’רץ'.

לא היינו עניים, אבל לא היה לנו כסף (בגלל אבא שלכם, אמרה לנו אמי יותר מפעם אחת), ולידה פרטית נחשבה ללוקסוס. מי פותח חנות לתקליטים כשלאנשים אין פטפונים בבית? כך אמרה אמי לאבי ערב פתיחת החנות הראשונה לתקליטים בראשון לציון (היה זה לפני שנולדתי, אך יש משפטים שהשנים מיטיבות אתם). מי פותח חנות לתקליטים כשלאנשים אין פטפונים בבית? כך, אמי לאבי, בתוספת צירוף המילים: אמרתי לך, ערב סגירת החנות הראשונה לתקליטים בראשון לציון (היה זה אחרי שנולדתי. כנ"ל). זה קרה במציאות.

כדי לממן את הלידה נאלץ אבי, בנוסף לעבודתו בחנות, לעבוד גם ב"רדיו בן גל". את אמי הציב במקומו, לנקות אבק מהתקליטים, בחנות שנקראה “מלודיה” (בחירה בשם לועזי לבית ממכר לתקליטים או לכל בית ממכר אחר היתה יוצאת דופן באותם ימים). אבי היה בן אדם יוצא דופן. הוא היה האלג’יראי (כיום מקובל לכתוב אלג’ירי) היחידי בראשון לציון (נתון לא מהימן). מכל מקום, הוא היה הבן אדם היחידי שהיה נשוי לאמי – עובדה נחשבת פי כמה.

בית החרושת “רדיו בן גל” היה באזור התעשייה בכניסה למושבה. אבי, טכנאי חשמל במקצועו (למד בקורספונדנציה), עבד על דגם שנקרא “פגניני” ולו שמונה מנורות (בימינו אומרים נורות, המנורה מכילה את הנורה), את שמות הדגמים מצאתי באינטרנט. לנו, שלוש בנותיו, סיפר כי בנה דגם מקורי, מוצלח עשרת מונים, שבעקבותיו נקלע למריבה עם מהנדס רדיו שהובא מצרפת לעבוד בבן גל (אין כל דרך לאמת את הסיפור).

עכשיו בחזרה לסיפור הראשי.

המורה נכנסה לחדר הציור (להבדיל מחדר הפיסול), והס הושלך מעצם כניסתה. גם בשדרה נתלתה דממה, כמו שרשראות מנייר קרפ, ועד לכביש החוף הגיעה. הילדים נסו למקומותיהם. כשמלאה השתיקה, ולא רגע אחד קודם לכן, אמרה המורה: מחסן העבודות פתוח, גשו נא והביאו את עבודותיכם. אילו היתה יעילה לא היתה מושיבה אותנו כדי להקים אותנו. אבל היא היתה ציירת. הילדים הלכו, בלי שהתבקשו, בטור עורפי, וכל אחד בתורו נכנס אל המחסן ולקח את הציור שצייר. אני נעמדתי אחרונה בתור (מילאתי אחר המצופה ממני).

נכנסתי למחסן ולא מצאתי את הציור שלי.

חצרות אחוריות, של ילדים מקבוצה אחרת, היו מונחות לאורך הקירות. העכברוש הסתובב בין החצרות וגילה כי פירות העץ אינם ראויים למאכל. הפכתי פה, הפכתי שם. בכל ציור היה משהו דומה, אך אף אחד מהם לא היה הציור שלי. חזרתי לחדר הציור בידיים ריקות. כבר בפתח ראיתי כי אחד הילדים מחזיק בציור שלי. רציתי להגיד: המורה, המורה. אך שפתיי לא נפתחו למרות רצונן. רציתי להגיד: גנב, גנב. אבל לא הייתי בטוחה שזה מתאים. התביישתי להסתכל עליו. כאילו אני גנבתי. אני יכולה לכתוב: הייתי ילדה שמנה. משקל הגוף בלידתי רדף אותי כל החיים. מכאן הבושה (זה יהיה שקר).

התיישבתי חרש (המורה לציור היתה עצבנית, לכן היה נחוץ לה שקט). איני זוכרת מה קדם למה ומי נעמד ראשון מול הכיתה. הילד שהחזיק בציור שלי או אני. כשהגיע תורו להציג את הציור, אמרה המורה: תשתדל יותר בפעם הבאה. היא לא אהבה את הציור שלו (שהיה למעשה הציור שלי). כשהגיע תורי נעמדתי וסיפרתי את הסיפור הבא: בניגוד להוראות לקחתי את הציור הביתה. פחדתי שלא אספיק לגמור אותו בזמן. אני לא יודעת אם כבר סיפרתי לך המורה, אמרתי לה, אבל הדירה שלנו, בנתניה, משקיפה אל הרי גרינטל (רכסי כורכר על שמו של דוקטור גרינטל שביתו גבל בהם). בהתפרצות האחרונה כיסתה הלבה את הבית שלנו וקברה את הציור לעולמים. המזל הוא, אמרתי, שלא היה אף אחד בבית.