תרס"ג – תרע"ב. עשר שנים, תקופת שנים קטנה, לעבודתו המחודשת (הוא התחיל את עבודתו הספרותית הרבה שנים לפני זה והדפיס מאמרים אחדים ב"המליץ" ועוד, רק פתאום הפסיק עבודתו זו לי"ב שנה וחידשה שוב בשנת תרס"ג) של מ. מ. פייטלסון בספרותנו; אלם את השנה העשירית לא השלים – בידים נפסק החוט באמצע – –

את עבודתו זו התחיל בהיותו כבר קרוב לשנות העמידה, בהיותו כבר מבוגר למדי וידע את העולם והחיים, אותם ואת דרכיהם הנפתלים. מאמרו הראשון בתקופה זו, על פרץ סמולנסקין (נדפס ראשונה ב"השלוח", שנת תרס"ד), הוא אחד המאמרים היותר מבוכרים והמבוגרים שלו. רואים אנו על־ידיו תיכף בעליל את דרכו של פייטלסון בביקורת, שיטתו ומהלכו. וכך הוא מתחיל את מאמרו זה: "לי יאמרו: גם כמספר וגם כחוקר רחוק היה סמולנסקין מן השלמות הדרושה.

את הדבר הזה אי אפשר להכחיש. ואולם האם היה לנו חוקר או מספר, ולו גם שלם בתכלית השלמות, ששלט ברוחו של קהל קוראינו כסמולנסקין?"

הוא אינו מעמיד את היחיד ברשות היחיד ודן אותו ברשותו, אלא מוציאו לרשות הרבים ומקיש עליו מן הרבים. כל כוחו של היחיד הוא ברבים ועל־ידי הרבים ועליהם השפעתו ושִפעתו, לכן רק בהם הדבר תלוי ואמת־המידה צריך לקחת רק משלהם.

דרך זו היא דרך הביקורת המדעית, האובייקטיבית, ודרכיה דרכי ההיקש וההסברה, ההצטרפות והיחס.

לא את החזיונות הספרותיים כשהם לעצמם היה רואה בעיקר ומרגיש בכל דקות הקווים ושרטוטיהם הכמוסים, אלא חקר תמיד ליסודם ומהלכם והשפעתם אהדדי. לא האדם כשהוא לעצמו היה לו לעיקר, אלא האדם כמו שהוא בסביבתו. כל יחיד היה אצלו בעיקר יליד הציבור ומתייחס אל הציבור כפרט אל הכלל, ואם הוא יצא מן הכלל – אינו בא ללמד על עצמו, אלא על הכלל כולו. האדם הוא בעיקר בן דורו וזמנו וסביבתו, וסמולנסקין בדורו כאחד־העם בדורו.

כנראה, היה פייטלסון בזה גם הוא בן דורו וסביבתו. הוא גדל בימי נעוריו במידה ידועה על הביקורת הרוסית של דוברוליובוב ופיסרוב; ואף כי, כנראה, התרחק מהן בדעותיו בשנים האחרונות (בשנת תרס"ה הדפיס מאמר קצר בשם “המבקר וזכויותיו”, שבו יש נטיה ידועה אל דרכי הביקורת המודרנית), אולם בפועל היה נגרר במידה גדולה אחרי אלה. השגתו את העולם והחיים היתה בעיקר אמפירית ומדעית ואת אַמת־המידה שלו למוד את היוצר ואת יצירותיו היה לוקח בעיקר לא מבפנים, מפנימיות נפשו של היוצר ויצירותיו, כי אם מן החוץ, מדברים העומדים מחוץ לנפשו של האמן. תנאי החיים והסביבה, הירושה והחינוך היו בעיניו לגורמים גדולים ורבים בממלכת היצירה.

ברוב מאמריו הוא נוטה משום כך הרבה להערכתה והגדרתה של הפסיכולוגיה העממית שלנו (טיפוסיים הם בנידון זה מאמרו על שניאור בשם “סבל הירושה” ומאמרו בדבר עבודת היהודים בספרויות נכריות בשם “פרובלימה”), שתשמש לו אמת־המידה למוד בה את האדם מישראל, אותו ואת נפשו.

אולם אם היה פייטלסון בעיקרו אמפירי ומדעי, לא היה בכל־זאת חסר־רגש, ואם היה בטבעו חוקר מתון ומיושב, לא היה בכל־זאת קר. בסגנונו יש ריכוז וצמצום, אבל אין יבישות. הסגנון הוא לרוב חי ויש בו חמימות של דבר מן החי. בדבריו יש ישוב־הדעת ואינם מגיעים לעולם לידי פתוס, אבל מרגיש אתה בהם דופק חם של מי שנכון תמיד להיות לוחם על דעותיו. הוא הביע אותן תמיד בעוז ובבטחה רבה.

העוז שלו הוא עוז האמת, שלגבה היה לו חוש מיוחד. הוא לא נגרר מעולם אחרי מליצה מהלכת ואפילו אחרי דעה שכבשה לה דרך. הוא היה אוהב להיות חוקר עד תכלית, לבדוק ולחטט עד מקום שידו מגעת. בשעה שמכל עבר דיברו על־דבר “מוסר היהדות” וראו את כל העם העברי כשליח־מצוה, כלבוש גופני לאיזו תעודה רוחנית נעלה – מצא הוא, פייטלסון, את העוז להחליט (במאמרו המצוין “בטלה ועבודה”), כי אי־אפשר לדבר דברים כאלה בנוגע לכלל העם, כי “הכלל הוא אגואיסטי לעולם” וגם “עמנו בתור כלל דאג רק לקיומו ותועלתו הוא”. וכן היה הדבר בשעה שנזדעזע עולמנו הספרותי לפני שנים אחדות, לקולם של סופרים רוסים אחדים, שהביעו את הדעה, המתהלכת עתה גם בספרות האשכנזית, כי היהודים כחטיבה מיוחדת בעולם אינם יכולים להתגלות בכל כשרונותיהם בספרות ובקולטורה שאינה שלהם. דעה זו, שהסופרים והקוראים מצאו בה סמך וסעד להשקפת־עולמם הלאומית, נתקבלה אצלנו כוודאי מוחלט כמעט בלי ויכוחים, ורק פייטלסון ראה בזה “פרובלימה” (מאמרו הנ"ל בשם זה), שיש לגלות בה פנים הרבה, ואין פתרונה נקל כל־כך. במאמר זה, שהוא אמנם אחד המאמרים היותר מצוינים שלו ואולי – היותר מצוין שבהם, גילה לנו חריפות רבה, עומק המחשבה, חוש דק של ניתוח פסיכולוגי, וביחוד אנו רואים בוא את אש האמת, שהיתה עצורה בו ולא יכלה כלכל כל שקר מוסכם, אם גם נעים. פייטלסון היה יהודי מסור לעמו, ובכל־זאת – את האמת אהב יותר מכל, ולא גילה פנים באיזה דבר שלא כהלכה בשביל להחניף לעצמו ולדעותיו.

אש האמת זו היא שעשתה בעיקר את פייטלסון למבקר. התנאי הראשי והראשון של ביקורת, שבלעדיו מציאותה אי־אפשרית כלל, הוא חוש מיוחד לחוש את האמת, ובחוש זה ניחן פייטלסון במידה מרובה מאד. הוא ידע להכיר מטבעות רוחניות מזויפות על־פי צלצולן וידע להבדיל בין תכלת לקלא־אילן על־פי מראה־עיניו ולא אחת גילה דברים מכוספים מבחוץ וריקים מבפנים.

אמנם אפשר שאמת זו, שפייטלסון היה קנאי לגבּה היא שהיתה לו לפעמים גם למכשול, כי היא לא רק האירה את דרכו, כי אם צרבה ושרפה את אשר עמד על דרכה. היא שעשתה אותו לחוקר יותר מדי והיא שלימדה אותו לבקש בכל דבר את תוכו ולעמוד בכל דבר על עיקרו, ובדברים שבספרות ואמנות יש שטעם גדול מעיקר. היופי כשהוא לעצמו ערכו גדול לא פחות מערך האמת, ויופי יש שליהנות ניתן, אבל לחקירה לא ניתן. בדברים שביופי יש שהאמת אינה מעלה, אלא מורידה דווקא, כי היופי צריך לדמיון. והדמיון – יסודתו בשקר ואחיזת עינים. כדי ליהנות מן היופי כמו שהוא ולהרגיש את היופי כמו שהוא, צריך תמימות של ילדות ודמיון של ילדות; צריך קצת קלות ראש של שחוק ושעשועים, ופייטלסון לא ידע את השחוק. הוא היה דומה בזה במידה ידועה לאותם הילדים המגודלים, הפיקחים ביותר, שכשאתה נותן להם דבר להשתעשע בו הם בודקים אותו בשבע בדיקות ומחפשים את “תוכו”, וכשמחפשים בדברים כאלה את תוכם מוצאים לרוב – שתוכם ריק. זוכר אני עתה מה שהגיד לי המנוח פייטלסון פעם אחת בטיילי עמו: “יש בני־אדם שאוהבים דברים ערבים לחך, אני אין חלקי עמהם; אוהב אני דברים המזינים, שנותנים לי די חומר לחשוב בהם”. ודי חומר לחשוב בהם חיפש תמיד אף בדברים שלא ניתנו למחשבה, אלא לדמיון; הוא חיפש את המועיל אף במקום שיש רק עָרֵב. “האגדה – אומר הוא, למשל, במקום אחד – צריכה להיות כוללת בתוכה רעיון”, והאגדה הלא היא פרח־השדה בשדה הספרות, וכל שתמימותה גדולה יותר, יפיה גדול יותר; אולם לגבי דברים תמימים לגמרי יש שפייטלסון היה פיקח ביותר, לגבי דברים של ילדות – יש שהיה ילד מגודל ביותר.

“היופי נברא לשם יופי והאמנות לשם אמנות; אולם אם ראית אדם מבקש ביופי כוונה ותכלית, יש כבר תקוה לו וקרוב הוא לאורחא דמהימנותא…” – כך אמר אוסקאר וויילד.

אם תהיה ותתפתח אצלנו ביקורת עברית, אז בוודאי עתידה היא לעבור עוד דרגות רבות למעלה מפייטלסון וביקרתו; אולם תזכור בוודאי אותו תמיד בתור אחד מאלה שהתווה לה דרך ושהיה קרוב כל־כך לאורחא דמהימנותא, את זה שהיה ביסודו ותכונתו מבקר.

תרע"ג–ע"ד