— משה בילינסון על מהפכת אוקטובר —

במאמריו ב"דבר" (“על פני רוסיה — בשנת 1935”) עשה משה בילינסון את חשבונה של המהפכה הרוסית ו — — — סתם עליה את הגולל. “באסטא”¹! חסל סדר מהפכה, “נידלו כוחותיה”.

מ"ב מרפרף כפרפר על־פני “כל שטחי היחסים, כל שטחי החיים” ומונה אחת אחת את כל העובדות המוכיחות, כביכול, את ה"ליקבידאציה" הגמורה של המהפכה.

באשר לדת — מבטיח מ"ב: “נעלמה כל התעמולה האנטי־דתית”. ואולי הועברה הפעולה לאפיק של העבודה התרבותית הרגילה? על־כל־פנים, הבה, נחכה עד הקונגרס הציוני הבא־עלינו־לטובה ונראה — אם הפעם לא יצביעו עוד חבריו של מ"ב בעד הצעת־המחאה של “המזרחי” נגד “רדיפת הדת” בברית־המועצות… לפי־שעה נעבור לשטחים אחרים.

הספרות. קודם היתה “שיגרה”, “הזמנות”, “הבו לנו סין בסערה”. עכשיו “רוצים ליצור את האספקלריה של החיים כמו־שהם”, רוצים באדם במלוא כוחותיו ותשוקותיו", “הבו לנו חיים אנושיים, חיים מלאים, חיי דעת וחיי נפש” — זו היא הסיסמה, זו היא “דרישת הקורא ורצון הסופר כאחד”. בתיאטרון תופס מקום חשוב הרפרטואר הקלאסי. בספרות היפה יש נטיה לרומן ההיסטורי, מעלים “את הדמויות של רוסיה לפני המהפכה”. ובכן, מה זאת אומרת? למשה בילינסון הענין ברור ומחוור: “ליקבידאציה” של המהפכה.

“קודם היה כך, ועכשיו — אחרת”. ובכן: קושיה מרישא על הסיפא. זו היא ה"סכימה" של מ"ב. הדרך המובילה מה"קודם" אל ה"עכשיו" — סתומה בשבילו. מ"ב, לפי כל מהותו, אינו מסוגל להקיף את התופעות השונות בהשתלשלותן, התפתחותן והתחדשותן המתמדת. הוא אינו יכול להבין את התוכן האמיתי של התמורות המתהוות. הוא אינו רואה את התהליך, אלא את התוצאות הבודדות בלי כל קשר פנימי עם המוקדם והמאוחר. הוא אינו תופס את הסינתיזה, אלא רואה רק “סתירות”. ואת ה"סתירות" הוא מיישב באופן פשטני, שיטחי, מכני: מדוע עכשיו אחרת משהיה קודם? מ"ב עונה: “סטאלין פקד”… זהו התירוץ היחידי לכל הבעיות. ו"סטאלין פקד" מה שפקד מפני שכוונתו ומגמתו — “ליקבידאציה של המהפכה”.

ובכן, נתחיל בענין היחס לספורת הקלאסית, שמ"ב מבקש לראות בו, ביחס חיובי זה, “החזרת העטרה ליושנה” וסימן לליקבידאציה של המהפכה. — דומה, שמ"ב לא דק פורתא. דומני, שיש מקום להניח, כי גם דעתו של לנין היתה אופיינית במידת־מה למהלך המחשבה הקומוניסטית. והרי ידוע עד־מה העריך לנין עצמו — ולימד את זולתו להעריך — את הספרות הקלאסית. הוא הדגיש וחזר והדגיש: “חלילה לנו לפנות עורף ליופי האמיתי אף כי הוא “ישן”, אין אנו רשאים לוותר עליו, הוא צריך לשמש לנו דוגמה ונקודת־מוצא בשביל ההתפתחות הבאה”. והן ידועה העובדה המאלפת, שבשעה שהציע מישהו, בעצם ימי הערב הגדול, לסגור את האופירה (שכל הצגותיה היו מהרפרטואר הקלאסי), באשר היא “מיותרת” והיא “שרידו של הישן”, — התנגד לכך לנין ודעתו הכריעה. ואף זה ידוע, כי במשך כל השנים דאג השלטון הסובייטי להחדיר לשכבות הרחבות את כל הטוב והיפה של הספרות הקלאסית. מה רבות הן ההוצאות והמהדורות של כל הכתבים אשר לטובי הסופרים הקלאסיים, שהוצאו בברית המועצות והופצו במיליוני אכסמפלרים וחדרו לשדרות הרחבות של המוני העם, אשר קודם לא ידעו קרוא וכתוב וממילא לא טעמו טעמה של יצירה ספרותית! אם זהו סימן ל"ליקבידאציה" של המהפכה, כפי שמבקש מ"ב להוכיח, — הרי ש"ליקבידאציה" זו התחילה לא עם נאומו האחרון של סטאלין ועם פקודתו האחרונה, אלא — עוד בימיו של לנין, בהשפעתו וביוזמתו.

ואשר לספרות הסובייטית החדשה, — הרי ברור, שסופרים שהם בעלי יכולת ליצור יצירות של “חיים מלאים”, אינם צצים בן־לילה (אגב, הנה תולדותיה של תנועת העבודה בא"י מונות יותר שנים משנותיו של המשטר־החדש ברוסיה — היכן הוא הספר בה"א הידיעה, שישקף את החיים החדשים בא"י במלואם וכמות־שהם?!). מה היה המצב ברוסיה עם ראשיתה של המהפכה? הסופרים הקודמים בעלי “תעודת־בגרות” — רובם ככולם לא רצו או לא יכלו להסתפח אל המהפכה, הם עברו אל מחנה אויביה. הסופרים החדשים, שנולדו בחיקה של המהפכה, היו עדיין גוזלים רכים, שטרם צמחו להם כנפיים. והשנים היו שנות מלחמה אכזרית, מלחמת האזרחים. לא עת דודים ושירים ליריים. קצרה עדיין ידה של המהפכה מלספק את הצרכים הראשוניים ביותר, האלמנטריים ביותר של הפרט. כל הכוחות, ללא שיור, החומריים והרוחניים, היו דרוכים להגנתו של המשטר החדש, שהיה נתון בצבת של הקונטר־ריבולוציה בפנים והאינטרבנציה מבחוץ. טבעי — איפוא — הדבר, שהספרות היתה אז בעיקרה ספרות של תעמולה, קריאת מלחמה. אפשר מצער הדבר — אך עט הסופרים היה כידון ולא אזמל דק לניתוחי־נפש.

משהכניעה המהפכה את אויביה המזוינים, היו הכוחות נתונים להקמתו של המשק ההרוס. רק לאט לאט, עם ביצורה של המהפכה המדינית וראשית צעדיה של המהפכה הכלכלית — צעדה קדימה גם המהפכה התרבותית. ההמונים למדו קרוא וכתוב. הם העלו מתוכם סופרים, שהם עצם מעצמו ובשר מבשרו של העם העובד. קם דור חדש של “צרכני” הספרות. והכוחות האמנותיים נתפתחו, התגברו, התגבשו; גדלה יכולתם לספק את הדרישות שגדלו. עד שהספרות החדשה הגיעה לדרגה כזאת, שכבר עשויה היתה להעמיד לעצמה את התפקיד ליצור צורת “חיים מלאים” ואף להעלות את העבר על האבניים של היצירה ולהאירו באור חדש. הזהו סימנה של “ליקבידאציה”? אדרבה: הדרישות הנשמעות כיום בשדה הספרות הן עדות נאמנה לביצורה של המהפכה סימן לעלייתה הכלכלית והתרבותית, והיא שהולידה את דרישותיו של הקהל והעלתה כוחות אמנותיים, היכולים להעמיס על עצמם תפקידים אמנותיים, הראויים לשמם. מה טעם לכל הדיבורים על “טימטום חושים מאין כמוהו”, — אם הדור הזה, דור המהפכה, מגלה צמאון־יצירה וכוחות־יצירה רעננים?! במקום שאין “חיים אנושיים, חיים מלאים, חיי דעת וחיי נפש”, איש לא ידרוש מהסופרים: הבו לנו חיים כאלה!

“אבות ובנים”, — שוב אותה סכימה: “קודם” שומה היה על הבנים למרוד ב"שרידי המשטר הישן", “הם, האבות והאמהות”. ואילו “עכשיו”: “אין חטא גדול לחבר הקומסומול² מאשר היחס הרע להוריו”. ומכאן, אליבא דמשה בילינסון — שוב “סתירה” ושוב “ראיה ברורה” ל"ליקבידאציה של המהפכה".

הצרה היא, שההכשלה הפשטנית בעוכריו של מ"ב. אין הוא טורח “לרדת” לפרטים, לבודקם. שכן, אילו נהג כך — לא היה מגלה סתירות מדומות. ודאי, כשהאבות והאימהות היו באמת “שרידי המשטר הישן” ומררו את חיי בניהם ב"עוון" התמסרותם בכל מאודם, בכל התלהבות־הנעורים, להקמתו של המשטר־החדש, — נאלץ הבן המהפכן למרוד בהוריו. במידה שהיה נאמן לחזון־המהפכה, אי־אפשר היה לו להתחמק מציווייה ובלבד ש"לא לגרום צער לאבא ואמא". ההתנקשות היתה לעיתים קרובות אכזרית מאד ומכאיבה מאד, אולם — היא היתה הכרחית. אך, בינתיים נקפו וחלפו 18 שנה, שנות מהפכה. עכשיו אין הבן עומד לפני הברירה: או המהפכה — או ההורים. חלק מ"שרידי המשטר הישן" השלים עם המהפכה. והעיקר: קם דור חדש של אבות ואמהות, שהם עצמם בני המשטר החדש — הרי הבנים שמרדו קודם בהוריהם היו בינתיים הם עצמם לאבות. עכשיו אין סתירה בין “כיבוד אב³ ואם” ובין נאמנות למשטר החדש, כי על כן אין הבנים צריכים למען השלום עם ההורים לוותר על השקפותיהם, על הליכותיהם ועל אורח חייהם. מ"ב מתעלם מהתמורה הזאת ומערכה בשביל חיי המשפחה החדשים: יתר־על־כן — בהופעתה, המעידה על התגבשותה של המהפכה, הוא רואה “משום־מה” סימן להתפוררותה⁴.

יחסי מין. — גם בתחום זה ממשיך מ"ב ב"מתכונת" שנתחבבה עליו:“קודם” ו"עכשיו". “קודם”, בראשית המהפכה — “אין מעצור, הכל מותר… יש תוצאות לאקט המיני, אך מה בכך? ישנם רופאים ויש החוק החופשי — וחסל”. ולעומת זאת “עכשיו”: “סוד האהבה נתגלה” (גם כן “לפי פקודת סטאלין”?). אכן, מחזה נהדר, דיקטאטור בתור אָמור⁵ עם קשת דרוכה וחצי אהבה שלוחים ללב הדור ה"מטומטם"). “צמאון אימהות תופס בזמן האחרון מספר נשים ההולך וגדל”. והעיתונים “לא עשו עוד תעמולה להפלה מלאכותית, אלא לחיי־משפחה טהורים ולרגש־האימהות”. ואם הגיעו הדברים עד־לידי־כך, הרי למעלה מכל ספק הוא, כי מן המהפכה לא נשאר שריד ופליט.

שוב עדים אנו עד־כמה משולל מ"ב כל יכולת להבין את שורשיה של התמורה ומהותה ואת האחידות שב"דבר והיפוכו", או — יותר נכון: בדבר וחילופו.

אמנם בראשיתה של המהפכה מרובה היתה האנרכיה בתחום זה, כמו גם בתחומים אחרים של החיים. גרם לכך עצם הזעזוע הכביר, שלא היה דוגמתו בכל ההיסטוריה האנושית, התמוטטותם של כל היסודות הישנים. אין להעלים עין גם מהשפעתה של מלחמת־האזרחים.

אולם את עיקרה של הבעיה הרי יש לראות בזה:

תגובתה הראשונה של האשה הצעירה בראשית המהפכה היתה: להאחז בחופש ובשוויון שנפל בחלקה, לא להרפות מהם, להגן עליהם. ולפיכך — מאמץ להשתחרר מכל מה ששיעבד אותה למטבח, לסירים ולחיתולי־הילדים. להשתחרר מהכל, אפילו מההרגשות, על ידי דחיקתן לקרן־זווית או עקירתן — לנתק את כל החבלים, העלולים לחזור ולקשור אותם לחיי־האם כמות־שהיו לפני המהפכה.

עצמאות וחופש מלא בד בבד עם אימהות לא יכלה עדיין המהפכה לתת לאשה, כי רבה היתה המצוקה החומרית. “החוק החופשי” והשימוש בו — היה, איפוא, למעשה המוצא היחיד בשביל האשה, שרצתה לשמור על העצמאות, החופש והשוויון שלה. זה היה אז המוצא היחיד גם בשביל המדינה, שלא יכלה עדיין לקחת על שכמה את האחריות בשביל הילד. אילו הטיפה אז העיתונות הסובייטית, בתנאים ההם, ל"רגש האימהות", כי אז היתה זאת צביעות, היאה רק לנושאי־כליה של הבורגנות, המטיפים ל"חיי־משפחה" ומסיחים דעתם מהאמהות האומללות, הנאלצות — מתוך עוני ומצוקה — להשליך באישון לילה את פריו של “רגש האימהות” שלהן בראש חוצות כגורי כלבים.

אולם כבר אז, בעצם הימים ההם, תיכננו קברניטי המדינה הסובייטית תוכנית והיתוו את הדרכים לשינויו של המצב. ואמנם, במידה שרבו האמצעים החומריים של החברה הפרוליטארית, כשהודות להתפתחותו של המשק נוצרה בשביל כל אשה האפשרות לחיות חיי עבודה פרודוקטיבית ועל־ידי־כך לבצר את עצמאותה הכלכלית — והרי זה היסוד האיתן לשחרורה ושוויונה האמיתי — ועם־זאת התחילו גם להתגשם כל אותם הסידורים, אשר בתקופה הראשונה היו בבחינת סיסמות בלבד: החוקים, המבטיחים לאשה חופש ארוך עם משכורת מלאה לפני הלידה ולאחריה, נוצרו בתי־תינוקות על־יד מפעלי התעשיה, מטבחים ציבוריים, מכבסות ציבוריות וכו' וכו', — גוברת והולכת האפשרות לספק את רגש האימהות, מבלי שהאשה תצטרך להשתעבד על־ידי הרגש הטבעי הזה ומבלי שתנותק מהחיים החברתיים, המדיניים והתרבותיים.

בקיצור: אם תנאי התקופה הראשונה ‘שלאחרי’ המהפכה, הכריחו הרבה נשים צעירות לשימוש מופרז ב"חוק החופשי", — הרי התפתחותו של המשק הפרוליטארי הביאה לידי “שלילת השלילה”. ואולם, זו אינה לא סתירה לקודם ולא חזרה אל היחסים והרגשות שמלפני המהפכה, אלא סינתיזה של רגש האמהות וחופש האשה גם יחד, ברם, על שלב גבוה יותר בהתפתחותה של החברה הפרוליטארית, שלב שהגיעה אליו בעקבות המהפכה ובזכותה.

המפלגה והבלתי־מפלגתיים. — ממ"ב לא נסתר דבר. בין השאר “יודע” הוא גם, כי “קודם” התייחסו הקומוניסטים לבלתי־מפלגתיים כאל “סמרטוטים”, ואילו “עכשיו” ניתן על־ידי סטאלין “היתר” גם לבלי להיכנס למפלגה ובכל־זאת להיות נאמנים למשטר. האמת היא, שמעולם לא התייחסו הקומוניסטים בזילזול להמונים הבלתי־מפלגתיים. במפלגה ראו את כותרת המעמד, אולם בעיניהם לא היה כל ניגוד בין המפלגה ובין המוני הפועלים, “כשם שאין לראות ניגוד בין הראש ובין הגוף בין ידו הימנית של האדם ובין גוויתו כולה” (כדברי זינובייב שנאמרו, עוד כלפני חמש־עשרה שנה). היחס אל ההמונים כאל “סמרטוטים”, כאל “עולם־גולם”, אופייני ל"בונצים"⁶ הסוציאל־דמוקראטיים, הבזים להמונים בלבם ולועגים למאווייהם. כל כוחה של המפלגה הבולשביסטית נתגלם בזה קשר האמיץ, שבינה בין המוני־הפועלים הבלתי־מפלגתיים. היא האמינה בהם, באינסטינקט המעמדי שלהם ובמסירותם למהפכה, והם נתנו לה את אמונם. היא ידעה לפעול אתם שכם אחד, להתחשב בהם — אמנם, מבלי להיגרר אחריהם ומבלי להסתגל לנחשלים שבהם, אלא להרים אותם ולרוממם, למשכם אחריה ולהפעילם. כלום אלה, ששפכו את דמם בשעת המהפכה ובמלחמת האזרחים והגנו במסירות־נפש על שלטון המועצות, — לא היו ברובם־המכריע פועלים ואיכרים בלתי־מפלגתיים? והוא הדין, בתחומה של החזית הכלכלית, בהקמתו של המשק ההרוס ובהקמתם של המפעלים הכבירים בתקופה החדשה. כל אותם כינוסים וועידות של הבלתי־מפלגתיים, שבהם נידונו כל השאלות המסובכות שניצבו לפני השלטון; כל אותן הוראות ודרישות מתמידות — להגדיל את מספר הנבחרים הבלתי־מפלגתיים למועצות ולוועידות המועצות — כלום מקורן של כל אלה בזילזול ב"סמרטוטים הבלתי־מפלגתיים"? יתר־על־כן: לנין הוא הוא שהדגיש לא אחת את הצורך לבצע אפילו את “טיהור המפלגה” תחת פיקוחם של הבלתי־מפלגתיים האלה ובהתחשב עם הוראותיהם וחוות־דעתם! עד כדי כך החשיבו את דעתם ואת הקשר והאמון ההדדי שבינם לבין המפלגה.

לאחר שמ"ב המציא את “הכיוון החדש”, המציין — כביכול, — את ביטול ערכה של המפלגה, הוא שואל באירוניה: "שמא נגיע לזמן של איזה ‘ארגון עממי’ בניגד ל’מפלגה מעמדית'?:… אכן, יגיעו, ודאי יגיעו, אם גם לא במהרה. הדבר יחול כתוצאה מאותה “ליקבידאציה של המהפכה”, שמשמעה — נצחונה הגמור, המוחלט, הסופי. והנה סעיף אחד מהחלטות הקונגרס השני של הקומינטרן: “הצורך במפלגה מדינית של הפרוליטריון יפוג רק עם ביטולם המלא של המעמדות. בדרך לנצחון הסופי הזה — ייתכן, שהמשקל הספציפי של שלושת הארגונים הפרוליטריים היסודיים של זמננו (המפלגה, המועצות והאגודות המקצועיות) ישתנה במרוצת־הזמן ובהדרגה יתגבש טפוס אחיד של ארגון פרוליטארי”.

דימוקרטיה. — ועידת־המועצות החליטה לשנות את תחוקתה של ברית־המועצות. ומ"ב מגיב: “לא בתיקונים כשהם לעצמם הענין הסימפטומטי, אלא — בכינוי, שניתן להם על־ידי השלטונות והעיתונות. הכינוי הזה הוא — דימוקרטיה, ולא חלילה דימורטיה מיוחדת במינה, “דימוקרטיה מועצתית”, אשר בה התפארו הקומוניסטים גם עד עתה, אלא דימוקרטיה פוליטית, פשוטה כמשמעתה, עליה הכריז מולוטוב כשהציע את השינויים האלה לוועידת המועצות”. אין אנו ידועים אם מ"ב שאב את דבריו אלו מהגרועים שבעיתוני המהגרים הרוסיים, מכל־מקום בסטינוגרמה של נאום מולוטוב, בעיתונות הסובייטית, קראנו בפירוש: “החוקה שלנו צריכה לשקף את המשימה של פיתוח הדמוקרטיות הסובייטיות עד־תום תפקידנו — לפתח ולטפח את… השתתפותם של העובדים בהנהלתה של המדינה, לשקף בחוקה שלנו במלואם את נצחונותיה של החברה הסוציאליסטית החדשה ולעשות חזקה זו כמסד להתפתחות הרב־צדדית של הדמוקרטיה הסובייטית”. מובן, שעם ביטול המעמדות ומלחמת־המעמדות וככל שנעלמים ועוברים מהעולם שרידיהם של המעמדות המנצלים — כן הולכת “הדמוקרטיה הסובייטית” הלוך והתרחב ומ"דמוקרטיה מיוחדת במינה" (שתפקידה לדכא את התנגדותם של המנצלים ולבער את הפיצול המעמדי) תהיה לדמוקרטיה “סתם”, “פשוטה כמשמעה”, המקיפה את כל האזרחים, באשר כולם יהוו חברה אחידה, חברת עובדים.

אבל מ"ב דיו ששמע את המילה דמוקרטיה וכולו חלחלת־תגובה: “כך הולך וקם במילונם של שליטי רוסיה מושג, אשר עוד לפני זמן־מה נלחמו בו”. והרי הבולשביקים נלחמו ב"דמוקרטיה" הבנויה על היסוד של ההון הפרטי וניצול העובדים על־ידי בעלי ההון; “דמוקרטיה”, אשר השיוויון שהיא מבטיחה להמונים אינו אלא אחיזת עינים, דמיון שווא, באשר משאירה היא בידי המעמד המנצל את היסוד העיקרי לאי־שוויון חברתי, את כל האפשרויות, החומריות והרוחניות, לשלוט על המוני העם, לדכא אותם בחומר וברוח ולנצלם לטובת רווחיהם של בעלי־ההון. הזהו המושג ה"הולך וקם במילונם של שליטי רוסיה"?

המעמד והעם. — מ"ב מביא פיסקה זו מאחד הנאומים של סטאלין: “לממשלתנו ולמפלגתנו אין ענינים אחרים ודאגות אחרות, מאשר עניני העם ודאגות העם”. ואף כאן מוצא מ"ב עילה להיטפל אליה — ה"עם" אינו ישר בעיניו והוא מזדעק במר־רוחו: “האם נאמין למשמע אזנינו? העם? מה למושג הזה בנאומו של תלמיד לנין? איך התגנב לתוכו? סטיה כזאת טרם נשמעה ברוסיה. הלא “העם” — מפלצת הוא. דבר שאיננו במציאות, דבר שהבורגנות ו”הסוציאל־בוגדים" המציאו אותו לשם טימטום פוליטי ומעמדי. ישנם מעמדות, מעמדות בלבד, בראש וראשונה: מעמד הפועלים. כבר “איכר” היה כעצם בגרון. אך אותו בלעו, אמנם, בתנאים חמורים מאד, אולם ללכת הלאה לא רצו בשום אופן, לא יכלו ממש; גם “עמלים” היה מושג בזוי, ו"העם", בתורת יחידה בעלת ענינים משותפים ודאגות משותפות, לא היה קיים כלל. ועתה הגענו: ישנו העם הזה ולו ענינים ולו דאגות" וכו' וכו'. כל הציטטה הארוכה הזאת יש בה כדי לשמש דוגמה מאלפת, ברורה וחותכת, לשיטה שמ"ב נוקט בה, לאמצעי הניתוח והדיון שבהם הוא משתמש.

ידוע (ומ"ב ודאי יודע זאת כמונו), כי עוד זמן רב לפני המהפכה תפסה מקום חשוב בין כל השאלות, שהיו שנויות במחלוקת, שאלת היחס לאיכר. הבולשביקים שללו את תורת הס"רים⁷ שראו באיכרים — בכללם, בתור חטיבה אחידה — חזות הכל, הנושא העיקרי של המהפכה. ובאותו תוקף נלחמו גם במנשביקים⁸, שזילזלו בערכם של האיכרים. הבולשביקים הדגישו, כי רובם המכריע של האיכרים (השכבות העניות) יכולים ועתידים להיות שותפים לפועל התעשייתי הן במלחמת השחרור והן בשלטון המהפכני, שיוקם לאחר־מכן. הצעד הראשון במהפכה היה פתרון השאלה האגררית לטובתם של האיכרים. ואילו המדינה החדשה גופה נקראה בשם “מדינת הפועלים והאיכרים” — שם, המסמל תוכן של ממש. מאז ומתמיד היתה אחת מדאגותיו העיקריות של השלטון — חיזוקה של הברית בין הפועלים והאיכרים והידוקה. ואף־על־פי־כן, כל זה אינו מפריע למ"ב להכריז, כי עצם המלה “איכר” היתה בשביל הבולשביקים “כעצם בגרון”… לא פחות ולא יותר!

ו“העם”? מ"ב פוסק: “סטיה כזאת טרם נשמעה ברוסיה”! חד וחלק. הסיסמה בדבר “הגדרה עצמית של העמים” — כלום לא לנין ותלמידיו נלחמו עליה?! וכשהציע מישהו (אם איננו טועים — היה זה בוכארין) אחרי המהפכה להחליף את הסיסמה הזאת בנוסח: “הגדרה עצמית של פועלי העמים” — התנגד לכך לנין והחידוש לא נתקבל. בקובעו את תפקידה של המפלגה, כתב לנין: “המארכסיזם מחנך את האבנגרד של הפרולטריון, שיהא מסוגל להוביל את כל העם לקראת הסוציאליזם” (ההדגשה במקור). “העם” נשזר ונרקם בתוך השם של ממשלת המועצות “סובנרקום”⁹. הוא חרות על המצבה הראשונה שהקים שלטון הפועלים לחללי המהפכה: “לנצח יהיה בקרב העם — אשר נפל למען העם”; הוא פועם בשיר האזכרה ללוחמי המהפכה הרוסית, הנעלה ביותר והנוגע עד לב:

   "קורבן נפלתם במלחמת הגורל,

   לשחרור העם"…

ובעצם ימי מלחמת־העולם כתב לנין: “האומנם זר לנו, לפרוליטארים וויליקורוסיים בעלי הכרה, רגש הגאווה הלאומית? מובן, שלא! אנו אוהבים את שפתנו, את מולדתנו, ואנו פועלים — ככל האפשר — כדי להרים את ההמונים העובדים (היינו תשע עשיריות מכל האוכלוסיה) למדרגה של חיים דמוקראטיים וסוציאליסטיים בעלי הכרה. אנו כואבים יותר מהכל בשעה שאנו רואים ומרגישים, כיצד כל התליינים של הצאר, הקאפיטאליסטים ובעלי־האחוזות מתעללים במולדתנו היקרה ושמים אותה לשימצה וקלון, אנו גאים בזה, שלחץ ודיכוי של משעבדים נתקלים בהתנגדות מצדנו, מתוך שורות הוויליקורוסים. — אנו גאים בכך, במעמד הפועלים הוויליקורוסי, שהקים בשנת 1905 מפלגת פועלים המונית מהפכנית, ושהנה גם האיכר הוויליקורוסי מוחדר והולך בהכרה דמוקרטית והוא מתנער למלחמה נגד בעלי האחוזות וכלי הקודש. — אנו מלאים גאווה־לאומית, שהנה גם האומה הוויליקורוסית הקימה מעמד מהפכני, גם היא הוכיחה שיש בכוחה להראות לאנושיות לא רק פרעות, תליות, בתי־כלא, שיפלות והשתעבדות נרצעת לצאר, לכלי־הקודש, בעלי־האחוזות והקפיטאליסטים, אלא גם — מלחמה למופת למען השחרור הלאומי והסוציאליזם”.

עד כאן דבריו של לנין אלה. ולעומתם — זה הפאתוס של מ"ב: “האם נאמין למשמע אוזנינו? “העם”? מה למושג הזה בנאומו של תלמיד לנין”…

ודאי, דבריו של לנין על העם ועל גאווה לאומית ודברי כל הסוציאליסטים המהפכניים על העם ועל עניניו — רחוקים כרחוק מזרח ממערב מדבריהם של הסוציאל־שוביניסטים, המספסרים במושג “העם” ומשתמשים בו כמסווה על־מנת לזנות אחר הבורגנות, המנצלת ומדכאה את רוב מנינו ורוב בנינו של העם. והלא אין זו עלילה, אלא אמת מרה: בשם “העם”, כביכול, הובילו הסוציאל־שוביניסטים את המוני העובדים כצאן לטבח במלחמה האימפריאליסטית. אכן, כאשר בשם “האינטרסים המשותפים של העם” מוכנים לעשות יד־אחת עם המנצלים “בני־עמנו”, להקים חזית משותפת נגד הפועל “הזר”; כאשר כורים תהום בין פועלי העמים השונים ומחלישים על ידי כך את מלחמתו של מעמד־הפועלים לסוציאליזם — או־אז חייבים לקדש מלחמה, מלחמה עד־חורמה, במפלצת הזאת, המתכסה באיצטלת הרמייה של “אינטרסים־משותפים של העם”…

על “הרובוטים” ועל “כבוד האדם”. — נזדמן לי לקרוא בעת ובעונה אחת עם מאמריו של מ"ב רשמי־מסע של סופרת יהודית־פולנית, שביקרה בזמן האחרון בסס"ר (ואנדה קראגן: “עשן על פני אסיה”), שנדפסו תחילה בעתון ציוני “כווילה”. הסופרת דנן אינה חשודה “חלילה” על קומוניזם, אדרבה, היא מפקפקת מעיקרא באפשרות תקומתו של משטר סוציאליסטי, והיא מעלה בספרה את כל הצללים שבחיי־ססס"ר. אבל מעל לספקות ומבעד לפקפוקים — מזדקרת ועולה עובדה אחת, שהיא קובעת אותה בוודאות מוחלטת: ססס"ר הוא המקום היחיד בעולם, בו מרגיש את עצמו האדם העובד כבעל־הבית במשק ובמדינה. וכך אומרים העובדים: אנו בונים בשביל עצמנו, בשביל כלל העובדים ולא בשביל כנופיות מנצלים. הכרה זו היא, כעדות הסופרת, המניע הכביר של כל העבודה המפליאה; זהו סוד ההתלהבות, שהקימה את הדנייפרוסטרואים¹⁰ והמאגניטוגורסקים¹¹ וכו' וכו'. עם התפתחותו של המשק — אנו אוכלים את פירותינו, וכאשר יוטב המצב עוד יותר — ייטב לנו ולדור הבא אחריו". ועוד עובדה אחת מציינת הסופרת: צמאון הדעת הכביר שנתקלה בו אצל כל העובדים, בזקניהם ובנעוריהם, והאפשרויות הניתנות לרוות מצמאון זה — האפשרות שישנה לכל עובד ללמוד ולעלות מעלה־מעלה בשלבי ההשכלה והמדע, כל אחד לפי כשרונותיו. אנשי ההמון הללו, פתוחה לפניהם הדרך להשכלה, לאוצרות התרבות, בפני העובדים בעלי־הכשרון — פתוחות כל הדרכים ללא הגבלה.

ואילו מ"ב שופך דמעות כתנים על “משק פרעה” ועל “הרובוטים”… למי נאמין?

אמנם בוזבזו הרבה כוחות־אדם ב"מלחמה על הטכניקה", כשם שהקריבו חיי־אדם במלחמת האזרחים. ואם עכשיו מתחילים לטפל יותר בבן־האדם, אם גוברת המגמה לדאוג לו, לשמור עליו ולחסוך את כוחותיו, — הרי זה בא לא לרגל “משבר האדם”, אלא הודות להתבצרותה המשקית של החברה העובדת. במשטר הקפיטאליסטי מגדילה ההתקדמות הטכנית בראש וראשונה את עושרם של בעלי־ההון. המוני העובדים נשארים תמיד עבדי־המכונות. לא כן במשטר הפרוליטארי. כל עוד לא רכש הכלל את האמצעים הדרושים, מוכרח היחיד להביא קרבנות רבים; ואולם, עם שיכלולה של הטכניקה ועם התבצרותו של המשק — מתחיל הכלל לדאוג ליחיד.

לפני זמן־מה קראתי על כינוס מיוחד במינו שהתכנס בססס"ר: כינוס של מי שהיו… זונות. הבריות הללו, העלובות ביותר, פרי החברה הקפיטאליסטית, הנחשבות לחלאת המין האנושי — גם אותן הרימה החברה הפרוליטארית ונתנה להן את האפשרות לשוב ולחיות חיי יצירה וליהנות מחיי תרבות, החזירה להן את כבוד האדם, ויש מהן המשתתפות השתתפות פעילה בחיים החברתיים. ואילו, ניציגי השלטונות הופיעו בכינוסן — לא בתורת “פקידי הצניעות”¹² הידועים שבמשטר הקפיטאליסטי, אלא — כחברים; דנו אתן יחד, כיצד להחזיר לחיים אנושיים את השרידות האומללות, שטרם מצאו את הדרך לחברה העובדת. באמונה! הרי בדבר זה בלבד יש, אולי, כדי להצדיק את הדם שנשפך במהפכה! וכאן יושב לו עיתונאי איסתניס, וגם “סוציאליסט”, ומקונן מרות על “השפלת האדם” במדינת הפועלים!

מ"ב משנס את מתניו להרוס את “המיתוס של הבנין הסוציאליסטי”. אם זה שהולך וקם בססס"ר הוא בנין סוציאליסטי — אומר הוא — “הרי שהסוציאליסט הראשון בעולם היה פרעה על הפירמידות שלו, ואבותינו לא עבדים במצרים היו אלא בוני הסוציאליזם, ובתקופתנו אנו היה השלטון הצבאי בשעת המלחמה, בגרמניה ביחוד, מייסד המשק הסוציאליסטי, כי הן שיעבד השלטון הזה כמעט את כל הכלכלה לצרכי המדינה”… נניח לפירמידות הדומות בעיניו של מ"ב לדניפרוסטרוי ולמאגניטוגורסק, — בו בזמן, שכל “קואופרטיב” הסתדרותי בא"י, המנצל פועלים שכירים, הוא — כידוע — אבן־פינה לבנין “הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי”. נפנה לדוגמה האקטואלית יותר — לגרמניה בימי המלחמה.

האם גם שם בוצעה האכספרופריאציה¹³ של בעלי הרכוש? האם גם שם הופקעו הקרקעות מידי בעלי־האחוזות ובתי־החרושת מידי בעליהם הקפיטאליסטים וחדלו לשמש להם מקור לרווחים? לא ולא. אבל, לכל זה אין כל חשיבות בעיניו של מ"ב “הסוציאליסט”, שלדידו — שאלת הרכוש הפרטי, בעיית הבעלות־הפרטית על אמצעי הייצור אינה השאלה העיקרית, המכרעת והקובעת את תוכנה ואת כל מהותה של החברה! עוד לפני ארבעים וחמש שנה הורה קאוטסקי (בפרוגרמת ארפורט¹⁴): “כשהמדינה הנוכחית (הקפיטאליסטית) תופשת בידיה מפעלי חרושת ותפקידים משקיים מסויימים, היא אינה עושה זאת, כדי להקטין את הניצול הקפיטאליסטי, אלא כדי להגן עליו וכדי לבצר את שיטת הייצור הקפיטאליסטית. שאיפתה של המדינה הקפיטאליסטית לרכז בידיה תפקידים ומפעלים משקיים — לא יצאה מעולם מתחום הדרוש בשביל האינטרסים של המעמדות השליטים”. האם כוחם של דברים אלה יפה גם לגבי משק־המדינה בברית־המועצות? לגבי מ"ב — הכל היינו־הך. הוא יודע רק זאת, כי גם בגרמניה בימי המלחמה “שיעבד השלטון את הכלכלה לצרכי המדינה”… איזה שלטון, איזו מדינה ואיזה צרכים? “פרטים” אלה — אינם חשובים בעיניו של “הסוציאליסט” מ"ב.

מה היו בגרמניה ה"צרכים", אשר בעטיים שיעבד השלטון את הכלכלה? האם היו אלה צרכי כלל האוכלוסיה? האם התכוון השלטון להאכיל את הרעבים ולהלביש את הערומים? הלא “הצרכים” ההם לא היו אלא — צרכיה של המלחמה האימפריאליסטית! לשם מה ולשם מי התנהלה המלחמה? לשם האינטרסים של הקפיטאליסטים, שהם אשר שלטו במדינה שלטון מלא! האם קופחו הקאפיטאליסטים על ידי כך ש"השלטון שיעבד את הכלכלה"? להיפך — הם התעשרו עוד יותר, הם צברו מיליונים מזוועות המלחמה!

ובברית־המועצות? הקרקע ובתי־החרושת אינם רכוש פרטי של קפיטאליסטים ואינם משמשים מקור להתעשרותם של בעלי־הון. צרכי המדינה, אשר להם משועבדת הכלכלה, הם צרכיהם של מדינת־הפועלים, צרכיהם של העובדים. ארמנות המנצלים היו לבתי־מחסה בשביל ילדי העובדים ולבתי־מרגוע והבראה בשביל העמלים. כל האוצרות הרוחניים, ההשכלה, המדע והאמנות, — חדלו מהיות פריבילגיה של יחידי־סגולה והיו לנחלת המוני העם העובד. אבל מ"ב מעז ללא נקיפת מצפון ומוסר־כלימה — לספר באזני פועלים, כי אין הבדל בין גרמניה היונקרית מימי המלחמה ובין ברית־המועצות!

בימינו אלה, כשברור לכול, שאויביו של השלטון הסובייטי מתכוננים להסתער עליו — דווקא משום שהוא שלטון־פועלים — ולמגרו; ועל ידי מיגורו מתכוונים הם להכרית מפועלי העולם את תקוותם לשחרורם ולהגשמת החזון הסוציאליסטי — מה פירושה של הסתה זו?! פירושה למעשה: “הכשרת הלבבות” של הפועלים בכיוון הדרוש בשביל הריאקציה, יציקת מים על טחנתם של אויבי הפועלים.

“דרך הפועל”, יולי 1935.