ספר רביעי לשירת יצחק למדן הוא “במעלה עקרבים”. ועדיין מוחרדת שירה זו בחרדת גורל, כשירת “מסדה”. ולא פסקה בה שלהבת להט הבאות, כהיותה משולהבת אז, במשכה “ברתמה המשולשת”. וגם זו מידת־הדין מתוחה בה כמיתר, כאותם השירים “מספר הימים”, עגומים וכנים כתפילה זכה.

האין כאן מורשה שירית מכינורו של יל"ג, מאז עזב שירת ידידות ותענוגות ועינו השקיפה על עמו? הן לא ירשוֹ אחר עד היום, אם כי לא מעטו מעריציו ויונקי השפעתו. היש אשר שם משורר אחר ראשו בעולה של אומה וברתמתה המשולשת ומיתג את קולו וריסן את פיו וכפאוֹ לשירת יעודה של אומה זו בלבד ולאזעקתה בכל רגע של מסה? – – והרי גם דמות אחרת, שניה, למשורר זה, וכיסויה רב מגילויה, וגעגועיה ונהייותיה רבים מביצועיה, מעין “אני” שני, היונק מן הנעלם, אשר

     רוּחוֹ – גַּלְגַּל תְּמוּרוֹת עַל צִיר הָאֵינְמַרְגוֹעַ,

     לַאֲשֶר מִזֶה וָהָלְאָה עֵינָיו תָּמִיד נִנְהוֹת;

     בְּכָל נִגְלֶה אָטוּם לַנִּסְתָּר יִקְרַע אֶשְנָב,

     לַנֶּעֱלָם יַפְלִיג מֵחוֹף הַפִּתְרוֹנוֹת.

אך זו הדמות השניה של ליריקן ואמן, המתעוררת לעתים בצמאון הנפש לאפיקי אין־מקום ואין־עת; בעטוף את הנפש שפע של רמזי פליאה בלי שום גירוי לבקש פתרונם של הרמזים; זו הדמות השניה של משורר הכוסף וההפלגה אל מעבר לתחומי עם וכאבי שעה, – לה פנה עורף. כשם שיל"ג בשעתו חדל “להרנין מוצאי בוקר”, כשביעתוהו חלומות רעים והראו לו את עמו עין בעין, כן דוחה למדן המשורר את זו הדמות השניה, קוטם ראשי מאווייה, מגרש הרהוריה האפלים בפולסין של אור, כי באור הוא נלחם בגורלה האפל של האומה, וברית כרת עם אדמת־אומה זו, רעלת־גורל וקשת־חזות.

אכן, צעדים חזקים צעדה ספרותנו משירת יל"ג עד שירת למדן. ביאליק הכין צעדיה, טשרניחובסקי חיזקם לברכת־קרקע מוצקה, שניאור נישאם לרוממיות. למדן ינק שפוני־טמוני כוחותיהם. הללו הכשירו את השירה העברית לחזור ולהפנות מבטה אל שדות תנ"ך לשם ראייה חדשה. יל"ג קצר בשדות תנ"ך ונשא בתרועה אלומות לגורנה של ההשכלה. הוא מן המחובר נטל ומן הנגלה. ואילו למדן כרה אוזן למרומז בלבד והקשיב לו רב קשב, והנה הגיע קולו של רמז דרך כל מרחקי זמנים ותמורות לזמננו אנו ונותן אותותיו בחייה של האומה. חזות קשה הוגדה לאומה זו בראשיתה, בספר המיתוס שלה “בראשית”, והמשורר מקשיב לה. בבלדה “הברית בין הבתרים” עומד אברהם, נאפד ארגמן־שקיעה, משולהב להט הבאות. אך מלבד אברהם ואלוהיו, הבאים בברית, חג שם עוד שלישי ועג מעגלי השחור שבכנפיו. העיט הוא המטיל צלו על הברית שבין אברהם ואלוהיו. וכה תמיד, בלי סוף, עיט ואלוהים יהיו חלקה של האומה.

     בַּאֲשֶר קָרְבָּנְךָ יָעְקַד, לַאֲשֶר עֶרְגוֹנְךָ תַּצְמִיד –

     יָטִיל שְחוֹר כָּנָף אֶת צֵל הַבִּעוּתִים – – –

צל שחור זה, הנמשך מן המיתוס עד אחרית הימים, לא נראה לעינם של משוררי השכלה, שדבקו בתנ"ך. להם היה התנ"ך ראשית חדשה מעיקרה, לאחר טעות היסטורית ארוכה של דורות תלמוד וחיי גיטו, שיש למחקם מספר החיים ולצאת יציאה חדשה לדרכי חיים מן המוצא הראשון. כוחו של גורל עיור ואפל לא הובא בחשבונם של רציונליסטים. להם נראה העולם מתוקן בתבונה ונוהג בדעת. לא כן שירתנו החדשה. יסודותיו המתנגשים של עולם תנכ"י הובאו בשירה זו בקרב חדש בחזיונותיו של מתתיהו שוהם, והנה נשֹׂערו מאד אותם התחומים, שנראו לנו מרחוק כחטיבה שלמה, מוגמרת בגבולותיה, ולא ראינו עד כה כי נמשכת עדיין מלחמת הקטבים המנוגדים, המחריבים ומכלים זה את זה. לאורם של חזיונות שוהם יש לראות המשך חייה של היהדות בצורות חדשות, תלמודיות וגיטאיות, כבלתי־נמנע, שכן כוח אדיר זה, מדבּרי־נבוּאי־ישראלי, אי אפשר לו שיוכחד עם אבדן היסוד הארצי־מדיני בישראל. והוא גם שימשיך ויפעל, ימשיך ויגבר ויכניס אומה זו לחיים ארציים־מדיניים חדשים ויתבע לו בהם את מקום־כבודו. התמשכות זו של יסודות מתנצחים עשאתה שירתנו החדשה לרוח חיה בחזיונות שוהם, ובשירת למדן היתה התמשכות הגורל האחד, הקבוע מראש ימות עולם, לרוח חיה. באופקו של אברהם נראה צל העיט המאיים על קורותיה של אומה. ובבלדה אחרת. “וייקץ יעקב”, נסתמן גורלן של אומה ומולדתה. עליז־רוח וקל־צעד יצא יעקב מבית אביו. עלומיו הרנינו לכתו. לבו הלם לקראת אהבה עתידה בחרן. עביבים צחורים ליווהו בדרכו. אבן־מראשותיו היתה רכה לו כצמר כבשיו. והנה פגע במקום… מולדתו היתה למקום סולם שראשו מגיע השמימה – –

     וְנוֹף זֶה שֶתְּמוֹל לִטְּפַנִי בְּחַסְדֵי דְרָכָיו,

     הָהּ, שוּב אֵינוֹ עַתָּה קַן־אֹשֶר לָאָדָם –

     שַעַר הוּא לַשָּמַיִם, סִֻלָּם לְמַלְאְַכֵי פַּחְדָם,

     פַּח אֵל טָמוּן הוּא לִי וּמַאֲרַב מֶרְחָב.

     וְנוֹף זֶה הוּא לִי נִתָּן! – – –

וכך כבדו שמים על ראש האומה מאז קדמותה. ברצותה לחבק חיק אדמתה באהבה פשוטה, גופית־נפשית, כחבוק כל אומה את מולדתה, כנפול אדם על צוארי אם וכחבקו חיק רעיה, יעלה מנפשו קול היעוד ויזכור בחלחלה: הן שער שמים היא, סולם אל לא־נראה! והאדם היה לאסירו של יעוד הרודה בו וכבול דבר־אלוהים.

וכך היה גם משורר גם כבול דבר עמו ושירתו אסירת יעוד. אין לפניו נוף אחר מנוף זה של מולדת עמו. יש אשר תתמרד שירתו ובעטה בזו הטובה שלא ניתנה לאדם אלא לרעתו. יש אשר כאותו הנביא יונה בן־אמיתי ישנא את אמיתו וינוס מפני יעודו ויבקש להרדם בירכתי ספינה המפליגה אל איזו תרשיש של שכחה. ויש שיצא לבקש את נוף הילדות וערכיה הנשכחים, שבערכי חלום ויצירה לא ישוו בהם כל יש קים ומציאותה של הווה. אז שר המשורר את סדר שיריו “בכפל דמות”, מפליג אל הנעלם שבצל ילדות ואל מפרש־הקסם של טלית האבהות; ואל הליריקה הטהורה, זכת המאוויים, יעלה מפרש ויחתור מפה והלאה, לאשר עוד יוריקו שדות מאוויים, לאשר אופק עוד לעין, בלא צלו של גורל וכנפו של עיט, “לאשר תסופר אגדת אנוש ויגון שותה מבארות־חידה” ו"חיק שכחה יוצע לראש", שמשם אפשר לשלוח את יונת־הכסופים לתור מקלט במרחקי ה"שם" שאין שם לו.

אך שכחה זו בשירת למדן לא תארך. איך ינוס אדם ורודפו ומדביקו בקרבו הוא… גלי שירה יסעירוהו ויחזירוהו אל עמו, ו"בתוך עמו" ישיר מזמור האהבה והשנאה. הכניע המשורר את כוח־ההסחה שניתן לנפש־אדם לשם שכחה והקלה. בכל אשר ישא עינו תקדמהו אצבע מאיימת: “אסור, אסור לשכוח!” האדם שבמשורר שואף “הרחק לבלתי־ידוע, העפל למרומי־חלום לא פלסום עוד ראשונים”. אך משורר האומה לא יצא מגבולותיה; דבק הוא באורחותיה, “ופה כל אורחה נוסעת תגיע שוב תוגתה, וכל נתיב עולה – אל שיא עיבל יגונים”.

רחוקה שירה זו מהסיח דעתו של אדם ומלנשות עמלו באמרי־שפר משעשעים. היא כולה מזמור להזכיר, לעורר, להזעיק. מי שראה מהותה של אמנות כהזייה אינטימית, המעלה הרהורי־משאלות מצועפים בצבעי־לשון ומנוגנים במקצבים פועמים, לא כיון לבו לסוג זה של שירת למדן, שאמנם לשונה צבעונית־סמלית, והגותה מסומלת בלבושים, ומקצביה פועמים, מרתיתים. אך מקורה אינו בהזייה האינטימית, אלא בהזייתה של האומה, שנועזה וחזרה לחלום חלום־גאולתה בזמנים אלו, המפוכחים מכל חלום. המשורר שם נפשו בנפשה של האומה. את חלומה הוא חולם ורוחו נפעמת ומצפה לפתרון. וחלומו האינטימי הוקרב לאומה, והוא צרור בחלום צור־מחצבתו הגדול, הבודד כבד־הדורות, השר־עם־אל. על־כן לא תסכון שירה זו למבקשי שכחה ונוחם, אך תסכון לכל צמא לשירה של חזון הרועף מעל מצפה האהבה והחרדה. כי רק אהבה וחרדה הן שהנגינו שירה זו של למדן.

     – – – אֲשֶר אָהַבְתִּי בְךָ, גִזְעִי כְּבַד דּוֹרוֹת,

     יַנְגִּין שְעוֹתַי כִּמְנַעְנְעִים לֹא־נִרְאִים,

     וַאֲשֶר בְּךָ שָֹנֵאתִי יִתְיַלֵּל בִּי כְּיִלְלַת

     כְּלָבִים לְלֹא מַחֲסֶה בְּלֵילוֹת־סַגְרִירִים.

נתנגעה שירה זו בשני נגעים, שהם אחד במחצבתה הקדומה של לשוננו העברית: אהבה וידיעה. יותר מכל שירת־חומרה אחרת יודעת שירה זו במי היא נלחמת, מי אויבה. הרי אין זה מקרה בלבד ששירת למדן היא הברורה בצורותיה והמלובנה בתכניה והפשוטה בניביה משירתם של המשוררים העבריים בני גילו וזמנו. בטלית זרה לא נתעטף ואל הרי הערפל לא ניגש ובעמעומי דמות לא הפליא ובתהפוכות סגנון לא הדהים. כי באופל נלחם ואת האופל ירא. והגורל הניזון מהאופל הוא אויבו. מלחמה לו באפלו של גורל מ"מסדה" ועד הנה. שאגת האורה הנישאת ב"מסדה" באה בעיקר להחריד את האופל ממעמקיו. שם גם ההרים שואגים לשמש:

     בַּקְעִינוּ, הָהּ, בַּקְעִינוּ,

     שֶמֶש וְגַם תּוֹכֵנוּ הָאָפֵל גַּלִּי!

על “מסדה” לגאול את האדם העברי ממאפליתו, מהשחור שנצטבר בנפשו, מהסיוט של אדם־חידה, עם־חידה, מסוד היגון ומהזאביות האורבת בנשמה רדופת־הדורות. שירה זו של למדן, בהירה וחרוטה בחרט אנוש ובשפת הדור, ביקשה לשבור חרצובות הפאטאליות הישראלית. יש פדות מידי גורל. הגורל מן הפחד הוא ניזון. האדם שנפשו אחוזת פחדים מסייע הוא עצמו בידי גורלו המרדפו. למראה “רבבות קשתות־חלפים על כינורות־צוארים ערוכים” נתפוגגה הרגשת החטא מישראל. נשברה כוס־הפחדים. ומה לגורל כי נשלים לו עוד? אין השלמה וצידוק הדין. הגיעה שעת המרד בגורל, בחידה, בסוד, במוקיונות, בערמה, במחבוא הצללים, בעקיפי הסתר, באשליות של “בחירה” ו"תעודה".

     וְאוֹי לַאֲשֶר סוֹד אָפֵל יַצְפִּין עוֹד,

     אֶת כָּל צִפָּרְנֵי־קַרְנֶיהָ בּוֹ תִּנְעַץ הַשֶּׁמֶשׁ.

     אֶת סוֹדו אָפֵל תַּעֲקֹר

     וּכְנוֹצָה מְדֻלְדֶּלֶת וּמְרוּטָה

     יְסֹעַר בָּאוֹר!

היאבקותו של בן ישראל בגורל נמשכת גם “במעלה עקרבים”, סדרי שיריו החדשים של למדן. הגורל לא הוכרע עדיין. גלגלי התמורות חורקים ומאיימים. מי שחישל פעם נפש היחיד המתפוררת ומצא לה שילומים וכיפורים בקול־הסתרים הקיבוצי, – נמשכת גם “במעלה עקרבים” אותה דבקות גמורה של חיי רוחו בחיי עם ותקותו. גדול פחד עתידה של אומה זו, וכן גדולים ביעותי הבאות בלב המשורר. הוא צופה עם אמות ישראל הגחונות על עריסות תינוקותיהן כצופה לבארות אפלות של הצפוּן והמזומם בקרקע המצולה של עתידות. עיני המשורר משתפות עצמן עם “עיני יהודים מצפות, גחליליות פחד פזורות בלב העולם המירא”. אזנו כרויה לנביחת האימים העולה בליל זה שירד על העולם. ממעמקי נשמת העם ניזון אותו פחד עמוק שמשתלט על כינורו של משורר עברי. אין זאת כי ספג המשורר, כתגמול לערכיו האינדיבידואליים שמסרם לעם, את המשוקע במאפליתו הנפשית של העם, והמשיך על עצמו את הקונפליקטים של האומה. אומה זו שהרתה והגתה מיטב אידיאלים חברתיים־אנושיים, היא עצמה אינה עומדת בהם ביום מסה; היא, שנשאה משא שלום לעולם כולו – מבותרת ומפולגת אף בימי סכנה; גדלו בה מאוויי אנוש הומאניים, ובמידה זו חזקה בה יראת העונש על ריחוק חיי מציאותה מאותם המאוויים. יראה זו מתחפשת במסוה הגורליות. בה נלחם המשורר גם בספרו החדש וניבה של אומה זו הגוי בשירים “מספר הימים”. לבו חרד שמא גם אותו אביב, שיבוא לאחר המלחמה הזו שבזמננו, “יטליל גני אדם מקטנם עד גדולם”, ורק חלקתנו אנו, “משויתת חשופה”, לא תימטר ולא תינחם, – והמשורר בא עליו באלה:

“וְאִם יָבֹא אוֹתוֹ אָבִיב בְּמַטֵּה הַפְּלָאִים / וְכָל רֵאָה אֲוִירוֹ לִרְוָחָה אָז תִּנְשֹם, / וְלַקָּרוֹב וְרָחוֹק בִּרְכַּת חֶסֶד יְצַו, / וְרַק עַל סִפֵּנוּ הָאָבֵל וְהַנִּדָּח, / כִּתְמוֹל וּכְשִׁלְשׁוֹם / בְּלֹא כָּל בְּרָכָה יַעֲבֹר וְיִפְסַח, – / הָהּ, אֵל אֱלֹהִים, / אַל יֶחֱצוּ יָמָיו! – –”

ומבקש המשורר לרפא את הנפש מאימתה על־ידי ביטול חשבונות והגברת אהבה. “…חשבונות לא אבקש, / עת ללבך תורם מאכלת פראי מדבר, / וכל כלב גויים שוטה בבשרך שניו יתקע; / בכרסם תפרחתך כל חזיר מיער עמים, / וכל ענן־אדם עובר על ראשך יבריד איבה – – / לעת כזאת, עמי, שוב אין בלבי עליך כי אם אהבה” – – –

אך ביטול חשבונות יש בו מן ההסחה; אהבה יש בה מן הפיוס. וגאולה מידי הגורל עודנה רחוקה. לכן כה עגום ספרו של למדן. מסורפדים בו הנתיבות אל האור. צערה של אומה הנביעה את עצמה בשיר היחיד, וזך השיר כצמיחתו הראשונה בלב, טהור מכל הרכבה מלאכותית, עגום כאנחת פצוע, כבוש ומרוסן באפיקים של האלגיה; מאופקה וחנוקה בו הצעקה, ולא חרג בו עוצר־היגונים מתחום הליריקה.

כי ליריקן הוא למדן ועורג אל ההבעה החרישית והצנועה, שיש בה מדומית היצירה שבמעמקי הבריאה. נפשו כוספת לאותה “לשון לפני היות ואחרי כלות כל יש”, לביטוי שיש בו יותר מן האור משיש בו מן הקול; ללשון ה"מאירה מעפעוף כוכב, מאפילה משחור הענן, יצוקה בצמיחת אזוב, בחוֹב עורקי אילן". תשוקת יצירה היא שנתעוררה בנפש משורר מישראל, בהתעורר אותה תשוקה בישראל עצמו לאחר דורות של עצירה מלדת ערכים חדשים.

     לַמְדִינוּ עֲשֹות פְּרִי בְּהַחֲרֵֵש כְּאִילָנוֹת

     וְיַחֵם נְצוּרוֹת דּוּמָם כַּהֲרוֹת אֲדָמָה תְּנוּבָה…

משורג בתוך גל שרשיהן של בעיות אומה וזמן, המסיחות דעתו של משורר מפלאי עולם ואורותיו וצבעיו וריחותיו, משווע הוא ממעמקיו להתחדשות, לפריחה חדשה, להשתאוּת חדשה על עולם, לחזור ולהעמיק שתי עינים משתאות בשתי עיני העולם: החיים והמות.

     אֲנִי רוֹצֶה מֵחָדָש לְהִשְׁתָּאוֹת עַל עוֹלָם,

     כְּאִלּוּ עוֹד לֹא הָיִיתִי עַד עַתָּה – –

כרבּה של השירה העברית החדשה, שידע כי עוד נימה אחת זעה בו, והיא עדיין אילמה, וידיו פיזזו סביב נימה זו כל השנים, כן יהלוך עטו של למדן סחור סחור לאיזו “אחרת”, שעוד לא העלתה ממעמקים, שעוד לא פורשה בשם, שמסכּי־מסתרים עדיין חופפים עליה. כלות־נפש היא זו, המתדובבת מקצתה ב"פרקי המסע", המתיפחים ביגון כבד על בית־מכורה שנחרב, על הגות ניגון אבא שגוע ועל פטר הד של קולות־מחר לא־ידועים. כלות־נפש היא זו לאשר מזה והלאה, לאשר מפליג מחוף הפתרונים, לנוף שבו אזלת כל יד ואפסה כל תבונה, ורק הליריקה יכולה להציב בו את סולמה אל מרומים ולהשליך חכתה אל מצולות האין־נודע.

אך לא ניתנה שירת דומיה והתבוננות שתתמיד בפי משורר עברי. נגוע אהבה־ידיעה הוא. יעוד מיעודיו של הנביא הקדום בישראל נאצל כמורשת־דם למשורר בישראל, ממנו לא ימלט. בשיר “יונה בורח מפני אלוהיו” קיבל הנביא הבורח בפי המשורר: “היברח אדם מפני צלו, ואם עץ על שרשיו יוכל צוות: הרפו ממני, בני אפלי?”… יודע הוא: “בדרך רק אחת יובל האדם אל גורלו ובשבעים ושבע – מפניו לא ינוס ולא ימלט”. אדם מישראל שוב אינו רוצה להיות איש־בינים בין אלוהים לבין אדם. נמאסה עליו “תעודתו” זו הגדולה להיות מטרה לחיצי אלוהים ואדם גם יחד…

     אָמַרְתִּי: הִנֵּה יִשְכַּב וְיֵרָדֵם אָדָם בְּיַרְכְּתֵי סְפִינָה

     וְהוּא לֹא בֶן־אֲמִתַּי אֲשֶר אֶת אֲמִתּוֹ כַּלְכֵּל נִלְאָה,

     לֹא יוֹנָה אְַשֶר כְּשֵֹאת צָרֶבֶת יִלְהַט קִרְבּוֹ מַשָֹּא – –

     אֱנוֹש לֹא יִחַר לוֹ אֶל דָּבָר וּבְעָם וּבְאָדָם יִתְבּוֹנֵן

     כְּהִתְבּוֹנֵן בְּכוֹכָבִים אֲשֶר תְּמוּרָה אֵין בְּמַהֲלָכָם…

ומבקש גם המשורר העברי לשיר ולהסתכל בעולם ובחיים כהתבונן בכוכבים. ואם יחטא בינתיים עולם־נינוה זה, יחטא, יצהל, כי זה חוקו ולכך נועד מעצם בריאתו. הן חליל לו למשורר העברי, ובהניח לו קול־אלוהים יחלל חלילו שיר ילדות ושיר אבהות, וקורא השיר לאדם לחזור אל מקורו, “לאשר לא היה ולא יהיה”; וערגה לו למשורר, ונפשו באר־צפייה, ולבו מפציע קרני־מישוש לקרוב ולרחוק, ושמש נוף לא־ידוע תלהט ריסי־עינים, מראות אין־דמות רומזים, קולות אין־קול קוראים; ועולם בנוי חסד־אל ניתן בלב המשורר, לשוררו, לפצוח הלל שלו; וכיסופים ואהבה בלב, והם מתנגנים ברטט, בעצב נאצל, רך, מצודד, מענג בציוריותו ומנחם בנעימתו. אך לא יארכו הצלילים ה"הלליים" בשירתו של למדן. חומרות “שמאי” חוזרות מדי פעם לשוּת על שירתו. אַמת־הבנין, שהיא גם אמת־הדחיפה, חוזרת להקפיד בה. “קול אלוהים” חוזר לקרוא ולתבוע. גורלו של משורר עברי כגורלו של אבי־האומה, יעקב. לבקש אהבה יצא מבית אביו, והוא אז “עליז־רוח וקל־צעד”, עלומיו הרנינו צעדיו. עד אשר בא החלום, חלום שער־השמים והאלוהים ניצב עליו… והוא הן רק נחלת אדם ביקש לעצמו: שיר ללב, מראה לעין, אבני מרגוע, פת ברעב; ובצמא – כד מים, מרחק לגעגועים, מחסה־אוהל בסערה" (“וייקץ יעקב”) והנה כבדו פתאום שמים על ראשו, והוא “אסיר יעוד רודה וכבול דבר אלוהים”. המשורר אף הוא ביקש לעצמו ולעמו שיר ללב, מראה לעין, מחסה אוהל בסערה. אך בברכה אחרת נתברך ישראל, וברכתו כבדה, לא יוכל שאתה עוד. צולע ובודד יצא ישראל מפנואל אל פני כל הדרכים, לאחר ששרה עם אל ויוכל, והוא מתחנן:

     נַצְחֵנִי פַעַם אַתָּה וּתְנֵנִי שְׁקֹט עִם בֹּקֶר

     כַּאֲשֶר יִשְקְטוּ כָּל הַמְנֻצָּחִים.

אין הוא רוצה עוד להיות “בזוי־אדם ואהוב־אלוה”:

     הַנִּיחָה וְתֶעֱרַב לִי פַת בְּמֶלַח, אֱלֹהִים.

     יִמְתְּקוּ לִי מֵי הָאָרֶץ מִתּוֹךְ כַּדֵּי חֹמֶר

     וְאַל אֻכֶּה בִּסְחַרְחֹרֶת מִיֵּין־אֵל חָרִיף וָמָר –

     הַנִּיחָה לִי! יְהִי אוֹר! הַעֲלֵה שִמְשְךָ אֱלֹהֲּ!

     (“כי בא השמש”)

בשיר זה חוזר ועולה המוטיב הידוע לנו מ"מסדה", על שמשה של מסדה, הבאה לגאלנו מן החידה של היותנו, מן המאפל המירא ומן הגדלות של שכינת־הערפל… אך כאחת עם זה הרי אהוב יאהב המשורר בלבו אותה ברכת אלוהים המיוחדת לעמו; אהוב יאהב עיני ישראל ומבטן הבוחן את מראות העולם ומבקש סביבותיו חסד־אל; אהוב יאהב את רוח ישראל המחפש ונסער, “שכל רקיע נמוך לו וצר – כל מרחב, וללא מנוחה בין זמנים ואלים יקלע” – – ודבק ידבק מאד בנפש־ישראל קלת־התעופה, “המגמאה מרחקים, ארצות וימים ושותה בצמא גווני כל הרקיעים”. אכן, מרגיש הוא, כי אהבה זו גרדום היא לנו, מדוחים לדרך חדלון, ויתרוננו הוא אסוננו.

מכאן אותה תוגה השפוכה על פני שירת למדן כעל פני אלגיה אחת גדולה ועמוקה. תוגת משורר היא הצופה דרכי ישראל ויעודו מאז ה"ברית בין הבתרים" עד ימינו, נצמד אל הבעיות הגדולות של האומה ונעגן אל הפדות; מורד בגורל עם שיודע הוא כי אין להימלט ממנו, ועם שמרגיש הוא בכוח־סתרים מנהל ומכוון צעדי אומה בעל־כרחה, ועם שרואה הוא את האפסר “המחברנו הרחק הרחק לאשר לפנינו הלכו ולאשר אחרינו ילכו, ושריקת השוט תשמע, שוט־סתרים מצליף”. – – –