פעלו החינוכי והספרותי של י. ח. רבינצקי, שנפטר בי"א באייר תש"ד – לאחר עבודה פוריה, ובשיבה טובה, היה בחלקו הגדול, אם מעשה של שותפות ואם מעשה בעילום־שם, או בשם לוואי וכינוי. המעשה של שותפות הנודע ביותר הוא מעשהו עם ביאליק ב"ספר האגדה" וב"אוצר שירת ישראל בספרד" וכו'. מעשה זה שוודאי מותר לכנותו בשם מפעל של חיים פרסם את רבינצקי ביותר, אבל הוא שהעמידו בצל וקבע את מקומו כבן־לוויה לחברו הגדול והמהולל. כן עבד הרבה בעילום־שם כעורך של ספרי “מוריה” ו"דביר". ולא זה בלבד, אלא במשך כמה שנים היה מפרסם מאמרי־ביקורת קטנים, ומהם מוצלחים, ב"השלוח" של אחד־העם בלי חתימת שם. ומאמרי־ביקורת מפורסמים שלו – “קבורת סופרים”, ב"המליץ" 1893–1892 – היו חתומים בשם “אלדד ומידד” (שלום־עליכם ורבניצקי), ובשם “מידד”, בר־קצין, ועוד כינויים חתם על מאמרי־הביקורת המרובים שלו. ואף כי לא היה “אני” מבוטל כלל, והיה עומד על דעתו, ואפילו בפני חבריו הגדולים, לא היה מבליט את ה"אני" ועשה את מעשיו כל השנים הרבות כממלא חובה מתוך חיבה, ובשתיקה.

א    🔗

דברי־רבניצקי הראשונים מעל פני בימה צבורית היו בשאלות־הזמן. והוא נתן בתחילה את לבו לשאלת הכלכלה והפרנסה של ישראל והדגיש את ערך העבודה, וביחוד את ערכה של עבודת־האדמה בארצות הגולה (במאמרים “עובד אדמתו ישבע לחם” ו"עץ חיים" ב"המליץ" 1882–1883), ולא ראה סתירה לדבר זה כשעבר עד מהרה להיות מהדוגלים ברעיון ישוב ארץ־ישראל, והצטרף למניין הראשון של סופרי “חיבת ציון”. בסוף מאמרו ב"המליץ" (1884) על מחברתו הרוסית של לילינבלום בדבר הרעיון הלאומי הישראלי וישוב ארץ־ישראל ניסה ליישב את הסתירה בזה, כי “נפש איש הדבקה לעפר לא תרום לחוש רעיון העולה למעלה”, ועל כן יש לחזק את הנפש הזאת על־ידי עבודה ישרה, שתוכל להתרומם כדי לחוש את הרעיון. ועוד דבר: “לא רועי־רוח ורודפי־קדים יתהפכו בן־לילה לעובדי־אדמה בארץ־ישראל, אם לא יקדימו ללמד ידיהם לעבודה בארצות מגוריהם”.

את דבריו בשאלת ישוב ארץ־ישראל וביתר שאלות הזמן הסוער – לאחר ה"רעמים" הראשונים ברוסיה – ציין מצד אחד ביטוי נמרץ כשל צו פנימי ומצד שני ציינו אותם צלילות־הדעת ומתינות עם תבונה מעשית. ויש לומר, כי הצו הפנימי והנמרץ היה לגבי עיקר המטרה, בעוד שלגבי האמצעים ולדרך אל המטרה שלטו המתינות והשכל המעשי.

במאמר אחד עיקרי בחיבת־ציון, המאמר “ישוב ארץ־ישראל ועתידותיו” (“המליץ” 1883), מתבונן רבניצקי לסיבות שגרמו לתחית הרוח הלאומי בקרב בני־האומות וחש את התוצאות של תנועה זו ומבסס עליהן את עתידותיה של התנועה הלאומית בישראל, היא התנועה של “חיבת ציון”. עם זה הוא מדגיש, כי “תנועה לאומית כזאת לא תיברא בן־לילה וימיה יימשכו” והוא מזהיר על ההתמדה והמתינות, לא להתהלך בגדולות ונפלאות. “אל ירבו לדבר גבוהה ותחת זה יגדילו לעשות בישוב הדעת, אז עמלם בדבר ישוב ארץ־ישראל לא יישאר מעל וחפצם הקדוש בידם יצליח”. והוא מדגיש, כי יש להבדיל בין עזרה לעניי־ישראל ותשועה לשעתה ובין תשועת ישראל.

הכיוון הוא כמעט אחד־העמי – לפני אחד־העם, והפלא הוא, כי רבניצקי הביע באותו מאמר גם מעין רעיון ה"מרכז הרוחני" של אחד־העם, אם כי, כמובן לפי דרכו הוא בצורה שכלית פשוטה, לא־פילוסופית, ועדיין מעורפלת. בדברו על כוח־המושך של ארץ־ישראל הוא אומר במאמרו הנ"ל: “מלבד הפואיזיה הרוממה, הממלאה כל פינותיה, והזכרונות היקרים, הקשורים במקום ערש ילדות לאומנו זה, מלבד זאת אך בה יש תקוה להיווסד מרכז לאומי אשר באורו יראו כל בני־הגולה אור גדול. – – שמה אך שמה ישראל יעשה חיל, להתנער מעפר שפלותו, להרים ראשו הכפוף כאגמון לפתח כוחותיו הנפלאים האצורים בקרבו, שמה אך שמה יוסיף שורש מרכז רוחני למטה ועשה פרי הילולים למעלה להתנוסס”. ובהתרכזו במרכז הרוחני הלאומי, לא שכח רבניצקי, כאחד־העם, את ה"אנושי". והוא הוסיף לדברים הללו, כי עמנו גם יעשה “בזה אות לטובה להאנושות הכללית, – – כי הלאום הוא חלק האנושות, ואם בני הלאום תפארת עוזו המה תרום בזה גם קרן האנושות”.

חלק הגון ממאמריו הראשונים הקדיש רבניצקי לשאלות החינוך. ואין הוא מבקש בהם פתרונים לדרכי החינוך, אלא מערער על דרך החינוך העיקרי של ה"השכלה" שפירק את חוליות הדורות ועקר מלב הבנים את זכרון האבות. ויש כבר למצוא במאמרים אלה כעין מבע ל"צרת היהדות" של התקופה. את הראשון במאמרים האלה על החינוך קרא בשם “הבו לנו בנים!” (“המליץ” 1884), שפירושו הוא לחנך בנים בישראל, שידעו דרך חייו של העם ויכירו את רוחו, והם יחיו את רוח העם. ויתר ביאור למאמרו זה נתן במאמרו העיקרי בפינה זו “על־דבר שאלת החינוך” (“המליץ”, שם), בו הוא מראה באצבע על הקשר האמיץ שבין שאלת החינוך בישראל ובין שאלת התחיה הישראלית וכי רק בפתרונה של הראשונה יש לקרב את הפתרון של השניה. והוא חוזר ומדגיש כאן את דבר התהליך הממושך, ההכרחי, של התחיה הלאומית. ומשום כך יש להכין קודם כל את הממשיכים. בסגנונו המאוחר של אחד־העם היינו אומרים, כי יש להכשיר את הלבבות ויש לעורר בהם את הרצון והאהבה אל המטרה הנכספת ואל התכלית.

ובמאמר אחד של רבניצקי משל אותה התקופה, הדן בתעודתה של הספרות (“איזה הדרך ישכון אור בספרותנו?” – “המליץ”, שם), לא זה בלבד שאנו מוצאים מעין התעודה של הסופר והספרות לאחד־העם, לחנך את העם ולהביא בלבו דעת והכרה עצמית, אלא אנו מוצאים בו גם מעין הצבת הגבולים בין הספרות העברית, שעליה ללמד דעת את העולם הפנימי היהודי, ובין הספרות במובנה הרחב, האנושי, וכבר חרץ הוא לפי זה משפט, מעין משפטו של אחד־העם – ואף הוא מטעמי “צורך” ו"יכולת", “כי ספרות שלימה, ברוחב מובן הספריות החיות, אשר תקיף כל גבולי חיי עמנו מן הקצה אל הקצה ותעביר תחת שבטה כל שריגי פעולות־אדם וידיעות־עולם, דבר לא נעדר, למותר לנו בשפתנו העברית, ולכל הפחות לא נחוצה היא בימים האלה”. יען כי היא “לא תוכל להתחרות את אחיותיה החיות”, ועל־כן לא לה “לנטש שלוחותיה במלוא רחבי ים־החיים”. ולפי משפט זה הוא בא להגדיר את שדה־הפעולה של הספרות העברית, שקוראיה בזמן ההוא היו רובם ככולם חניכי בית־המדרש הישן, ושדות הפעולה והעבודה של הספרות באידית שקוראיה מבין ההמון היהודי, ושל הספרות היהודית בלשון הרוסית, שקראו אותה המשכילים.

ב    🔗

נקודות־מגע אלה בין השקפותיו של רבניצקי במאמריו הראשונים ובין השקפותיו של אחד־העם מתבארות כאן לא כדי להעמידנו על הקרקע המשותף, שממנו צמחו ועלו, אלא כדי להבהיר לנו את השיתוף שחל אחר־כך, וכעבור זמן לא רב, בין בעלי ההשקפות הללו. עם עלית אחד־העם על הבימה הציבורית – בשנת תרמ"ט – מיד נעשה רבניצקי עוזרו הנאמן ובן־לוויה, כי מצא בו, אם נשתמש בנוסחו של ביאליק, את ה"מבוע" להרהורים שהיו כבושים בלבו: את אשר ניסה להביע הוא מצא בדבריו של אחד־העם ביתר הנמקה והעמקה וביותר רוחב והיקף, וגם ביתר צלילות ובהירות.

היה זה נסיון לסופר, שיצאו לו בינתים מוניטין כפובליציסט וכמבקר – כמבקר לפי שעה באידית – לוותר מיד על הוותק שלו לטובת חברו, שהיה אמנם גדול ממנו בשנים מעטות ובכיר ממנו בחכמה ובתורה. ועמד רבניצקי כל השנים בנסיון זה. והיה תומך בידיו של אחד־העם כתלמיד התומך בידי רבו.

ואף על פי כן חלשה דעתו בשל כך, ובפובליציסטיקה לא זה בלבד שלא מצאנו אצלו התקדמות מתקופה זו ואילך, אלא שלא הגיע בה שוב למדרגות השנים הקודמות. ובמה הראה את כוחו בשנים שעמד לימינו של אחד־העם? במקצוע סמוך וקרוב – במקצוע הביקורת.

היה רבניצקי כהכנה לאחד־העם גם בעריכה, ושלושת ספרי ה"פרדס", שערך רבניצקי (תרנ"ב–נ"ז), היו דרגה ל"השלוח" של אחד־העם, הן אשר לתוכן ולתכנית והן אשר לצורה. אבל כבר ב"פרדס" היה הכוח החיוני העיקרי אחד־העם, ולא הבהיק עוד אור מאמריו של רבניצקי בשאלות־הזמן מול אור מאמריו של אחד־העם. אבל לא זה בלבד, שהצליח רבניצקי לטעת ב"פרדסו" נטיעות יפות, אלא שהצליח בו, לפי תפיסת הזמן, גם במידה של ביקורת יפה.

הביקורת של רבניצקי היתה קשורה יותר מביקורת עברית אחרת משל אותו זמן בהשקפת ובהרגשת התועלת, שעליה להביא. שהיא היתה שכלית והשכלתית בעיקרה ומטרתה היתה חינוכית. היא היתה גם תכניתית.

עוד כמה שנים לפני שהתחיל רבניצקי לפרסם דברי־ביקורת כתב במאמרו התכניתי “איזה הדרך ישכון אור בספרותנו?”, שכבר נזכר, כי מצא לו מקום במאמר זה “להעיר על חסרון בספרותנו דבר אחד, אשר בו תלוי כל טוב ליטראטור שבעולם, הלא הוא חלק הביקורת”. ושלא להרבות בדברים כדי להוכיח, “מה רב ערך הביקורת להיטיב צעדי הספרות” הוא מעמיד לו לעדות את הספריות החיות, “אשר אך על ידה יצאו ממצב הילדות”, כי “היא תפקוד בחרבה הקשה על כל השועלים הקטנים עם הגדולים המחבלים כרם הספרות, על כל מחברי הבל המכסים פניה חרולים ומפני הדר גאונה יחבשו פניהם בטמון ועמדתם יקחו סופרים נבונים”. ושלא להרחיק עדותו הוא מביא לדוגמה את הספרות הרוסית, “איך הורמה אל על עת רוח חדשה עברה ותטהר שמיה”, בקום ביילינסקי והמבקרים ההולכים בעקבותיו. ו"המתבונן כל זאת ידע מה רב טוב יש לקוות מאת ביקורת חרוצה". “כי גם בספרותנו כל ספריה אינם עומדים למעלה מכל ביקורת, – – והרואה בעין פקוחה לא נסתר ממנו, כי ספרותנו החדשה המהוללה בתשבחות בפי רבים, מלאה היא גלי הבלים וסמרטוטין חדשים כגלים על תלמי שדה, ואך לעתים רחוקות ימצא העייף במדברה נאות עדן להשיב נפש. ובין כה חלק הביקורת נחסר כמעט מכל וכל; כל הרוצה ליטול שם מחבר בא ונוטל – – ואין משלם לו על פי פעלו להוקיע נגד השמש הבלי תעתועיו”.

לא היה רבניצקי מן הנאה דורשים ופנה, כעבור שנים אחדות, קודם לספרות באידית לפנות אל גלי ההבלים והסרטוטים שבה. מלחמתו בזמן ההוא ברומן ההמוני של שמ"ר וחבריו תיחשב לו כזכות גדולה בספרות זו, והוא אף נחשב למבקר ראשון בה. בעברית לא היה רבניצקי מבקר ראשון, לא בזמן, ומכל שכן במעלה. אבל גם בה ביצר לעצמו באותה שעה מקום יפה בביקורת.

הביקורת של רבניצקי לא השתתפו ביצירתה הרבה יסודות דמיוניים־רגשיים, ואין אתה מוצא בה עיצוב דמויות של יוצרים וסופרים. ומצד אחר לא היתה נצחית, אלא “הלכית” היתה, עניינית. המבקר נתן את לבו לבחון ולבדוק את הדברים, ולא בחל בשום אמצעים שהיה בהם כדי לברר עניין ודן את דינו בדעה צלולה ובהכרה.

מצורות־הביקורת הנאות, ה"בלטריסטיות", השתמש בצורת המכתב, שהביקורת הוויכוחית של ההשכלה נטתה אליו, והצליח בצורה זו (ב"מכתבים ממידד לאלדד"); ואף־על־פי־כן לא דבק בה, ועל־פי רוב בחר בצורת המשפט הישר של הרצנזיה, ולא כלל ביותר את הדברים אלא עמד על פרטים, אם היה בהם משום דוגמא, והרים על נס דוגמא טובה ורעה.

אשר לחוג העניינים, שבהם עסק רבניצקי, לא היה צר. הוא לא בז לקטנות, אם ראה שמן התועלת לעסוק בהן ולהראות את קטנותן. אבל לא פסח גם על גדולות, ולא ביקר רק במקצוע אחד, של היפה, בלבד, אלא הרחיב את מידת ביקרתו אף על מקצועות אחרים, והיה דן בדרך ההלכה גם עם בעלי־הלכה.

ענייני לשון וענייני חינוך היו קרובים אל לבו. ובענייני לשון היה דן עם בעלי המהלך החדש והישן, והוא, שבסגנונו הוא כבש בהמשך הזמן את ה"מליצה", שהטרידה אותו לא־מעט בדבריו הראשונים, היה מנכש בה במאמרי־הביקורת שלו והיה מכסח ונכנס מכסח ויוצא. הוא עשה אף את המלאכה הזאת בהכרת חובה, אבל כאילו גם בחדוה.

הכיוון האמנותי בביקורת פיכחת זו של רבניצקי היה בנטיה אל הריאליזם, בלבד שלא יהיה קיצוני ביותר. את המפריזים, ואפילו לצד זה, היה מייסר, כי לא הלך לבו אחר החדש. ודאי לא נטה אל “המהלך החדש”, אבל הכיר ביסוד אחד עיקרי שלו, שיש לשנות מן המטבע הקודם, ויש להתבונן אל החיים ולהכיר גם בחיי אנשים פשוטים והביע אף שבח ל"אנשי כנסת, הספרות הקטנה" – “ספרי אגורה” – של בן אביגדור, על אשר לא ימריאו במרום וישימו את לבם להתבונן אל מראות החיים אשר סביבותם ויערכו את עטם לתאר לפני קהל הקוראים תמונות, אשר רובן אפשר לראות דוגמתן בעולם" (“מכתבים ממידד לאלדד” ב"פרדס" ב').

מכלי־שימושו בביקורת היתה הסטירה, וביחוד בנותיה: החידוד והאירוניה, וחיבה יתירה נודעת לו אל הסטירה הגדולה. וכאן בוודאי טמון אחד משרשי הערצתו למנדלי מו"ס ולשלום־עליכם, שהיו לה גם שרשים אחרים, והם בשרשיות היהודית שבהם, שהתבטאה אף בשרשיות של לשונם, ובממשיותה – והיא ההפך מכל “מליצה”.

השפעתה של הביקורת הרוסית הגדולה, ושל הספרות הרוסית, היתה ניכרת במשפטיו של רבניצקי, וההסברה הרחבה והפירוש הגדול הם ממידותיה של ביקורת זו, וכאמור, גם המגמה התועלתית והחברתית, והוא לא גרס את האינדיווידואלי ביותר ואת ההולך בשביל המיוחד, ואלדד ומידד כרו בשעתם “קבר” (ב"קבורת סופרים", ג') לבעל ה"יחיד ברשות הרבים", לברדיצ’בסקי הצעיר, כשרק יצא למאבקו עם עצמו, ורבניצקי המשיך כריה זו בימי ה"צעירים", בביקרתו (ב"השלוח", כרך ו') ל"דין ודברים" של ברדיצ’בסקי, והיה עקבי בזה כבכל דבר, וגינה את ה"צללים" של פייארברג על המסתורין והסמלות בביקרתו ל"לוח אחיאסף", שבו נדפס קטע סיפורי־שירי זה מלא ההתלהבות וההתרפקות.

ג    🔗

טיפוסי הוא לרבניצקי, שאף כי חיבר לא מעט מאמרים לא חיבר אותם אחר־כך לספרים, והוציא רק חוברת פובליציסטית אחת, “מכתבים לבת ישראל” (עשרה מכתבים, תרע"א), ואסף רק מעט ממאמרי־הביקורת שלו לתוך ספרו “דור וסופריו”, ב' חלקים (תרפ"ז, תרצ"ח), הכולל בעיקר דברי־זכרונות – רובם על סופרים מבית־המדרש האודיסאי.

אופיינית היא ההקדמה הקצרה לספר זה, שבה סיפר רבניצקי כמעט בהתנצלות, שהואיל ונולד בעיר היפה שבדרום רוסיה, באודיסה, שהיתה מפורסמת ב"עם־הארצות" שבה, אבל זכתה בתוקף מאורעות שונים לקיבוץ־גלויות של סופרים עברים, קיבוץ בעל ערך כביר מאד, והוא, שזכה לעמוד במחיצתם ולהתחמם כנגד אורם, רבים הם הרשמים שנאספו בגנזי זכרונותיו עליהם, על־כן הוא מפרסם אפס קצתם. “אפס קצתם, דפים בודדים מספר זכרונותי הוצאתי על פני חוץ, והרבה מאד כבשתי ולא פרסמתי, מפני שיש לפרקים בעניין זה, במעשה כתיבת דברי־זכרונות על אישים מפורסמים, צד קשה אחד, הוא הבלטה יתרה של אותו ה’אני' הבא להעלות את הזכרונות על הספר”. אנו מודים לזכרו של רבניצקי, שהוציא מבית־גנזיו את אשר הוציא מדברי הזכרונות – מהם חומר יקר־ערך לבניין ספרי תולדות של חבריו הגדולים. אבל אין אנו יכולים לתת הודיה לשמו על החלק – וכנראה, הגדול יותר – שגנז מדברי־הזכרונות, ומי יודע כמה החריבה בזה ענוותנותו של האיש ורצונו החזק לא להבליט את ה"אני". אפילו לא את המקום הראשון בדברי־הזכרונות של רבניצקי תופסים זכרונותיו על ביאליק והן היריעה הזאת של פעולתו, עם ביאליק, היתה הרחבה בחייו וחוטי־הארג של פעולת שניהם הושזרו במידה כזו, שלא על נקלה יעלה בידי אדם מן החוץ למצוא את נירו שלכל אחד ואחד.

אין ברצוני לעמוד כאן על פרשה גדולה ורחבה זו של עבודת שניהם, ולפרש את חלקו של רבניצקי בה. מאמר־הספד לא יכיל דברי פירוש רחבים כאלה. אבל ברצוני לעמוד כאן על נקודה עיקרית אחת: מה משך את רבניצקי אל ביאליק ואת ביאליק אל רבניצקי?

לא קשה להשיב על השאלה הראשונה. אל ביאליק נמשכו רבים, ומכל שכן שנמשך אליו רבניצקי, שזכה והיה ראשון שפתח לפני המשורר את מבואי בית ספרותנו בפתחו לפניו שערי “פרדסו”. ולא זה בלבד אלא כיוון שביאליק ביטא ביותר בתקופת שירתו הראשונה השקפת־עולם לאומית ויהדותית קרובה להשקפתו של אחד־העם, הרי נעשה קרוב לרבניצקי גם מצד קרבה זו, ואולי אף מצדה ביותר.

קשה יותר להשיב על השאלה השניה: מה משך את ביאליק אל רבניצקי? יש אומרים שמשך אותו בחברו הקרוב ביותר הניגוד. את איש־ השירה משך איש ה"פרוזה": איש העבודה, החריצות, ההתמדה, המלאכה. הניגוד יש בו כוח־המושך והוא מגרה, אבל לשעה – להתגבר עליו. ואגודתו של ביאליק עם רבניצקי ארכה יותר מארבעים שנה ולא היתה איפוא מיוסדת על “גירוי”. היא גם לא יכלה להיות מיוסדת על השלמה בלבד, שרבניצקי השלים את אשר חסר היה לביאליק: שוב אותה העבודה, החריצות, ההתמדה וכו'. השלמה זו אף היא לא היה בכוחה להחזיק ברכה כזו שנים מרובות כל־כך, ושפה של תועלת, שכאילו הפיק המשורר מחברו, היא ודאי לא היתה שפת לבו של ביאליק. קרוב בוודאי יותר, שאגודה זו לא היתה מיוסדת על זה מול זה אלא היתה מיוסדת על קרבה, קרבת־נפשות, שלא תמיד היא פשוטה וגלויה. בעצם היה גם ביאליק איש־העבודה, החריצות וההתמדה – ולכל הפחות בכוח – היה ביאליק מתמיד, והוא הן שר את שירת חייו. ו"המתמיד" של ביאליק הוא גם שומר גחלת־הדורות. כידוע, ראה ביאליק בדורו את אחד־העם כנושא גחלת זו “בלבבו, לפני ולפנים”, ובשעת יאוש אף צפה וראה, כי “על־חלמיש כנו אחד נשאר”. אבל מבני־הסביבה של אחד זה, של אחד־העם, שראה בו את מגדל־המאור, ראה כניצב איתן, וניצוץ מאיר בלבו, מאיר בחשאי, ומקרב בשתיקה (“ויקרבני בשתיקה”, באגרת האבטוביאוגרפית של ביאליק) – את רבניצקי.

ביאליק נמשך אל חברו המתמיד, שהיה מתמיד בפעולות, והיה מתמיד ביחסים לעניינים, לדברים – גם לחברים ולידידים. מוצק היה ונאמן. עליו סמך ביאליק ובו בחר לבנות עמו. וכך בנו יחד את אשר בנו לתועלת ולתפארת בישראל.

תש"ה