(ההסתה של פק"פ ותגובת הייבסקים בחוץ־לארץ)

הכרוז של פק"פ בענין הנשק המוברח, שכתבנו עליו בזמנו (ראה מאמרי “מפלגת השיפלות והטירוף”), היכה גלים בכל העיתונות היהודית בחוץ־לארץ. והסערה שהתחוללה מסביב לכרוז זה, ההתמרמרות העצומה שהוא עורר בין ההמונים היהודים, הביאו לידי תוצאה מפתיעה: הקומוניסטים היהודים מעבר־לים התחילו להתכחש ליצירת חבריהם שבארץ־ישראל.

“המשרד היהודי” של המפלגה הקומוניסטית בקנדה פירסם גילוי־דעת ובו כתוב לאמור: “איש לא יאמין, שקומוניסטים המוסרים את נפשם ודמם במלחמה נגד פרעות — יוציאו בזמן־מן־הזמנים כרוז האומר, שמשלוח הנשק אין לו מטרה אחרת, אלא לבבות ערבים, לכלותם כיליון חרוץ, אנו מוקיעים כרוז שכזה כזיוף ופרובוקציה!”…

מ. אולגין, אחד המנהיגים של הקומוניסטים היהודים בארצות־הברית של אמריקה, כותב ב"מארגן־פרייהייט" בין שאר־הדברים: כשבאים ומספרים לנו, שהכרוז דורש “לא להפסיק את השביתה, אלא־אם־כן תיפסק העליה היהודית, הרי יודעים אנו, שאין זה כרוז קומוניסטי”…

הידיעות האחרונות מוסרות, שגם המפלגה הקומוניסטית בפולין פירסמה גילוי־דעת, שבו היא קובעת כי כרוז זה אי אפשר, שיהיה קומוניסט.

כאן, בא"י, אין כמובן כל צורך להביא ראיות והוכחות, שהכרוז אינו מזויף ושפק"פ היא היא שהוציאה והפיצה אותו. כאן לא ניסתה פק"פ — ולא תעז לנסות — להכחיש את אמיתיותו של הכרוז. ונשאלת השאלה: איך קרה הדבר המוזר הזה, שאותו כרוז שאנשי פק"פ ראו בו ביטוי נאמן למהפכניות צרופה — חבריהם בחוץ־לארץ מוקיעים אותו כמעשה ידי פרובוקטורים בזויים?

יש יסוד להניח, כי אנדרלמוסיה זו היא תוצאה ישרה מהשיטה החדשה שנקטה בה מפלגות הקומאינטרן — שיטת “חזית העם”. בשביל פק"פ פירושה של הסיסמה: לחזר ביתר מרץ אחרי “מנהיגי העם” הערבים, “לצרף את קולה” לקול החוסיינים והנשאשיבים, לטשטש את כל הניגודים המעמדיים בתוך החברה הערבית, לקרוא לעם הערבי להקים “חזית־עם־משותפת” “למען המולדת”. לשם־כך היא רואה צורך להגביר עוד יותר את ההסתה נגד הישוב היהודי, כדי שתישא חן וחסד בעיני “המנהיגים” הערביים. ואולם גם האולגינים באמריקה והקומוניסטים היהודים בארצות אחרות, ששדה פעולתם הוא הרחוב היהודי, גם הם מבקשים לקיים את מצוות “חזית־העם”. קשה להם להופיע בפני ההמונים היהודים כשמאחוריהם תלויה קופת־הכרוזים של חבריהם, המסיתים הסתה פרועה נגד המוני היהודים בארץ־ישראל. מן המיצר הזה הם ביקשו להם מוצא קל — הם צועקים: “להד”ם! הכרוז הזה אינו אלא פרובוקציה!"

לשוא! אי־אפשר להמשיך זמן רב ב"עדלידע" זו. הרי במשך הזמן כבר יכלו להיוכח, שהכרוז אינו מזויף. לא ניתן להם להשתמט מתשובה ברורה. יתכן שבלית ברירה יעשו האולגינים את עצמם גם הפעם ללעג ולקלס כמו בשנת 1929. עוד זכורים לנו אומץ־הלב והעיקביות שהם גילו אז: במשך ימים מספר חדלו שחיטות צפת וחברון להיות בעיניהם פרעות ונתקדשו בקדושת “מהפכה אנטי־אימפריאליסטית”. אפשר, שגם הפעם “תיפקחנה עיניהם” ובין־לילה “יכירו בטעותם”, והכרוז של פק"פ שוב לא יהיה מעשה פרובוקטורים אלא דבר מהפכני, הראוי לשבח. אבל נדרוש מהם שיגידו ברורות ונדע. אל ישתמטו על ידי קריאות “להד”ם".

אנו מסכימים בהחלט לדבריהם, שלא ייתכן, כי מפלגה קומוניסטית תוציא כרוזים כאלה, שרק פרובוקטורים שפלים ובזויים מסוגלים לנהל הסתה שוביניסטית כזו. אולם, מאחר שאין כל שמץ של ספק, שפק"פ היא היא שהוציאה את הכרוז — הרי האולגינים ומרעיהם, כל עוד לא חזרו מדבריהם, חייבים להודות, שאמנם צדקנו באומרנו מאז ומתמיד שפק"פ אינה מפלגה קומוניסטית, אלא חלאת תנועת הפועלים, כנופיה הממלאה תפקיד קונטררבולוציוני ומחללת את שם התנועה שהיא מדברת בשמה, ושכל מעשיה אינם אלא פרובוקציה בלתי־פוסקת כלפי ההמונים היהודים!

כן, פרובוקציה בלתי־פוסקת. כי הרי אין זו שאלה של כרוז אחד. הכרוז בדבר הנשק אינו יוצא מן הכלל. הלא כל הכרוזים, שהוציאה פק"פ במשך שנים, כל המאמרים בעיתונותיה — כולם, כולם היו מלאים הסתה פרועה נגד ההמונים היהודים בארץ־ישראל.

כיום מצהיר אולגין ב"מארגן פרייהייט": “הקומוניסטים הם בעד זכות עליה חפשית לפלשתינה”…

ואנו שואלים: מאימתי?! והרי ידועה, למשל, פרשת המחאות וההשתדלויות של פק"פ בפני הועד העולמי של “אנטיפא” בענין סעיף ג' הידוע בתקנות “אנטיפא” בארץ־ישראל (סעיף המקים תריס נגד אלה, הנלחמים בזכותם של הפועלים היהודים לעליה לא"י). על־שום־מה היתה כל הצעקה, אם הקומוניסטים הם בעד עליה חופשית לארץ־ישראל? והרי אנו יודעים, כי בכל כרוז וכרוז של פק"פ היתה חוזרת הסיסמה: “הלאה העליה היהודית!” נזכיר את השיסוי של פק"פ אפילו נגד העולים “הבלתי־חוקיים” — אלה המעונים והנרדפים, הנתונים לצייד ולעינויי בתי־הכלא. הלא בכרוז של פק"פ קראנו את ההסברה “המחוכמת” הזאת בדבר לעליה הזו: “הממשלה האנגלית אינה מעיזה להרחיב באופן גלוי את שערי הארץ לעליה ציונית חדשה, בפחדה לעורר על־ידי־כך נגדה את המוני הפועלים והפלחים הערבים. ולכן התחכמו הציונות והממשלה ומצאו דרכי־תרמית ותחבולות־ערמה כיצד לפתוח את שערי הארץ בשביל המהגרים הציונים, כדי ליצור רוב יהודי ולהתגבר על תושבי הארץ הערביים. התחבולות הללו הם: חגיגות פורים, משחקי המכבי והתערוכה”…

ולכן — באה הקריאה: “פועלים! פלחים! כל התחבולות הללו מכוונות לגירושכם מאדמתכם ולכבוש עבודתכם. התנגדו והילחמו בעליה הפושעת — הפגינו אתם נגדה, הפגינו בנמלים נגד המהגרים הציונים והכריחו אותם לשוב על עיקבותיהם!”…

כיום כותב אולגין: "הקומוניסטים היהודים בפלשתינה, כמו הקומוניסטים בארצות אחרות, אינם מתנגדים להתיישבות של ההמונים היהודים בפלשתינה, הם סבורים, שההמונים רשאים להתיישב בכל מקום, שיש להם שם תקוה “צו מאכן אַ לעבן” (לעשות חיים)…

ואולם אנו יודעים כי אין זה אלא שקר מובהק! מעולם לא שמענו מפי הקומוניסטים דיבורים כאלה עד־היום. לא שמענו מפ.ק.פ. הצהרה כזאת. ברם, אם שינוי ערכין כאן — נקדם אותו בברכה. אבל, על כך יש להצהיר במישרין, ברורות וגלויות. ה"הכחשות" וקריאות “להד”ם" — אינן עלולות לעורר אימון, שכן אינן מתאימות למציאות המרה, שנתנסינו בה.

אם יש כאן שינוי ערכין — יוכרז על זה גם באוזניהם של המוני־העובדים הערבים! אדרבה, תאמר התנועה הקומוניסטית להם — ולא רק ליהודים באמריקה — כי אכן יש רשות לעלות לארץ־ישראל, להתיישב ולהשתרש בה!

אם יש כאן שינוי ערכין והתנועה הקומוניסטית רוצה, שהמוני הפועלים והעובדים היהודים יאמינו בכנותו של שנוי זה — עליה להודות גלויות, כי כל מעשי פ.ק.פ. שגם היא סמכה עליהם את ידיה עד כה, — ההסתה נגד העליה ונגד ההתיישבות העובדת, הערצת פורעי צפת וחברון, הערצת כנופיות הרוצחים ששפכו את דמם של יהודים עובדים חפים מפשע, — כל “המעשים הטובים” הללו היו שרשרת אחת של פשעים חמורים, שאין ביניהם ובין קומוניזם ולא כלום.

לא מכרוז זה או אחר בלבד חייבת התנועה הקומוניסטית העולמית — היהודית והבינלאומית — לנער את חצנה, אלא מפק"פ כולה, המעטה עליה חרפה.

ובין כה וכה חייבם קודם־כל אותם הפועלים בארץ־ישראל, שנתפתו לפק"פ, לפנות לה עורף. לא ייתכן שפועל יתן כאן יד למעשים, שחבריו בארצות אחרות מוקיעים אותם כפרובוקציה!

“דרך הפועל”, מספר (36)1, 30 בינואר 1936.