בחייו היה סבא נוח למדי. מדוע דווקא במותו התעקש להציב בפנינו מכשול מעורר פלצות? כי סבא ביקש להיקבר בשני מקומות; זו הייתה בעצם בקשתו האחרונה, והיחידה. גילינו אותה רק כאשר פתחנו את המכתב שהשאיר עבורנו. “אישי וסודי – לנכדיי האהובים”, נכתב בגב המעטפה.

על רצון זה לא דיבר מעולם, כמו גם על כל רצון אחר, כי סבא, כאמור, היה אדם נוח מאוד בחייו. ומכיוון שרצינו מאוד למלא את משאלתו האחרונה, כי אהבנו אותו אהבה גדולה, הבנו שעומדות לפנינו כמה מהמורות. ראשית – מי ירצה לנסר את סבא לשניים? לסבא היו רק אוהבים. שנית – כיצד לנסר? לאורך או לרוחב? לאורך הגיוני יותר (הגיוני באופן יחסי, כמובן), בעוד שלרוחב קל יותר מבחינה מעשית. למסקנות הללו, אגב, הגענו במהירות מפתיעה, כאילו היה לנו ניסיון בניסור גופות.

החלטנו להיוועץ בנגר אחד, בבר, אשר הרכיב פעם מטבח בבית דודתי, ומאז שמרנו איתו על קשר רופף. אלא שאת בבר לא יכולנו לשאול איך לנסר גופה, ולאחר מחשבה מרובה החלטנו שנשאל אותו כיצד כדאי לנסר חתיכת שיש עבה. הנחת המוצא הייתה ששיטה שתהיה טובה דיה לניסור בלוק שיש עבה תהיה ללא ספק טובה לניסור אדם, כולל הגולגולת, שכולנו הסכמנו פה אחד שתהיה החלק הקשה ביותר לחיתוך. מבלי אומר ודברים התחלנו להסתכל אחד על השני במבטים חשדניים, בעקבות כל המסקנות הזריזות הללו. בחייו לא סכסך סבא בין איש, ואילו דווקא במותו הביא אותנו לחשוד זה בזה בכל מיני חשדות מופרכים ומטרידים, שאמנם לא נאמרו במילים, אך גציהם ריחפו בזוויות העיניים.

אז הלכנו אל בבר ושאלנו אותו לגבי הניסור של השיש, ובבר אמר שאין בעיה, ושהוא ינסר בעבורנו במחיר סמלי. אבל מכיוון שהתעקשנו לנסר בעצמנו, ואפילו לא הסכמנו להראות לו באיזו חתיכת שיש מדובר, קרה שהסתכסכנו גם עם בבר, ושוב בגלל סבא, ושוב רק לאחר מותו, וסבא החל להתגלות כבעל אופי בעייתי מאוד. אכן, לא היה מנוס מלהודות: במותו הפך סבא לסכסכן.

אם כך, בבר לא הסכים לשתף פעולה, שכן חשב שבחרנו בנגר אחר ורק רצינו “חוות דעת נוספת” ממנו (אלה המילים שבהן השתמש, בעלבונו), ופחדתי מאוד שמישהו מהנכדים האחרים יפלוט משהו על הניסור של סבא רק כדי לנסות לפייס את בבר, אבל זה לא קרה, וכולם התעקשו שזאת חתיכת שיש שאנחנו לא יכולים להראות, אבל לבסוף בן דודי ניקו, בניסיון ריכוך מוזר, התפתל ופלט ש"זאת בעצם שלדה של מכונית, בבר," ולא ברור כלל וכלל מדוע ניקו ראה בכך מילות פיוס, שכן כצפוי – הדבר רק הלהיט את הרוחות עוד יותר, ובבר אמר “אההה! גם שלדה של מכונית…” ומשך את שפתיו מטה בחיוך הפוך, והנהן באי־שביעות רצון, וסבא המשיך להעכיר את יחסינו איתו.

עם סבתא לא יכולנו להתייעץ בכלל. היא הייתה עצובה מאוד, וגם לא הבינה למה לא קוברים כבר, ובסוף החלטנו לשקר ולהגיד לה שהסיבה לכך היא שאנחנו מחפשים חלקה לשניים, לה ולסבא, כדי שגם לאחר מותם לא ייפרדו, ובגלל זה הכול מתעכב, כי קשה היום למצוא חלקות כאלה. סבתא נעלבה מאוד, והרימה את הידיים למעלה בתחינה ומלמלה לעצמה משהו בשפה שלא הבנו, ואחר כך שמטה את זרועותיה הלבנות על סינרה המאובק בקמח, והשפילה את ראשה, והנידה בו לשלילה, ובקול מכמיר לב פסקה “זהו, אז גם אותי אתם כבר קוברים?” ומיד עטנו עליה וליטפנו וחיבקנו אותה, “מה פתאום, סבתא! חשבנו שככה את רוצה!” אבל היא המשיכה – “גם אותי אתם כבר חיסלתם…” והפנתה לנו עורף, ובחשה בסירים שעל הכיריים בעצב, דמעות מתגלגלות על לחייה הסמוקות. קיצורו של דבר, גם בינינו לבין סבתא הצליח סבא לפלג, ואופיו החדש כבר היה למטרד של ממש.

כעבור חמישה ימים, שנראו כמו חמישה שבועות, שבהם עסקנו מבוקר עד ליל רק בבקשתו האחרונה והטרופה של סבא, כבר היינו אובדי עצות באמת ובתמים, ובכלל – גם לו היינו מוצאים שיטה מושלמת להוציא את כל העניין ביש המזל הזה אל הפועל – אף אחד, בעצם, לא רצה לנסר את סבא. בדכדוך שרכנו רגלינו אל הפלאפל שבמרכז המסחרי של השכונה, כי ממילא בימים הללו לא באמת היה לנו תיאבון, וכל הארוחות היו חפוזות, סתמיות וחסרות טעם.

והנה, בבית הקפה שבמרכז המסחרי הקטן, על כיסא פלסטיק לבן ופשוט יושב לו רוז’ה, חברו הטוב של סבא, עם הקפה בוץ הרגיל שלו, שמונח על שולחן הפלסטיק התואם, ובפעם הראשונה הוא בלי סבא, ובלי פרצי הצחוק שלהם, שפתאום כבר לא מהדהדים בין חלונות הראווה של החנויות השכונתיות הקטנות. אבל פתאום רוז’ה רואה אותנו, ואור ניצת בעיניים העצובות שלו, כי סבא חסר לו, ובשבילו אנחנו בכל זאת “קצת סבא”, שארית שלו, ורוז’ה מסמן לנו בתנועות יד רחבות – “בואו, בואו”, והוא קם בגמלוניות ומחבק אותנו בחום, אבל מרגיש שמשהו מטריד אותנו. ופתאום העיניים שלו נהיות קצת שובבות, והוא מדלג חצי צעד אחורה, וחיוך פרחחי עולה לו על השפתיים, והוא אומר – “נו מה, עוד לא ניסרתם?” ומגחך בהיסוס, ומרוב תדהמה אף אחד מאיתנו לא פוצה פה, ומהמבטים המבוהלים שלנו רוז’ה מבין, ועיניו נפערות לשני פנסים תכולים מוכי קטרקט, ובלחש, כלא מאמין, הוא שואל “מה, הוא עשה את זה..?!” ואנחנו לא מבינים, אבל אחרי שתיקה קצרה הוא ממשיך – “מה, הוא באמת עשה את זה, הא? כתב לכם שהוא רוצה להיקבר בשני מקומות?!” ועיניו של רוז’ה נעצמות פתאום לסדקים מכווצים, והוא מניח יד על כרסו הקטנה, ופורץ בצחוק אדיר, עצום, כמו צחוק של שני אנשים, הצחוק האחרון שלו ושל סבא ביחד, וכל המרכז המסחרי מהדהד בצחוק הכפול הזה, ורק אחרי דקות ארוכות רוז’ה מצליח שוב לנשום, בערך, ולפקוח למחצה את העיניים הטובות שלו, שהתלחלחו מהצחוק. ותוך כדי ניסיון להסדיר את אספקת האוויר לריאותיו הוא מסנן לעברנו – “אתם לא מבינים, אה? סבא שלכם לא באמת רצה שתנסרו אותו! מה פתאום?! מה שסבא שלכם רצה זה רק לוודא שלא תשכחו אותו כל כך מהר!”