א.    🔗

*

נוחם שווא, נוחם שווא. אני מחפשת אחר שבריר השנייה שבו איני שונאת כבר, שבו לא אוהב שוב לעולם. אבל תמיד כישלון הכוח. אל המתים שלי איני מתגעגעת. הם גזלו ממני יותר ממה שנתנו. הכבלים כבר נותקו אבל בידי מי ולמען מה, אני לא יודעת. אני מחכה שידרשו אותי. כל השנים האלה שחלפו ואני עדיין לא יודעת. האם הצל הוסר. האם אני חופשייה. מה פשר השתיקה. אני שותקת.

 

1.    🔗

אני רצה במעלה המדרגות, כבר ערב, חשוך. אני מנסה להגיע לקומה השלישית, מהר, לפני שיכבה האור. הפחד מתחזה להתרגשות ואני כמעט צוחקת, אבל האימה טהורה. הגוף זוכר את הבהלה מאבן קלע, מסכין, שמריצה אותי למעלה ופנימה, משכיחה ממני את מה ששלח אותי מוקדם יותר למטה והחוצה, מן הדומם, מן המחכה והמושך. אני לא יודעת מי או מה רודף אחרי. אף אחד לא רודף. מי ירדוף אחרייך. אבל חדרי מדרגות מופיעים שוב ושוב בסיוטיי, לולייניים, בלתי נגמרים, הרגליים שלי מתבלבלות, נתקלות אחת בשנייה, אני מפספסת מדרגה וצונחת, אני באוויר. אני שבורה על הרצפה. אי אפשר לשרוד נפילה כזאת. ותמיד מישהו רודף אחרי ואני חייבת להספיק. לברוח. להתחבא. לנעול אחרי את השערים. אין שערים. זאת דירת שיכון של עמידר, שניים וחצי חדרים, בשכונה של מהגרים. ואם אשאר לבד בחושך של חדר המדרגות ולו לרגע, יתנפלו עלי כל הדברים שהחושך מורכב מהם, אז אני רצה.

 

2.    🔗

הפעם הראשונה שפגשתי את אבא שלי קרתה בחדר מדרגות. הייתי בת חמש. נשמעה דפיקה בדלת, רצתי לפתוח אותה ועמד בה איש. אני לא זוכרת את המילים שנאמרו. שלום, אני אבא שלך. נעים מאוד, אביך. היי! אבא כאן! שום דבר לא נשמע מתאים. קולךָ הוא המהום סתום בזיכרוני. את קולה הנרגש של אמא שלי אני דווקא יכולה לנחש. זה אבא שלך! הטונים הגבוהים, תגידי שלום לאבא.

עד אז היית מרוחק כאל. הייתי מציירת ציורי מנחה ואמא הייתה שמה אותם במעטפה חומה וגדולה, כותבת על שני צדיהּ את שמך ואת שמי, ושולחת אליך. כשמתת ובאנו לפשוט על חפצייך הבודדים, מצאנו את ערמת המעטפות החומות עם הציורים שלי בתוכם. יחד עם פסל של בת ים שעשיתי בחוג קרמיקה, כבד ושחור, מונח על מפית תחרה רקומה, על גבי טייפ דאבל קאסט ישן שאהבתי מיד ולקחתי. אבל עד אז היית רחוק ומסתורי. היו שתי תמונות שלך על הוויטרינה, דהויות מיושן, עתיקות, אחת לבדך ואחת עם אמי, צעירה כמו שמעולם לא הייתה, בחצאית כחולה, מחייכת. עד אז שאלתי, שוב ושוב, למה אתה לא רוצה לפגוש אותי, מתי תרצה. בוודאי היו סיפורים. אמא שלי תמיד סיפרה סיפורים. היא עדיין מספרת, כמו מנגנון קלוקל של תיבת נגינה, עד שייגמר לה הקפיץ. ממנה למדתי. למדתי איזו עיסה תוססת ומוגלתית היא העבר, עדיף להניח לו, להישמר ממנו כמו מקיר נופל. אבל אז הופעת. אל מן המכונה, מן האוטובוס, קו מאה שבעים ושלוש. באת לתבוע את מה ששלך. מה ששלי שלי, מה ששלך גם שלי. מתי הבנתי, שרק שמרו עלי בשבילך. הייתה איזו הבטחה מאחורי הדברים, איזה איום, עסקה שנחתמה מעל ראשי. כל מי שידע עליה דבר כבר אינו בין החיים. אני רק מרגישה את האכזבה על היותי. השתבשתי בדרך, באיזו דרך. ובכל זאת, נפרעתי כשטר, החלפתי ידיים, ואני לא יודעת תמורת מה. אבד ערכי.

 

3.    🔗

הפכת איש שריר וקיים. פתאום היה לי אבא. כלומר, היה לי מנהל עבודה. באת לבקר, פעם בכמה חודשים, לערב או לסוף שבוע. והייתי צריכה להתקשר לדווח, כל יום באותה שעה, מה עשיתי ועם מי הייתי וכמה קיבלתי ואיך התנהגתי. אני כבר יודעת לנחש מה יעורר את כעסך. אני מתחבאת מאחורי וילון הבז' המאובק בסלון. ואמא שלי משדלת אותי לצאת משם ולעשות את מה שמוטל עלי לעשות. את חייבת, היא אומרת? יהיה רע מאוד אם לא תתקשרי? בואי, אני מחייגת לך ואת תדברי, היא אומרת. עד לאן אצבעותיך בחושך. כשאתה בא אמא שולחת אותי למכולת לקנות שני ברודוויי מאה ומאה חמישים גרם קשקבל, הגבינה החגיגית. אני מחכה לאוטובוס שלך בחלון, אבל אני אף פעם לא רואה אותך יורד ממנו. הארץ מתהפכת פתאום ואני שומעת קול צעדים, אתה עולה במדרגות לאט, מאילו מעמקים אתה עולה. אני רצה לפתוח את הדלת. אתה מביא עוגת גבינה אפויה, גבוהה, ועיתון. בשבת בבוקר אנחנו שומעים את הגשש החיוור ואני מחפשת נסתרות בפינה השבועית לילד. אתה רוצה ללמד אותי דברים. אני לא זוכרת את הרגע שבו טעם הגבינה החריפה ומתקתקותה היבשושית של העוגה מתחלפים במסכת מפרכת של בחינות ומבחנים ובדיקות. אתה רוצה שאדע לשחק שחמט. אתה קורא לי מטומטמת כשאני מפסידה. אני תמיד מפסידה. תשבצי היגיון, מתברר שאין לי, אתה חוזר על הרמזים, שוב ושוב, אבל הם סתומים לי, אינני מבינה. אני יוצאת מהשורות. את כל המחברות שלי אני צריכה לתקן. אינך יכול לסבול זאת. אני מדלגת על תאריכים. אני צריכה לשחזר לאחור. הזמן הוא האויב, נזיל כל כך בילדות, מסרב להתייצב. ואני רצה אחריו עם עיפרון, לנעוץ איתו איזה דף באיזו מחברת, תיזכרי, תיזכרי. אסור לי לקום מהשולחן עד שאגמור לתקן את כל המחברות. הזמן הוא האויב. מי עוד? אני לא זזה, גם אמא שלי לא זזה. הדירה כל כך קטנה, היא יושבת על הספה מולי. מחכה שאסיים את מה שהוטל עלי. הצילו, אני מאותתת לעברה. תראי, אני כלואה פה, ליד השולחן. אני חושבת שהיא לא מבינה. אני לומדת לאט: היא מבינה, אבל היא לא תציל אותי.

 

4.    🔗

במוצאי שבת אני נפרדת ממך. ושוב, אטי, אתה יורד בחזרה. מחכה לאוטובוס שייקח אותך אל החיים האחרים שלך שעליהם אני לא יודעת דבר. כמה שנים אחר כך, יתקשרו משמואל הרופא בארבע לפנות בוקר, בוקר בחודש אדר, פורים. התחפושת שלי, ששיניתי בטח עשר פעמים עד אתמול בערב, מוכנה. אני תמיד זאת שרצה לשער, אני זאת שעונה ראשונה. קול אישה זרה מבקש את אמא שלי. אני כבר יודעת מה היא רוצה להגיד. אני והמוות מיודדים כבר שנים. אצבעותיו מלטפות את פני בחושך, כהבטחה. אבא גוסס, אמא חולה. המלך ימות, המלכה תמות מצער. אני יודעת הכול. אתם נותנים לי את מותכם כאילו מצפים שאשא אתכם אל הקבר בעצמי. מכינים אותי בנאומים ובפרידות. מניחים בידי מעטפות שמנות ורזות, חומות ולבנות. כשנמות, את תדעי מה לעשות. כשאבא שלי מת, לא סיפרתי לאף אחד בבית הספר. חשבתי שיש בכך משהו מביש. אבל היום אני יודעת, ניצלתי באותו בוקר פורימי גשום. מי הציל אותי מטירופו של המלך. למי עלי להודות. בעבור מה, בדיוק, ניצלתי, מה המחיר. אני לא יודעת. אבל אני עדיין זוכרת, את הריח, את התערובת שמעקצצת באפי, השילוש הקדוש, סבון ידיים ירקרק וקריר של פלמוליב, הבושם שלך, Caron Pour Un Homme, Les Plus Belles Lavandes, Creation Speciale De Caron, Paris, France, והעשן החריף של הסיגריות, שהיית מדליק האחת בשנייה.

 

5.    🔗

אתה אוהב להגיע לא צפוי. לא קרוי. מלך ששב ממסעותיו. היית מת שארוץ לפגוש אותך. מי עוד ירוץ. רצונה של אמי אמנם התבלבל ברצונך, אבל לזוז היא לא יכולה. אני השליחה, אני רצה ממך אליה ובחזרה. אחים לא היו לי, כלבים לא הרשיתם לי לגדל, ואני השתוקקתי לחברה. אנשים מספרים לי על בדידות, הבדידות באה אצלי, גור רך, אני מנחמת אותה מבכי, משלחת אותה לדרכה. רציתי שיהיה לי מגן גוף קטן שאוכל לחבק, שיעמוד ביני לבין הכול. אבל לא הרשיתם. המצאתי לי אח שהצלתי שוב ושוב מאבן קלע, מסכין. מהכול הצלתי אותו. ליטפתי אותו והמוות ליטף את שנינו יחד. אף פעם לא אהיה לבד.

 

6.    🔗

היית מת שארוץ לפגוש אותך. אבל אני, עקשנית, לי היו תוכניות אחרות. במעלה המדרגות, בשובי, אתה כבר שם, מחכה. לא נותנים למלך לחכות. לא מעזים לגדול מחוץ למבטו. כשאני חוזרת, אתה יושב בכיסא הקבוע שלך, מלך בממלכת שניים וחצי של עמידר. כל מה שאכלתי כאגרוף בגרוני. אני רצה לשירותים להקיא כשאני רואה אותך שם. כה צעירה וכה סרת־לבב. ילדה סוררת שמנבלת את פיה. אתה מבטיח לי מוות בסקילה מידי כל השכונה. הייתי בת שמונה. אמרת שתשלח אותי למוסד לעבריינים צעירים. זה לא קצת צעיר מדי, אבא. עד כמה צעירים הם, העבריינים הצעירים במקום שתשלח אותי אליו? היטיבי נא דבריך, פן יבולע אֹשרך, נפשך שמרי ובינתך.

 

7.    🔗

אני לא זוכרת בת כמה אני. שש, שבע. אני לא זוכרת מדוע. אבל היה רגע שבו אמא שלי הסבירה לי את כל הדברים. וזה היה פשוט. “את,” היא אמרה לי, את קורדליה. זה נשמע נפלא כשהיא סיפרה את זה, אגדה מופלאה, יש בה מלך, ויש לו שלוש בנות. שתי הבנות הגדולות הן רעות ושונאות את המלך הטוב. אבל קורדליה היא הבת המושלמת. והיא, היא זאת שתאהב אותו לנצח. זהו. אני וקורדליה, קורדליה ואני, הוצמדנו משני צדיו של הסיפור הזה. אמא שלי קראה יותר מדי ספרים, הם שיבשו עליה את דעתה, אבל אני לא יודעת אם היא קראה את המחזה הזה. ואם קראה, מה כל כך מצא חן בעיניה בסיפורה של קורדליה. הסוף רע במחזה. אסירה של מה היא הפכה אותי להיות באותו יום. אבל אז, הספיק לי להיות נסיכה של אבי, בממלכת שניים וחצי של עמידר.

 

8.    🔗

ומי לא הגן עלי. מי לימד אותי חנופה. מי לימד אותי לספר סיפורים. אבא יקר, לעולם לא אעשה את זה שוב, כתבתי. אנא, סלח לי. כה צעירה אני וישרת־לבב. אבל אתה שולח לי דפים על גבי דפים בכתב ידך הצפוף. כל האיומים מתועדים. מה אעשה בהם עכשיו. בציטוטים, בהבטחות ובהשבעות. ואני אומרת כן. כן לכול. לעונשים כן. לקללות כן. למותי כן. עד לאן אצבעותיך בחושך.

 

9.    🔗

לעולם יש דרכים משונות לענות על תפילות הבאות מעומק. אף פעם לא אהיה לבד. אתה עוקב אחרי וכשאתה לא שם, שליחים עוקבים אחרי בשבילך. אני חושדת בבעל המכולת. בקירות. בציפורים, פעם טעיתי ושלחתי להן תפילות קטנות, אולי הן פיות טובות במסווה. אבל כבר איני מקווה. כל העולם שלך, מלא בך, ואני צועדת בו כמו אסירה. אני הולכת במסלולים ישרים. לא מדברת עוד עם איש. איני מתעכבת יותר בחיפוש אחר חיות קטנות ודמיוניות. לא לקצר ולא להאריך. היי מדויקת. בַּדיוּק לא נשקפת סכנה. את צריכה להיות חכמה אבל לא מדי. את צריכה להיות יפה אבל לא מדי. החיים הופכים להיות ניסוי מתמשך, גישוש אחר הנקודה הנכונה. איפה היא הנקודה שבה אני מספקת אותך ושמעבר לה אני כבר מסוכנת, מסתכנת, הופכת לסכין. חדה כתער שלופה על גרונך. אני נעה בין בוז הלא מספיק ובין זעם היותר מדי. אני מחפשת ומחפשת, אבל לא הצלחתי למצוא את התבנית, את השיטה. כעסך בא והלך, התעצם ודעך. הניסיונות הטריפו והתישו אותי. אחי הצעיר נעלם ממני. לא יכולתי להציל אותו יותר, הייתי חייבת לתת לו ללכת.

 

10.    🔗

לילה אחד התעוררתי ושמעתי אותךָ נושם, רחוק ממני בחיים האחרים שלך. שנים של סיגריות, לילות של מחנק, התקפי לב וסרטן ריאות מתקדם. נשימתך העמוקה, הכבדה, המתקשה. את לא שומעת? את לא שומעת?! אני צועקת על אמא שלי. קשה לו לנשום, אני כבר בוכה. אני סובבת את קירות שניים וחצי של עמידר, מנסה למצוא את המקום שהקול עולה ממנו, הוא לא יכול לנשום, אני צועקת. אמא שלי מבועתת, הוא לא פה, היא אומרת לי, הוא לא פה. אבל אני שומעת אותו נושם. אני מרגישה אותו נושם.

 

11.    🔗

התרגלתי לחוש עלי מבט, עד שהתפלאתי שברגעים שבהם אני זקוקה להגנה, זאת המובטחת בתמורה להיעדר החופש, אף אחד לא שמר עלי. אתם לא יודעים ולא יודעים, כמה פעמים כמעט נדרסתי, נאנסתי, סכין על צווארי. כמה פעמים מתכת חמה על ירכי החשופה, אספלט מהביל. העור שלי בהיר, נחבל בקלות, כתם שחור מכסה אותו. קיבלתי מכה, אני מסבירה, מתפלאת שאתם לא יודעים כבר. ממה? אני לא זוכרת. כמה דברים אתם לא יודעים, אני לומדת, אתם לא יודעים דבר. מה את אומרת? שמרי נפשך, אני אומרת. אין מי שישמור עליה בשבילך.

 

12.    🔗

ביום שבו קברנו אותךּ היה חם ודביק. שרב נדיר בסמוך כל כך לפורים. לבשתי שחור כי זה מה שלובשים. לא בכיתי כי לא היה בי בכי. היה לי חם, כל כך חם, השמש הכתה בי, בכולנו, בתכריכים הלבנים שעל גופתך הנפוחה. אני בכלל לא רוצה להיות שם. אמא שלי, שומרת חוקי, מכריחה אותי, כמו תמיד, לעמוד בחובותיי. במכונית של חברה שלה, שהגענו אתה לבית העלמין, אני מתחננת בקול דק מן הדק. אני לא רוצה ללכת, תצילי אותי. אולי היא יכולה לחכות במכונית, החברה מציעה. אבל את לא מוותרת לי. וכל כך חם לי. החיבוקים הזרים. המסכנה שלי. הגעיות של אמא שלי שנשענת על מצבה אחרת, בזמן שהיא מנסה להגיע קרוב לקבר, עד כמה שנכותה הבולטת כבר מאפשרת. כל זה מגעיל אותי. החולצה הגדולה והשחורה שלי נצמדת אל הגוף, מתמלאת זיעה. אני גולם שחור ולח. רק שייגמר כל זה, רק שייגמר.

 

13.    🔗

מעטפה ארוכה, לבנה. לפתוח עם הגיעךְ לגיל שמונה־עשרה, בכתב ידך היפה, הלא מפה. תמיד היה לך חוש לדרמה. אני שומרת עליה שנה ועוד שנה ועוד שנה. כל שנה נוסף לה עובי, משקל, של זמן, ציפיות ואבק. האם במהלך כל השנים שחיכיתי לפתוח את המכתב כל זה קרה? האם בכל השנים האלה למדתי לקרוא. אולי הייתי צריכה לזכור את רפרטואר המכתבים שלך, מוות בסקילה, מוסד לעבריינים צעירים. אבל אני הכנתי את עצמי לתשובות שבוודאי אקבל, סוף־סוף. קראתי יותר מדי ספרים, הם שיבשו עלי את דעתי. כשאני פותחת את המעטפה המצהיבה, בבוקר יום הולדתי, הדפים נושרים ממנה, נופלים, צונחים, עשרות, מאות, אלפים. עד לאן אצבעותיך בחושך. הייתי צריכה לדעת ששום דבר טוב לא יצמח מזה. הייתי צריכה לדעת כבר, מה תפקידי בסיפור הזה. ואתה, גם במותך אינך שותק. שום דבר לא למדת ממני. הזמן יחשוף כל מעשה עורמה.

 

14.    🔗

אחרי שנים, מישהי קראה בכף ידי. אז עוד הקשבתי לכל אחד, כל אחד, שידע לספר לי משהו על עצמי. היא החזיקה את יד ימין שלי, זאת היד של האבא, אמרה לי בידענות. מה זה? היא כיווצה גבות. את יודעת מי אבא שלך? כן. למה? כי אני לא רואה כלום. פשוט שום דבר. זה מורכב, עניתי, בחיוך. היא המשיכה ליד השנייה, נתנה פרטים מעורפלים על קווים וגבעות. זה היה הרגע שבו ניצחתי את הגוף הירוש הזה, הכבול. אנחנו יכולים להגיד מה שנרצה. אנחנו טווים את סיפורנו יום יום, לילה לילה, טוב יותר משחרזדה, שכן אנחנו בו בזמן גם המלך המהופנט, ואיננו מבחינים כיצד אנו נשבים בסיפורנו. אבל הגוף, את הגוף קשה לרמות. אז מה יותר טוב מזה? הנה, מחקתי את עקבותיו מבשרי עד תום. אני רחוקה ונקייה. ביטלתי את קרבת הדם. מה ששלי שלי. מה ששלך גם שלי. אבל אני עובדת על עצמי. סילקתי אותך מכל מקום שבו יכולתי למצוא אותך, אבל אתה עדיין שם, במקומות שלא אגע בהם לעולם. עד לאן אצבעותיך בחושך.

 

15.    🔗

כל מי שארוץ לפגוש בשעריי, לא יאהב אותי.

ב.    🔗

תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹתֵק

אֲנִי שׁוֹתֵק, –

אַךְ לֹא מִשּׁוּם שֶׁאֵין לִי מַה לוֹמַר,

כִּי אִם

מִשּׁוּם שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַקְשִׁיב.

וּכְשֶׁתִּרְאֵנִי מְדַבֵּר, –

אַל תְּדַמֶּה, כִּי מְצָאתִיו,

אֶת שֶׁאָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמוֹעַ.

זֶה רַק מִנֹּחַם־שָׁוְא, שֶׁיֵּשׁ לִי מַה לוֹמַר,

וּמִכִּשְׁלוֹן הַכֹּחַ לְהַחְרִישׁ.

מתוך “אבני גויל”, אברהם שלונסקי¹

“לא כלום סופו לא כלום”: קורדליה שותקת    🔗

מחזהו של ויליאם שייקספיר, המלך ליר, הוא לא על קורדליה. קורדליה היא בתו השלישית של ליר, דמות חשובה אך משנית, שמופיעה בתחילת המחזה ובסופו, אך לא באף אחת מהסצנות המרכזיות האחרות. אך ללא קורדליה, לא הייתה מתגלגלת הטרגדיה של ליר. שלה.

למלך ליר יש שלוש בנות. בערוב ימיו הוא מחליט שנמאס לו למלוך. הוא יחלק את ממלכתו בין שלוש בנותיו, יסיר מעל ראשו את הכתר הכבד, וינוח אצל בנותיו עד מותו. כדי לחלק את ממלכתו קובע ליר משחק. הוא ייתן אדמות בתמורה למידת אהבתן של בנותיו. אבל אהבה היא לא מרפא ב"המלך ליר", “היא מתחילה את כל הצרות, והיא טרגדיה בפני עצמה.” כל הגרדומים עשויים מאהבה. גונריל ורגן, אחיותיה של קורדליה, יודעות בדיוק מה לומר כדי לרצות את ליר, הוא מתמוגג מדבריהן וכמובטח נותן להן אדמות תמורתן. קורדליה אינה מוכנה לשקר ולהחניף לאביה במילים ריקות. כשמגיע תורה, כשהיא נשאלת מה בפיה, היא אומרת: “לא כלום”. הפה תמיד ריק מאהבה, כל מה שהוא מכיל הן רק מילים. אהבה היא לא בדיבור, היא בשתיקה. “ומה בפי?” שואלת קורדליה את עצמה, לפני שהיא עונה לאביה. והיא עונה לעצמה: “אהב, לבי, ודום!”. קורדליה מציעה לליר את האהבה הישרה ביותר. היא קוֹלן שמשמיע צליל טהור כשמכים בו. היא גם מבטיחה שהיא אוהבת אותו כחובתה. בדיוק במידה הנכונה, לא בהפרזה המוגזמת שאחיותיה מצהירות עליה ושליר מצפה לה. אבל לליר לא אכפת מדיוק. מכמה נדיר זה לאהוב בדיוק במידה הנכונה. הרי זה תמיד יותר מדי או פחות מדי, אף פעם לא כמו שצריך. אבל זאת לא תשובה שליר מוכן לקבל מהאהובה בבנותיו. הוא מנשל אותה מהאדמות שהגיעו לה, מהנדוניה שלה, ומסלק אותה מעל פניו.

היכן רגע הטעות. האם הוא הרגע שבו ליר ביקש לעקוף את דרך הטבע ולחלק את ירושתו עוד בחייו? האם הוא הרעיון של ליר לחלק שטחים תמורת אהבה? האם קורדליה, בחוסר צייתנותה ובסרבנותה, היא האשמה? או שליר הוא האשם שלא העדיף את דבריה הכנים על דברי החנופה של אחיותיה? אולי אין רגע אחד שבו מתחוללת טרגדיה, אולי מדובר בחיים שלמים שמובלים אל רגע המשבר. אבל מאותו רגע יתגלגל המחזה אל סופו. שם קורדליה המתה מובאת אל ליר, שאוחז בה בזרועותיו, לאחר שהבין, אם הבין, מאוחר מדי, מה עשה.

לקורדליה יש רק 100 שורות של טקסט בכל המחזה. לליר יש 747 שורות. לשוטה – 213. לאחיותיה של קורדליה יש מספר שורות כמעט כפול משלה – לגונריל 192 שורות, לרגן 182. אבל אסור לנו ליפול לפח הכמותי, אותו פח שהמחזה טומן לליר, שחושב שאהבה היא מטבע בעל שיעור וערך, שאפשר להמירו בדיבור או בשטחים. אנו יודעים שיש דברים שאין להם שיעור. חשיבותה של קורדליה אינה טמונה במספר המילים שהיא אומרת. קורדליה היא נציגתה של השתיקה, המחסור הוא עושרה. שתיקה, כמו אהבה, היא בלתי ניתנת לכימות. מה לה ולספירת מילים.

גברים קובעים את שוויה של קורדליה. ליר חושב בהתחלה שהיא שווה הרבה ואחר כך כלום. בסוף הסצנה הראשונה, כשקורדליה מסרבת להיענות לבקשתו של ליר, ועונה על שאלתו “מה בפיך?” ב"לא כלום", ליר אינו מעוניין בה יותר. “מוטב היה לולא חיית, ולא המרית את רוחי!”, הוא אומר. זה לא משנה אם היא דוברת אמת. או שהיא הייתה הבת האהובה עליו ביותר. קורדליה תהיה מה שהוא רוצה שתהיה או שהיא לא תהיה בכלל. להיות או לא להיות, אין כאן שאלה.

בעקבותיו של ליר גם אחד ממחזריה, דוכס בורגונדיה, חוזר בו מחיזוריו. משאבד ערכה בעיניו של ליר, שנישל אותה משוויה הסמלי והממשי, מהנדוניה שלה ומחלקת הממלכה שהיא הייתה אמורה לקבל – סר חנה גם בעיניו. לעומתו, המחזר השני של קורדליה, מלך צרפת, דווקא מעריך את כנותה וחושב שהם טעו בהערכתה. אחר כך ישנם גברים נוספים, קוראים, מספרים מה היא בעצם הייתה, עבור גברים אחרים. צריך לקרוא את קורדליה מבעד לשכבות רבות של גברים קוראים את קורדליה, צריך לכתוב דרכם, וקורדליה נותנת כל כך מעט להיאחז בו. כתיבה על קורדליה אינה מפרה את שתיקתה.

אולי יש אחד שאוהב את קורדליה באמת, השוטה. יש ביניהם קשר מיוחד. השוטה מתגעגע אליה בהיעדרה והיא אליו. בגעגועיו, השוטה מזכיר כל הזמן את קורדליה לליר, גם כשהיא אינה נוכחת על הבמה, שלא תישכח, שלא יישכח מה שעשה. חלק מהחוקרים חושבים שהם אותו אדם. כלומר, אותו שחקן, ככל הנראה נער צעיר, שיחק את שתי הדמויות. זה מסביר מדוע הם אינם מופיעים יחד באף סצנה במחזה, ומדוע יש בדיוק 357 שורות, בין יציאה של האחד לכניסה של השנייה, מספיק זמן כדי להחליף בגדים, תפקיד, דמות.

כך או כך, קורדליה והשוטה הן אפשרויות שמשלימות זו את זו: שתיקה וטירוף. ליר יוצא למסע ארוך של טירוף ואובדן, שאותו מלווה השוטה ומסתיים במותה של קורדליה. בסוף המחזה ליר מתבלבל הין קורדליה לשוטה. סירובו של ליר לקבל את השתיקה, את ה"לא כלום", הופך לטירוף ששוחק את “כל העולם אל הכלום”. ליר משלם על טעויותיו. כולם משלמים.

ההתייחסות המפורסמת ביותר אל קורדליה היא במסתו של פרויד, “המוטיב של הבחירה בתיבה”. פרויד מסביר שהיה על ליר לבחור דווקא בבתו השלישית. זאת תמיד הבחירה הטובה ביותר. ליר טועה בשתיקתה של קורדליה, באהבתה שמתחזה לפשוטה. “קורדליה עושה את עצמה בלתי ניתנת לזיהוי, לא מורגשת כמו העופרת, היא נשארת אילמת, ‘אוהבת ושותקת.’” האילמות אינה מיוחדת לקורדליה, היא מאפיין ייחודי של הבת או האופציה השלישית. ובפסיכואנליזה, מציין פרויד, האילמות היא “תיאור נפוץ של מוות”. הבת השלישית, כמו התיבה השלישית שמופיעה בסיפורים אחרים, היא המוות עצמו ולכן היא הבלתי נמנע. “הבחירה החופשית”, אומר פרויד, “נופלת תמיד על המוות. את המוות הרי אף אחד אינו בוחר, אלא נופל לו לקורבן כתוצאה מאסון.” כדי ליצור אשליה של שליטה, השלישית צריכה להיות מוסווית, ביופי ובאהבה. הרי כל הגרדומים עשויים מאהבה. "הבחירה בין שלוש האחיות אינה בחירה חופשית, שהרי היא חייבת בהכרח להיות בחירה בשלישית, שאם לא כן, כמו במקרה של המלך ליר, “אסון גדול יתרחש”. משמעותו העמוקה של המחזה ליר, היא לא בשתי התובנות, שאסור לאדם לוותר על רכושו ומעמדו בחייו או שאין להקשיב לדברי חנופה ריקים, אומר פרויד. אלא שעל אדם לבחור במוות, כלומר לבחור באהבה, כלומר לא לבחור כלל, לא להגיד כלום.

מי את, קורדליה? האם את דמות מעניינת? אני לא בטוחה. האם את דמות חשובה? חשובה למי? קורדליה משחקת תפקיד קטן אך משמעותי בחייו של ליר. קשה לתת תפקיד מרכזי לדמות שמה שאין לה לומר הוא החלק החשוב במה שיש לה לומר. אבל אם חוזרים אל מקורות שמהּ, מגיעים ללב. יש בה כנות תמימה ואהבה פשוטה ועזה. קורדליה אינה טרגית, טועה ונטרפת, מלאת תהפוכות כמו ליר, היא אינה תככנית ורבת מזימות כמו אדמונד, אינה מהירה בלשונה כמו השוטה. ובכל זאת, כנה ואוהבת, היא הופכת את המחזה על פיו. “נדמה שהכול מתנהל למישרין”, כותב נורת’רופ פריי, “עד ל’לא כלום' של קורדליה. אז [ליר] מוצא את עצמו בוהה אל תוך האטימות של עולם ריק.”

קורדליה היא הריק. האילמות, השתיקה. אלת המוות עצמה. קורדליה המסכנה. עניין של מיקום, של להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. “את דמות חזקה בעמדה חשופה.” את הבת השלישית. אל תיקחי את זה באופן אישי. את משחקת תפקיד, ממלאת מקום. ממש כך, ממלאת את המקום ההוא. את בת שהיא תיבה. בת־תיבה. בתיבה. אסון בעטיפה יפה. אבל את רק בשביל מישהו אחר. את מה שהשתיקה מאפשרת. אבל מי את?

קורדליה באה מן השתיקה ואל השתיקה תשוב. היא מצווה על לבה, על עצמה – לאהוב ולשתוק. לא להמיר את אהבתה למילים ריקות. השתיקה הולמת את אהבתה. לא המילים. אין אהבה אמתית יותר מאהבה שאינה יכולה להעלות עצמה על דל שפתיים.

אבל קורדליה נענשת על השתיקה הזאת, על אהבתה המדויקת, לא יותר ולא פחות ממה שהיא חייבת. הדבר האמתי ביותר שיכלה לתת, היחידי שיכלה להגיד, הצליל הטהור ביותר, נדחה. מה עוד אפשר לומר אחרי זה. ליר מותיר אותה חסרת כול. מותיר אותה חסרת קול. לא פלא שקורדליה שותקת אחר כך משך רוב המחזה. אחרי זה, איזו סליחה תיתכן. כל דיבור יהיה טעות, הוכחה נוספת לכישלון הכוח להחריש. קורדליה נעה בין שלוש שתיקות במחזה: פעם ראשונה כשהיא מבקשת לשתוק את אהבתה. פעם שנייה אחרי שאהבתה נדחית, כשאין עוד משמעות לדיבור. אמת שנדחית כשקר אינה יכולה לדבר עוד. והשתיקה השלישית, האחרונה, היא שתיקת המוות שלה. קורדליה נענשת על שתיקתה, ועונשהּ הוא עוד שתיקה. תחרות אכילת פאי שהפרס שלה הוא עוד פאי.

בסוף המחזה, קורדליה משיבה לליר את שתיקתו, זו שסירב לקבל. את שתיקתה שדחה בחייה, יקבל במותה. היא משיבה לו את האמת שבשתיקה, אחרי שכל דיבור נכשל. שייקספיר, ששאל את סיפורו על ליר מקורותיו של מלך אמתי, הרג את קורדליה. לא בכל גרסאות הסיפור היא מתה. אולי שייקספיר הבין שקורדליה חייבת למות, כי הדבר הכי אמתי שהיה לה לתת, נדחה, ואין לה מקום יותר בעולם. היא יכולה רק למלא את העולם בשתיקתה, להותיר אותה כתזכורת.

איפה אמא שלך, קורדליה? האם הייתה מגנה עליך. האם הייתה שותקת. האם הייתה מעודדת אותך לומר דברי חנופה רכים, ריקים, כדי שתזכי באיזה שטח, באיזה נתח. חשבי קדימה קורדליה, הוא זקן וחולה, בסופו של דבר הוא ימות ולך תישאר הממלכה. אלו רק מילים, קורדליה. אותך הוא אוהב יותר מכולן. בואי, אני אחייג בשבילך.

*

ואם אני מדברת עכשיו, אל תדמה. נוחם שווא, כישלון הכוח להחריש, אני רק מידפקת על שערים ריקים.