מוטב כי תספר על התקוות שנשאת בלבך־אתה, על האשליות שנתפסת להן ועל המכשולים שנקרוּ לך בדרכך; על אשר סבלת כשנתקלת במציאות, על השגיאות ששגית, אשר בבואך לתקן אותן נאלצת לסטות מעקרונות מקודשים, ועל פשרות שהשלמת עמהן…
1. לקייטנות חייב אני הרבה. כאן נפגשתי לראשונה עם ציבוּר ילדים ובעבודה עצמאית למדתי את האלף־בית של העבודה החינוּכית.
עשיר באשליות ודל־נסיון, סנטימנטאלי וצעיר – דימיתי בנפשי, שגדולים יהיו הישגי, שכן גדולות היו שאיפותי.
האמנתי לתוּמי, שבקלות אפשר לרכוש את אהבת הילדים ואמוּנם, שיש לתת להם חופש גמור בכל, שתפקידי הוא לנהוג יחס שווה לכולם, שנדיבוּת לב מצידי תביא מאליה לידי חרטה כל עבריין צעיר.
שאפתי להפוך את ארבעת השבועות של כינוס ילדי “המרתפים ועליות־הגג” לקייטנות “ליום חג ארוך, יום שכולו שמחה, ללא דמעה אחת”.
מסכנים אתם, חברי היקרים, שבדומה לי בימים ההם, תחכו גם אתם בקוצר־רוח לרגע המאושר, בו תחל הפעולה. לבי לכם, אם בהיותכם נידונים בצוננים בראשית צעדיכם, ימעדו רגליכם ובראותכם את האשם בכם אתם, יאבד שיווי־משקלכם.
הצלחת הזולת קוסמת לכם.
“רואה אתה. לא כדאי כל זה. נהג כמוני: דאג לנוחיות עצמך. שאם לא כן, יקחך השד לשמחת צרי־העין, מבלי שהדבר יביא תועלת לילדים, שטובתם דורש אתה. לא כדאי”.
אתה תולה את ההצלחה בבעלי הנסיון, הם מסתדרים איך שהוא עם הילדים, בה בשעה שאתה, היה גלוי לב, עומד נדהם וחסר־אונים.
מסכנים, מה צר לי עליכם.
2. מה קל התפקיד ונעים. עומדים לרשותך שלושים ילד מסַך מאה וחמישים ילדי הקייטנה, ובידך אין כל תוכנית. מותר לך לעשות ככל העולה על רוחך. משחקים, רחצה, טיול, אגדה – חופשי אתה לכל יוזמה. אֵם־הבית תספק מזונות, החברים המחנכים יסַייעו ברצון, עובדי השירותים ידאגו לסדר. – הכפר יהיה לכם שדה־פעולה נאה, השמש תצהיל פניה.
באי־סבלנות ציפיתי ליום היציאה, נטפלתי לפרטים פחותי־ערך ובלתי־שכיחים, ואילו לעניינים החשובים והקרובים לא שמתי את לבי. ובכן, השתדלתי לקבל גראמופון, פנס־קסם, השגתי זיקוקים צבעוניים, קניתי דומינו ועוד משחקים שלא יהיה חס ושלום מחסור בארון המשחקים.
ידעתי שיש להלביש את הילדים חליפות־קיץ, ולקבוע להם חדרי־שינה ומקומות ישיבה על־יד השולחנות. אבל להכיר קודם־כל את פניהם ושמות־משפחתם של שלושים אלה שנמסרו לידי ואולי של כל המאה וחמישים, על כך לא חשבתי כלל, אפשר מתוך הנחה, שהדבר יבוא מאליו. בהרהרי בילדים לא חקרתי לדעת מי הם.
בתמימותי האמנתי, שתפקידי קל הוא, נתפסתי לחיוב ולנעימוּת שבמשימה המחכה לי.
3. איך תזכור לדעת שלושים שמות־משפחה, שלפעמים הם קשים לביטוי, דומים זה לזה, וכיוצא בהם שלושים הפרצופים? בשום ספר־לימוד לא תמצא הוראות על כך, ואילו בלי ידיעה זו אין סמכות למחנך!
הנה מסתמנות השאלות: מהם שמות־המשפחה ומי הם הילדים, הנחרתים בנקל בזכרון? מהן תכונותיו האינדיבידואליות של המחנך מבחינת כוח הזכרון החזותי? איך ישפיע הדבר על גורל הילדים ועל העבודה הכללית במוסדות חינוך, שיש בהם ילדים רבים?
הנסיון מלמד שישנם ילדים, שאפשר להכירם בנקל ובאורח ספונטאני, ויש כאלו שאתה חייב לייגע את זכרונך עד שאתה מכירם. אין להניח את הבעיה לחסדי הזמן, כי עלול אתה לשגות ולנחול אכזבות, לפני שתלמד להכיר את כולם.
תחילה נחרתים בזכרון בעלי־המום, ובעלי הסימנים המיוחדים – נמוכי־הקומה, הגבוהים ביותר או הבוגרים שבחבורה, גבנים, אדמונים, יפים במיוחד או מכוערים במיוחד. עוד לפני שהספיק המחנך לראות את הילד, כבר מרתק שם־המשפחה שלו את תשומת־הלב. בחירת השם והעטיפה המתאימה לסיגריות, או לחפץ אחר, קובעים במידה רבה את הצלחת ההפצה, הוא הדין גם בבני־אדם…
משפעת הרשמים אנו קולטים את הנוחים להיקלט; בבואנו להציב ערכים, אנחנו בוחרים בקלים שבהם, ששיפוטנו עליהם אינו כרוך במאמץ יתר.
4. ברור, חשוב מאוד לילד בעל הערכים החיוביים, או לילד היודע לעשות רושם, שיכירו אותו. אנו פונים, לרוב, לילדים שהכרנו אותם תחילה, מסתייעים בהם, מאפשרים להם להתקרב, למצוא אתנו שפה משותפת, להצטיין. הם מרגישים עצמם בטוחים יותר, קרובים יותר, גם זכויות יתר ניתנות להם.
אם בקשה לילד או שאלה, נעים לו יותר לפנות למחנך המכיר אותו; גם המחנך יקשיב לדבריו בתשומת־לב רבה יותר, עם כבר שמע משהו אודות חניך זה והוא יודעו, זוכרו, ומכירו. מה שעולה בידי ילד רגיל לקבל אחרי השתדלות, ישיג הלה בקלות וללא מאמץ, ילד שחיצוניותו נאה, או ששם משפחתו נקלט בזכרון.
הנשארים בצל, מתוך הרגשת קיפוח, או בגלל רגש הנחיתות בלבם, מתרחקים ממך עוד יותר, וברצונך להכירם, נאלץ אתה לגלותם. שאם לא כן, אתה משאיר אותם כי ייאבקו בכוחותיהם הם בקונפליקטים שבינם לבין עצמם ואלה שבינם לבין החברה, בלי עזרה ועצה מצדך.
בכל משרד, בית־חרושת, קסרקטין, נמצאים מקופחים, רק מפני שהממונה עליהם אינו יודע עליהם, אינו מכירם ואינו זוכרם. כך מתבזבזים כוחות בעלי ערך.
גם הילדים, הממהרים לרכוש נסיון, מחכים במתיחות לפגישה הראשונה אתך, וקטן זה הנועד אולי לגדולות מחכה לשאלה מבדחת מפיך, הילד היפה מצפה לחיוך נדיב, בה בשעה שהאדמוני המכוער או העקשן, לבו מלא חששות מפני אי־הנעימויות המחכות לו. אם בשעת הקראת הרשימה זיכית את הילד היפה, והנעים, ובעל הבטחון העצמי במבט ובתשומת לב יתירה ועל שם המשפחה הבלתי־מוצלח של השני עברת בחפזון ובהבלעת הקול, הרי אישרת בכך את תקוות הראשון ואת חששותיו של השני.
5. תחילה תכיר את התוקפנים, את הטרדנים, את המוזנחים וכן המחונכים יפה ורק אחר־כך את הילדים הרגילים. תעלולי הפוחזים, יללת הטרחנים מודיעים על נכחותם. העניים ביותר גורמים כאב ראש בפראותם. האמידים והדו־פרצופיים מפנים אל עצמם את תשומת־הלב בגינוני התנהגות נאים. לבסוף יימצאו גם זריזים ובעלי חשבון, שיכפו עליך לקבל את עזרתם, את עצתם ושירותי המודיעין שלהם.
כל אלה, היפים, בעלי השמות המצלצלים, בני האמידים יותר, ידרשו במפגיע, כי תכירם בהקדם ותעמידם בראש השורה, לרעתו של ההמון האפור, שבגורלו להישאר בצל. הם תמהים אם אינך עושה כך מיד, ומתרעמים – אם אינך רוצה לעשות כך, ולשם כך יאחזו בכל שיטות המאבק המקובלות בין המבוגרים.
נסיך צעיר בבית־ספר לילדי אמידים, בן ראש־העיר בבית־ספר יסודי, אם לא נתעורר בעצמו לתבוע את זכויותיו, ילחש לו מישהו שיתבע, ואם לא יקבל משהו, ילחשו לו שינקום: “הגד, שהוא מכה, שלא קרא אותנו לתפילת שחרית, שדיבר סרה בשלטון, שהנו מלמד רע, שהוא בכלל לא מטפל בנו”. אלה ילכלכו את הכיסא שלך בגיר, יזהמו את בית־הכיסא; בשעת ביקור־המפקח הרי מעוררים הם מדנים; מקוממים את התמימים והאדישים, מסבכים בענינים מכוערים את החפים מתעלולים, דווקא את אלה, שרצית לפרוש עליהם את חסותך ולהגן עליהם מפני עוול.
כשציפיתי בשמחה ליום היציאה לכפר, לא תיארתי לעצמי, בתמימותי, כמה הבנה זהירה דרושה, כדי לשלוט בציבור האיום הזה.
6. לא פחדתי, כשראיתי שלכמה ילדים כבר נאלצתי פעמים מספר להעיר, שלא יוציאו את הראש בעד חלון הקרון, שלא יעמדו בכניסה. מיד נמצא אחד, שהציע עצמו לעמוד על־יד הדלת ולשמור, שני רצה לרשום את שמות אלו שאינם נשמעים. דחיתי את שתי ההצעות בהערה חריפה:
– שמור רק על עצמך; איך אינך מתבייש לרשום את חבריך?
– אלו הם לא חברי – ענה בבוז.
התרגזתי עליו בצורה ילדותית.
היו גם כאלה ש"מתו מצמא": לאלה הסברתי בסבלנות, שמיד עם בואם למקום יקבלו חלב לשתיה.
מתוך חרדה רבה הרגעתי ילד, שבכה על אשר הפרידו אותו מאמו; במסירות יתירה השגחתי, שמישהו לא יפול בעד החלון. לבסוף, מתוך רצון לקשור קשרים עם ילדי קבוצתי, ביזבזתי זמן יקר על שיחות תפלות: “היית כבר פעם בכפר? מצטער אתה, שאחיך הקטן נשאר בבית?”
נחפזתי לאסוף את הכספים וגלויות־הדואר, מתוך לצון התרעמתי על אלה, שנתנו לי גלויות מלוכלכות וממועכות, באי־רצון הרגעתי את אלה, שנפגעו מאי תשומת לבי לרכושם הפרטי. הם העירו לי, שגלויות־הדואר שלהם הן נקיות והמטבעות, שנתנו לי לפקדון, חדשות ומבריקות. מה לעשות במברשות השיניים, שרצו למסור לי, לא ידעתי: “שיישארו בינתיים אצלכם”.
7. בהרגשת הקלה עזבתי את הרכבת, קבעתי בגאווה, שכל הילדים ישנם, ושהכל עבר שלום. את שאר הדרך עברנו בעגלות. בעל נסיון ולו זעום ביותר היה רואה מראש, כי הילדים שלא הוזהרו, יתנפלו בלי סדר על העגלות, שהזריזים ובעלי המרפקים יתפסו את המקומות המובחרים, שהזריזים פחות יאבדו את תרמילי הבגדים ואת מברשות־השיניים האומללות, שיהיה צורך להושיבם מחדש, שישתררו רעש וערבוביה.
קיום הסדר תלוי בהחלט בראיית הנולד. הרואה את הנולד בידו למנוע את הכל. לפני היציאה לטיול ארוך יש להזהיר את הילדים, שיעשו צרכיהם, אחרת יגלו לך את הסוד באבטובוס או ברחוב…
בשעת הטיול אנו מתקרבים לחצר שבאר לידה. אני מעכבם.
– היערכו בזוגות. גשו לבאר ברביעיות.
אם לא אזהיר, לחינם יהיו מאמצי לקיום הסדר. ואם תפרוץ תגרה, ישברו את הספר, ירמסו את הדשא, יפרצו את הגדר – לא בילדים תהיה האשמה, אלא בחוסר נסיונו של המחנך.
אלו הם דברים פעוטים, זהו הנסיון, שברצון טוב ניתן לרוכשו בנקל, והוא שקובע הרבה, דווקא בהופעתו הראשונה של המחנך, כי ממנו תוצאות לעתיד יחסיו של המחנך אל הילדים.
הדרך לקייטנה הסבה לי אכזבה. כשירד הילד הראשון מהעגלה, מפני שנמאסה עליו הנסיעה, צריך הייתי לצווֹת עליו שיחזור לעגלה. לא עשיתי זאת. והנה התוצאה: הילדים ירדו בצעקות־פרא, באי־סדר, כשהם מאבדים את השקיות וסידורי התפילה, ודוחפים איש את רעהו. נרגשים והמוּמים, מצאו הילדים את עצמם על המרפסת.
8. בשום ספר־לימוד לא כתוב, כי במקום ששלושים ילד לובשים בגדי קייטנה, יימצאו כמה ילדים, שכל הכותנות הנמצאות יהיו ארוכות מכפי מידתם, או צרות ליד הצוואר ובכתפיים.
ערימות לבנים וחליפות – ציבור ילדים קאפריזי ומלא תנועה ועמהם מחנך חסר נסיון. הלבשת מספר ילדים לימדתני לדעת, שרצון טוב איננו יכול למלא את מקום השגרה.
בהכרת תודה קיבלתי את עזרת אֵם־הבית, שבלי מאמץ מיוחד, ובלי בהילות, מיהרה להסתדר לא רק עם הילדים, אלא גם עם הלבנים, שכבר הספקתי לערבבם. את הבלתי־מרוצים, שהתלוננו על שרווּליהם ארוכים, כי חסרים הם כפתורים או כי מכנסיהם רחבים, הרגיעה בהבטחה שמחר יתוקן הכל.
סוד הצלחתה היא ותבוסתי אני היה צפון בכך, שאני רציתי שהכל יתאים, יהיה הולם וגם נאה, ואילו היא ידעה, כי מן הנמנע הוא. כשאני טיפלתי בראשוני הילדים עמדו כל השאר וחיכו באי־סבלנות. היא חילקה בפעם אחת את מחצית הכותנות, נתנה לקטנים את המידות הקטנות, לבינונים ולגדולים את המידות הגדולות, בהשאירה ליוזמתם הפרטית את החילופים, ואת ההתאמה. כך נהגה גם בחלוקת המכנסיים והחולצות. כתוצאה מזה, היו הילדים הזריזים והמעשיים לבושים לפי מידתם, הזריזים פחות והבלתי־מעשיים נראו כמוקיונים קטנים המופיעים בקרקס של יום־שוק. אבל החשוב ביותר, שעם הישמע הצלצול לארוחת־הערב היו הכל לבושים, תלבושתם הפרטית ארוזה בשקיות, מסומנת במספרים וסדורה במחסן.
9. איך צריכים הילדים לשבת ליד השולחן?
גם בעיה זו לא צפיתי מראש. בחפזון החלטתי ברגע האחרון, בהתאם ליסוד החופש שלפיו ביקשתי לנהוג: יֵשבו להם כרצונם. לא העליתי על דעתי, כי לאמיתו של דבר יש רק ארבעה מקומות קיצוניים ושאר המקומות כולם כאחד שווים. ובכן, יהיו תגרות בגלל ארבעת המקומות האלה, כי התגרות יתלקחו ככל שירבו הקופצים על מקומות אלו.
לא העליתי על דעתי, שמריבה בעניין ארבעת המקומות האלה תחזור לפני כל ארוחה, שהתופסים אותם ראשונה יטענו לזכות החזקה ואחרים ידרשו את המקומות בשם השוויון.
לא העליתי על הדעת, שעל־ידי חילופי־המקומות המתמידים יקשה עלי להכיר את הילדים.
הייתי אפילו בלתי־נבון במידה כזו, שהרשיתי לילדים בחירה חופשית של המיטות בחדרי השינה: יישן לו כל אחד, באשר ירצה. לאמיתו של דבר, אילו היתה הברירה בידי, לא הייתי יודע, איזה מקום להעדיף. הסידור היה בלתי־מתקבל על הדעת במידה כזאת, שנאלצתי לבטל אותו מיד, אבל גם הנסיגה כבר לא הועילה למנוע ערבוביה גדולה ורעש מחריש אוזניים. השכבתי את הילדים לפי הרשימה, הוקל לי ביותר, כשהשתרר סוף־סוף שקט יחסי.
לא נתתי לעצמי דין־וחשבון מספיק מן הכשלונות, שנפלו בחלקי, שכן מבולבל הייתי מאוד ולפיכך לא חיפשתי את מקורותיהם.
10. אֵם־הבית הזמינה אותי זו הפעם השלישית לארוחת־הערב, שאר המחנכים כבר עזבו את חדרי־השינה. חשבתי, שבערב הראשון אין להשאיר את הילדים לבדם; יפחדו ויבכו; אבל אֵם־הבית המנוסה קבעה, שהילדים עייפים מדי ויירדמו. הייתכן שלא להאמין לה? הרוב בעצם כבר ישן.
הלכתי, אבל לא לזמן רב. נאלצתי לחזור מהר כדי לחבוש את השריטה על מצחו של אחד, המתאגרף השני קיבל “פנס”, שהיה מחליף במשך ימים את גוניו מאדום לצהוב, ומצהוב לאפור־כהה.
– העונה מתחילה בכי־טוב – אמרה אֵם־הבית. ראיתי בזה הערה מעליבה ולא צודקת, בעיקר, שלפי עצתה עזבתי את חדר־השינה.
מן הראוי היה לחזות מראש, כי אמנם חלק מן הילדים יירדם, ואילו השאר, הנרגשים בשל החוויות הרבות מן היום שעבר, עֵרים יהיו ולא יוכלו לישון ואלה עלולים לפתוח בקטטה ובתגרה. אני גופי מוכן הייתי לחבק את המתגעגעים ואת העצובים, אך לא לפשר בין הנצים, וראה זה פלא, דווקא הילד שבכה בדרך, ישן עכשיו שנת־ישרים.
לא הבחנתי בחשוב ביותר: התגרה, שנחשבה עבירה כבדה, שימשה אזהרה חמורה: בהוכיחה, שהסמכודת שלי נפגעה כבר ביום הראשון לפעולתי הבלתי־מוצלחת.
אוסיף בסוגריים, שפני אחד המתקוטטים היו זרועים חבורות. “אף לא דמעה אחת” – כך קבעתי בתוכניתי; והנה היו כבר דמעות גם בדרך לקייטנה, וגם דם.
11. שנתי נדדה בלילה. אחד הילדים, שלא היה רגיל לישון יחידי במיטה צרה, גלש מהמזרון החדש שהיה ממוּלא תבן ונפל בחבטה על הרצפה. מישהו נאנח או דיבר מתוך שינה; חששתי, כי זה הנער שנחבל בעינו, ואפשר איבד את אור עיניו? העצבים היו דרוכים.
מאחורַי כבר היו עשר שנות עבודה בשיעורי־עזר, שוב לא הייתי טירון, ואף לא מתחיל בשדה הפדאגוגיה; עיינתי בהרבה ספרים העוסקים בפסיכולוגיה של הילד. ועל אף הכל עמדתי מחוסר־אונים בפני תעלומת הנפש־הקיבוצית של חברת הילדים. לא היה כל ספק, שעומד אני לפני בעיות חדשות ובלתי צפויות עד כדי כאב. רגש הכבוד שלי נפגע, לאוּת אפפה אותי, האוּמנם כה מהר?
אפשר כי עדיין השליתי את עצמי, שלאחר היום הראשון, היוצא מן הכלל, יגיעו ימי זוהר ושחוק; אבל מה בכל זאת לעשות למען ישרור מחר סדר? – לא ידעתי.
12. שגיאה יסודית שגיתי בזה, שדחיתי באי־רצון את הצעת העזרה של התורן דאשתקד, יכול היה להושיט לי עזרה רבה בימים הראשונים לשהותנו בקייטנה. אילו נעניתי לו ברצון היה עומד ושומר על־יד דלתות הקרון, רושם אפילו את שמות העבריינים, אם כך נהוג היה במקום. מסביר היה איך למנוע, שהילדים לא יסתירו את הכספים שברשותם, איך צריכים לשבת ליד השולחנות, ואיך לישון בחדרי המיטות, באיזו דרך יש ללכת למקלחת.
לניתוח כל השגיאות שנעשו היה ערך לימודי רב. לצערי, אף אם רשמתי רשימות, נמנעתי מלהזכיר את הכשלונות; הפצעים עדיין שותתים היו. כיום, לאחר ארבע־עשרה שנה, איני זוכר פרטים. אך יודע אני, שהילדים התלוננו, שהם רעבים, שרגליהם כואבות, מפני שמהלכים יחפים, שהמזלגות מלוּכלכים בחול, שקר להם בלי בגדים עליונים, יודע שהמטפל המנוסה הסתכל בשאט־נפש באי־הסדר ובהתמוטטות שבקבוצתי, שאֵם־הבית העירה הערות בנוגע להצלחתי האישית, שהנני מסַכנה חינם בגלל מסירוּת נפרזת. ידוע לי, שהשומר התאונן כי מלכלכים את היער, כי הורסים את המרפסת, כי הילדים שמטו את הלבֵנים מתחת לעמודים, כי ילדי קבוצתי מבזבזים הרבה מים, שיש לשאוב אותם ולהעלותם לבריכה.
עד שבא הרע ביותר בערב החמישי או הששי.
13. כששכבו הילדים במיטותיהם, בחדר־השינה האפל למחצה, פתחו במקהלה של חתולים.
אחד שרק חדות, אחד קרע כתרנגול, אחד נבח, נהם, ושוב שריקה חדה, בהפסקות, בכל קצות האולם.
הבנתי.
אין ספק כי היו לי כבר מצדדים בין הילדים. דיברתי, הסברתי, ביקשתי, הבחנתי שיש גם הבנה ונדיבות־לב. בכל זאת לא הצלחתי לגלות ופחות מזה לארגן את הכוחות החיוביים שבקבוצתי. רודפי־הכבוד הדו־פרצופיים, שאת תקוותיהם הכזבתי ואת רצונם לשרת דחיתי מתוך קלוּת־דעת, הגיעו ביניהם עד מהרה להבנה הדדית. – בהשתמשם לרעה בחוסר־הנסיון שלי ובראותם את חולשתי, הכריזו עלי מלחמה.
התהלכתי בין המיטות וצעדי מתונים; הנערים שכבו שקטים ועיניהם עצומות, אחדים בשמיכותיהם מעל לראשם, התעללו, התגרו, הרגיזו. היה לנו בגימנסיה מורה, שחטאוֹ היחיד, שהיה ותרן מדי ולא הצליח להשתלט על הכיתה. בזוועה אני נזכר בתעלולים הרעים, שעוללנו לו.
כך יודעים לנקום רק עבדים, בהרגישם כוח מול שלטון מאוּס עליהם. בכל בית־ספר הנשען על עריצות ישנו בחבר־המורים קרבן כזה, הסובל ומסתיר את סבלו מפחד הילדים וההנהלה גם יחד.
עבר עלי הרבה ברגעים הספורים האלה, שנמשכו לאין סוף.
14. ובכן זוהי התשובה לנדיבות־לבי, להתלהבותי, לעמלי? מיד הרגשתי כאב צורב. כל בניין הבדולח, שבניתי בדמיונותי, התמוטט בן־רגע והפך לתל חרבות.
הכעס ורגש הכבוד הנפגע לחשו לי: אהיה לצחוק בעיני אלה, שאני עולה עליהם ברגשותי, אותם ביקשתי לשכנע, לשמש להם דוגמא ואולי גם לעשות רושם עליהם.
התעכבתי באמצע האולם, התריתי בקול חנוק ושקט: מי שייתפס, יספוג ממני מכות. הלב הלם, השפתיים רעדו! שריקה פלחה את האוויר והפסיקה אותי.
תפסתיו ומרטתי אזניו. כאשר מחה, איימתי עליו, שאוציא אותו למרפסת, שבה נמצא הכלב המשוחרר לשמירת לילה מהשרשרת. היודעים אתם, את מי הכיתי? את המכות ספג הלה, שבפעם הראשונה, ורק פעם אחת, שרק. מדוע עשה כן, לא ידע להסביר.
איזה לקח טוב היה זה, שניתן לי על־ידי הילדים.
הלכתי בכפפות לבנות, וענוד בפרח בדש בגדי, באתי לזכות בחוויות נעימות וזכרונות נרגשים, אל רעבים, אל בזוּיים ומחוסרי־כל. היה בדעתי להתחמק מתפקידי במחיר מספר חיוכים ומאור־פנים זול, לא השתדלתי אפילו ללמוד את שמות־המשפחה שלהם, את חלוקת הלבנים, את הטיפול בנקיון בית־הכסא. חיכיתי לאהדתם, לא רציתי להכיר ברעה, שעלתה ממרתפי הכרך הסואן.
לא על עבודה חשבתי, אלא על משחק. מרד הילדים פקח את עיני לראות את הצדדים השליליים של ימי החופש השמחים.
ובכן, במקום לעשות חשבון השגיאות בעבודה, התרגזתי ואיימתי בשיסוי כלבים.
חברי, המטפלים, הגיעו לכאן מתוך ההכרח להרוויח, אני – למען האידיאה; אפשר הרגישות הילדים בזיוף והענישוני?
15. למחרת לפנות־ערב הזהירני אחד הנערים, שאי־הסדר עומד להישנות, ואם אנסה להרים יד על האחד, יתנגדו בכוח, יתגוננו – הם הזדיינו במקלות.
דרושה היתה פעולה מהירה והחלטית. על אדן החלון קבעתי עששית בהירה, בשעת הכניסה לחדר־השינה לקחתי מידם את המקלות, והכנסתים לחדרי: מחר אחזירם.
אפשר הבינו, שמישהו גילה את סודם, או האור הבהיר באולם־השינה גרם לירידת המתח המלחמתי, ואפשר העדר הנשק הפר את התוכנית. ניצחתי, ותהיה הסיבה אשר תהי. קשר, מרד, בגידה, אמצעי לחץ – כך השיבו החיים את תשובתם על חלומותי.
– מחר אשוחח עמכם – נשמעה הודעת־איום, במקום הברכה הסנטימנטאלית “לילה טוב, ילדים” בה הייתי מכבדם בערבים הראשונים ושהיתה לגמרי מיותרת.
נתגליתי לפניהם כמנצח כעל תכסיסים.
ושוב הוכיחו החיים, שלעתים צומחת הישועה דווקא מהמקום, שחשבנו כי הוא עילה למשבר, ומקום־התורפה משמש תכופות דווקא פתח להבראה:
לא זו בלבד שלא הפסדתי את אהדת הילדים, אדרבא, האמון ההדדי גדל. לילדים היה כל העניין אפיזודה קלת־ערך, לי היה זה מאורע מכריע.
הבנתי שהילדים הם כוח, שאפשר לעודדו לשיתוף פעולה, או לדחותו על־ידי זלזול, על כל פנים, יש להתחשב בו. אמיתוֹת אלו לימדני, עד כמה שזה מוזר – המקל.
למחרת, בשעת השיחה ביער, היה זאת הפעם הראשונה שלא דיברתי אל ילדים, אלא שוחחתי עם ילדים, ולא על מה שאני רוצה שיהיו, אלא על מה שברצונם וביכולתם להיות. בפעם הראשונה נוכחתי שאפשר ללמוד הרבה מהילדים, שגם הם מציגים תביעות ושיש להם הזכות להעמיד תנאים ולהביע ספקות.
16. התלבושת האחידה מכבידה על הילדים, לא בשל הגזרה והצבע האחידים, אלא מפני שחלק מהילדים סובל סבל גופני ממש מהתלבושת, שאינה מתאימה. הסנדלר לא ישים לבו למיוחד שבכף רגלו של הילד, אם המחנך לא ישים את לבו לכך ולא יעיר את הערתו. הבו לטרדן נעל מתאימה, אפשר יהיה זריז יותר ושמח. אם התקנון של הקייטנה דורש מהילדים כי ילכו יחפים ביער, הרי תהיה זאת שמחה אמיתית לאלו, שהיו מתהלכים יחפים גם בעיר, ועינויים למספר נערים בעלי עור רגיש. לילדים אנֶמיים וכבדי־תנועה דרוש לבוש חם יותר.
איך אפשר להבדיל בין קאפריזה לבין צורך אמיתי בפנימיה? והרי גם במשפחה לא קל הדבר לעשותו? איך אפשר לקבוע את הגבול בין גזירה שהילד יוכל לעמוד בה, (המהווה אי־נוחות זמנית בלבד), לבין הוראה שביצועה פוגע בתכונת־יסוד של מבנה גופו, המיוחדת רק לו? בפנימיה, שעות השינה אחידות, דבר שהמציאות מחייבתו. כאן מחושבת מנת השינה הממוצעת לילד, אבל ההבדל בין הילדים הוא ניכר. מכאן שיהיו ילדים בעלי גרעון מתמיד בשינה וכנגד אלו תמצא ילדים שתיאלץ להילחם בהם, ללא הצלחה, על השקט בשעות הבוקר בחדרי־השינה. עינוי הוא לילד להיות ער ולשכב במיטה, כמו שעינוי הוא לילד לקום, כשהוא עייף ורוצה לישון.
לבסוף ההזנה האחידה, שכמעט אינה לוקחת בחשבון את השוני בגילים ומתעלמת משוני הטעם. כאן הסיבה שיש לנו בפנימיות ילדים אומללים, מפני שלבושם אינו נוח ולא חם דיו, או ילדים מנומנמים, בלתי־מרוסנים, רעבים ורעבים למחצה.
אלו הן בעיות חשובות מאוד, הקובעות בענייני החינוך.
17. אין מראה מכאיב יותר, מאשר השׂתערותם של ילדים לקבל תוספת לחם או מרק; אין גורם בלתי־מוסרי כל־כך, כמו המסחר בצורכי־אוכל.
על רקע זה מתעוררים החיכוכים בין המחנך הישר לאם־הבית המסורה – המחנך מגיע במהרה לכלל הכרה, שמן הנמנע לחנך ילד רעב, כי הרעב מסית לדבר עבירה.
ההורים רשאים לומר “אין לחם”, דבר זה לא יגרע מאהבת הילדים ומיחסם אליהם, ואילו המחנך רשאי לומר כן רק במקרה יוצא מן הכלל, ורק בשעה שהוא עצמו רעב. את ההבדל בין המזון המועט שהילד מקבל לבין תיאבונו המוגבר יש לאזן על־ידי תוספת לחם, שכל אחד יאכלנו כרצונו ובלי הגבלה.
יודע אני: גם אז יהיו ילדים, שכיסיהם מלאים לחם, הם יחביאוהו מתחת לכר, יניחוהו על אדני החלונות, יצפינוהו בבית־הכיסא. כרגיל יימשך הדבר שבוע ימים. אצל מחנכים פחות מחוּננים – חודש, אבל לא יותר. מותר לך להעניש ילד הנוהג כך, אבל לעולם אל תאיים עליו:
“נפסיק לחלק לחם!”
שכן הזהירים יותר יתחילו לאגור מלאי מתוך פחד מפני האמצעים שיינקטו…
יודע אני: הילדים ימלאו כרסם לחם והמנות הרגילות – תמצאנה דרכן לעביט השופכין. ילדים רעבים למחצה יעדיפו לאכול לחם יבש מאתמול, במקום אוכל בלתי־טעים, שהוכן ברשלנות ובתנאים בלתי־מתאימים.
ברי לי: פרחח זה או אחר, יתפטם במנות לחם – אכן, טרדה וערבוביה; אבל האמינו לי, הוא יחזור על כך לא יותר מפעם או פעמיים: רק ילדים הנמצאים בפיקוח מתמיד הם חסרי נסיון.
18. גם במקומות, שבהם שוררת הבנה הדדית בין המדריך ובין אם־הבית, יהיו חילוקי דעות. אם הילדים שׂבעים, יקרה לעתים, שחלק מהאוכל שהוכן, יישאר. אם היה זה יום חג או שהיציאה לטיול היתה נחפזת, אם החלב נשרף, ואם־הבית תבוא בטענה: “מחצית הדיסה נשארה והלחם מוטל תחת המרפסת” – ישמש המחנך דוּגמה וישתה מלוא הספל חלב שרוף, יַתרה שיבטל את הטיול, אם ישאירו מן המרק, יחלק לחם בפרוסות רבות, אבל קטנות. אל יקל ראש בדאגותיה של אֵם־הבית; אבל הלחם, מן ההכרח הוא שיחולק, אסור לוותר על זה ולוּ יום אחד בלבד.
המחנכים נוהגים קלוּת־ראש בדאגותיה של אם־הבית, וזו נוטה לראות יחס של זלזול במקום שאין יחס כזה כל עיקר. גם אם שני הצדדים מגלים רצון טוב, יהיו חיכוכים הכרחיים בין צוות עובדים במקום אחד. המחנך מצוּוה על טאקט, אך אם יצא מגדרו ויאמר: “מוטב שהגברת תשגיח על הסירים, ואל תתערב בענייני הילדים” – אם כך ינהג המחנך, אזכיר לו שלאם־הבית הרשות המלאה להשיב לך: ־ “והאדון יואיל נא לנגב את אחוריהם של הילדים, כי אין בכוחה של הכובסת להסיר את הלכלוך מן הלבנים שלהם”.
אם מתפקידה של אם־הבית להקפיד רק על הנקיון שבמטבח, הרי תפקידו של המחנך הוא – לשים לב לנקיון הלבנים. רק הרצון הטוב יכתיב להם חוקים של פעולה משותפת, רק ההכרה, ששניהם עושים בעניין חשוב.
הריני מדגיש: רק הרצון הטוב.
19. הילדים כבר שׂבעים, ואתה סבור הנך שהתגברת על התנגדותם – טעות בידך, מורת־רוחם עדיין אורבת במסתרים. אפשר כי היום הומלח המרק במזיד, האורז בושל כדי דבק, אפשר כי במתכוון חולקו מנות בשר גדולות, תפוחי־האדמה ניתנו למעלה מן המידה הראויה ולמנה השלישית הוגשו דובדבני־בוסר: “הילדים יחלו, ואז ייווכח, כמה זה נעים”. כל האורז יוטל לפח־האשפה, לאחר מרק מלוּח ירבו הילדים לשתות מים, פרי בוסר או חלב חמוץ יגדישו את הסאה.
מחנך צעיר, זכוֹר, שאם הילד מגלה ערמומיות ואכזריות, הרי זה גילוי שלא מדעת או שהוסת לכך על־ידי גדול ממנו. תהפוכות לבו של המבוגר, שאתה מכשול לו בדרכו, אין להן גבול.
מטולטלים על־ידי תלאות החיים, ומדולדלים על ידיהם, נוקמים הם כאן בעד העוולות, שנעשו להם. המאוכזבים בשאיפותיהם הנעלות ימצאו כאן כר נרחב לשלטון חסר אחריות, דורשים הם שיכבדוּם, באדיבותם הרבה מרשים הם כי ישרתום. נרפים ומחוסרי־עצמאות, נכנעים וצבועים, ומסתירי־צפונותיהם מוצאים כאן את לחמם תמורת העבודה הבזויה ביותר. אם תעמוד לשטן להם בדרכם, אל תשלה עצמך, שימחלו לך בלי היאבקות ממושכת, עקשנית. כל נצחון מהיר מצדך יטפח בחובם גרעין אכזבה; הם יחכו עד שתתעייף, בינתיים ישתדלו להרדים את ערנותך או לאסוף נגדך הוכחות.
אם העוזרת הצעירה באה לחדרך בשעות הערב המאוחרות, בפקודת אם־הבית, להביא לך משהו או לבקש ממך משהו, אפשר כי מקרי הדבר, אבל ייתכן כי כוונה נסתרת ורעה היתה בכך.
אם צעיר אתה, ונסיונך מועט, נהג במתינות ככל האפשר. היה זהיר בדבריך וחשדני ביותר (כאשר משהו בא לך בקלות יתירה).
20. אם נגד הזרם תשחה, אם לא תיכנע לשלטון, ולא תחניף לבעלי־הדעה, אם לא תישען על הזריזים ובעלי־התחבולות, תתייחס בכבוד לאנשים האפורים, ותלחץ את מתנגדיך העקשנים, אם רוצה אתה להסתכל בכל ולנסות הכל – למלא כל דרישה צודקת, להתנגד לכל עוול, ולהקשיב לתלונות – רבים יהיו אויביך. ואין בזה הבדל בין שׂר לבין מחנך צנוע. אם ביהירות, בחוסר זהירות ומתוך אמון־יתר תפתח במלחמה, תיכווה פעם ופעמיים, אפשר תוותר על המשך ניסוייך תמורת השקט, ולעתים בעד זכות הקיום והעתיד. אם תגביה לעוף מתוך קלות דעת, מסוכנת מאוד תהי נפילתך.
אגב, אל תאמין לי, הריני זקן טרדן. נהג, כפי שמכתיב לך הרגש, בסערה, במרץ, ללא פשרות וּויתורים, בדרך הישירה ביותר… יסלקו אותך – יבואו חדשים, יתפסו את מקומך, ימשיכו הלאה. זכור: עם הבלתי־ישר אל תבוא לשום הסכם, את הלא־יוצלח סלק מהדרך, לנבל הקהה את שיניו. הנך מחוסר־נסיון – מה טוב; אם הוא יראה לך את הדרך, בה תוכל לזחול כל ימי חייך, אל תירתע לדחותה. בוחר אתה להתנשא לפחות שעה אחת… כמנוצח לא תהיה מכובד בעיני בעלי הקרחת ובעלי השיבה; בעיני הצעירים – תוסיף להיות גיבור.
אבל, אל תיסוג בחצי הדרך…
אל תרגז, הן בזה רצית…
אל תאמר, שלא הזהירו, שהוליכו שולל, שרימו…
21. תוכנו של הנאום על הרעש באולם־השינה היה בערך כזה: “הכיתי את הנער, עשיתי מעשה רע. איימתי, שאוציא אותו למרפסת, בה ינשוך אותו הכלב: זה היה מכוער מאוד. אבל מי אשם בזה, שעשיתי שני דברים רעים? אשמים הילדים, שבכוונה הקימו רעש והמולה כדי להרגיזני. אפשר שהענשתי את החף מפשע. אבל מי אשם בזה? אשמים אותם ילדים, שהסתייעו בחושך כדי להסתתר. מפני מה היה אמש שקט? מפני שהמנורה דלקה. אשמתכם היא זאת, שהייתי בלתי־צודק, הריני מתבייש מאוד, אבל התביישו גם אתם. אני הודיתי באשמתי, עכשיו תורכם להודות. ישנם ילדים טובים ורעים. כל ילד רע יכול להיטיב דרכו, אם ירצה בכך, אעזור לו ברצון. אבל גם עליכם לעזור לי, שאוכל להיות טוב גם להבא, שלא אתקלקל על ידיכם. צר לי מאוד, שאחד הילדים ‘פנס’ לו מתחת לעין, והשני – תחבושת לראשו, שהאדון ‘א’ מתלונן עליהם, שהשומר מתלונן עליכם”.
לאחר מכן אמר כל אחד על עצמו, שהוא טוב והגון, או ש"לא יודע בעצמו"; אחר־כך התוודו הרוצים מאוד להיטיב דרכם, או רק מעט או לגמרי אינם רוצים. כל זה נרשם. הכרתי “את הימין, את המרכז ואת השמאל” של הקבוצה.
מצויים אוספים של נאומים פוליטיים, משפטיים ודרשות הכנסיה. מפני מה אין בדפוס נאומי מחנכים לילדים? כי נדמה לציבור, שכל כך קל להופיע ולנאום ללבות הילדים. היו נאומים שטרחתי להכינם במשך שבוע ויותר.
22. מה לעשות שהילדים לא ילכלכו את היער, שלא יקימו רעש ליד השולחן, שלא ישליכו לחם, שלקול הפעמון יבואו למקלחת או לארוחות. בכל אלה קיימנו דיון משותף, גם לאחר הדיון שגיתי באותן שגיאות, שברצוני למנוע אחרים מהן, אבל קיבלתי הבטחת עזרה מחלק מילדי קבוצתי.
אם נהגתי לא בחכמה, התנקם הדבר בי גופי. פעם היו אלה מאמצים בלתי־מכוּונים, ופעם בזבוז מרץ לריק – הילדים תמהו להתנהגותי, לעתים ניסו לשכנעני ותכופות ויתרתי להם.
עולה בזכרוני שיחה בענין ציוּנים בהתנהגות. התנגדתי למתן ציונים: לכולם מגיעים ציונים טובים, כי כל אחד משתדל להיות טוב, ואם אינו מצליח, אין להענישו בשל זה.
– אם לא אכתוב לאבא, שקיבלתי ציון טוב בהתנהגות, יחשוב, שהתנהגותי היתה רעה.
– אצל מחנכים אחרים אפילו ילד שובב, מקבל לפחות ציון בינוני, ואני מנומס ולא מקבל שום ציון.
– כשאעשה משהו רע, גם האדון יציג לי ציון, ואז יודע אני שבזה נסתיים העניין.
– בלי ציונים, אין רצון להיות טוב, בעצמי אינני יודע, מפני מה זה כך.
– ואני לא, כשהאדון מציג ציונים ואני עשיתי משהו לא טוב, חושב אני: אקבל ציון בינוני. אך אם אין בכלל ציונים, הרי לא נעים לי הדבר.
שקלו נא את כל אחת מהטענות ותיווכחו, באיזו רצינות הם נוגעים בבעיות, כמה ניתן להבחין לאורן בתכונותיהם השונות של הילדים. ויתרתי: כל אחד הציג לעצמו ציון, כפי שמגיע לו; אחדים קבעו באי־רצון: “איני יודע”.
23. זמן רב החזקתי בדעה שהצמדת מספר לילד משפילה אותו. בעקשנוּת התנגדתי להעמדת הילדים בזוגות, להושבתם ליד השולחנות לפי המספרים. והילדים הרי שבעים רצון מהמספרים שלהם: הוא בן תשע ומספרו תשע, יש לו מספר 20 ודודתו גרה בבית מספר 20. וכי משפילה את המבקר בתיאטרון העובדה, שעל כרטיסו מודפס מספר?
המחנך צריך להכיר את הילדים, בשיחה לבבית, עליו לקרוא אותם בשמות החיבה, שאמא נוהגת לקרוא להם.
יש להכיר את משפחת החניך, לשאול בשלום האחות הקטנה, שהיתה חלשה, לשאול על הדוד, שאבד לו מקום עבודתו. אם המיטות מסודרות לפי המספרים, הרי מבין שלושים יימצאו חמישה, שירצו להחליף את המקום: האחד – מפני שרוצה לישון ליד האח הצעיר, השני – מפני ששכנו מדבר מתוך שינה, השלישי – מפני שרוצה להימצא בקרבת חדר המחנך, והרביעי – כי הוא מפחד בלילה.
הולכים למקלחת בזוגות לפי המספרים, אבל אם פלוני רוצה להחליף את בן־זוגו כדי ללכת יחד עם חברו, אם בן־זוגו מתנהל לאטו, אם נפצע ברגלו, אין המספר צריך להפריע, יחליף לו את בן הזוג או את המקום.
עוד בימים הראשונים – יכול המספר להיות לכינוי, שממנו מזדקרת אישיותו של הילד, עד שתתגלה במלואה אישיותו המוסרית והאינטלקטואלית. המספר ההכרחי לא יגרום אז נזק לבעליו.
24. הבאתי רגשת־לב לילדים, שלא רצו בה, לא סבלו אותה ופחדו מפניה. חשבתי לתומי, כי בארבעה שבועות אוכל לרפא כל סבל, להעלות ארוכה לכל פצע. הפסדתי זמן.
פרשתי את חסותי המיוחדת על ילדים פחוּתי־ערך במקום להשאירם לנפשם.
בהתרגשות נזכר אני, שבהשפעת שידולי צירפו למשחקים גם את המקלקלים כל משחק, שוויתרו לנרגנים, שהיחס הסלחני שלי רק הגדיל את חוצפתם.
מזכה אני את הטפשון מבין הילדים באותו פלא הנקרא כדור, אך הלה אינו יודע לשחק, והוא נושא אותו בכיסו, והרי נהגתי לפי עקרון התור הצודק והזכות לכולם לקבל את הכדור.
הוצאתי הבטחות הטבה מתוך אונס, בהסתייעי ברצונם הטוב של ילדים ישרים, שלא רצו להטיל על עצמם התחייבויות, שלא יוכלו לעמוד בהן.
שמח הייתי שהכל מסתדר כראוי, לא שמתי לב לשעות הרבות של נדודי השינה ולכוחות שביזבזתי לריק. זילזלתי בילדים, במשחקיהם, במריבותיהם, בענייניהם, מפני שהיו עוד “פעוטים” בעיני.
25. ניהול קייטנות עם פנימיה יש בו קושי רב, אך הוא גם מועיל. אתה מקבל בבת אחת מספר גדול של ילדים, בשעה שלמוסדות קיימים ומסודרים מגיעים הם ביחידוּת או בקבוצות קטנות. תנאי ההשגחה בשטח נרחב אינם מן הקלים. השבוע הראשון של ההתארגנות קשה ביותר, האחרון – מחייב ערנוּת יתר: במחשבותיהם ובהרגליהם חוזרים כבר הילדים העירה.
למחנך ישר וחסר נסיון ניתנת כאן אפשרות לנסות את כוחו; בעבודתו יכיר בנקל את הבעיות החינוכיות של הפנימיה, אין עליו אחריות לעתיד הרחוק, אך בפרק זמן זה יכול הוא להעריך באופן אובייקטיבי פגמים וחסרונות. אם רק יתהה על השגיאות והטעויות, הרי בעונה הבאה, בהיותו ממונה על קבוצת ילדים חדשה, שאינם יודעים את השגיאות ששגה אשתקד, ובלי שיהיה אחראי לתוצאותיהן, יוכל להתחיל בעבודה חדשה ועל יסודות חדשים.
אין לו צורך לשמור על כוחותיו ולחשב את חשבון ההתלהבות והמרץ לטווח ארוך. גם אם יתעייף, הקיץ יעבור – יחליף כוח.
הנסיוֹן, שרכש בחודש הראשון, יועיל לו בחודש השני בזכות ההישגים שהגיע אליהם, בקלות יבחין בשינוי, והדבר ימריצוֹ למאמצים נוספים. ללא יסוד תדמה בנפשך כי עמלך מן העונה הראשונה – רק אבד ללא תכלית: תבוא העונה השניה ותיווכח לדעת כי רכשת מכרים, קרובים וחברי ילדים מהעונה הראשונה. שאל ויגידו לך, שהם כבר מכירים אותך, כי אישיותך מלבבת אותם והם רוצים להכיר בסמכות שלך.
26. נכנסה העונה השניה וכוכב של ברכה מעליה. כשקיבלתי ערב צאתנו את הרשימה, שיננתי את שמות הילדים לפי הסדר. היו שמות שעוררו אמון, אחרים – חששות. אין זה לצון סתם – תארו לעצמכם את הצבָּע, ששמו ענן־אבק, את האיכר, ששמו שבלול, את הסנדלר ששמו – ביש גדא.
מצוייד בפנקס ובעפרון, רשמתי כל מה שעורר את תשומת לבי במגעי הראשון עם הילד. פלוס, מינוס, סימן־שאלה, שצויינו על יד שם המשפחה, היו הערכה של ההתרשמות הראשונה. הקיצורים: שובב נעים, מפוזר, עזוב, חוצפני – שימשו סימני היכר לאפיוּן, שעתיד היה להתאַמת או לאו, אבל יצר רושם כללי של שלמוּת.
כך מדפדף ספרן בצרור ספרים גדול שנתקבל, בהעיפוֹ בסקרנות עין על הכותרת, על הגודל, על העטיפה. זוהי עבודה נעימה, הנה יהיה מה לקרוא!
רשמתי את אלה, שהמליצו עליהם במיוחד, שנלווּ אליהם רבים מבני המשפחה, שצוּיידוּ לדרכם בכל טוב, שנתאחרו. כבר ישנן גם שאלות, בקשות ועֵצוֹת מהילדים, המעניינות במיוחד, מפני שהן ראשונות. האחד אבד לו כרטיס־הרישום, ואילו שכו ימהר לענות בקול: הנני, כשהוכרז שמו בהקראת הרשימה. האחד – אמו תענה במקומו, אחד ידחוף את חברו, שתפס את מקומו, השני יתלונן עליו, אחד יחווה קידה מנומסת, השני יביט על סביבו בזעף. לכל זה יש ערך רב למחנך: כל פרט, שהבחין בו המחנך ורשם בפנקס או נחרת בזכרונו – ישמש לו חומר חשוב להכרת הילדים.
27. בקבלי את גלויות־הדואר, נוהג אני להניחן בין חצאי־דפים מסוּמנים בקפדנות, מפני שאחדות מהן נשמרו על־ידי בעליהן בקפדנות, ואחרות משומנות ומקומטות. בצדק טענו נגדי הילדים מן העונה הראשונה, שהחזירו להם גלויות לא שלהם.
כסף עטפתי בניירות מסוּמנים במספרים, צררתי בממחטה שהכנתי לי למטרה זו. זהו פקדון, קניין פרטי, שאסור בנגיעה, הואיל והופקד מתוך הכרח. כשמוסר לך הילד 100 פרוטות, הוא מפקיד בידך את כל רכושו. חייב את להתייחס אליו ברצינות.
ליד דלת הקרון עמד תורן, ליד כל חלון היה תורן. פנוי הייתי להחליף דברים עם כל ילד, שוב נוספו פרטים בפנקס.
רשמתי את אלה, שנדחקו לקבל מים, שהתאוננו, שהתקוטטו על־יד החלונות.
בפעם השלישית עברה כל הקבוצה על פני, ואני סימנתי בדיו את המספרים על השקים. וגם עתה, כשקראתי את השמות, היו שניגשו מיד, והיו שהתמהמהו, עד כי צריך הייתי לקרוא את שמם פעמים מספר. היתה גם קבוצה, שבמקום להשקיף בעד החלונות הקיפו אותי והסתכלו בעניין בעבודתי. שוב בכה אחד; שלחתי נער להרגיע אותו, הוא יעשה זאת טוב ממני, אגב – יבכה לו.
28. הודעתי, שיהיו עגלות בתחנת־הרכבת, שיֵצאו לצרכיהם בבית־השימוש שבקרון, שאסור להידחק לעגלות, שבדרך אסור לרדת מן העגלה, מי שיקבל חליפה לא לפי מידתו, יחליפוה מחר. שני קייטנים מהשנה שעברה יעזרו בחלוקת החלב, שלושה אחרים יעזרו בחלוקת החליפות.
קשרתי חוט של ידידות על יסוד שיחה עניינית ולא על־ידי פלירט ריק.
רשמתי לפני את אלה שאוזניהם מלוכלכות, צפורניהם ארוכות, חולצתם מלוכלכת: אֵם שלא מסדרת את הילד לפני הנסיעה, הרי זה לא רק מפני שהיא עניה, אלא מפני שגם היא עצמה איננה מסודרת. מוצא אתה כאן את הילד שכבר עומד ברשות עצמו, את הילד העזוב לנפשו, ואת היתום מאמו. כאשר ארחצהו ואלבישהו, יבוטל הפרט הזה, שרשמתי.
קיבלתי ברצון כל הצעת עזרה ומילוי־מקום. מפני שידעתי, כי שומה עלי לארגן ולבקר בעֵרנות, שלבדי לא אוכל לכל הקהל, שאצליח בבחינה בתורת מחנך טוב, אם רק פנוי אהיה להתמסר לעניינים חשובים ולטפל בילדים היוצאים מן הכלל בגלל בריאותם, מזגם, עזובתם, רשלנותם או בגלל ערכם הרוחני הרב.
וכשהתיישבו הילדים, שהחליפו בינתיים את תלבושתם, ליד השולחנות, לפי סדר המספרים, התחלתי ללמוד את פניהם.
הפעם היטבתי להכיר את קבוצתי מאשר בעונה הקודמת, לאחר ימים מספר הכרתיה.
29. את האחד אכיר לפי הנמשים שעל פניו, את השני לפי גבות עיניו, את השלישי לפי הסימן שבקצה אפו, את הרביעי לפי צורת גולגלתו. תמיד נשארים אחדים, שאין להם סימני־היכר מיוחדים, שזמן רב קשה להכירם. קשיים אלה אינו יודע המורה בכיתה, הואיל וכל הילדים יושבים לפניו תמיד במקומותיהם הקבועים בספסלי הלימוד. אבל יודע אותם המנהל והמפקח. וקל ביותר לאלמוני הבלתי־מוכר להשתובב בהסתר, כשמספר שעירים־לעזאזל אחראים לעצמם ולאחרים.
– הוי, מכיר אני אותך. אתה כבר לא בפעם הראשונה – אתה תמיד. והאשם ממש מתלעלע מרוב צחוק.
על כן מדגיש אני ביותר כי יש הכרח להכיר בעוד־מועד את כל הילדים. כל הדעות הקדומות המזיקות, אם לטובת הילד ואם לרעתו, מקור אחד להן – אי־הכרת הילד.
לא ארחק, כפי שנראה לי, מהאמת, אם אומר, כי לילד יפה, שצורתו נעימה ופניו שוחקות, ישנם כל הנתונים להיחשב לילד טוב, ואילו מכוער או בעל־מום ילד רע ייחשב. כאן השורש לדעה הקדומה של אי־אילו מחנכים ביחס לילדים יפים. חוזר אני ואומר, שבדרך כלל ובכל מקרה, רע הוא המחנך, אם יימצא אפילו ילד אחד בין חניכיו שלא הכירו.
30. בערב, כאשר שכבו במיטות, היתה לי שיחה עמהם על הנערים מן העונה הקודמת.
“אספר על הילדים, שישנו במיטה החמישית, האחת־עשרה, העשרים, השלושים ושתיים”.
“אחד מהם נתגלה כילד נעים ביותר, השני היה תמיד בלתי־מרוצה. השלישי היטיב מאוד את דרכו, הרביעי סבל בגלל מקרה בלתי־נעים, הרטיב במיטה, בתחילה לעגו לו הנערים בצורה לא נאה, אבל לאחר מכן נוכחו, שהוא מסכן, עני ומחוסר־אונים, ובכן התחילו להגן עליו. היכן הם עכשיו, על מה חושבים הם?”
בארבעת הסיפורים האלה מהחיים, צפון היה גם מוסר־השכל וגם סדר היום והבעיות המסובכות של חיי הקייטנה.
הודעתי, כיצד עליהם לנהוג במקרה שיפחדו בלילה, מה לעשות, אם יתעוררו מחר במוקדם.
כולם נרדמו, חוץ משניים.
האחד – השאיר בבית סבא חולה וחשב עליו, את השני היתה אמא מברכת תמיד לפני השינה בליל מנוחה. לזה האחרון, אחד מבין השלושים ושמונה, דרושה היתה בלילה זה נשיקה, כדי שיוכל להירדם. – הירהרתי, שדווקא נער זה, אחד הרגישים ביותר, אילו נקלע בעונה הראשונה בתוך אי־הסדרים וההתרגשות, אפשר היה מן הנפגעים, ועקב טעות כלשהי היו מורטים לו באוזניו.
עוד בערב הראשון פנוי הייתי לרשום רשימות: במחברת אחת – על היום הראשון בקייטנה ובמחברת שניה – על כל ילד. וכבר על מחצית הילדים היה לי משהו, ולוּ פרט זעיר, לרשום אותו.
31. למחרת, בטרם אור, כבר הייתי בחדר־השינה, ושוב לפני שיתפזרו ויתערבבו, למדתי להכיר את ילדי קבוצתי. כל היום הייתי פונה לזה או לאחר בשאלה מה שמו.
– ואני, אדוני המנהל, מה שמי אני?
נערים דומים, או שנראו לי דומים, הייתי מעמיד על ידי וחוקרם, והנערים העירו הערותיהם בנוגע לפרטים, שלפיהם אפשר להבחין ביניהם ולהכירם.
משעה לשעה נוספו פרטים, שהכניסו אותי בסוד חייהם המיוחדים או בתחום זה ואחר מחייו הרוחניים של הילד.
מהר ובאורח פלא, בהשפעת הכפר ובהשפעת שיטות החינוך הנוחות, מתעוררות הנפשות המדוכאות אל היפה וההארמוני, תחילה בהפתעה ובפחד, אולם לאחר מכן באמון הולך וגדל ובשמחה.
אבל קיים גבול לאפשרויות החינוכיות, ששום פלא לא ישנה אותן. עתידה להתעורר נפש רגישה ועשירה, שרק נסיבות החיים גרמו לעייפותה; אולם ילד שנפשו מדולדלת ונרפה רק יעלה בקושי על שפתיו חיוך חולני. מצטער אתה? לרשותך רק ארבעה שבועות קצרים.
יושר טבעי כתכונה מלידה, ייאחז בצורות החדשות של חיי הקייטנה הבהירים, ההפכפכנות תפנה עורף מתוך אונס.
יש שיחים, שגשם אחד יחיים, ויש חולים וכמושים לגמרי, ישנם עשבים שוטים, הניתנים בקושי לתרבות.
32. הסתכלתי יפה, כיצד מתארגנת חברת הילדים, והבנתי את הקשיים של העונה הראשונה.
בשעה שהילדים בעלי התכונות החיוביות עושים את צעדיהם הראשונים בשטח החדש, מכירים ומתקרבים זה לזה מתוך פחד והיסוס, כבר הצליח הכוח השלילי להתארגן, להטיל את מוראו ולהכניע למשמעתו.
הילד שמבין את החשיבות שבתקנון, בהגבלות ובהתאמות, מושיט את עזרתו למחנך, מקבל את התוכנית, שמטרתה היא – טובת הכלל. הילד, השואף לנצל את רצונו הטוב של המחנך, את מוּסר הלב, את ההיסוסים, את האהדה או את החולשה, מתנהג מלכתחילה באופן פעיל ובתוקפנות.
מתמלא אתה תדמה למראה נער בן שתים־עשרה, מנותק מהמשפחה, שחי בתנאים מוזרים ולא ידועים לך ועתה נקלע בין נערים בני־גילו והוא – חסר בושה, ואין כל מעצור לרוחו; וכבר ביום הראשון יתבע, יתעקש, ימחה, יקשור קשר, ימצא לו חברים, וימשוך לצדו ילדים סבילים ומחוסרי יוזמה, ימַנה עצמו דיקטאטור ויפיץ סיסמאות דימאגוגיות.
אסור לך לאבד אף רגע, מוכרח אתה להכירו מיד ולהיכנס אתו במשא־ומתן ל"כריתת חוזה". זכור! כי אויב אתה בעיניו, ככל “שלטון”, התובע ומגביל; שכנע אותו, שאתה “שלטון” שונה, מאשר ראה עד עכשיו.
33. דוגמה:
בקרון מעיר אני לנער הערה, שאסור לצאת לרחבה, אך הוא דווקא יצא; לקריאתי אינו עונה. לנזיפתי החריפה באה תשובה של זלזול: “מה יש, רציתי לשתות”. אני שואל אותו לשם המשפחה.
– האדון רשם אותך.
– עניין חשוב.
כבר מסתכלים בו בסקרנות, כבר רכש לו אוהדים, כבר עשה רושם. לעתים מספיקה אמירה אחת: “טוב, טוב”, או משיכת הכתפיים, כדי להכירו. אם כך הוא ביום הראשון, חשוֹב נא, מה יהיה מחר, בעוד שבוע?
שוחחתי עמו עוד באותו ערב. השיחה היתה רצינית, עניינית, כשווה עם שווה: ערכנו את התנאים לשהותו בקייטנה.
בעיר מוכר הוא עיתונים ברחוב, משחק בקלפים, שותה יי"ש, מכיר את תחנת־המשטרה.
– רצונך להישאר פה?
– אני יודע?…
– לא מוצא חן בעיניך?
– עדיין לא ברור לי.
– למה באת הנה?
– גברת אחת השיאתני כי אסע.
נתן לי את שמה ושם־משפחתה, ולשם זהירות – כתובת לא נכונה.
– הקשב נערי; רצוני, שתוכל להיות כאן כל החודש, שהמקום ימצא חן בעיניך. בקשה אחת לי אליך: אם תשתעמם, אמור לי, תקבל כרטיס־נסיעה ותחזור לווארשה, אל תברח, ואל תנהג במזיד כך, שיהיה הכרח להחזירך נגד רצונך. ארשה לך לעשות מה שאתה רוצה, אלא שלא תפריע את הסדר, תימנע מהתערב בענייני הילדים. ליל מנוחה.
הושטתי לו את ידי.
אל תנסה להתייחס אליו כאל ילד, מפני שיצחק לך בפניך, או שיעמיד פני מתחרט ומאחורי גבך יאמר משהו ארסי, או יחקה אחת מתנועותיך כדי ללעוג לך. הכל, רק לא סנטימנט מגוחך, מפני שהוא יזלזל בך, ינצל אותך וילעג לך.
34. היה גם מקרה שני:
במצב־רוח של פגישת־שניים, אני והוא, כשלא הסתכלו בו הילדים הטפשים, הנכנעים ומוגי־הלב, שלבו היה גס בהם, התוודה, התרגש, הבטיח הטבה.
אסור להסתמך על שיחות כגון אלו, אין לדרוש קיום הבטחות, כששבר לאחר ימים אחדים צלחת על ראשו של ילד, אשר דחפו בשעת הארוחה, הזכרתי לו בחריפות את הבטחתו – השיב לי במבט מלא משׂטמה. כעבור זמן־מה, גנב את חליפתו, לבש אותה ביער והלך לתחנת־הרכבת.
שואף אני להעיר את תשומת־לב העובדים הצעירים, שאינם מכירים את הילדים משכבות העוני: בין ילדים אלו ישנם מחונכים בהקפדה וישנם עזובים ביותר. שני הסוגים האמורים, לא רק שהם מתרחקים אלה מאלה, אלא גם קיימים ביניהם זלזול וטינה. אבל ילדים שמשפחה להם מפחדים מפני ילדי הרחוב הגרים אתם בשכנוּת. עובד־ציבור פזיז אינו מבחין בהבדל הגדול שבין ילד מוסרי לבין בלתי־מוסרי, הואיל ושניהם עניים, גרים בפרבר, בשכונה עניה, שייכים הם לאותה “שכבה”. דווקא משום כך מפחד הראשון מפני השני, דווקא משום כך מסוכן הוא בשבילו, אין לאיש הרשות לאלצם ליחסי חברות.
– חכה, נחזור לווארשה, ואגמול לך את גמולך – שומעים תכופות בשבוע האחרון של עונת הקייטנה את האיום מצד החברים הכפויים והבלתי־מוצלחים.
35. הייתי עֵד למאמצים הגדולים, שנעשו על־ידי קבוצת אנשים, להקים בווארשה מועדונים לילדים. קראתי חוברת המכילה דין־וחשבון על הנסיונות הנעשים בשטח זה במוסקבה. אותה שגיאה יצרה אותם הקשיים.
כשדרשו ילדי בית־הספר את הרחקת הנערים הפוחזים, טענה המנהלת ברוגזה:
– בני משַׂחק אתָם, ואתם לא רוצים? זה לא יפה!
הבן שלה יכול לשחק אתם; הוא לא יספוג מכות, בחזרו בערב מהעבודה הביתה. איש לא יקרא אחריו: “הי, מי זאת הגנדרנית, שאתה מלווה אותה”, כשילך עם בת דודתו לכנסיה ביום ראשון בשבוע; לא יעכבוהו ויאמרו: “הי, שמע נא אתה, הלווה מטבע לסיגריות”.
אם בנה יטייל עם אמו ודודתו ואל הילד יגש יחפן קטן, והדודה תשאל בחרדה:
– מאַין לאַנטוּס שלך מכירים כאלה?
תענה אמא בגאווה:
– זה חבר שלו מהמועדון!
היא תצחק להשקפותיה המיושנות של הדודה הישישה.
אבל אֵם־פועלת בצדק תפחד ותזהיר מפני חברוּת כזאת.
אִם לפועל מבוגר יש הזכות שלא להתרועע עם שיכור או עם כייס, מפני שאינו רוצה להתבזוֹת אף כי אינה נשקפת לו מזה שום סכנה – גם לילדו של הפועל הזכות והחובה להתרחק מחברה רעה.
יש פוחז שמעמיד רק פנים כי מתנהג הוא כראוי, כדי שיוכל להסתייע בפגישה מקרית ולהתקבל בחברת בני־גילו, שבדרך אחרת לא היה מגיע אליהם, כדי לנצלם לרעה או להפיק מהם תועלת.
יצירת חברוּת בין ילדים שונים לגמרי בכל הנוגע לערכים מוסריים ונסיון חיים, שהעוני בלבד מאחדם לשכבה אחת, עלולה לדרדר את הילדים הטובים לתוך חברה רעה ולהעמיד את חסינותם המוסרית בנסיון מפוקפק.
36. הפצרתי:
– שַתפוּ אותו במשחקיכם!
עוררתי את רגש הכבוד שלהם: – אתם שלושים, הוא אחד. ובכן, אתם כולכם אינכם יכולים לתקן את האחד, והוא מסוגל לקלקל את כולכם?
– מה עלינו לעשות, כדי שייטיב את דרכו? הוא אינו רוצה לשחק אתנו: ואם הוא מסכים, הרי הוא מקלקל לנו את המשחק.
לא אני, אלא הם, הילדים – היו הצודקים.
לאחר־מכן הבנתי, שאם רוצה המחנך להחזיק בין ילדים רגילים גם ילדים פרועים, עליו לשאת בכל האחריות, בכל חובת העֵרנות והשמירה. העבודה הזאת היא מעל לכוחות הילדים.
ההנחה, שלכאורה טובה היא ביותר, טעונה מדי־פעם בדיקה חדשה. האמת הוודאית ביותר הנראית קשה להגשמה ולהתאמה, מן הדין שתיבדק בדיקה ביקורתית ומצפונית. אנו בעלי נסיון גדול יותר מאשר הילדים, אנו יודעים דברים רבים מאוד, שהילדים אינם יודעים אותם, אבל מה שחושבים ומרגישים ילדים, הם מיטיבים לדעת ממנו.
אם הילד רוצה ואינו יודע מפני מה, אפשר כי מסתיר הוא את הסיבות האמיתיות, אפשר כי אינו בטוח בהן. אמנות המחנך דורשת ממנו להיוודע, לעתים לשער, במקרים רבים – לחפש את הנימוקים המוסברים למחצה.
– בזה צפון משהו – מחנך שרגיל לחשוב כך, ישפר את עבודתו במהרה, וכך יימנע משגיאות חמורות נובעות מהנחות מוטעות.
37. הטלתי על הילדים את חברתם של המרושלים, הלא־יוצלחים והבלתי־נעימים.
היתה זאת איוולת מצדי.
משחקים ב"תופסת" – הלא־יוצלח אינו יודע לברוח וגם לא לתפוס אחרים. הערמומי בורח במתכוון כך, שיתפסוהו מהר, כי מעוניין הוא להיות בעצמו התופס. אם תכריח ילדים לשחק אתם, יתחמקו מהם במזיד, ולא יתפסו אותם.
בשם אלוהים, מי מהמבוגרים יאבה לשחק בקלפים עם רמאי או עם מי שאינו יודע לשחק?
נותן אתה את הכדור אבל בתנאי, שגם השלומיאל ישחק. וכי יש להתפלא, שיקבלו באי־רצון את התנאי הקשה? כלום אפשר לדוּנם לכף־חובה, על כי היה להם לזרא? כלום לא יתקפוהו, אם באשמתו יפסידו את המשחק – ומי יאשם בזה?
הטיפול בילדים כאלה מחייב זהירות רבה. יש לשים עין, שלא ייעשה להם עוול, אבל מן ההכרח לדאוג גם לכך, שהם לא יפריעו.
לוֹ צריך תמיד לחכות, הוא מקלקל כל משחק. בגללו הנך תמיד מתרגז עלינו, אוסר עלינו, נוטל מאתנו משהו ומַתרה בנו.
בעונה הראשונה ערכתי קרבות בשל ה"לא־יוצלח", בשניה הסתכלתי בהתרגשות, כיצד לקח אחד ממעוררי המדנים הכי־גדולים, מרצונו הטוב, את אחד השקטים ביותר תחת חסותו.
38. לא לזלזל.
הילדים שיחקו במשחק הנקרא “חמש אבנים”. המשחק ידוע היה כבר לילדים העניים של רומי העתיקה. השחקן מטיל על השולחן או על הרצפה חמש אבנים. אחר־כך הוא זורק אחת האבנים למעלה, ולפני שיתפוס את האבן שנזרקה, עליו לתפוס מהר אחת מארבע האבנים, שנשארו על השולחן. יש כמה סוגים של קשיים. למשחק זה דרושה זריזות וחמש אבנים לא גדולות ביותר או חמש עצמות קטנות מגוף בעלי־חיים.
שכיחות ביותר היו תלונות על כך, שמישהו לקח אבן אחת או את כולן. במקרה זה דחיתי את התלונות.
– המעט לך אבנים כאן? חפש אחרות.
שגיתי בכך שלוש שגיאות:
קודם־כל, לכל אחד הזכות לקניין פרטי, ואף אם החפץ הוא קל־ערך או חסר ערך. ואם אפשר להשיב בנקל את הנזק, מה זאת אומרת? שיחפש לו זה שלקח את שלי אבנים אחרות.
הן זה שלקח עשה מעשה הפקרות, או לפחות מעשה לא־צודק! הוא לקח לעצמו קניין זולתו.
כשהתחלתי אני עצמי לשחק ב"חמש אבנים", נוכחתי, שלא כל האבנים הקטנות נוחות באותה מידה. עגולות שבהן הנזרקות על השולחן מתפזרות בריחוק מקום זו מזו, מצולעות כלשהו אין פיזורן גדול והן נערכות בקרבה יתירה.
חמש אבנים תואמות־צורה וצבע, כמובן לשחקן כחמישה סוסים תאָמי צבע וגודל, כחמש פנינים ברביד, כחמישה כלבים מאולפים לציד.
יש עדים שראו, הם זוכרים, וקובעים למי שייכוֹת האבנם. הצדק עם הילדים.
39. “הוא העליב את אמי…” ולאחר היסוס ממושך: “הוא קרא אותי בשם בן־זנונים”. כמחנך עלי לדעת, שבכינוי דומה לא אב אחד מכבד את האומן שלו בבית־החרושת שהציק לו מאוד, את בעל־הבית, המסרב לתקן את התנור.
– הכל יודעים שרגזן הוא. לפעמים מרבה היה להתקוטט, עכשיו הוא רק מקלל, כבר חזר למוטב. זה נכון, בשם גנאי זה מכנים אנשים, שרוצים להעליבם ביותר, מכנים גם בשמות: נבלים, בני־בליעל, נוכלים. עושים זאת מתוך רוגז, לעתים אפילו שלא־במתכוון; מפני שאין להעלות על הדעת, כי ילד הוא נבל, מפני שלא רצה להשאיל כדור, או שהדף בלי כוונה את אחד המשחקים. יש אנשים מהירי־חימה ויש שקטים…
ראיתי את תדהמת הילדים, כאשר השמעתי בקול רם את הביטוי הבלתי־מקובל. מפני שאין בחינוך גורם הרסני יותר, מאשר השקר של צניעות מעושה. אם ישנם ביטויים, שאתה ירא להוציא אותם מן הפה, מה יהיה על הפעולה, שיכולים הם לפעול? מחנך אסור לו לפחד מפני מלים, מפני מחשבות ומפני מעשי ילדים.
מי שרוצה להיות מחנכם של ילדי עוני, עליו לזכור, שהרפואה מבדילה בין praxis pauperum לבין praxis aurea;1 יזכור נא, שישנם פרוצים המהדרים בדיבורם ויש מצטיינים במידות טובות, שלשונם מדברת גסות. עליך להכיר את השכבה, ממנה באים חניכיך…
40. יהיה זה מסוכן לקבוע, שילדי עוני הם מוסריים יותר מבני אמידים. קיימות הסתכלויות מפתיעות באלה ובאלה. האחת נראית לי נכונה: ההסתכלויות נערכות בדירותיהם־כלוביהם שבתוך העיר הגדולה. שטחן של דירות אלו מצומצם, קריאות רמות והתרוצצות אסורות כאן, שעמום וחוסר־מעש בהן. כל אלה כופים על הילדים חוויות פנימיות עזות, שאינן מפריעות לסביבה.
על סמך ההסתכלות בילדי הקייטנה אני קובע בהחלט, שילד נורמאלי מבכר תמיד משחק בכדור, מירוץ, רחצה, טיפוס על עצים, על־פני פרישה סודית לפינה לשם הזיות בלתי־ידועות.
ללא חשש אפשר להרשות לנערים ונערות להתפזר ביער, אגב השגחה קלה מצדך, שכן איסוף גרגרי־יער ופטריות יקח את לבם במידה כזאת, שיש לצפות יותר לתגרות בשל פטריה, מאשר להשתקעות ברגשות.
הפינה השקטה בחצר העירונית, בשכונה עניה ומקומות המחבוא בין הארונות בדירה אמידה של משפחה קרתנית – צופנים בחובם סודות, שאין להם מקום באחוּ ובשדה. רק אל תחזיקו ילדים במיטות אחת־עשרה שעות ביממה לנוחיותכם, מפני שהם אינם ישנים יותר, מאשר שמונה־תשע שעות, ובעיקר – בקיץ.
41. בהשתוממות נוכחתי לדעת בקייטנה, שהילדים אינם מתרעמים על הציווּיים והאיסורים, שמטרתם לשמור על התוכנית, על הסדר והמשטר שבחיים הפנימיים והם נכנעים להם ברצון. אם מישהו פגע בסדר, יודה גלויות באשמתו, יביע לכל היותר חרטה ויאמר:
– יודע אני, אבל מה עלי לעשות, אינני יכול אחרת.
ישנם ילדים העושים מלחמה מתמדת עם טבעם מלידה, לטובת המשטר הכללי של החברה. אין צורך להכביד את המלחמה על־ידי דרישות מופרזות, כדי שלא לרופף את רצונם וכדי שלא יתפרעו.
המחנך מחוייב לתת לעצמו דין־וחשבון, אילו הם הפקודות והאיסורים שיש להחמיר בהם ובאילו אפשר להקל. אסור בהחלט להתרחץ ביחידוּת בנהר, אבל לטפס על עצים, כאן האיסור אינו חמור כל־כך. אסור בהחלט לאחֵר לארוחת־הצהריים, אבל לאחר בשעה שנערכים בזוגות כדי לצאת לטיול, כאן האיסור יחסי: ישיגו אותנו המאחרים, לאחר שכבר נעבור קילומטר; מפני שילד ער אינו רוצה לעמוד במקומו ולחכות, עד שהכל יתאספו.
לילדים יוצאים מן הכלל – בסכמת החברה – חוקים יוצאים מן הכלל. – זהו התפקיד הקשה ביותר, תפקיד שאינו מסב נחת למחנך. אם בין מאה וחמישים ילד נמצא אחד שהוא שחיין מצויין, ששום סכנה אינה נשקפת לו, שבית־מגוריו על יד הוויסלה, והוא מבלה במים מחצית יומו וחוצה את הנהר ללא התאמצות, מותר לך להרשות לו, בהסכמה הילדים, להתרחץ לבדו. אבל מן ההכרח שיהיה לך האומץ לקבל על עצמך את הפחד היחסי לחייו.
42. הילדים מחוננים בחוש ציבורי טבעי. אפשר שהתחלות מסויימות יקבלו במורת־רוח מפני שאינם מאמינים למבוגרים, או מפני שלאהבינו את העניין כראוי, אבל חיש מהר יגלו קורת־רוח אם הביצוע נעשה בהשתתפותם.
מה לעשות, שהילדים לא יתפזרו ביער, שלא יאחרו לארוחת־הצהריים, שלא תהיינה קטטות, קללות. אם השיחות וההתייעצויות לא יסירו את הנגע הזה כליל, הן תעלינה, בכל זאת, את הרמה המוסרית של ציבור הילדים, יחזקו את הרגשת האחריות ההדדית ואת החובה הציבורית.
רשוֹם, כמה ילדים איחרו לפני ההתייעצות, כמה תגרות נרשמו במשך היום. רשום לאחר ההתייעצות, ערוך דיאגרמה של התגרות, תיווכח, שמספרן פחת. אם שוב עלה מספרן – התייעצות נוספת.
הנאום היפה ביותר מטרתו לעורר התלהבות, לשמש פתיחה, אך אין הוא קובע לתמיד.
ישנם אנשים המייחסים משקל גדול מדי לדיבור, מצפים ממנו יותר מדי; אחרים שהתאכזבו, מזלזלים בו ביותר. טעות בידי הראשונים והאחרונים כאחד. אמנם, בדיבור בלבד לא תשיג כלום, אבל בלי דיבור לא תבצע שום פעולה. הדיבור הוא שותפך, ולעולם איננו בא במקומך.
לרושם כזה בלבד יכול אתה לקוות.
בחמישה ביולי – בין שלושים ילד – 12 קטטות. ישיבה למניעת קטטות. למחרת – שלוש קטטות בלבד. שוב 8, ו־10–6 קטטות. ישיבה שניה ביער שהנושא שלה: השכנת־שלום. למחרת יום הישיבה 2 קטטות. שוב 7.5–3 קטטות. מועצה שסיסמתה: “יום אחד ללא קטטות”. כתוצאה ממאמץ משותף היתה ביום המחרת קטטה אחת בלבד.
43. ישיבה בעניין אי־הסדרים בבית־הכיסא.
“אם תיפול דליקה, או יבוא שטפון, יחושו הטובים ביותר לעזרה, ויסכנו את חייהם. כשיש צורך להוציא לפועל משהו קשה או בלתי־נעים, יתנדבו תמיד המעולים שבנו. עכשיו עומדים אנחנו בפני עניין קשה ובלתי־נעים, ופנייתנו היא איפוא לטובים ביותר שבינינו. ובכן, מי יתנדב ויקבל על עצמו תפקיד, כל אחד לחצי יום?”
מובן מאליו, שרבים נרשמים, אבל זוהי רק התחלה. לימים הראשונים בוחר אתה את בעלי המרץ, את המתלהבים בנקל, היציבים פחות: כי ההשגחה בימים הראשונים תהיה קשה, והואיל והעניין הוא חדש, יעשו זאת בהתלהבות־יתר. הסבר, מפני מה בחרת דווקא בהם להיות הראשונים.
אינך מקבל את הצעת המתקוטט, מפני שאתה חושש למריבות; הוא איננו אהוב וירצו להכעיסו.
אתה דוחה את הרגזן: “אתה תרים יד, מוטב לך שלא תתחיל בזה”. את הרציניים קובע אתה לימים הבאים: אתה מקווה, שהתלהבותם לא תצטנן.
את השָׁקט אתה דוחה לזמן מאוחר מזה: “אז יהיה קל יותר, עכשיו יקשה עליך ולא תדע מה לעשות”.
אתה מזהיר, שיימצא כזה, שיכנה את התורן שם “טינופתן, שומר בית־הכבוד”. אַל תיעלב, רק אוויל ידבר כך.
הודע, מה על התורן לעשות, כשאחד מן הרשלנים הקטנים ילכלך, בלי כוונה, את בית־הכיסא, וכיצד עליו לנהוג, אם יטנף במזיד; ומה יהיה, אם לא יעלה בידו לתפוס את האשם.
עליך לצייד אותו במטאטא ובמטלית. מן ההכרח, שתסור למקום בשעות היציאה המוגברות, בבוקר או אחרי הצהריים, כדי למלא בעצמך את תפקיד התורן במשך רבע שעה. במצב מסובך תיטול במו ידיך את המטלית ותנגב.
לחינם תתרעם, המחנך: “כל כך הרבה פעמים כבר חזרו על הענין הזה”. זה איננו עוזר ולא יעזור. ובכן, לשם מה לשחת דברים? הרי חלק מסויים מבין הילדים יבינו את ערך ההתחייבות, שנטלו על עצמם מרצון ולרמאי־המשתמט אומַר: “למה הבטחת?”
זהו קלף רציני.
ילדים, אין בהם הציניות של המבוגרים, העונים:
– וכי יש לקיים את ההתחייבות בכל מחיר?
44. על עזרת הילדים למחנך אי־אפשר לוותר. אך תנאי לה שתתקבל תוך ביקורת מתמדת וקפדנית והעוזרים יעשו זאת בחילופין. רק בדרך זו אפשר למנוע השתלטות העוזרים הצעירים. השלטון מקלקל! מן הדין להסביר בזהירות, שתורנות, אינה מקנה שום זכויות, שזוהי פעולת כבוד בלבד.
את התורנים להגשת האוכל לשולחנות החלפתי מדי יום ביומו, מפני הנוהג שנתקבל, שתורני השולחנות נטלו מנות־אוכל מוגדלות. היתה זו הכבדה לאם־הבית, אבל חשבתי, שזה הכרחי.
היו תורנים לסידור המיטות, תורן לכל טור מיטות, תורנים להגשת קערות לרחיצת ידיים, תורנים לאיסוף כלי־המשחק, תורנים שהיה עליהם להקפיד שהמגבות יהיו תלויות כראוי על מסעדי המיטות.
היו תורנים לאיסוף שברי זכוכית, שהילדים לא יפצעו את רגליהם בשעת ריצה.
בשעת ביצוע פעולות זעירות מיטיבים אנו להכיר את הילדים, מאשר בעת הלימודים. בלימוד מתגלה רק הילד בכשרונותיו, בשקידתו ואילו כאן אנו מכירים ילדים רבים – את הילד המתלהב, את ההפכפך, את בעל־היוזמה, את רודף הכבוד, את הישר או הבלתי־הגון.
45. אם תסתכל יפה בימים הראשונים, כיצד מתוודעים הילדים זה אל זה, תיווכח לדעת, שליסודות החיוביים בקרב הילדים דרושה עזרה, תמיכה, וקודם כל, הגנה זהירה מפני היחידים שהשיטה שלך אינה נוחה להם.
אם תפקיד השלטון הוא להגן על הציבור מפני חמס ומעילה מצד יסודות מזיקים, הרי תפקידו של המחנך הוא להבטיח את הילדים מפני האלימות. האיוּם והעלבון, ואת קניינם הפרטי מפני גזילה (אם חלוק אבנים הוא ואם מקל קטן), וכן להגן על ארגונם (אם משחק בכדור ואם בניית בתים מחול).
משתבוצע העבודה הגדולה הזאת פעם אחת, אפשר יהיה להסתפק בהשגחה קלה, כדי למנוע סטיות ועבירות.
את הזמן, שנחסך בזכות עזרתם של הילדים, וחלק גדול של ההשפעה החינוכית שנדרשה, נקדיש ליחידים יוצאים מן הכלל, שרצונו לטפל בהם באופן אינדיבידואלי, מפני שאלה יוצאי הדופן ובמסגרת הכללית אין לפתור בעיותיהם.
קיימים לא רק ילדים יוצאים מן הכלל, הגוזלים מאתנו הרבה זמן. ילד חלה פתאום, החושך ירד וארבעה ילדים עוד לא חזרו מהיער, תלוּנה – שרגמו קבצן עובר באבנים או באצטרוּבלים, גניבה.
ככל שמספר הילדים גדול יותר, כן גדול מספר הילדים היוצאים מן הכלל והמצבים המיוחדים. כאן לא יועיל הכעס. מטבע הדברים כך, כאן כל חכמַת הארגון, על אף הקשיים, להוליך את הכל למישרין, שעניינים קלים יסתדרו מאליהם, שתוכל תמיד לומר:
– הסתדרו בעצמכם, כי אני טרוד עכשיו.
46. הבטחון העצמי וראיית הנולד מקילים ומביאים לידי ותרנות; הזעפנוּת והעדר שיווּי־המשקל מקורם בחוסר נסיון.
בין 30 – 40 ילד מוכרח להיות אחד בלתי־נורמאלי או בלתי־מוסרי, אחד מפוזר ומוזנח, אחד רע ובלתי־חברותי, אחד קנטרן ובלתי־אהוד, אחד רגזן ואנוכי במובהק, אחד לא יוצלח או חולני. – חוק ולא יעבור. אתה מארגן טיול: הכרח הוא שאחד יאמר כי חלש הוא, אחד ייעלב, ובשעה שהכל מתלהבים אחד שיגלה אי־רצון:
־ גם זה טיול!
אחד יחפש את הכובע, השני יתקוטט בשל התרגשותו, השלישי ירוץ לבית־הכיסא ברגע האחרון, הרביעי ייעלם ואינך יודע היכן הוא. בדרך יתאונן האחד על מיחושי ראש או מיחושי רגל, אחד ייפצע, אחד ייעלב, אחד ירצה לשתות.
מספר אתה אגדה – אחד ודאי יפסיק אותך:
־ בבקשה, איזו מין תולעת היא זאת?
השני:
־ הוא מדגדג לי בקש את אוזני.
השלישי: הנה, אילים רצים!
־ אם מישהו יעז עוד פעם להפסיקני…
הסלחנות בעלת הנסיון ממתינה בחיוך.
המחנך המתרגז בשעת מצב מיוחד, כלום מעלה הוא על הדעת, כי בלעדי זה היתה העבודה משעממת, חדגוֹנית, נטולת חיים; כי הילדים היוצאים מן הכלל נותנים לנו בעצם את החומר העשיר ביותר למחשבה ולעיוּן, מלמדים אותנו לשפר ולחפש. לולא הם, מה נקל היה לנו להיתפס להשליה עצמית, שהגענו לאידיאל! ומי הוא בלתי־נבון עד כדי כך, שלא יֵדע, שמעל לטוב היחסי, קיימת אפשרות להשיג משהו נעלה יותר?
47. הערה קטנה, אבל לא חסרת ערך. אם חרוץ אתה, בעל מצפון ומוכשר כמחנם – הווה דן את חבריך לכף־זכות. אל תתן להם כי ירגישו את נחיתותם. אם אתה רוצה בטובת הילדים, היזהר מלעורר סכסוכים בין החברים.
הייתי השקדן בין חברי לעבודה, בשבילי היה זה טבעי בהחלט. אני התגעגעתי לעבודה בין ילדים, ואילו הם כבר שׂבעו אותה. ברצון קיבלתי עלי את התנאים של חיי הכפר הפשוטים, ואילו הם לא מצאו יופי לא במזרונים הממולאים קש ולא בחלב החמוץ.
קרה פעם מקרה לא נעים לאחד הנערים, ובשל כך פרץ ריב עם הכובסת. לא נתייאשתי וכיבסתי בעצמי תחת הברז את הכותונת והסדין המלוכלכים. ראיתי את תדהמת הכובסת, את מבוכת אם־הבית, את תמהון החברים, ממש כפי שתיארתי מראש. אילו עשה זאת מישהו אחר, אפשר כי היה שומע הערה עוקצנית:
“טוב מאוד. יֵדע כמה זה טעים. אגב, זה ילד שלו”.
יש להיזהר מפני מעשי־ראווה, שמגמתם להגדיל את הרושם. פעולות, ולוּ חיוביות ביותר, אם השקר מסתתר בהן, הרי הן מרגיזות יותר, מאשר מלים.
ואף פעם אין להעלות על נס לא את החריצות, ולא תיקונים קלים, שהוכנסו בימים הראשונים או בשבועות הראשונים של העבודה במקום החדש. להיפך, מצב שונה מזה, תעודת עניות הוא לעובד החדש. עליו להיות החרוץ ביותר ולראות ליקויים, שלעובד שווה־הנפש ולעין המורגלת אין הם נראים עוד.
48. כבר אמרתי בהקדמה, והריני חוזר ומדגיש: המחנך חייב להיות גם מטפל בחולים, אסור לו לזלזל בתפקיד זה או להשתמט ממנו: הילד המרטיב, הילד המקיא, בעל האוזן הזבה, הילד שהתלכלך, שגופו או ראשו נתכסו פריחה, בכל אלה עליו לטפל, לרחוץ, לחבוש. עליו לעשות זאת ללא סימן של בחילה.
יעשה כאשר יעשה, יתאמן בבית־חולים, בבית־מחסה לחולי סרטן, בבית־תינוקות, אבל את אופיו מוכרח הוא לחשל.
מחנכם של ילדי־עוני מוכרח להתרגל לזוהמה ממש. Pediculosa 2 היא מחלה אֶנדמית של ילדי עוני בכל העולם, המחנך ימצא מפעם לפעם כינה על בגדו, ועליו להשלים עם כך. על מחלה זו אסור לו לדבר בתרעומת או בשאט־נפש, מפני שהורי הילדים וקרוביהם מתייחסים לתופעה באובייקטיביות ובשקט, על כן חובה עליו להשגיח בשקט ובאובייקטיביות על נקיון הילדים.
מחנך, שרגליהם המלוכלכות של הילדים מעוררות בו בחילה, שאינו מסוגל לשאת את ריחם הכבד, המאבד את שלוות נפשו יום תמים, כשמצא, שומו שמים, כינה על דש מעילו, יואיל נא בטובו לחפש לו מקום־עבודה בחנות, במשרד, בכל אשר ירצה, וימהר לתת ספר־כריתוּת לבית־הספר העממי, לפנימיה, שכן, אם משׂתכר אתה את לחמך בבחילה אין תפקיד שפל מזה.
־ מחנך טוב הנני ושונא את הזוהמה – טוען אתה ומפרשׂ בזרועותיך.
אתה משקר: בפיך, בריאוֹתיך, בדמך נושם אתה את האוויר, שקלקלוהו הילדים. מחֵטא זה, שעלול המחנך לחטוא, הצילה אותי פעולתי הרפואית. בשבילי אינה קיימת המלה: “גועל”. אולי בשל כך אוהבים חניכי נקיון.
49. האֶנטמולוג הצרפתי הגאוני פאבּר3 מתגאה ואומר, שבתגליותיו החשובות בידיעת החרקים, לא הרג אפילו אחד מהם. הוא חקר את מעופם, את מנהגיהם, את דאגותיהם וששונותיהם. הוא הסתכל בהם בשעה שהשתעשעו בזוהר קרני השמש, בשעה שנלחמו ונפלו חללים, חיפשו מזון, בנו להם מקומות מחסה, אגרו מזונות. הוא לא התרעם; בעין פקוחה עקב אחרי חוקי הטבע הכבירים בתנודותיהם הקלות ביותר. הוא היה מורה עממי. את הסתכלויותיו עשה בעין בלתי־מזוּיינת במכשיר.
המחנך, הווה גם אתה לעולם הילדים, מה שהיה פאבּר לעולם החרקים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.