עם ראשיתה של המאה העשרים נכנס גם ג. שופמן לתוך הספרות העברית. לתוך ספרות זו אין אדם נכנס יחידי. שנים שנים ושלושה שלושה באים אל תוכה, וגם שופמן צורף בשעתו ל"מזומן": ברנר – גנסין – שופמן. לא הוערכה עדיין בספרותנו כניסה זו לאהלה של יצירה עברית מצד המגור שאוהל זה מלא אותו ושהוא חולק ממנו לכל הבא בצל יריעותיו, כשם שלא סופר עדיין שבחה של ספרות עברית חדשה זו מצד זכותה המיוחדת. רבים סיפרו בה על ביאליק וטשרניחובסקי כי משוררים גדולים הם, על אחד־העם שקיבל השפעה מקאנט ורנ"ק, על ברנר וקרבתו לדוסטוייבסקי. ולא הוגד עדיין לישראל כי באוהל ספרותו החדשה הוכן לו סם־חיים ליום בו תתעטף נפשו ותבקש לכלות… כי לא יועילו לו לישראל כל אוצרותיו העתיקים, עתירי הרוח וכבדי־החזון, אם לא תקום יצירה עברית חדשה, חיה, מפרפרת בדמיה, שרק ממנה, הפועמת בדמיה הצעירים, עתיד האדם העברי לחזור גם אל שדות תנ"ך וערוגות אגדה כאל נוף של חיים נמשכים והולכים, ובלעדיה ייבש שורש אחרון למטע עתיק זה ועלה אחרון יבול ויינשא באבק הפורח אל החידלון. לא הוגד עדיין לאדם מישראל כי ספרות עברית חדשה זו היא שהכינה לו מקלט, לנפשו ולגופו, ליום נמהר ולרגע בלהות. לא הוגד ולא הובן. אוזן עברית זו, ששמעה בשעתה שירה עברית על שכינת־ישראל ובית־המדרש והר־אל ואוהל־שם, קלטה שירה זו כמזון גיטואי מיוחד, לעת ישב לו באהלו כיהודי; אך ל"גבעולי אשתקד" נאטמה זו האוזן ו"בטרם" היה זר לרוחו ולאוירה האירוטית של שופמן התנכרה נפשו. הללו יסופקו לו בידי נכרים, המספקים את לחמו ואת צמרו… אז נכנסו ברנר, גנסין, שופמן לאותו אוהל־המגור של הספרות העברית, שנראה לדורם כסוכת־שעשועים ולנכנסים ארב המגור מסביב. הוא ארב להם מהחולין המתפשטים בחיים ומכלים כל משא־נפש; הוא התנכל להם מן המחתרת שחתר ה"אני" תחת האבטוריטה של המצפון המיורא והמקודש; וגם מהאוהל עצמו צעק המגור – מכתבי מנדלי מוכר־ספרים וה"הערכה העצמית" שבהם. הראוי לו לאדם להיכנס לאותו אוהל ולקבל עול ולהרחיב יריעות ולחזק יתדות, הוא כולו עתיד להיטלטל בסערה ולהתמוטט? שאלו את פי שופמן ויגדכם מי קראו מן האוהל. שם שכנו בשעתם חז"ס, יל"ג, סוקולוב, ודמיון הילד עטה הילת־אור לראשיהם; שם ישב ביאליק, ש"עצם היותו" מעיד על תפארתו של גזע זה, אשר לו האוהל; וטשרניחובסקי התהלך שם, עצם הבריאה והטוהר, שדבר היותו עמנו יוצק בטחון בלב…

ובזמן ההוא כבר פסקה המלחמה על כיבוש הספרות לחולי החיים, ליפה כשהוא לעצמו. הספרות כמבצר־היהדות בלבד כבר הותקפה והמבצר נכבש בידי פרישמן, ברדיצ’בסקי, ושדהו נעשה פרוז ופתוח לחורשים ולמשדדים. מלחמת־אידיאות שוב לא היתה תוכנה של הספרות העברית. הביטוי העברי, הוא כשלעצמו היה משא־נפשם של יוצר “המעורר” וחבריו. הסיקולאריזציה של היהדות הכרחית היא. היהדות אינה דת, אינה “תעודה”, אינה מוסר. היהדות היא נשימה, אהבה, חיים; כאב, סבל, חפץ־חיים; חלום וטעות ואמת ובטחון; היהדות תפוסה במצודת־החיים כולה ואין היא יכולה למלט אפילו אחת מתרי"ג חפציותיה מתוך המצודה הזו. כך הרגיש ברנר המפרפר ושם ראשו בעול. כך ידע גנסין וביקש להוציא צוארו מתוך העול ולא יכול. וזה חפץ שופמן, שנכנס לאוהל על־מנת לראות משם את החיים ולחייבם, בזכות כל ניד שבהם, שבשאר ושבדם. כי רק כניסתם של סופרים לספרות מאוחדת היא, כדי לגבור על המגור הנחלק משם; אך יצירתם מתיחדת, ושוב אין בין שופמן לבין ברנר וגנסין אלא רצון אחד בלבד: לקנות לעברית את החיים כולם, על כל טעמיהם ומראותיהם וריחותיהם; לצוות את החיים לאומה זו גם בשעה שיוטלו ממנה עול ה"בחירה" ומתת ה"סגולה" ומשא הקודש ותכונת המוסר, ולא ישאר לה דבר בלתי אם גויותיה וספרה, שהפריחה ממנו בינתיים את נשמתו; שתהא עצם מציאותה של ספרות עברית חוזרת וקונה לאדם העברי את החיים, בזכות הראייה העברית והביטוי העברי התופסים בהם תפיסה שביצירה ויוצרים יחס עברי לעולם. וסופו של אותו יחס לעולם של עכשיו שיחדש קשרים גם עם עולם כיצור אשר חי הוא, ממשיך לכאוב כאבה של הויה ומסתער עליה הסתערות־כיבוש חדשה.

מכאן ואיך מתיחד שופמן בדרכו האחת, שאינה נפגשת עוד בדרכיהם של חבריו. דרך בודדה היא זו, שהמבקשים להדביקה לא ישיגוה אלא בצורה, בדמיון חיצוני בלבד. המתחקים על עקבותיו של שופמן בדרך זו לשם יצירה, לא יגיעו אלא לחיקוי בלבד. כי לא תורה מיוחדת ימצאו בה ולא אסכולה לאחרים, באשר גם הוא, שופמן, לא מצא לפניו דרך שסללוה אחרים. השפעות ספרותיות של צ’יחוב, פטר אלנברג, אינן אלא חיצוניות, מדומות במידת הקירבה הנפשית של יוצר ליוצר. אילמלא שנתונים אנו לדמיונות חיצוניים, היינו מוצאים הרבה יותר מנפשו של טולסטוי בזו הנהייה של שופמן אחר חמדת־חיים מזה ותיקון חיים מזה. ובנקודה זו תכלה גם השפעת טולסטוי – כי תיקון החיים של הנוצרי פירושו פרישות, ויתור, כבילת יצרים או סילוקם; ותיקון חיים של היהודי – מלוא חיים במלוא טהרה, סיפוק היצרים במלוא כוחם עד כדי טיהור כל פגימותיהם של היצרים, המסתלפים בשעה שאינם משיגים את חפצם. מה שהיה בתורת היהדות למצוה גדולה, קרוי בפי הנצרות “חטא”. שופמן רואה בנזירות הנוצרית גוש של טומאה, אמן שבו תר כל ימיו אחרי עיניו ואחרי לבו. ויותר משהוא תר אחרי עיניו הוא תר אחר לבו. ויותר משהוא מצייר הוא הוגה ומדמה. לצייר דרושה היריעה הרחבה. הוא הולך אחר עיניו ומשתכר ממראיהן. דומה שאין לו רצון אחר מחוץ לשכרונו האמנותי הזה. האידיאה תבוא מאליה בעקבות הציור, כי אין חטיבת חיים בלי אידיאה. במידה שאותה חטיבה ציורית תהא שלמה, תושלם בה גם אידיאה, וכל מבקשיה ימצאוה. ואילו שופמן עינו בנפשו. היריעה הרחבה אינה צורך לו. את הנראה שצדה עינו הוא מפנים לתוך נפשו ומצרפה למראות אחרים, הכלולים בה מכבר. שם, בפנים, תתגולל לה יריעה ללא ממדים, ללא אורך ורוחב, ללא מוקדם ומאוחר, נטולת תאריכים של מקום וזמן. שם, בפנים, תצמח לה יצירה זו צמיחה משונה. צמיחה של הצטמצמות, של השתחררות, של הסרת רובד מעל רובד, קליפה מעל קליפה, עד שיבשיל פרי זה, שכולו תמצית, ויצא לאור עולם מצומצם כגביש, מצורף כאידיאה. ורק מעטה דק של שיורי צבע עודנו עוטה את התמצית הזו, למען תהא עוד שרויה בתחומה של אמנות, כדי שתוגש לבריות במעטה של ממש מוחש ולא תהא ערטילאית. וזה סוד הצמצום שביצירת שופמן. בינה פסיכולוגית רבה מתלווה לתהליך יצירה זו, ביודעים ובלא יודעים. אותם בעלי הרומנים הגדולים, שבלי ספק חותרים אף הם בזרמי יצרים ובנחשולי שגיונות אל איזה חוף של הטוב והטהור והפדות, לפי שעה, עד שהם מגיעים לאותו חוף, מדבקים הם בנפש קוראיהם לא מעט מטין התאוות ומסחף הגסות של צוקי חיים שנשתתקו ונתמססו במימיהם הרבים. ומי יודע אם לא גדולה יותר השפעת הסערה מהשפעת המנוחה הסופית; השפעת המשא־ומתן מהשפעת המסקנה האחרונה? הפסיכולוגיה יודעת זאת, ושופמן יודע, והוא טוען כלפי אותו הפילוסופוס: “המסקנות האחרונות אינן נכנסות ללב, אינן נקלטות”… (“על הפילוסופיה שלא במקומה” – “בטרם ארגעה”). וכן הוא מקטרג נגד ביומו של המחזה “לא אמות כי אחיה” לברגלסון, שעד שמגיע הצופה ל"מסקנה" אחרונה, שספק אם תיקלט, הוא סופג אותו יופי גופני מורעל של הנאצי, צופן אותו בנפשו ומקליטו לתוכו בודאי, בודאי… ולכן אנו מוצאים בגיבושיו אלה של שופמן, הנתונים רשימות רשימות ושתים־שלש שורות, לא “מסקנות” אחרונות, אלה אמיתות ראשונות, כשהן מאושררות בציורים דקים ומבוססות על הסתכלות פנימית, הקשבה חשאית אל הפנימיות.

כי מסקנות אחרונות אינן אלא תוצאות מ"הנחות". והרי גם בשעה ש"הנחות " אלה צודקות הן ונכונות, יכול אדם שיהא מניח הנחות אחרות תחתיהן ותהא אז גם המסקנה האחרונה אחרת. מה שאין כן אותן אמיתות ראשונות העולות מחביון נפשו של האמן כשלהבת שנשתחררה מהכלי, ככתב־מכוה שאין למחקו. אותן האמיתות לא בנות־רגע הן. ימים רבים עממו בחשאי, חבויים, בנפשו של המשורר, וכל מראה חדש ששוקף בעינו ונכנס לנפשו היה לזרם אויר חדש שחייה את הרמץ הרומז של אמיתו, עד שיצאה הבערה ללהב והיתה לאמת גמורה, המבקשת לעצמה את הדמות. והמשורר אץ להוציא אמיתו הבוערת, באשר לא יכילנה עוד בפנימיותו, כי צורבת היא, ובשתים־שלש שורות יעצבנה, בקוים יסודיים, הכרחיים, שיש בהם כדי אחיזה בלבד, פתילה לשלהבת. פתילה זו, שתאחז באש האמת, אינה צריכה להיות נאה קלועה, נאה רקומה, כי לא היא העיקר, ולא היא תראה לעין, כי אם שלהבתה החוזה בה תראה. משורר הרשימות והשורות לא יצר סגנון משלו, לא פיאר ביטוי מיוחד; דמיונו לא כהולך מעדנות, השומר קצב להליכיו, ריתמיות לאשוריו, אלא כאץ־רץ אל היקר לו במאד, אל אשר נפשו תלויה וקשורה בו, אל אמיתו, ואין מקפידים בנדנוד הריתמי של הרץ להציל, לפיקוח נפש, כי אם במחוז חפצו ואמיתו תלויות כל העינים.

אמתו של שופמן שכונה בנפשו ועולמו נתון בלבו והוא מקשיב כל ימיו לעולמו ולאמתו הקשבה חשאית. יש ואנו נדהמים בשעת פגישה ומגע עם שופמן האדם, כשנדמה לנו כי הנה אין הוא רואה דבר ואינו שומע אל מחוצה לו, כאילו מתדיין הוא כל אותה שעה עם עצמו בלבד ושיח ושיג לו בינו לבין עצמו. יש ואנו רואים משקפים אלה על עיניו לא כמכשירי ראייה של עולם חוץ אלא כחיץ־של־זכוכית החוצץ בינו לבין עולם־חוץ. איך איפוא קולט משורר זה רשמים מן החיים ונותן מבוע להם בשורותיו הקצובות? אכן, לא תייר הוא בעולם ולא צייד רשמים ומסגל תורות ודעות. סקירה על פני כל חמשת ספרי רשימותיו מוכיחה כי לא חל בו כל שינוי מאז תקופת “המעורר” ועד עתה. הוא ואמתו ירדו כרוכים זה בזה, הוא והקשבתו, הוא וראייתו. גם לפסיכולוגית־המעמקים, שפרצה לעומק מאז ועד היום, לא פתח לבבו. הודאי והאמיתי שבה נקנו לו בלי עזרתה של תורה זו, מתוך הקשבה חשאית לפנימיותו; מהמסופק שבה התרחק כהתרחקו מ"המסקנות האחרונות" של הפילוסופיה. מה"מודרנה" ומה"אקטואליה" רחק וכל הלהטים בני יומם לא הטעוהו. ועם כל אלה רואה הדור הוא. מאורעות והתרחשויות שיש בהם מכובד הדם, מלהט הנפש, מתעלומות היצרים, משירת היפה שבגוף ושברוח – מתדפקים מאליהם על לבבו ונפשו נפתחת להם ועינו רואה בהם ראיה לעומק, והאמת שבלבבו נפעמת מהם, מקבלת מהם אשור חדש, חיזוק נוסף, ואז מפרכס עטו לקראתם ויוצא להקבילם בדהירת -דליקה, בנשימה אחת, בלי הידורים חיצוניים וקבלת־פנים מנוסחת, כי אם בחרדת־לב ובאהבת נפש, כאשר יקביל אדם פני אהבתו שאבדה וחזרה אליו. וכך מכשירתהו האמת שבלבבו לפגוש פני החיים יום יום ולומר בו את דברו. שהרי אחד הוא דברו מאז. והחיים עם חידושיהם כנועים לדברו אמת. ההיסטוריה של האנושות וגורלו של האדם הבודד תנאי עיקרי שלהם ומניע שלהם אינם אלא ביולוגיים. אמת זו חוזר שופמן עליה מאז כתב את סיפורו “יונה”, ששר בו שירת השאר וריחו, עד “החוטם, החוטם!”, שבו שיער גם במחולל הנאציזם את הטרגדיה הביולוגית. וזו הטרגדיה היהודית, הנתונה בין המשטמה ה"גויית" מזה לבין הנהייה האירוטית של היהודי אל הגוף האַרי, אל זו, “הקשיות, החלקה, הזרה, הבלתי־מתמזגת”, מזה – אותה לא פסק שופמן לשיר מסיפורי הקסרקטין שלו ועד רשימותיו הארץ־ישראליות האחרונות; ואל המתרקם “מאידך גיסא”, מעבר להגיון של החיים המודעים, מקשיב שופמן ומספר כל ימיו סיפורים שיש בהם זכרונות־חיפוי, כגון “גלידה”, “געית השור”; תגובות־נפש נעלמות, כמו “צער בעלי חיים”, “הקיסר” ועוד. וכל הימים הוא תר אחרי הכוחות העיורים, שאינם עיורים כלל, שמאמץ אחד אינו פוסק בהם: להעמיד אדם יפה, ככל האפשר יפה יותר, להרבות את היפה שבאדם, דור עולה ביפיו על דור, כאילו זאת תכלית הבריאה. “ברי שהיופי מוסיף והולך, נעשה מורכב יותר, מסובך יותר, חריף יותר” – – אומר שופמן ב"עינים ונהרות". בראשית היה הדנייפר ועיני ליבקה – – אחרי כן נערות ונהרות אחרים – – והמבט גולש מעיני הנהרות אל שבולת הנהר – –– והמבט הזה, השופמני, עטוף ערפלי ארוס מאז ועד עתה, מאז ועד עתה. על כן מצטרפים במבט זה “עינים” ל"נהרות"; וערכן של אלה כערכם של אלה, לפי שעתיק וקדום הוא ארוס, ובראשית ערפלי היותו לא הובחן עדיין בין “עין” ל"עין"; בין עין אשה לבין עינות מים, ובנהיה אחת להטו הדמים השוקקים לכאן ולכאן. ובעלות שני אלה צמודים מפי משורר זמננו, עדיין שמורה הזיקה שביניהם, לפי שמשורר זה נגש מזמן לזמן אל הערפל, אשר שם הארוס. מגישה זו מתמלאת יצירתו כולה אוירה אירוטית, המתמשכת גם לתוך אויר ארצנו זו, העומדת בבנינה, שגם בה רואה שופמן המשורר טעם חייה בטעם בנותיה, והסבל החלוצי שואב אומצו ועומקו מאהבה לבנות עמו המשותפות עצמן במפעל החלוצי; וגם שירתנו החדשה האקורדים הנאדרים שלה מתמלטים מצורי לבבות עמודי־אהבה לבנות אומה. זו האוירה האירוטית קשה היתה בתחילתה לספרותנו, שבאהלה רק כרובים פרשו כנפיהם לשכינת ישראל והאלוהים נראה עליו רק בענן. אך משתלה ביאליק שבע שמשות באוהל זה, וטשרניחובסקי נף אותו טירוף־עשבי־מור, וברנר הטיח בו ראשו הבוער ועוצר מכאובים, רחב אוהל זה כדי קליטת החיים על כל תופעותיהם, ונתרווח אז חללו של אוהל־ספרותנו גם מהאוירה האירוטית של יצירת שופמן – תבלין אחד המפרה וממשיך הוויתו של עולם מדור לדור.