בבתא היא הדמות היחידה שהארכאולוגיה הארץ ישראלית הצליחה “להקים לתחייה”. היא גם האשה היחידה בתולדות ארץ ישראל שלפני המאה התשע־עשרה שאנו יכולים לספר ראשי פרקים מתולדותיה. אשה מעניינת, שחיה בתקופה מעניינת, שזכינו לקרוא את ארכיונה הפרטי.¹

את הארכיון גילה פרופסור יגאל ידין בשנת 1961 במערת האגרות שבנחל חבר, כ־5.5 ק"מ ממערב לים המלח ומרחק דומה מעין גדי השוכנת מצפון־מערב לה.²

הארכיון כולל 35 תעודות כלכליות ומשפטיות הנותנות בידינו אפשרות לשחזר במידה רבה את הביוגרפיה של בבתא, את חייה ואת חיי סביבתה. את אורחות חייה ננסה לשחזר בעזרת נתונים מן הספרות התלמודית, ממקורות ספרותיים יווניים ולטיניים ומהקבלות אתנוגרפיות. לעזר רב תהיינה לנו מאות התעודות בנות זמנו של הארכיון של בבתא: הן אלו שנחשפו במקומות אחרים במערת האגרות, הן אלו שנתגלו בוואדי מורבעאת ובמקומות אחרים במדבר יהודה.³

היא נולדה בשנת 104 לסה"נ בקירוב בכפר מחוזא, השוכן סמוך לחוף הדרומי של ים המלח.⁴ הוריה, שמעון ומרים, היו בני עין גדי שהתיישבו במחוזא אי־אז בסוף המאה הראשונה לסה"נ. מקומו המדויק של יישוב זה אינו ידוע לנו, אבל יודעים אנו כי הוא נמצא סמוך לצוער, על שפת הים (המלה מחוזא משמעותה גם עיר וגם נמל, אבל כאן מדובר בכפר השוכן ממש על החוף), וכי הוא חלק מנווה מדבר משגשג (היום ע’ור א־צאפי) שנהנה משפע מימיו של נחל זרד.⁵ חלק נכבד, אולי אף עיקרי, של כלכלתה של מחוזא נשען על מטעי התמרים. משפחתה של בבתא וגם שני בעליה התפרנסו מגידול תמרים.

השם הנדיר בבתא משמעותו כנראה בבת־העין. שם דומה נמצא בבית־הקברות ההלניסטי של מרֵשה ששימש אוכלוסייה אדומית, ואפשר שהוריה בחרו בו בהשפעת שכניהם הנבטים.⁶ על ילדותה ונעוריה איננו יודעים דבר. כאמור, בת יחידה היתה, שהרי היא לבדה ירשה את רכוש הוריה. בשנת 120 נישאה לישוע בן ישוע, אף הוא איש מחוזא, אבל זמן לא רב אחרי הנישואים, לא יאוחר משנת 124, נפטר האיש והשאיר אחריו אלמנה ויתום, גם הוא שמו ישוע, כשם אביו וסבו… טרם מותו הוריש האב לבנו סך של 400 דינרים. קרוב לשער כי ידע שמותו קרב. מועצת העיר פטרה מינתה שני אפוטרופסים ליתום, אחד נבטי ואחד יהודי, והירושה נמסרה לאפוטרופסותם על מנת שאת פירות הקרן ימסרו לבבתא לשם כלכלת הילד. לא עברו אלא ארבעה חודשים והאם הגישה תלונה לנציב הפרובינקיה שבה תבעה את האפוטרופסים: הסכום ששילמו נמוך מדי, רק 2 דינרים לחודש, משמעו 6% בשנה.⁷ מתעודות אחרות אפשר ללמוד שהריבית השנתית המקובלת היתה קרובה יותר ל־12%.⁸ היא מציעה לשלש את סכום הקיצבה אם תימסר הקרן לידיה. שוב היא חוזרת על הצעתה בשנת 125,⁹ אבל מסיבה שאינה מחוּורת נדחתה בקשתה, ועוד שמונה שנים אחר־כך תהיה הירושה בידי אפוטרופסים, אחד מהם הוא שמעון הגיבן, בנו של האפוטרופוס היהודי הקודם.¹⁰

בשנת 125 או מעט אחר־כך נישאה בבתא ליהודה כתושיון, איש עין גדי, שהתגורר גם הוא במחוזא.¹¹ הוא לא יאריך ימים, תוך חמש שנים יהיה שוכן עפר. מותר לשער שבעת נישואיו היה כבר לא בריא, ועל כך נוכל ללמוד לא רק מקוצר ימיו אלא גם, כפי שעוד נראה, מן החיפזון שנקט בעת שנתן מתנה לבתו. לגבי שניהם היה זה זיווּג שני – בבתא היתה אלמנה צעירה אבל יהודה היה כנראה נשוי עדיין לאשתו מרים, שהמשיכה להתגורר בעין גדי. בשנת 127, שנה שבה התקיים מפקד לצורכי מס, חויבה בבתא להתייצב ברבת־מואב לפני ה־praefectus equitum (מפקד בחיל הפרשים, שמילא גם תפקיד מינהלי) כדי להצהיר על רכושה.¹² יהודה נלווה אליה כאפוטרופוס. ליד חתימתו הוא מצוין בתואר “אדון בבתא”. היו לה ארבעה מטעי תמרים שאותם, ככל הנראה, ירשה מהוריה.

בבתא, מסתבר, גם בהיותה נשואה שמרה בידיה את זכות הבעלות על מטעיה. משנת 128 יש בידינו קבלה של יהודה בה הוא מאשר שקיבל מבבתא 300 דינר כפיקדון שישולם בכל עת שיידרש. הנוסח הוא אמנם של הלוואה, אך מאחר שאין בתעודה לא תאריך פירעון ולא שיעור הריבית, מותר לשער שמדובר בנדוניה שמכניסה בבתא לבעלה.¹³

באותה שנה התחתנה שלומציון, בתו של יהודה ממרים אשתו, עם יהודה קימבר (יהודי בעל שם רומי). שטר־הנישואים כתוב בנוסח השטרות היווניים ובו יהודה מתחייב לנהוג באשתו לפי “הדין ההלני”.¹⁴ הנוסח של שטר זה שונה מכל הכתובות היהודיות הידועות לנו – הן אלו הכתובות ארמית הן אלו הכתובות יוונית. דרך משל, בשטר־הנישואים של שלומציון האב נותן את בתו לאשה ואילו בכתובה היהודית החתן הוא שלוקח את הכלה.

בשטר הזה מפורטת גם הנדוניה של הכלה שלומציון: תכשיטי כסף וזהב ובגדים ששוויים 200 דינרים.

אחד־עשר יום אחרי שנכתב שטר זה נתן יהודה שטר מתנה לבתו: נכסי דלא ניידי בעין גדי.¹⁵ האם ידע שסופו קרוב? אכן, שנתיים אחר־כך, ואולי פחות, יהיה יהודה בין המתים.

שבעה פפירוסים בארכיון מלמדים על מחלוקות באשר לירושה של יהודה.¹⁶ וזה דבר המחלוקות: ליהודה היה אח בשם ישוע ושניהם מתו לפני שנת 130 לסה"נ. הם היו יורשיו של אביהם אלעזר, אלא שלא השכילו לחלק את הרכוש טרם מותם והדבר גרם סיכסוכים בין יורשיהם – בין אפוטרופסי היתומים בניו של ישוע לבין בבתא ושלומציון. הטענות היו נגד בבתא, שהשתלטה על שלושה מטעים שהגיעו לה לפי דעתה, ונגד שלומציון, שקיבלה מתנות מאביה. האפוטרופסים טוענים שנשים אלו לקחו רכוש לא להן, אבל תוך זמן קצר הם מבטלים את תביעתם נגד שלומציון ואפילו מתחייבים להגן עליה מפני כל תביעה. התחייבות זו, מותר לשער, לא ניתנה בהתנדבות. אין זאת אלא שבית־דין אילץ את האפוטרופסים לנקוט צעד זה.

כעבור שנה הסתיימו הדיונים עם בבתא; כיצד אין אנו יודעים, אבל שלושת המטעים נשארו ברשותה.

במחלוקות אלו היה לבבתא האלמנה אפוטרופוס חדש, מראס בן עבדאלגוס, נבטי לפי שמו, שהרי אין אשה יכולה להופיע בפני בית־דין בגפה.

האם הוא עורך דין? התיתכן קירבה אחרת?

המחלוקת האחרונה הידועה לנו היא עם צרתה מרים.¹⁷ מרים דרשה מבבתא שתתייצב אצל הנציב ותסביר מדוע השתלטה בבתא על כל תכולת הבית “של בעלי ובעלך המנוח”. מרים השיבה: “הרי כבר הזהרתי אותך שלא תתקרבי אל הבית של יהודה”. גם כאן אין אנו יודעים כיצד נפתרה התלונה, אבל בעת צרה הצטרפה בבתא אל צרתה בעין גדי וכנראה גם למערה שתיקרא לימים מערת האגרות.

אי־אז במהלך מרד בר־כוכבא נטשה בבתא את מחוזא והצטרפה לקהילה היהודית בעין גדי. נראה שיוחנן בן בעין, אחד משני מפקדי הכפר, היה אחיה של מרים. לא רק היא עזבה את הטריטוריה הנבּטית בפרובינקיה ערבּיה, יש לנו עדויות גם על יהודים אחרים שעקרו לתחום שלטונו של בר־כוכבא. כך, למשל, סלומה קומאיסה, אף היא ממחוזא.¹⁸

אין אנו יודעים מה גרם להם לנטוש את בתיהם: האם איבתם של השכנים הנבטים? האם עוינותו של השלטון הרומי?

מכל מקום, אל מערת האגרות נסו בבתא וחבריה בשלב מאוחר של המרד. בשנה השלישית למרד עדיין התנהלו החיים בטריטוריה שבידי המורדים כסדרם. התעודה המאוחרת ביותר שנמצאה במערות מדבר יהודה היא מיום כ' בסיוון של השנה השלישית למרד.¹⁹ מותר לשער כי הרומאים התפנו לטפל במערות רק אחרי שסיימו את עיקר משימתם – שבירת כוחו של בר־כוכבא, ככל הנראה בשנת 136 לסה"נ.²⁰ נראה שהפליטים שהו במערה זמן ממושך. אפשר אולי ללמוד על כך מן השלדים. בהרבה מהם ניכר מימצא פתולוגי, cribra orbitalia, דבר שסיבתו מחסור בברזל, אנֵמיה הגורמת נזק לעצם. המחסור בברזל מלמד על תזונה לקויה של אנשים שנמנע מהם מזון ראוי.²¹

בפליטים שהסתתרו במערה טיפלו הרומים בלא חיפזון. קודם־כל בנו מחנה מעל המערה ועוד מחנה מעל המערה הסמוכה, “מערת האימה”. על המערות הוטל מצור והן נכבשו לאחר שהנצורים נחלשו מרעב, צמא ומחלות, ואולי אחרי שמתו. ראיה לכך היא העובדה שלא נמצאו בשלדים סימני אלימות.

עשרים שלדים נמצאו במערה: חמישה גברים, תשע נשים וששה ילדים. האם מותר ללמוד מכך שחלק מן המסתתרים נמלטו בחסות החשכה?²²

השלדים והגולגלות נמצאו בתוך סלים – משמע קבורה מסודרת, שנעשתה כנראה בידי יהודים שבאו לכאן אחרי שוך המרד ורצו לגמול חסד של אמת עם אחיהם.²³ דיכוי מרידות, בלטינית pacificare או השלטת שלום, משמעותו לגבי הצבא הרומאי היתה השמדת כל האוכלוסייה בשטחיו של המרד, אנשים, נשים וטף.²⁴

חבל שאין בידינו לאייר את המאמר בדיוקן של בבתא. מתקופה זו אין לנו דיוקנאות אישיים של יהודים אלא רק של שליטים מבית הורדוס.²⁵

מכל־מקום, אפשר לעמוד על פרט אחד בצורתה. מן הסנדל שמתגלה בסמוך לתעודותיה של בבתא נראה שהיתה צולעת.²⁶ אולי יש בכך משום הסבר לנישואיה ליהודה, שלא די שהיה נשוי לאשה אחרת אלא קרוב לוודאי שהיה מבוגר ממנה ואפשר שגם חולה.

מן הארכיון עולה דמות של אשה תקיפה, אולי אפילו קשה. מדוע סירבה מועצת העיר פטרה להפקיד בידיה את הירושה? האם מפני שלא היתה נאמנה עליהם? הרי מדובר באם האמורה לדאוג לרווחת בנה!

היא היתה מעורבת בשלוש מחלוקות משפטיות לפחות, ולא נרתעה מפנייה לערכאות על כל המאמץ וההוצאות הנדרשות.

 

הרקע: גיאוגרפיה, כלכלה וחברה    🔗

מחוזא, או בשמה המלא מחוז עגלתין, שכנה בדרום ים המלח בקירבת צוער, בנווה המדבר הקרוי כיום ע’ור א־צאפי.

תקופות ארוכות בהיסטוריה היתה צוער יישוב משגשג בזכות שפע מימיו של נחל זרד ומעיינות רבים המפכים בנווה מדברי זה. נחל זרד (בערבי ואדי אל־חסא) יורד מהרי אדום, מושך 23 מיליון ממ"ק בשנה ומאפשר לקיים במדבר חקלאות מצליחה. כיום הנווה מכוסה שכבות סחף עבות (אחת הסיבות לפריונו) ולכן קשה להגיע אל שרידיה של צוער הקבורים עמוק מאד, כנראה באתר הקרוי ח’רבת שיח' עיסא.²⁷

מחוזא שכנה על חוף הים ממש שהרי השם פירושו נמל וגם עיר, אבל מחוזא מכונה בפירוש כפר (ביוונית kome) ושני מטעי תמרים של בבתא נמצאים על “גיף ימא”, כלומר על חוף הים. קשרים בין מחוזא ועין גדי (ובוודאי גם עם קהילות אחרות מסביב לים, כפי שיעיד הזיווּג של שלום קומאיסה עם בעלה הראשון שבא מדרום־מזרחה של בקעת הירדן) היו הדוקים למדי. כך ליהודה כתושיון שהתגורר במחוזא היו אשה ובית בעין גדי. ואכן, אי־אז בזמן המרד הצטרפו יהודים ממחוזא, ואיננו יודעים אם כולם או חלקם, אל אחיהם בעין גדי. גם אלמא בן יהודה ותחנה בן שמעון, שניהם מן הלוחית שבמחוז עגלתין הגרים בעין גדי ונזכרים בתעודת חכירה מנובמבר 134, היו ככל הנראה פליטים מן הכפר של בבתא.²⁸

תחנות בחייה של בבתא

הקשרים היו קלים בזכות התחבורה הימית. באותה עת הפליגו ספינות בים המלח, כפי שמעיד מכתב של בר כוכבא המזכיר “שפינה שאצלכן”.²⁹ מעגנים נמצאו ברג’ם אלבחר (מעגנית המלח), בח' מזין (קצר אליהוד), ובעין זארה, ועוגני־אבן המרמזים על מעגן נתגלו בעין גדי.³⁰ תחבורה ימית, שהיא נוחה וזולה לאין ערוך מחילופה היבשתי, שימשה כמובן גם להסעת בני־אדם וגם לסחורות כגון תמרים מצוער, מלח מהר סדום ותבואה ממואב.

בבתא הזדקקה גם לתחבורה יבשתית, וזו לא היתה קלה כל עיקר. כך בהתייצבותה ברבת־מואב וכך בהתייצבותה בפטרה. התחבורה התנהלה מן הסתם על גב גמלים, הבהמה “הלאומית” בטריטוריה הנבטית. לשני המקומות היתה זו דרך ארוכה ומייגעת. מצוער לרבת־מואב, דרך מעלה צוער, המרחק הוא 45 ק"מ, אבל המעלה עצמו מחייב טיפוס של 1400 מ' אל קו הגובה 1000 מעל פני הים ועוד 200 מ' עד לרמת כרך, ומשם ירידה מתונה לרבת־מואב הנמצאת בגובה 950 מ'. מרחק זה הוא בטווח ההליכה היומי של גמל, אבל טיפוס של 1600 מ' חייב מסע של יומיים.³¹ הדרך לפטרה ארוכה יותר: מצוער דרך הערבה עד לנקב־נמלה ומשם לפטרה, מהלך של כ־90 ק"מ. מצוער עד תחתית נקב־נמלה יש עלייה מתונה, מ־400 מ' מתחת לפני הים ל־100 מ' מעל פני הים, כלומר כ־500 מ'. ראש־הנקב נמצא בגובה 1150 מ', כלומר עוד 1050 מ', ובסך־הכל 1550 מ' של עלייה. משם הדרך יורדת לפטרה הנמצאת בגובה של 900 מ'. גם דרך זו דורשת מסע של יומיים.³²

 

יהדותה של בבתא    🔗

בשום מקום לא נאמר שבבתא היא יהודייה, אבל אשה שאביה קרוי שמעון, אמה מרים, בעליה ישוע ויהודה, בנה מכוּנה “ישוע היהודי” אינה יכולה שלא להיות יהודייה. והרי גם כתובּתה יהודית, הכתובה כראוי בארמית. מנוסתה למערה אף היא עדות ברורה לכך.³³

עם זאת, אין בכל תעודותיה סימן ליהדותה להוציא הכתובּה והזכּרה עקיפה של השבּת בשטר־ירושה PY7. דבר זה אינו צריך להתמיה שהרי התעודות נועדו לשמש ב"ערכאות של גויים". אפילו הביטוי “הטיכה של הקיסר” (המזל, או הגניוס שלו) הוא נוסחה שגורה.

יש בידינו 7 שטרי־נישואים ממדבר יהודה: 3 מנחל חבר (1 ארמית, 2 יוונית) ו־4 מוואדי מרבעאת (2 ארמית, 2 יוונית), וכן שטר נישואים מבוטל הכתוב יוונית.³⁴

גם קיומם של שטרי־נישואים הכתובים יוונית אינו צריך להוליך אותנו למסקנות מרחיקות לכת. רק בשני שטרות, זה של שלומציון וכתובּתה של שלום קומאיסה בזיווּג השני, הכילו, בתוך השאר, את הנוסחה “לפי החוק ההלני”.³⁵ כל השאר נעדרים סימנים לא יהודיים. אלה כאלה דואגים לרווחתה של האשה.

קרוב לשער כי השימוש בשטרי־הנישואים בלשון היוונית נועד לעשותם נוחים לשימוש בעת הצורך ב"ערכאות של גויים", מן הטעם הפשוט שלשלטונות יש כוח כפייה. מכל־מקום, תעודות הנישואים מלמדות שאז עדיין לא היה נוסח יהודי קבוע ומחייב. הנוסח הרבני שאנו מכירים מן המשנה עוד לא נעשה סטנדרטי.

בכל התעודות שנמצאו במדבר יהודה, גם באגרותיו של בר־כוכבא שאין לחשוד בו במיעוט פטריוטיות או באי־קיום מצוות (הוא דאג לאספקת ארבעה המינים בסוכות), אין זכר לחכמים, רבנים, או בתי־דין יהודים.

 

מעמד האשה – ירושה, חוזי נישואים ועוד    🔗

על כך שהאשה, היהודייה או הנוכרייה, לא הגיעו לכלל אמנציפציה בתקופה הרומית אין צורך להרחיב את הדיבור. די בציון העובדה כי אין אשה כבבתא יכולה להופיע בפני בית־דין אלא באמצעות מתווך, המכונה באחת התעודות “אדון בבתא”, וביוונית אפוטרופוס.³⁶

אחד הבחנים המצביעים על נחיתותה של האשה בדין היהודי הוא הפלייתה לגבי ירושה.³⁷ אין אשה יורשת את בעלה ואת הוריה ואין אשה יורשת את אביה אלא אם כן אין לה אחים. אשה גרושה אלמנה זכאית ליהנות מן הכתובה, באותו סכום שנפסק בחוזה הנישואים.

בדין הרומאי בת יורשת כמו בן. בימי בית שני יש מחלוקת בשאלה זו בין הצדוקים (הקרויים גם ביתוסים) לבין הפרושים (אבותיהם הרוחניים של חז"ל). הצדוקים החזיקו בעמדה דומה לזו של הדין הרומאי ואילו הפרושים שללו את זכותה של הבת. כל־כך החמירו חז"ל עד שקבעו “האומר ‘בתי תירשני’ במקום שיש בן – לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה” (משנה, בבא בתרא ח, ט). אף על פי כן הם מגלים רגישות – במקום שאין התקנה סותרת דברי תורה – וקובעים: “מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרבים, הבנים יירשו והבנות יזונו; הנכסין מעטין, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים” (שם, ט, א).

בששה מתוך שבעה שטרי־הנישואים ממדבר יהודה נאמר במפורש שהבנים הם שיירשו את רכוש אמם, אם זה רכוש שהביאה אתה לנישואים ואם זו כתובּתה.

הפפירוסים של בבתא ושאר תעודות מדבר־יהודה מגלות לנו נשים עצמאיות במידה רבה: בעלות רכוש, מנהלות את הרכוש, תובעות ונתבעות.

את הרפורמה בחוזי הנישואים מייחסים כל המקורות לשמעון בן שטח, שחי במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני סה"נ. משהתגבש הנוסח היה זה חוזה כלכלי מובהק שתפקידו להגן על האשה: הכבדה על המבקש לגרשה וסעד בעת גירושים או אלמנות.³⁸ רכיביו הכספיים הם הנדוניה שנותן האב, והמוהר (שאמנם לא נקרא כך במפורש) שנותן החתן. הנדוניה עיקרה מלבושים ותכשיטים וגם סכום כסף (המשנה קוצבת 200 זוז [דינר] לבתולה ו־100 לגרושה או אלמנה. כתובות א, ב). החתן נותן סכום נגדי, שהוא כאמור מוהר פיקטיבי – סכום שאינו אלא התחייבות למקרה שצריך יהיה לפדות את הכתובה.

פוליגמיה היתה קיימת עדיין בחברה היהודית בארץ־ישראל. לריבוי נשים לא יוחס בדרך־כלל ערך חברתי או מוסרי פסול וההגבלה העיקרית לגביו היתה כלכלית: כמה נשים וילדים יכול אדם לפרנס. המשנה אינה רואה פסול באדם הנושא ארבע או חמש נשים (כתובות י, ה; כריתות ג, ז) ולמלך מתירים שמונה־עשרה (סנהדרין ב, ד).³⁹

בבתא נישאה בזיווּג שני ליהודה כתושיון שהיה, כפי שכבר צוין לעיל, נשוי עדיין לאשתו מרים שהמשיכה להתגורר בעין גדי, מקום מושבם המקורי. כאמור, יהודה היה מבוגר מבבתא, ואולי גם לא בריא, והוא נפטר שנים אחדות אחרי שנישא לבבתא. הוא היה זקוק, מותר לשער, לאשה שתטפל בו. לבבתא, אלמנה וכנראה גם נכה, לא היו כנראה דורשים רבים בשוק הנישואים.

הפוליגמיה נאסרה בקיסרות הביזנטית בשנת 393 לסה"נ בפקודת הקיסר תאודוסיוס הראשון.

 

חייה של בבתא ושיגרת יומה    🔗

בבתא, כאמור, היתה אשה אמידה שבזיווּג השני (ואולי גם בראשון) נשואה היתה לאיש אמיד. על אף היותה בעלת רכוש, ידועים לנו שבעה מטעי התמרים ובוודאי היו לה גם נכסים אחרים שעליהם לא היתה חייבת להצהיר, וכן סכומי כסף ניכרים (ראה כתובּתה). על אמידותן של בבתא וחבריה למערת האגרות אפשר ללמוד מן המימצא המרהיב שנתגלה חבוי בנקרות (וזה רק חלק ממה שנותר במערה. הרבה, בלי ספק, בזזו הרומאים).

אף על פי כן לא ישבה בבתא בחיבוק ידיים. “ר' אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופהּ (היינו, הבעל מחייב אותה) לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובתה” (משנה, כתובות ה, ה). “אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומניקה את בנה ומצעת את המטה ועושה בצמר” (שם, שם).

לבבתא היו שפחות וּודאי פטורה היתה ממלאכת הטחינה המתישה, שרוב נשי ארץ־ישראל עד לעת החדשה היו חייבות בה – עבודה שנעשתה לפני עלות השחר כדי לספק לחם טרי ליוצאים לעבודה. קמח טחון, שלא כתבואה, נשחת עם הזמן, ומכאן חובת הטחינה היומית, כחצי שעת טחינה לשם הספקת צורכו של כל אחד מבני הבית.⁴⁰ קרוב לוודאי שבנווה־המדבר של צוער כבר השתמשו בימיה של בבתא בטחנות מונעות בכוח המים של נחל זרד. טחנות כאלו קיימות היו כבר במאה הראשונה לפני סה"נ, ואולי גם מעט קודם.⁴¹ כאמור, שכבות הסחף העבות מונעות את חשיפתן של השכבות מן התקופה הרומית, אך ידוע לנו על פעילותן של טחנות לייצור סוכר מימי־הביניים הקרויות עד היום טואחין א־סוכר, כלומר טחנות הסוכר.⁴²

 

מזון    🔗

מזונם של בבתא ובני ביתה היה דומה לממוצע של שאר בני הארץ, אולי משובח קצת יותר בגלל אמידותה. בינה ובין שכניה הנבּטים הפרידה ודאי הקפדתה על כשרות המאכלים.⁴³ שכניה הנבטים, שאינם אלא שבט ערבי, נראה שלא אכלו בשר חזיר אבל אכלו בשר גמלים, סוסים וחמורים ובשר ציד.

נראה כי תזונתם של כל תושבי הארץ דומה היתה בעיקרה: דיאטה שרובּה מזון מן הצומח, בראש וראשונה דגנים שסיפקו יותר ממחצית הקלוריות, וכן קטניות, ירקות ופירות. למזון מן החי היה תפקיד משני, אף שמותר להניח כי האמידים צרכו יותר בשר מן הממוצע.

 

טווייה ואריגה    🔗

כפי שקובעת המשנה, וזו יש להניח היתה הנורמה באותה תקופה, גם אשה שמשרתות אותה מאה שפחות חייבת “לכל הפחות” לעסוק בצמר. זוהי עדות לצניעותה של האשה ולא רק הכרח כלכלי. זה התקן המקובל בכל העולם הים־תיכוני: טווייה ואריגה אלו מלאכות נשיות, מלאכה שמעידה על חריצותה של האשה ועל מידותיה הטובות.⁴⁴ די אם נזכור את פנלופה, אשתו הנאמנה של אודיסאוס, שעסקה כל היום באריגה. כאן המקום לציין שייצור בדים הוא אחת משלוש התעשיות הים־תיכוניות הראשיות, בצד תעשיות השמן והיין.⁴⁵

בבתא וחברותיה לא שבתו ממלאכתן גם בהיותן במערה. מעידים על כך פלכי הטווייה, פקעות חוטי הצמר ופקעות חוטי הפשתן וכן סמרטוטים, חלקי כותנות, שׂקים, חבלים – כל מה שדרוש לאשה לתקן את בגדיהם של בני משפחתה.⁴⁶ שרידי האריגים שנמצאו במערת האגרות הם האוסף החשוב ביותר במינו שנתגלה בארץ־ישראל. אריגים אלה, מהם צבועים צבעים מרהיבים, מעידים על עושר בעליהם. אין צריך לומר שרובם נעשו בידיים מקצועיות, ולא בידי “חובבות” כבבתא.

 

אשת עסקים    🔗

בבתא היתה בעלת נכסים שחייבו טיפול: השגחה, שכירת פועלים והפעלתם, משא־ומתן מסחרי, וגם התדיינות משפטית. נראה שהיו בידיה לכל הפחות 7 מטעים בשטח כולל של כ־15 דונם.⁴⁷ מותר לשער כי היו עוד גידולים במטעי התמרים, שהרי ברווחים בין הדקלים אפשר לגדל ירקות שונים.

אם את גדידת (קטיף) התמרים, כולה או מקצתה, מסרה בחכירה (המושג המקובל כיום בישראל הוא המלה הערבית דמאן),⁴⁸ הרי עיבוד המטעים הצריך עבודה שכירה.

גם כסף מזומן עמד לרשותה, אבל אין אנו יודעים איך ובמה השקיעתו. כזכור, ביקשה שימסרו לידיה את כסף הירושה של בנה ישוע, שהיה מופקד אצל אפוטרופסים. בעוד שהללו משלמים היו ריבית שנתית של 6% הציעה היא לשלם פי שלושה, 18%.⁴⁹ הריבית המקובלת באותם ימים היתה 12%.⁵⁰

על חיי המין של בבתא אין אנו יודעים דבר, כמובן. מכל מקום, אף שהיתה נשואה פעמיים, נראה שרוב חייה הבוגרים עברו עליה בפרישות ומחמת מותם של בעליה אחרי תקופת נישואים קצרה.

מושג־מה על הפרקטיקה המינית של אותם זמנים אפשר לקבל מדיונים הלכתיים בתלמוד. “אמרו חכמים: כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. משל לבשר שבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, שלוק – אוכלו. וכן הדג הבא מבית הציד” (בבלי, נדרים כ, ע"ב).

ובאותו עניין. “ההיא דאתאי לקמיה דרבי (אותה אשה שבאה לפני רבי יהודה הנשיא) אמרה לו: רבי, ערכתי לו (לבעלי) שולחן (לשון נקייה למיטה) והפכוֹ! אמר לה: בתי, תורה התירתך ואני מה אעשה לך” (שם, שם). ויש גם נוסח המסתיים כך: “אמר, מאי שנא מן ביניתא” (במה זה שונה מדג). על אף הגישה האינסטרומנטלית לאשה ממליצים חז"ל לנהוג בה בהתחשבות.⁵¹

 

סיכום    🔗

במאמר זה ניסינו לשחזר ביוגרפיה של אשה יהודייה מראשית המאה השנייה לסה"נ. ביססנו את דברינו על תעודותיה שנמצאו במערת האגרות, והשלמנו את המידע גם ממקורות אחרים. התמונה העולה מביוגרפיה זו יהיה בה כדי להפתיע קוראים רבים. מצד אחד, אנו למדים על אשה עצמאית במידה רבה, השולטת ברכושה ובחייה ביד רמה, ומצד שני על היבטים של נחיתותה. כידוע, דרך טובה ללמוד היסטוריה היא באמצעות ביוגרפיות, מה גם כאלו הנשענות על עדויות מוצקות.