גם כמשורר גם כמבקר רחקה ממנו מידת הדין. אין לבו עם “הנושאים בקול גדול ובקצף על שפתיהם את קורט צדקתם”. בקרתו לא באה להדריך, לישר הדורים, לקרוא תגר על מעילה בקדשי שירה. לא ערעור ולא טאטוא־השמד בבקרתו של פיכמן. שירה היא, שירה על היפה שבספר, כשם ששיריו רנים על היפה שבחיים. שירה בקרתית זו פיו אמון לה שלא־מדעת וכן גם נתעצם בה מדעת ומאמונה. “אל שירה מסותרת בקפלי הפרוזה היתה תשוקתי תמיד, ומעודי לא האמנתי במי שאינו משורר בגלוי או בסתר, בין שהוא כותב חרוזים, מספר סיפורים ובין שאינו כותב אלא דברי מחשבה ובקורת” (“להערצת גנסין”), שירה מסותרת זו שבקפלי הפרוזה היא ניגונה. את הניגון מבקש פיכמן בכל הנתחם בתחומה של ספרות. בשחר חייו ויצירתו עזב את המרכז הספרותי שבאודיסה והלך אל המרכז הורשאי. באודיסה – במחיצת מנדלי, ביאליק ואחד־העם, היה בשיר חשבונו של עולם; בורשה – באוירתם של פרץ ופרישמן, היה השיר ניגונו של עולם. פיכמן נמשך אל הניגון, חתר אליו, גם בשיר וגם בבקורת, ורחק מאד מחשבונה של ספרות. אכן, לא הפסידה הספרות מחוסר־חשבון זה של אחד ממבקריה החשובים. החשבון אינו אלא צירוף אלמנטים שבזמן; עבר הזמן – הרי מצטרפים אותם האלמנטים לחשבון אחר, גדול יותר, והסכום שנסתכם בראשונה אינו אלא מספר נבוב, שאין כיסוי לו במציאות. ואילו הניגון עולה אף לאחר זמנו, מתאחד ומתיחד במקהלה של דורות באים; החולף משאילו לעתיד לבוא, ושיר־התמיד אינו פוסק. נדגים נא כאן אותה מניעת חשבון והדגשת ניגון בבקרתו של פיכמן:

לדעתה של הבקרת החשבונית עיקר מהותו של אד"ם הכהן הוא אותו ריב זועף, “צפוני”, בסדר־העולם ומרירתו את הבורא בטענות. ואילו פיכמן רואה באד"ם הכהן בעיקר את המסיים, את המסכם, המכנס את האנרגיה הלשונית, המכשיר את כלי השירה, הניגון, לבאים אחריו. את מנדלי רואה פיכמן לא כאת משוררה של גלות ישראל, אלא כאותו עץ, העומד בלבלובו הנצחי, כפסל של טבע ואמנות כאחד, וניגונו בספרות לא נסתיים עוד. בפייארברג הוא שומע לא את הפילוסוף של תקופת הצמאון בימי התבקעות חומות הגיטו במזרחה של אירופה, כי אם, בעיקר, את יוצרו של הסגנון התמים, הצלול והפשוט, של האפיקה העממית. וכן גם בביאליק. במאמרו “מקרא ואגדה ביצירת ביאליק”, מוציא פיכמן את המושגים “מקרא” ו"אגדה, מכלל משמעותם המקורית־ביבליוגרפית ומציין בהם דרכי בימוי, מעלות ניגון; המקראיות פירושה אש עצורה, פאתוס, נבואה, מלחמת מלאכים ושטנים; האגדתיות – חן, רוך, עממיות, ליריקה, היסוד המקראי היה המכריע במהותו של ביאליק, הוא שלט בו בלא יודעים. ואילו ביודעים מוצא פיכמן בביאליק שאיפה להנמכת קולו, להשגת פשטותה של האגדה. גדולה נהייתו של פיכמן לראות בביאליק את התשוקה לאותו החן והרוך האגדתי, מתוך שבפיכמן עצמו גובר היסוד האגדתי על המקראי, החן והרוך" על “האש העצורה”, הניגון על הפאתוס.

וגם השיר של פיכמן נעגן לניגון והוא נשמתו. הפואימה “אבל דוד” היא שירת הסתלקותה של רוח־הקדש מדוד המלך, מאז ירד ענן החטא על ביתו. הסתלקות השכינה הפסיקה את הרינה, הנגינה. דוד היה שר בתחילה ממלוא חייו. מכל מעינות עולם היתה באה הרינה ונושאת את לבו למגע עם תבל וכל מיתריו בו ניגנו. ועתה לא ידובב אלם־לילה את כנורו, מיתריו יחרישו למגע־רוח. בפואימה “יואב” הניגון הוא ה"מכשיר עולם לקראת קדרות יומו ויוצק רוך חמים תוך קרת בוקר". הניגון הוא המפריח את הדשא והמצהיל את הבאר והפוקד חסד־אל על נפשו של אדם. וכן בפואימה “הבעש”ט בדרך לארץ־ישראל" דבוק היעוד בניגון. בהישכח הניגון יעגם לו הצדיק, “כמו לב העולם אחריו יוצג ריק”. הניגון הוא המקרב את כל התחומים הרחוקים זה לזה. ובשיריו הליריים הוא המקרב את כל התחומים הרחוקים זה לזה. ובשיריו הליריים של פיכמן הניגון הוא הקובע להם ערך ומיחד להם עצמיות. הנוף, שפיכמן כרוך אחריו ושר לו חליפות לחדשים ולעונות השנה, לא נשאר לנו לאחר קריאה לא מראה־עינים ממנו, לא תואר ולא דמות, אלא ניגון בלבד, ניגונו של נוף. אף השקט, חנון שירו, לא במראה יתודע אלינו אלא בניגון:

“אֵיזֶה שֶקֶט טָמִיר יָרַד, / מִלֵּא הַכֹּל שְלוֹם עֲַנָוָה, / כְּאִלּוּ רֶגַע עַל הָאָרֶץ / עֵת הַקְּדוּמִים פִּתְאֹם שָבָה”.

והעצב שבנוף, שרק צבע אחד לו בשירי פיכמן, הצבע הלבן, לא בדמות לבנה הוא נאצל לנו, כי אם בניגון לבן, בגעגועים לבנים:

“כֹּה קָסַם לִי הַנּוֹף הָרַךְ, הַסְּתָוִִי / וַיַלְבֵּן בְּגַעְגוּעָיו עַל לְבָבִי / וּכְמוֹ פַּרְפָּרִים נוּגִים עָלִים תָּעוּ / וְיָגוֹן קָם וְלֵב לֹא יָדַע מָה הוּא”.

מהו סודו של אותו ניגון המתבקש ביצירתו של פיכמן, בשירו, בבקרתו, בתאוריו הפרוזאים?

במקום אחד אומר פיכמן: “בעצם המאמצים לביטוי שלם ובלתי־מטושטש יש משום התעלות מוסרית, המגיעה לפעמים לידי מסירת נפש” (“קטעי שירה ופרוזה”). המאמצים לביטוי, לניגון, הם המאמצים למתן דמות אמנותית לרחשים סתומים שבנפש האדם. היצירה האמנותית נארגה מאותם החמרים שנארגו מהם החלום, ההזיה. ואילו החלום וההזיה יש בהם רק משום מוצא, “ונטיל” להפיק בו את המועקה שבנפש, שנוצרה מתוך דכאונה של תרבות־אדם ואסוריה של חברת־אדם, בשעה שבאמנות יש מן הפורקן השלם, מן השחרור והגאולה לנפשו של אמן. ההרהורים היצריים האסורים נעשים על־ידי תהליך היצירה – מתן הדמות האמנותית – לקנין הכלל. בזכות היפה שבצורה, שבמשקל ושבקצב נעשה האסור למותר, המדכא למשחרר. נמצא שבמאמצי הביטוי האמנותי יש מן ההתעלות המוסרית, כי היה בהם הרחש הסתום לקנין תרבות של כלל.

דרך הסובלימציה ביצירתו של פיכמן ברורה מאד. דברי הבקורת שלו הם התחקות בלתי פוסקת על שרשי הביטוי, הנגון, דרך ביקרתית שהרחיקתהו מהניתוח הספרותי ומהחקירה בספרות ועשאתהו למבקש הטוב והיפה, לשליחם של הטוב והיפה ולמעלים הצללים. ושירתו הצנועה, השקטה, המלבינה כשלג, היא עצמה מאמץ אמנותי להעלים את התולע המאדים בהרהוריו של אנוש. הצלילות, הפשטות, נמיכות הקול, השקט, לא סימניו של קפאון הם בשירת פיכמן, כי אם מאמצי ביטוי, התגברות על התוהו והבוהו שביצירה. הוא שש גם בששון נצחונו של אדם והוד כשלונו; הרי תכלת ועמקי סודות, סלעי ימים וגלים עטורים רעמות־קצף מלבינות בשירה זו. אך תמיד יבוא ויתלוה אותו ניגון פיכמני לשירתו, לזככה, להעניוה, להדבירה, לשכך את רעדה. פיכמן הוא יליד אותה ארץ ברוכה, ארץ הנגוהות והעינים השחורות, שרועדים בה גלי ה"פרוט" ולבבות “רעדו משפעת האור ומשפעת עלומים ואש ומשפעת חלומות לא ברורים ונאוים כלילי הקיץ”. וכארץ חמדתו בן גדלה החמדה בלבב המשורר וכן מקלחים בו המאוויים ומשתפכים בשירו קולות הכמיהה לנסתר ולכמוס ולהוד־סוד לא נתגלה. אך הסוד לא יתגלה בשירת פיכמן הניגון יעממהו, היפה שבכמיהה לא יחולל.

“בְּלֵיל זֶה לֹא אֶשְאַל מְאוּמָה, רַק אֵלֵךְ עַל יָדֵךְ, הַכְּשֵרָה! / אֲצַו עַל לְבָבִי מְהַרְהֵר הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה, / וְאִם פָּרְחוּ בַּחֲלוֹמִי מֵאָז צִיצֵי שֶמֶש מָאֲדָמִים, / מִטָּהֳרַת קִרְבָתֵךְ יַלְבִּינוּ, מַלְאָכִי הַתָּמִים!”

כי לעולם ייקר החלום בשירת פיכמן מהפתרון.

ציוני־דרך לשירתו ולבקרתו של פיכמן יש לראות בשתי יצירותיו, שבהן מקופל כוחו – בפואימה “רות” ובמסתו על “שיר השירים”. בשתיהן מרומזים החופים שאליהם חותרים מאמציו באמנות השיר ובהערכת השירה. שתיהן חומרן לקוח מהתנ"ך, אך לא מיצירות הפאתוס התנ"כי, כי אם מיצירות החן־והרוך שבו; לא ממלחמת המלאכים והשטנים שבתנ"ך, אלא מהליריקה ומהאגדה העממית שבו. “שיר השירים” הוא ממיטב המסה הבקרתית של פיכמן, בה המבקר משורר הוא. “חוקרי הספרות – כותב פיכמן במקום אחד – החותרים לגלות בכל יצירה אמנותית את היסודות הביוגרפיים או פירורי המציאות והעובדות המרוקמים בה, מפוררים לא מעט בניתוחיהם היתרים את הרושם, שהוא חזק ביותר במידה שאנו מרגישים את האורגאניות שביצירה, את שלמותה הטבעית – “נתינתה משמים”. אכן, רחוקה דעה זו מהיותה פסק אחרון על ערכם של ביקורת וניתוח מדעי בספרות. אך נאמן פיכמן לעצמו, לרוחו, לניגונו. ו”שיר השירים" יוכיח, יסודות חדשים בשירה מופלאה זו לא נתגלו במסתו של פיכמן; פירורים מציאותיים ועובדתיים לא באו בה לפענח סוד פלאיותו של שיר־השירים. אך השתפכות־נפש עולה בה במלוא מעינו של לב, והיא מאירה, קורנת, רוויה נפשיות רכה, בהירות וחיות שופעת, חיבוב וליבוב ורעננות של הבעת חן.

והפואימה “רות”, שירת אהבה גדולה, נאצלה, טיפוסית היא לשירת פיכמן. אהבה חזקה הושרה בה, אך מאופקה היא, זרומה באפיקים צרים של החרוז הצנוע הנוגה, הנכנע, ככניעתן של נעמי ורות, נשי האהבה המרוסנה. אהבה זו לא היתה ללהב אש אוכלה. האש נתאכלה והיתה לסערת־סתרים, לסערה פנימית, ולחוץ פרצה בניגון בלבד, בשיח נגינתי. רות אשר “חזה בגר, נע מסערת סתרים”, לא מצאה לשורר אהבתה אלא במלים אלה: “קולו הלך מה עלי, לא אדע, ונפשי שקטה לו כלקול מעינות”. דביקותה של רות בנעמי באה, בעצם, מתוך אהבתה העזה שדבקה בגזעה, בעמה, באלוהיה, לאחר שטעמה אהבתה של בן אותו גזע ואותו עם. ואילו בשירו של פיכמן נתעדנה אותה אהבה, גברה על סערת הדמים והיתה פלאית, סודית, אחותית: “… ובגועו (כליון) שבתי לארצו, שבתי אליו – – כי פרחה אהבתו גם מקברו – – אל ארצו נמשך לבי, בה קויתי מצא עוד עקבות רגליו, רגלי נער, שמוע הד ילדותו מכל סלע” – –

ניגונה של שירה זו נמשך עד סף הגשמתה של האהבה. שירת ההגשמה לא שר פיכמן. לא ניגן כנורו את האקורדים. גם שירת “רות” לא הגיעה לאקורד האחרון. שירת האהבה בהגשמתה היא שירת הבציר, שלאחריה בא הסוף, סופו של ניגון החיים. הגשמת האהבה היא סמלו של מוות. ואילו פיכמן שר: “לא לצללים אכמה ולא הבציר זמני. / ללובן שחר לבי ולהוד הסער שירי”… לא לסער עצמו שר פיכמן אלא להודו של סער נתן ניבו, ולאהבה בהוד הוויתה, בטרם נתגשמה, אימץ את ביטויו, וליפה שברוח האדם ויצירתו ניגן את נגונו. ובאלה נטע נטיעי תרבות בספרותנו, הראה דרכה של התעלות מתוך מאמץ אמנותי בשכלול הביטוי, ואף כי קול שירתו לא בקע אל הרום, כבש ניגונו שטחים רבים בספרותנו ושיפר הויתה של ספרות זו.

בפאת שדה של שירת פיכמן    🔗

זוהר ירוק עולה מפאת שדהו של יעקב פיכמן, זו הפאה שאחוריה משתרעים שדות־שמש רבים, שהוארו בימי־שמש והועבו בימי־צללים של שירה. מאז נעורי שירתו ועד עתה חמד לב המשורר את ה"גבעולים" ואת “ימי השמש” ואת ה"צללים על שדות" ואת דמי הצמיחה ואת קסמי הנוף ורזו של ניגון. מימיה של השירה העברית לא קם לה עוד משורר אשר מיעט כל כך להפתיע ואשר הרבה כל כך לצמוח צמיחה אטית, חשאית, צנועה ובדממה דקה וזכה כיעקב פיכמן, אשר כטבע שרשו טבע צמרתו וכריח עיקריו ריח פארותיו ואש לא הורכבה על גזעו כל הרכבה כלואה שלא למינהו ושאין זרעה בו. בסופו של הספר פאת שדה", בחלק השירים בפרוזה, מספר המשורר על חלום־תעופה, אחד מחלומות־התעופה שהם שכיחים ומרעישים את האדם ביחוד בימי־נעורים. פורש אדם את כפיו כשתי כנפים ונעקר ממקומו וצף, "קלות גדולה ממלאה את לבי, את כל רהטי דמי, כאילו ניטל כל כובד מגופי; ועוד זה שאני יודע, כי אף־על־פי־כן, עתה מתרחש סוף סוף הדבר – עתה אני עף באמת. קם והיה הדבר שאליו חתרו “כל חזיונות לילותי” – – – ופתאום מציפים אותו געגועים גדולים והוא שומע בכי גדול ממושך, ואין זה כי בכי שלו, בכי לבו, ואין דרך בלתי אם לשקוע… מה נאמן, מה הולם חלום־מעוף זה את זו התכונה של שירתו. אין זאת כי נגלה שבחלום זה כסתרו. הן בסתר מתאוה שירה זו לעוף, וככל שירה נישאת אף היא לאויר מרומים, למשב פסגות. אך לא ניתן נוף־מרומים, לא לו ניתנו כנפים, ובהתרוממו אל נופים לא־לו יציפוהו הגעגועים הגדולים אל השקיעה, אל עצמו, אל ההשתקעות בנוף עצמו.

כי נשתקע המשורר פיכמן בתוך עצמו מראשיתו ופאת־שדהו מקומו של עולם ותמציתו של עולם. לא כנפים יסכנו לו, אף לא רגלים, כי אם שרשים. לא הוא ילך לנוע על הגדולות והנצורות, כי כולם כולם בו ובגזעו ובנופו. הנצורות כבושות ושמורות בנופו של אדם ובדמו באשר הוא. "וכבש את המעט, השמור ברמזים,/ בחידות תוך דמך האפל עצורות, / ובו “הנצורות” – – – לא כל הטופח בכנפים נסערות את מרחקי העולם הוא קונה עולם וזוכה בו. את העולם יש לקנות בשירה. אך עולמו של אדם אינו אלא זה שמקופל תחתיו, זה שהוא מקומו של אדם וכיבושו. וגם ד' אמות הללו גלמיות ואלמות הן ואינן נקנות לאדם אלא בראייה של שירה.

כִּי לֹא יִרְאֶה אִיש אֶת עֵין הָעוֹלָם,

אִם לֹא הִרְעִיש אֶת גַּנּוֹ הַנֶּעְלָם,

אִם בְּעוֹד זְמָן לְתוֹךְ אֵלֶם גָּלְמוֹ

רִנְנָתוֹ לֹא יָצַק עִם דָּמוֹ.

ופיכמן מרעיש גנו הנעלם של עולם ממקומו. כזו היתה רננתו הראשונה, האביבית, ה"גבעולית". נוף של ילדות על גדות הפרוט היה אז עינו של עולם. צמיחה ראשונה זו היתה אביב וגבעול ונוכתה בברד הזמן. אך כל שהיתה לו פעם מולדת שנקנתה לו בשירה, שיצק לתוכה רננתו עם דמו, תתמכר לו גם מכורתו השניה, מכורת עמו, ותסיר מעליה צעיפיה ותתודע לו בירק דמה, בדשאי חוּמה ובזוך מערומיה. זכה לכך פיכמן שנתודעה לו ארץ־ישראל ונתמכרה לו בתום ובחסד והוא חבק אותה בזרועות־זהב של סוניטות וכלל הדרה, רזי נופיה, שפוניי ימיה וטמוני לילותיה, זהב זריחותיה וארגמן שקיעותיה. לא עברו על נפשו יסורים של התודעות וצער ההתעלמות שנפלו בחלקו של אותו משורר שב"יובל העגלונים" אשר לשמעונוביץ. לא הוצרך לשית על ירושלים במאמצים סלעיים כיהודה קרני. ירושלים של קרני היא רצפת־אש. ירושלים של פיכמן קריה מלבּנת היא. זו של קרני מרבץ־פצעים היא; של פיכמן – גל פלאים נע וצף והוד־אילנות צומח לאט ובוקע מקרב סלעים. לקרני היתה ירושלים חווית־מולדת ראשונה לנזיר־מולדת המבקש להתמזג בקרבה ולשים נפשו בפרצתה. לפיכמן היא נוף שיש להרעיש את הנעלם שבו בשירה ולהרעיף בניגון את תפארתה הנוהרת. ירושלים של פיכמן, ככל ארץ־ישראל שלו, של מטה היא ולא של מעלה. ואולם רזי מטה לא פחותים הם מרזי מעלה. רוך ותמהון מתמלאים כל עץ וכל פאת דשא שפיכמן שם עינו בהם. הטבע כולו מקשיב לעצמו ולמתרקם בתוכו ברעד וברננה. צו אחד לטבע ולמשורר; יום יום לצמוח, יום יום ללכוד פלאי־ארץ כמוסים, יום יום לחדש עולם במראה. ואמנם זה כוחו של פיכמן שמראהו האחד מתחדש יום יום בשיר. מצומצמים מאד נושאי שירו, כי לא ינוע על הנושא ולא ישא נפשו למרחבים הנכבשים בגמיאת המראות והחוויות. כי המשורר עץ־השדה. במקומו יסובכו שרשיו, לא ינוד. במקומו יפקדהו החורב יומם ורוח־לילה יסער ענפיו ולעת ערב יפגעו בו כידוניו מסדן ועד צמרת. והוא עומד גחון אל שחור חיקו כאל באר ורן את החורב ואת השרב ואת הסער ואת חיקו הרטוב לפני שמש ואת רעד צמיחתו. ולא רק נושאו אחד, אלא גם שירו אחד הוא. הלא כ"צללים על שדות" “פאת השדה”, אם לא כשירת “יואב” שירת הבעש"ט? גם שם גם פה הניגון הוא נשמתה של שירה. באזנו של יואב עולה קול כינורו של דוד כמרתיע לב עולם, “כל צליל כחוט ענוג על תהום מתוח”. וגם ב"עלית הבעש"ט" כל הנועם הנסתר הוצק בניגון, ומשנפסק הוצג לבו של עולם ריק וללא תיקון. וב"תפילת ערב לדוד" – אחת הבלדות שבספר “פאת שדה” – יבכה לבבו של מלך לא על יומו כי פנה וחמדת חייו שעברה, כי על הרננה יבכה, כי לא שבע רננה עד כה. ו"אבישג" ששארה נשרף בבתוליה, “לא סוער, לא חובל, כאשכול שנשכח, לבוצר יאבל”, אף הוא גאולת־מה מצויה לה בניגון ורווחה מקילה על עומסה:

אֶשפֹּת כָּל חִֻמִּי לְמַלְכִּי הַזָּקֵן, –

אֶת בְּכִי אֲבִיבִי לֵב מֶלֶךְ נוֹגֵן.

כי יש מן הגאולה בניגון. עולם יגאל בשיר ומנגינה. אמונה זו המובעת בסוניטות טשרניחובסקי, היתה לצו בסוניטות של פיכמן. יתפורר העולם אם לא יחשקהו שגיון השירה. כליליו של טשרניחובסקי חשקוהו כבצבת והכניעוהו לדפוס ברוב אונים ואומץ־כוח. פיכמן לא כלא עולמו בכלילים, עולמו עולם של צמיחה הוא, לא יכלא. עוד ישוב אילנו וינקוב לב צור, עוד ישוב המשורר וישורר רעד עורקיו, השיר חידושו של עולם, קניתו של עולם. וחיב אדם לקנות עולמו יום יום, שעה שעה.

ואף זו הארץ נקנית לא רק בכסף ובעבודה ובמסירות־נפש בלבד, אלא גם בשירה. אילו לא נכללה זו ארצנו בשירת תנ"ך על כל נופיה הגלויים והנסתרים, לא היתה משתמרת לנו עד עידן ועידנים לעת גאולה. עכשיו יש לחזור ולקנותה בשירה חדשה, בתארים חדשים, באהבה חדשה ובחוית צומחה ודוממה. ופיכמן, כשאר אחיו המשוררים, הולך ומאחיז שוב לשון עברית זו, שהופשטה בדורות־תלמוד ארוכים, במראה ובמשמע שבארץ, באורה וצלה, כפיה ותליה, דשאיה ואילנותיה. אלא שמשוררים אחרים בעלי כנפים הם, ועל כל טיסה וטיסה יברך שירם ביחוד־שם וביחוד־תואר, ואילו פיכמן בעל שרשים הוא, ושירו אחד, ורזו אחד. וחוזר שירו ונשנה, כהישנות החלום האחד, הארוך, בחייו של אדם, שרק שינויים מעטים במראותיו הגלויים, ואין כל שינוי בתכניו הנסתרים. הרי אין כמעט הבדל של תוכן בין “ביריניקה” החוזרת מרומי לארץ־ישראל (בספר “פאת שדה”) לבין נעמי, החוזרת ממואב למולדת (בספר “ימי שמש”). שתיהן מבקשות נשמתן הצרורה בחגוי סוד של אדמת־ילדות, לאחר שנתעלמו בימי אשרן מבכי תלמיה…

האין זאת כי המשורר הוא המבקש נשמתו הצרורה בחגוי סודו של הנוף, הרומז ואינו פותר, שכתבו המתמיה, ככתב זה של כת עבים בשמים, אינו נתפס בכתבו של אדם על ספר?

אך הנה בא הערב, שעת המיה נסתרת היא למשורר. ועל “מה שחד, קר־רוח, יום ארוך, אור ערב, כפותר, עתה נופל”… המיה ערבית של פיכמן, שנכללה במחרוזת סוניטות, מה פתרון בה לחידת ימים? מאום עוד לא נפתר. הרי לשם כך בא הניגון ההומה, לשם דחית הפתרון, למען לא יפתר מאום. וגם בערב החיים יוכשר לב אדם לרון, אם משורר הוא. משורר שדיכא כל ימיו את סערת התאוות והסיחן בניגון, נישה אותן במראות תפוסי־שירה, ביכר לבו רון־ערב פורח, נעים־צללים ונעים־זמירות, השרה את נפשו בצללי ערבים לואטי חידות, ולא עירטל את הנפש בחכמת־זקנים פותרת, ויהי ניגונו סיתרה מפחד הקץ המתערטל, ומקולו המחודש בנגינת הדור נתבזקו רמזי חדוה. חידוש שירתו של פיכמן בנגינה “נכונה” זו מידתו הנכונה כל ימיו. הן גם בביקורת חוזר הוא על נושא אחד כמה וכמה פעמים, וכל טיפול חדש בנושאו תוספת ניגון בו יותר משיש בו תוספת ענין. ואף־על־פי־כן נראית כל חזרה שלו כחידוש עיקרי, כגילוי חדש בעיצומם של הדברים. וכן דרכו בשירה, עיצובו השירי בא תמיד להסיח משהו, לשוות תפארת על הבלימה שבהוויה, למתוח חוטים ענוגים על חללי התוהו. אך באשר סכויה מאד אותה תפארת ודקה ואורירית, אין בה כדי הסחה אלא לשעה קלה בלבד; ובאשר ענוגים ביותר אותם החוטים, אין מתח שלהם קים ועומד, וצורך השירה חוזר ומתגלה, ודחף ההגשמה בניגון ובצבע חוזר ותובע תיקונו, כדבר חסידיו של בעש"ט: “העולם כי ישאל לתיקון, זמר חדש הוא טעון וניגון” – – – וזהו שמכשיר לב המשורר להתחדש ולשיר ערבית כשחרית, ולהעניג שירת ערבית משירת שחרית.