ושוב נתאשר הכלל הגדול: בשעה שדם יהודי נשפך בארץ־ישראל — עומדת פק"פ כעמוד־של־ברזל לצידם של אלה, השופכים את דמנו, מצדיקה ומגינה על אלה הרוצחים אנשי עבודה יהודים חפים־מפשע.
עודנו זוכרים כיצד הגיבו הקומוניסטים היהודים בחוץ־לארץ, בשעה שנודע שם דבר הכרוז של פק"פ על חביות הנשק המוברח. ייבסקים1 בפאריס ובניו־יורק הכריזו בקולי־קולות, כי אין זה אלא זיוף, פרובוקציה, עלילת־דם. שכן — טענו הם — אי־אפשר שקומוניסטים יכתבו כפי שכתוב בכרוז שנתפרסם… ואולם כאן בארץ לא ניערה פק"פ את חוצנה מן הכרוז ההוא. אדרבה, מאז ועד עתה — המשיכה פק"פ לייצר כרוזי־פרעות, שאין להם — חלילה — מה להתבייש מפני הכרוז המדובר.
יחד עם כל הריאקציה הערבית החשוכה רקדה פק"פ ריקוד־של־מצווה מסביב לקדוש אל־קסאם, שפשט בדרכים עם הכנופיה הטירוריסטית שלו על־מנת להרוג יהודים בודדים בדרך. יחד עם המופתי, יחד עם כל האפנדים, יחד עם נושאי דגלו של הפאשיזם הערבי העולה, רוממה פק"פ בכרוזיה את השיך אל־קסאם כ"דוגמה" של “לוחם לחירות” והציגה אותו כמופת לנוער הערבי.
ועכשיו, משהגיע הטבח ביפו, כאשר גילו חורנים חשוכים בהדרכת נוער “פאטריוטי” את “גבורתם” במטר אבנים, בכלי־ברזל וסכינים, מאה על אחד, כנגד יהודים בלתי מוגנים שהלכו שלווים לעבודתם; כשנפלו בחוצות יפו 16 הרוגים ועשרות פצועים; כשחדרה חיית־הפרעות לסימטות הדלות של רובעי היהודים הסמוכים ליפו, קיני העוני והסבל, וערכה סעודת דמים על הזקנים והטף והחריבה מאות משפחות של עמלים דלים — לא זעה פק"פ ולא נעה אף לרגע, היא נשארה איתנה בעמדתה כמגן הפרעות והפורעים.
חדלנו להתפלא עליה. יותר מדי מכירים אנו את הכנופיה הזאת משנתפלא עוד למעשיה המבישים. ואולם, זכר־מעשיה לא יסוף! הדברים יירשמו לדראון־עולם — ולא ימושו מזכרונו של ציבור הפועלים!
שני כרוזים מונחים לפנינו, שני כרוזים שהוציאה פק"פ בעצם ימי־הדמים. האחד ביידיש, השני בעברית. אנו מדגישים: יידיש — ועברית. שכן כרוז בערבית טרם הצלחנו להשיג. ומן הנסיון יודעים אנו, שכרוזיה הערביים של פק"פ מנוולים שבעתיים, שופעי שטנה ושיסוי שבעתיים, שוביניסטיים וארסיים פי כמה וכמה מכרוזיה בעברית וביידש.
בכרוז שביידיש משתדלת הפעם פק"פ להיות “הוגנת”. לאמור: היא נשבעת ל"אחוות כל הנדכאים ומלחמה מאוחדת של ההמונים הערבים והיהודים למען ארץ משוחררת". היא פונה אל הפועלים היהודים בקריאה: “דחו בבחילה את הפרובוקציה של מיני שסאים למלחמת גזעים שהמפלגה הקומוניסטית הפיצה עלילות כל שהן לעורר התנפלויות הדדיות”…. ודברי הכרוז המפורסם ההוא, שהנשק המוברח “אין לו מטרה אחרת מאשר לבבות הערבים, לכלותם עד הסוף” — האם לא היו אלה עלילות ששיסו להתנפלות על יהודים?!
המשפט הראשון של הכרוז ה"הוגן" קובע: “הקרבות, שהתחוללו בין האוכלוסים היהודים והערבים — נתעוררו בדרך של פרובוקציה ע”י האלמנטים השחורים בתוך הישוב היהודי“… “קרבות בין האוכלוסים היהודים והערבים”… לא טבח ביהודים מחוסרי מגן שנמצאו ביפו, אלא — קרבות הדדיים… כזאת היתה ההודעה הרשמית של תחנת הרדיו הבריטי, שביקשה לזייף את אופיים של המאורעות, לשם מטרות אימפריאליסטיות מובנות. וזאת אומרת גם פק”פ “המהפכנית”. גם על פרעות פשיטיק2 סיפרה ההודעה הרשמית של הממשלה הפולנית, שאלה היו “התנגשויות הדדיות” בין האוכלוסים היהודים והפולנים. ופק"פ מעלה אותה גרה פאשיסטית־אימפריאליסטית.
ומהי סיבתם של הקרבות? הווה־אומר: “הם נתעוררו בדרך של פרובוקציה ע”י האלמנטים השחורים בתוך הישוב היהודי"… וכאן בא פזמון משעשע על הריביזיוניסטים ועל ההסתדרות. אכן, רחוקים אנו מלהגן על מדיניותם הנפסדת של מנהיגי ההסתדרות. יום־יום אין אנו נלאים מהצביע על הסכנות, שהיא נושאת בחובה. ואשר לפרובוקציות של הריביזיוניסטים, — הרי למען האמת יש להזכיר, כי ביום א' בבוקר, בשעה שאיש לא חשש למה שיקרה בעוד שעות אחדות ביפו, — הוקיעה העיתונות העברית, גם “דבר” וגם “הארץ”, וגינתה בחריפות ובבהירות גמורה את הופעותיהם הבריוניות של הבית"רים שערכו ציד על מצחצחי נעלים ועגלונים ערבים בתל־אביב. ודאי נתגלו ריביזיוניסטים גם הפעם כפרובוקטורים שפלים. אך צריך להיות סוכנים פשוטים של הפאשיזם הערבי, כאנשי פק"פ, כדי לחזור על דברי־הבלע של העיתונות הערבית, כי היהודים אשמים במאורעות, ולא להזכיר אף במילה אחת גם את רצח גלותמן, את כל מעשי הרצח הקודמים ביהודים, את כל הסתת־הדמים הפרועה, שניהלה העיתונות הערבית בחדשים האחרונים!
כרוזה של פק"פ אינו מאבד על־כך אף מלה אחת. כלב נאמן מלקקת פק"פ את כפם עקובת־הדמים של גיבורי הפרעות הערבים ומשתדלת לטהרם מכל אחריות לטבח. כמובן, אין פק"פ מזכירה אף במלה אחת את השפעת התעמולה הנאצית בקרב ההמונים הערבים, אם כי אין זה סוד כלל, שסוכני היטלר ומוסוליני עובדים בארץ ולא מועט חלקם בהסתה נגד היהודים. הכרוז של פק"פ אינו יודע גם להאשים את הממשלה בשום דבר הקשור במאורעות. את האשמים יש לחפש… “רק בישוב היהודי”.
ובמצח נחושה, שאין להעלות על הדעת דוגמתו, קוראת פק"פ לפועלים היהודים, שיגלו סולידריות… עם מארגני־הטבח; יתמכו… בשביתה שהכריזו זה עתה ואשר סיסמתה היא קודם־כל — הפסקת העליה היהודית!…
כאשר נתפרסם כרוזה של פק"פ על הנשק המוברח, כתב אולגין ב"מארגן־פרייהייט": “בעת שהעיתונים היהודים מוסרים על איזה כרוז, שכאילו הופץ בפלשתינה ע”י פק"פ והמדבר על יהודים וערבים ומעמידה את כל הערבים נגד כל היהודים, בלי הבדל של מעמד ופרוגרמה, — אזי אומרים אנו, שכרוז זה אינו אלא זיוף". אנו יודעים, כי אין זה יכול להיות כרוז קומוניסטי. כרוז קומוניסטי לא דבר על “יהודים” סתם ועל “ערבים” סתם". לכן החליטה, כנראה, פק"פ לתקן הפעם את “הטעות העקרונית”. אבל, רק — למחצה. בכרוז הנוכחי מדובר על פועלים יהודים ועל העם הערבי. וכך נאמר שם: “יד שלום צריך היום הפועל היהודי להושיט לעם הערבי”… באשר לערבים — הרי, כמקודם, קיימים רק ה"ערבים סתם", “בלי הבדל מעמד ופרוגרמה”…
ועוד כתב אז אולגין: “כאשר מספרים לנו, כי הכרוז תובע להמשיך בשביתה “עד שתופסק העליה היהודית”, אנו יודעים שאין זה כרוז קומוניסטי”. ועתה, שעה שמנהיגי הריאקציה הערבית הכריזו שביתה עד להפסקת העליה היהודית, — קוראת פק"פ את הפועלים היהודים לגלות סולידריות ולהשתתף בשביתה, באשר “ההמונים הערבים לוחמים בעליה הציונית, שבה הם רואים את הכוח התוקף, המנשל אותם מהעבודה ומהקרקע”…
בכרוז העברי לא מדובר כבר על “קרבות בין האוכלוסים היהודים והערבים” — הכרוז מתחיל מיד במלים: “נחשול של מרד מתפשט בארץ”. כאן מעשי־הטבח מקודשים כבר בקדושה העליונה של “מרד מהפכני”. ופק"פ קוראה בקול: “תחי התקוממות ההמונים הערבים!” ואם־כן, הרי פשע הוא להתייצב נגד אלה, המתנפלים ורוצחים את אוכלוסי הארץ היהודים. ואמנם טוען הכרוז נגד הנוער היהודי, שהוא עוזר למשטרה “לדכא את מלחמת ההמונים הערבים”… בפשיטיק מותר לדרוש מהשלטון, שלא ירשה לפרוע פרעות ביהודים, — כאן אסור הדבר, מכיון שפק"פ אומרת שזהו “מרד”.
“הציונות אחראית לדם שנשפך” — אומרת פק"פ בכרוז. וכי על מי תטיל פק"פ את האחריות; על הריאקציה הערבית? על האימפריאליזם הבריטי? על סוכני הפאשיזם מחוץ־לארץ? — המכיר את פק"פ לא יוכל לדרוש זאת ממנה. והכרוז שופע, כמובן, עלילות שפלות ביותר על “התקפת־רצח (של היהודים) על האוכלוסים הערבים בכלל” ועלילות על “ההגנה”, שהיא “מבצעת פרובוקציות דמים מתוכננות”. (אגב, הכנופיה הזאת עצמה הסתתרה, כמובן, מאחורי כתפיה של ההגנה ומתוך הרגשת־בטחון ישבה וכתבה את כרוזיה הנאלחים). ושוב נקרא הנוער היהודי לתמוך בשביתה ולהילחם בעד… “הפסקת העליה”. זהו המצע הפק"פ־יסטי ל"אחדות" הפועל היהודי עם “העם הערבי”…
כן, פק"פ עמדה שוב נסיון. היא לא זעה, חלילה, למראה הדם הנקי, שנשפך. במוחה לא הבהיקה אף קרן אחת של הכרה פרוליטרית. בליבה לא נתפרפר שום רגש אנושי. היא עמדה במבחן והוכיחה, כי בצדק מגיע לה התואר של משרת־נאמן לריאקציה הערבית.
“דרך הפועל”, 1 במאי 1936.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות