זר דפק בדלת, התנצל על ההפרעה, אמר שגר פה פעם, לפני שנים רבות, באגדות.
לא. הוא לא אמר באגדות. הוא שאל: “אמא או אבא בבית?”
שֵׂער לבן, עיני תכלת, מכנסיים שחורים וחולצת כפתורים ירוק־טחב. סבא כזה, אבל אלגנטי.
“א־מא!”
יחפה, בשמלת רק־בבית, אמי התייצבה לצדי. האיש לא השתהה. בקול רך, כמעט בלחישה, סיפר כי הוא כאן בביקור מולדת. מתגורר בארצות־הברית.
“אפשר, אם לא מפריע, להיכנס להציץ בדירה?”
“בבקשה,” אמי סימנה שייכנס. “בטח. רק שנורא מלוכלך פה.”
ואמנם היה מלוכלך פה. אפילו אני, הקטנה, הבחנתי בכך. כשאמי לא מצאה זמן לנקות היא פשוט לא ניקתה. ואולם עד לרגע הזה, מעולם לפני כן לא שמעתי אותה מתנצלת על כך.
“תרצה אולי כוס מים?” היא פנתה אל המטבח, דורכת בלי בושה – או עם בושה – על הבלטות שמתחת לשכבת לכלוך עבה היו צבעוניות – הסוג שעל פי רוב גרף ממבקרים קריאות התפעלות: בלטות תל־אביביות אותנטיות. בפינה, ליד המקרר, נתקבצו פתיתי קורנפלקס. כלים נערמו בכיור. כמוני, אף הם המתינו לאבי.
האיש לא התרשם מהבלטות. גם לכוס מים סירב בנימוס. הוא הציג עצמו: חיים. אמי אמרה את שמה, ואת שמי.
“בת כמה את?”
“רבע לתשע.”
“אני גרתי כאן עד גיל עשר.”
“בחדר שלי?”
“החדר שלך היה המקלחת. סיפרנו לך. שכחת?”
למה היתה מוכרחה להוסיף “שכחת”?
“בזמני,” מבטו שייט בחלל, “היו כאן כמה דירות קטנות. כל החלק הזה,” הוא הורה על הסלון, המטבח וההול, “לא היה חלק מהדירה שלנו. אנחנו גרנו באזור ההוא, כולנו בחדר אחד, ארבע נפשות.”
“נפשות זה אנשים,” ביארה אמי.
“אני יודעת.” שנאתי כשאמי נהייתה מסבירנית. למה בכלל אומרים נפשות אם אפשר להגיד בפשטות, אנשים?
“ועל טרנסניסטריה שמעת?”
אפילו לא ידעתי מה זה.
“הוריי באו משם.”
אמי, מניחה כי כעת ירצה לזון עיניים במחוזות ילדותו, פתחה את דלת המקלחת. “סליחה, גם פה לא הכי מסודר.”
ואם נחוץ תיאור: סל הכביסה עלה על גדותיו. בכיור דבקו שרידי סבון, משחת שיניים וכתמים שעדיף לא לחקור מה טיבם. על מכונת הכביסה, בראש ערימת מגבות, התנוססו כובע מקלחת בצורת גביע גלידת תות, חזייה וחוטיני (מן הסתם משומש) של אחותי. לא אלה עמדו בראש דאגותיי. חששתי שייכנס פנימה לתוך החדר, ירים את עיניו אל הקיר שמעל לכניסה ויראה את אחת המציאות המביכות שאמי שלתה מפח זבל: זוג תבליטי פלסטיק מדעיים של מערכת הרבייה – הנשית והגברית.
“החדר השתנה. הוא היה גדול יותר.”
רווח לי. הוא הסתפק בסקירה מן הפתח.
“כן,” אמרה אמי. “היה חדר ארוך וחילקנו אותו בקיר גבס. החלק השני הוא של המתבגר. ואתה לא רוצה להיכנס לשם!” הודיעה חגיגית, “יש גבול,” חייכה.
האיש הנהן ולא אמר דבר. לבסוף ציין שגם הכניסה לדירה אינה במקום שהיתה.
“היו שלוש כניסות. סתמנו אותן. אני יכולה להראות לך. בחוץ.” היא פנתה אל עבר דלת היציאה.
“את באה אתנו?”
משום מה הזדנבתי אחריהם.
“הנה,” היא הראתה לו גבנונים בַּטִּיחַ. דלת רפאים.
“כן, פה היתה הכניסה,” אישר, ואז עקף אותנו ופנה במסדרון הפתוח עד למעקה המרפסת העורפית המחברת בין כל דירות הקומה. הוא עמד שם רגע ליד שער רשת הלולים, המונע מן החתולים של השכנה מאכילת־החתולים להיכנס לאזור של השכנה שעל סף דלתה נהגו להשתין.
הוא הביט אל חלון חדרו של אחי, ואז נפנה ממנו והשקיף אל החצר. פתאום שוב נפנה אלי: “כאן בדיוק חיליק, הבן של השכנים, ניסה להפחיד אותי. הוא הרים אותי בשתי ידיים אל מעבר למעקה, כאילו הוא זורק אותי למטה.” הוא הורה על תהום שלוש הקומות.
נחרדתי.
“אחר כך הוא נהרג,” אמר, ובאוזני הילדה שהייתי נשמע כאילו התרחש הדבר מיד לאחר אותו מאורע שהזכיר זה עתה.
“הבידור שלנו, הילדים,” עתה הצביע אל מעבר למגרש הריק שמאחורי הבניין הסמוך, הנטוש, “היה לרוץ לבלפור בכל פעם ששמענו אמבולנס, לראות כשהביאו את הפצועים ואת ההרוגים לכניסה האחורית של הדסה.”
מידע זה כבר היה מעבר להשגתי. אצל הדסה, חברה צעירה של אמי, קיבלתי שיעורים פרטיים בחשבון. היא גרה בדירת קרקע ברחוב בלפור, כניסה אחורית, אך בכיוון ההפוך לזה שעליו הצביע. ומה לה ולהרוגים?
“את עוד הספקת להכיר את הדסה?” שאל.
“הדסה,” ביארה אמי, “היה בית החולים שעמד היכן שכיום עומד רובע לב העיר.”
“אז הכרת אותו.” הוא דיבר על בית החולים כאילו היה מכר.
אמי, כך הסתבר, לא זו בלבד שהכירה, היא גם הלכה לראות את הבולדוזרים הורסים אותו, וביקרה שם שוב בערב, וטיפסה על גל ההריסות. “והשאירו שם,” כך סיפרה, “חתיכת כנראה־חדר־טיפולים וחתיכת קיר עם אריחי חרסינה לבנים, ועל הקיר היה מודבק בסלוטייפ ציור של ילדה. שולחן עם אגרטל פרחים.”
“ואת גנבת אותו?”
“לא גנבתי. לקחתי, והצלחתי לאבד. זה היה לפני המון שנים. אפילו לפני שהכרתי את אבא.”
“וגם הילדה שציירה את הציור מתה?”
“למה שתמות? מי עוד מת?” נבהלה אמי.
“כל האנשים האלה שאתם מדברים עליהם. כל הנפשות!” הרמתי את קולי. המזגן של השכנה שאג.
האיש שתק. הוא התבונן מטה, אל התהום שאליה לא הושלך, וממנה החזיר את מבטו אל חלון חדרו של אחי. “את החלון הזה אני זוכר היטב,” אמר.
“בחלונות לא נגענו,” אמרה אמי. “אנחנו אוהבים ישן.”
אני סלדתי מישן. “אני רעבה!” הודעתי.
“עוד רגע ניכנס. אכין לך משהו,” אמרה אמי.
“המטבח,” נזכר, “המטבח היה פה, מחוץ לדירה.”
“מטבח?! חשבתי שזה בית שימוש. יש פה פחות ממטר על מטר… משמש אותנו כמחסן.”
“אני חושב שזאת אותה הדלת,” הוא ניגש והחליק עליה. “רק שבזמני היא לא היתה כחולה. בית השימוש היה על הגג. משותף. מאוד לא נוח –”
“לשם לא נוכל לעלות. הדייר התקין פלדלת.” זהו. הסיור הגיע לקצו. גם האיש הבין.
“טוב, רק אתן עוד הצצה אחרונה בחלון,” אמר, יותר לעצמו.
שמחתי. ידעתי שעכשיו ילך, אמי ואני ניכנס הביתה ואני אקבל דבר מה לאכול. ואמנם פנינו חזרה לעבר דלת הדירה כשלפתע עצרה אמי ואמרה: “אולי בכל זאת תיכנס לחדר של הבן? לא כל יום באים מארצות הברית.”
“לא אם זה לא נוח,” אמר.
“זה בסדר,” אמרה, “זה רק בלגן ולכלוך של בנים.”
“אני לא נבהל,” אמר, “גידלתי שלושה בנים.”
אז פתחה אמי את הדלת, ואני הרחתי את הריח העז האופייני לחדרו של אחי. תמהיל של זיעה וגרביים. הרצפה בקושי נראתה מרוב גרביים, תחתונים, מגבות מעופשות. נעלי גברים מצוחצחות תרו אחר נתיב לחלון.
“נו, איך הבלגן של הבנים שלך בהשוואה לבלגן של בני?”
“אני לא מתרגש,” אמר. “או, אני רואה שהוא לומד פיזיקה. אני עצמי פיזיקאי.” הוא התייחס לנוסחאות שרשם אחי בגיר על לוח ירוק.
“קשה להאמין שפה חייתם משפחה שלמה,” אמרה אמי. “ואצלנו הילדים מתלוננים על חדרים קטנים. את רואה?” אמרה, בטון המעצבן הזה, “פה חיים גר עם אחיו, ועם אבא ואמא שלו.”
“עד שמתה,” העמיד דבר על דיוקו. “כשהייתי בגילך. פה, במיטה, מתחת לחלון.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות