הקדמה למהדורה השניה ¹

1. כך כתבתי לפני 15 שנה בספר זה:

“אל נא תהי השקפה כלשהי מוחלטת או מחייבת לעד. יהיה נא ההוֹוה תמיד מעבר מסך הנסיונות של יום אתמול אל סיכום עשיר יותר של יום המחרת… רק בתנאים אלה לא תהיה העבודה חד־גונית ואף חסרת־תקוה”.

אכן, כך היה וכך הוֹוה. לא אוכל להגיד במה בגרתי ובמה רק זקנתי; היכן אמון שנרכש מחדש ביחס לילד ולחיים, והיכן אבדן האשליה, שאמנם מסוגל המחנך – בכוח ההטפה והשכנוע – להביא את הילד לכלל תחושה משלו של החיים ושל חובותיו.

2. אט אט סובב לו גלגל ההיסטוריה. האדם הוא יציר סביבתו וזמנו – בצירוף אוצר בריאותו, כוחותיו, רגשותיו, תחושותיו, האינטליגנציה שלו, כשרונותיו, מראהו – אמנות מגעיו עם הזולת, כושר ההשלמה בין המאוויים המנוגדים שלו עצמו ושל האחרים.

ייתכן שבראש וראשונה מתחלקים בני אדם לסוגים² : homo rapax, homo vulgaris, ובאחוז מסויים בלבד homo sapiens. תפקידה של האבגניקה יהיה – ברירת התכונות החיוביות, הגבלת הגידול של יחידים שליליים מבחינה חברתית. – האם חוק מנדל מצא כבר הד בפּדולוגיה³ ?

צורה אחת של ליקויים נפשיים אנו מרפאים בדרך האוֹפּוֹתראפיה⁴. האין בכוחו של חקר פעולת ההפרשה של הבלוטות לפתור את בעיות הריפוי הפדאגוגי?

3. כל יצור חי רוצה שיהיה לו טוב, הוא מתחמק מהכאב או מוצא בו סיפוק.

רבות הוגעתי את עצמי בשאלה, מהו בעצם יצר הקיום־העצמי. הבהרתי לעצמי, לשימוש יומיומי, מהו היסוד היוצר הטמון בסבל.

כך גם היחס בין הטוב והרע, כוחם וכמותם של המעוול וההורס לעומת המביא מרפא ויוצר – מהווים נושא לחיפושים מודעים בלימוד חיי הכלל.

השלכות המחשבה, דרך עדת הילדים המצומצמת בפנימיה אל עולם המבוגרים, תופעותיו וחוקיו – נעשות יותר ויותר: מההנהלה העצמית של הילדים אל הפארלאמנטים של העולם.

4. חוקת בית־דין החברים נראית לי בלתי־גמורה, אך היא נסיון מוצלח למניעת השיטה הרוֹוחת של עונשים ומעשי־תגמול. – ירד במידה ניכרת מספר העונשים המאולתרים, לאמור המקריים.

העינוי – עבר זמנו. הוא כיום מיותר. אולי הכליאה – בית הסוהר, במקרים רבים מיותרים הם? היחס לערותו של החוק עלתה. חסרים כבר בתי־כלא בשביל כל הטיפוסים השליליים, על כל מעשי הפשע שבוצעו.

אולי להתחיל מבתי־דין לקטינים, ולעבריינים צעירים לסלוח (הסעיפים שלמטה מ־100), או להגיד: “נהגת לא כהלכה, רע, רע מאוד” – לא תמיד לקרוא להורים.

אינני יודע – אני מרחיק לכת.

5. מהו יחסי לילד ולחברה הילדית כיום – זאת מסבירה החוברת “זכות הילד לכבוד”.⁵

כיצד נראית, בקוים כלליים, ההנהלה העצמית, על כך ניתן לקבל מושג מקריאה בספרון של מאריה פאלסקה⁶ “ביתנו”⁷ (“Nasz Dom”).

עשוֹר השנים של ההנהלה העצמית, תולדותיה – זהו מחקר רציני. לצערי, אין זמני עומד לי – עוד לפני מלאכה רבה; ילדים בגיל הרך, הנוער – וחוץ מזה העניינים השוטפים: חבל על שנות החיים המעטות כדי להשקיף אחורנית.

התעודות מצויות בעיתונות הפנימיה, בדו"חות של ישיבות ההנהלה העצמית, בעדויות בית־הדין, בסטאטיסטיקה. אכן זהו החיוב בשיטה שניתן למיין בה את מרכיבי החיים עצמם.

י.ק.

 

הפנימיה    🔗

1. רוצה אני לכתוב ספר על פנימיה עירונית, בה מתחַנכים כמאה יתומים, ילדים וילדות בגיל בית־הספר, בהשגחַת חבר מחנכים מצומצם, שיש להם בנין משלהם, ומספר מועט של עובדי־שירותים.

הפנימיה בכלל אינה יכולה להתפאר שיש לה ספרות עשירה, על־פי־רוב מצויים בה מחקרים מיוחדים בשטח ההיגיינה בלבד, או ביקורת קטלנית על עצם ההנחה כי אפשר לחנך ילדים בצוותא.

נכנסתי בסוד אורותיה וצלליה של הפנימיה. הכרתי את חדר־השינה, המקלחת, אולם־המשחָקים, חדר־האוכל, החצר ובית־הכיסא. לא ילדים בתלבושת החגיגית של כיתת בית־הספר לפנַי, אלא חייהם המעורטלים והיום־יומיים כמות שהם.

ספר זה יכול לעניין לא רק מחנך בית־הסוהר הקסרקטיני, כפי שהפנימיה הנה, אלא גם את המחנך של בית־הסוהר התאי, כפי שמהווה המשפחה לילד בן זמננו.

בפנימיה, בדומה לבית־המשפחה, מתענים הילדים. בעלי המרץ שבתוכם מנסים להערים על השגחת המחנכים, לפרוץ את מעגל הביקורת הקפדנית, בעקשנות ובחוסר תקווה נלחמים הם על זכויותיהם.

חוששני, שהקורא יסתפק בזה, שיתן בי אמון – אם כך, יביא לו הספר רק נזק. ובכן, הריני מקדים ואומר: הדרך אותה בחרתי למטרתי, אף שאינה הקצרה והנוחה ביותר, היא הטובה ביותר בשבילי, מפני שהיא שלי, של עצמי. מצאתיה לאחר עמל וייסורים לא מעטים, ורק בשעה שהבנתי, שכל הספרים שקראתי, וכל נסיונותיהם וידיעותיהם של האחרים אך שוא דיברו.

לעתים מתפרסמים ורואים אור רעיונות־זהב של אנשי־שם; מועיל יותר היה לפרסם אוסף שקרים, שבוטאו על־ידי הקלאסיקנים של האמת והמדע. – רוסו פותח את ספרו “אמיל”⁸ במשפט, שכל המדע המודרני על התורשה מנוגד לו.

2. ספרי זה צריך להיות עד כמה שאפשר קצר, הואיל והוא מיועד מעיקרו לחבר הצעיר, שנקלע במפתיע למערבולת של בעיות חינוך קשות ביותר, בתנאי חיים מסובכים. המום הוא ומדוכא וקורא לעזרה. מסכן זה אין לו פנאי לשקוד על ספרי לימוד. בלילה העירוהו פעמיים: ילד חש בשינו ופרץ בבכי – היה עליו להרגיעו ולטפל בו. כשרק נרדם, העירוֹ ילד אחר: חלום זוועה חָלם: מתים, שודדים, רצו לרצחו. השליכוהו אל הנהר: ובכן, שוב הושיט עזרתו – הרגיע והרדים.

אדם עייף אין באפשרותו לקרוא בערבים ספרים עבים על חינוך, כי עיניו נעצמות מאליהן. אם לא יישן דיו, יהיה מעוצבן, חסר־סבלנות, בלתי־מסוגל להגשים למעשה את ההנָחות הגואלות הכלולות ביצירה החשובה. על כן אשתדל להצטמצם, שלא להשבית את מנוחת לילו.

3. ביום אין למחַנך שהות לעיון, אך יֵשב לקרוא, והנה ילד ראשון ותלונה בפיו: בשעת כתיבה דחַפוֹ שכנו, נעשה כתם, ואין הוא יודע עכשיו, אם להתחיל הכל מחדש, אם להניח את הכתוב כפי שהוא, או לתלוש את הדף. – הילד השני צולע: יש לו מסמר בנעל, קשה עליו ההליכה. השלישי שואל, אם מותר לקחת דומינו. הרביעי מבקש את מפתח־הארון. החמישי מחזיר ממחטה שמצא: “מצאתיה ואיני יודע, למי היא שייכת”. הששי מוסר למשמרת ארבעה גרושים שקיבל מאת הדודה. השביעי בא במרוצה לקבל את הממחטה. “היא שייכת לי, הנחתי אותה לרגע על אדן החלון והוא מיד לקָחה”.

שם בפינה משַחק לו שלומיאל קטן במספריים: מלכלך הוא סביבו ועלול לפצוע את עצמו – מי נתן לו את המספריים? – באמצע החדר תגרה עֵרה, עוד מעט יעברו למהלומות – יש למנעה. זה שחש בלילה בשינו, רץ כעת כמטורף, שוב ידחוף במרפקו את אחד הכותבים, או שיפיל את הקסת על הרצפה; ובלילה אולי יתעורר שוב מכאב שיניים.

רצונו של המחנך חייב להיות חזק ביותר כדי שיוכל להרשות לעצמו לקרוא ספר ולו הקצר ביותר.

4. אבל רצונו אינו חזק, מפני שאינו מאמין.

מחבר הספר יוכיח, אגב מראי־מקומות מרובים, את למדנותו. פעם נוספת יחזור על מה שבדרך כלל ידוע. אותן המשאלות החסוּדות, השקרים הנעימים (המקובלים), העצות שאינן ניתנות להגשמה. המחנך מחוייב… מחוייב… מחוייב… ולבסוף בכל העניינים הקלים והקשים נאלץ הוא להחליט על דעת עצמו, כפי הבנתו, אפשרויותיו – ומה שחשוב ביותר – בהתאם ליכולתו.

– זה יפה להלכה – הריהו מנחם את עצמו בצער.

מרגיש המחנך טינה בלבו למחבר, שהלה בשבתו בשלווה בחדרו על־יד שולחן־כתיבה נוח, מכתיב הוֹראות, מבלי שיזדקק לפגישה בלתי־אמצעית עם החברה הפזיזה, הרעשנית, הטרדנית והבלתי־ממושמעת, שעבדה־הנרצע הוא כל מי שאיננו רוצה להיות רודן שלה. כל אחד מחברה זו מסוגל להקדיר יום־יום את חייך כך, שכל השאר כאחד יצליחו להאירם אך בקושי.

לשם מה מרגיזים אותו בהזיות מדעיות נשגבות, אידיאלים נעלים, כאשר הוא עכשיו שכיר־יום מקופח וכזה עליו להישאר גם בעתיד?

5. מרגיש הוא שההתלהבות שהביא עמו לעבודה הולכת ודועכת, בלי שתשפיע עליה הטפת המוסר של הזולת. – בעבר שמח היה, כשעלה בו הרעיון לערוך משחק, להכין הפתעה לילדים. הוא שאף להכניס לחיים החדגוניים, האפורים של הפנימיה רוח חדשה, חדוות חיים. ועכשיו הרי הוא מרוצה, כשהוא רושם באפס־תקווה: הכל כשהיה. אם איש מהילדים לא הקיא, לא ניפץ שמשה, לא קיבל נזיפה חמורה, הוא אומר, שהיום עבר כשורה.

הוא מאבד את מרצו: לתקלות פעוטות איננו שם לב כמעט, משתדל הוא פחות לראות, פחות לדעת – רק את ההכרחי ביותר.

מאבד את היוזמה: בעבר אם קיבל סוכריות, כלי משחק – כבר היתה לו תוכנית מן המוכן, איך לנצל את הדבר על הצד הטוב ביותר. עכשיו יחלק מיד את דברי המתיקה: יאכלו ויגמרו עד כמה שאפשר מהר, שאם לא כן, שוב תהיינה תגרות, תלונות וטענות. רהיט או מכשיר חדש – טורח נוסף, שוב דרושה השגחה שלא ישברו, שלא יקלקלו איזה עציץ בחלון, תמונה על הקיר – עבודה רבה מחכה לו, אלא שהוא אינו יודע, איננו רוצה, אפשר שאיננו יכול או שכבר חדל להבחין.

יאבד לו האימון בכוחות עצמו. בעבר לא חלף יום, מבלי שגילה בו משהו חדש בילדים או בו עצמו. – הילדים היו שמחים לקראתו, עתה מתרחקים הם ממנו. האוהב הוא אותם עדיין? לרוב הוא זועם ולעתים ינהג אפילו בגסות.

אפשר כי לא רחוק היום, בו ידמה לאלה שרצה לשמש להם דוגמה, לאלה שמאס בהם בגלל אדישותם ורשלנותם.

6. הוא איננו מרוצה מעצמו, מהסביבה, מהילדים. לפני שבוע קיבל מכתב על מחלת אחותו. הדבר נודע לילדים, השתתפו בצערו: שכבו לישון בשקט. היה אסיר תודה להם.

פעם הגיע חניך חדש. הוציאו ממנו בערמה את כל הממתקים, את הקלמר ואת התמונות, ואיימו עליו, שאם יתלונן, יקבל מכות. להפתעתו, היו מעורבים בעסק מזוהם זה גם אלה שחשב אותם להגונים.

ילד יחבק אותו ויאמר: “אני אוהב אותך” – והוא מבקש חליפה חדשה. אותו ילד – פעם הוא מתרגש, מלא התפעלות. מאין לילד מידה כה גדושה של נימוס מעודן והבחנה עמוקה? פעם מרחיקה אותו ממנו הפכפכנותו הדורסנית.

פעם: אני רוצה, מוכרח, מחוייב, ומאידך גיסא, השאלה המביאה לידי יאוש: וכי כדאי?

ההנחות העיוניות כה נסתבכו בנסיון האישי היום־יומי, עד שאבד לו החוט המקשר – ככל שירבה לחשוב, כן יבין פחות.

7. הוא איננו מבין, מה נעשה סביבו.

הוא משתדל להמעיט באיסורים ובצווים ולהגבילם להכרחיים ביותר. נותן הוא לילדים חופש, ואינם מרוצים, דורשים יותר.

רוצה הוא לדעת את דאגותיהם. הוא מתקרב לנער, והנה להפתעתו ובניגוד לנוהג, הלה סר הצידה, שקט ואדיש. “מה לך? למה הנך עצוב?” – “לא כלום. אינני עצוב כלל” – עונה הוא באי־רצון. רוצה הוא ללטף את ראשו והנער סר הצידה בגסות.

במקום אחר משוחחת קבוצת ילדים בעירנות. הוא מתקרב – ומיד משתתקים. “על מה שוחחתם?” – “על לא כלום”.

נדמה, שאוהבים אותו. אבל יודע, שלועגים לו. נותנים בו אמון – אבל משהו מסתירים מפניו. לכאורה, מאמינים בדבריו, אבל מקשיבים ברצון ללחישות רעות.

אינו מבין, אינו יודע, – וזר לו וצר לו – ורע.

מחנך! מוטב שתשמח בחלקך. כבר משליך אתה אחר גווך את הדעות הקדומות הסנטימנטאליוֹת על הילד. כבר יודע אתה, שאינך יודע. – אם אין זה כפי שנהגת לחשוב, הרי זה צריך להיות באופן אחר. מבלי שתתן לעצמך דין וחשבון, כבר מחפש אתה דרך. – הנך תועה? זכור, אין זו בושה לתעות ביער החיים הענקי. גם כשאתה תועה, הסתכל היטב סביבך, ותגלה פסיפס של תמונות מרהיבות עין. – אתה סובל? תוך כאב תיוולד האמת.

8. היה כפי שהנך – חַפשׂ דרך בעצמך – דע את עצמך, לפני שתרצה לדעת את הילדים. חשוב נא, למה אתה מוכשר, ואחר־כך תבוא לתחום תחומים לזכויותיהם וחובותיהם של הילדים. – קודם כל אתה בעצמך ילד, ועליך להכיר, לחנך ולהשכיל את עצמך.

ההנחה שהפדאגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר.

ילד תוקפני בהתרגזותו – היכה; מבוגר בכעסו – רצח. מילד טוב־לב הוציאו במרמה צעצוע, ממבוגר – הוציאו בערמה חתימה על שטר. ילד קל־דעת קנה סוכריות בעשרת הגרושים, שנתנו לו למַחברת, מבוגר הפסיד בקלפים את כל רכושו. אין ילדים – ישנם אנשים ולהם קני־מידה ומושגים שונים, אוצר נסיון שונה ותכונות והרגשות שונות – שאין אנו יודעים אותם.

בלתי־מבוגרים!

שאל נא אדם זקן, גם בשנות הארבעים לחייך אתה בעיניו בלתי־מבוגר. מעמדות חברתיים שלמים אינם מבוגרים, בשל חולשתם. עמים שלמים נזקקים לחסדי זרים – גם הם בלתי־מבוגרים, מפני שאין להם תותחים.

היה מה שהנך והסתכל היטב בילדים בשעה שניתן להם להיות מה שהם באמת. הסתכל ואל תדרוש, כי לא תכריח ילד ער וחריף שיהיה מרוכז ושקט; ילד חשדן וזועף לא יהיה גלוי־לב ומרבה שיחה; גאה ועקשן לא יהיה נוח להיכנע.

ואתה בעצמך?

אם לא ניחַנת בהופעה נאה ובלב ברזל, לשוא תתאמץ להשקיט בקול רם את רעש החבורה. אם חיוך נעים לך ומבט סלחני – אל תדבר כלל: אפשר כי מעצמם יירגעו? מחפשים הם את דרכם שלהם.

אל תדרוש מעצמך להיות כבר מחנך רציני ומבוגר בעל פנקסנות פסיכולוגית בלב ותקן פדאגוגי בראש. יש לך בעל־ברית אשף – הנעורים, ואתה רוצה להיעזר בריטון, בנסיון.

9. לא מה שצריך להיות, אלא מה שיכול להיות.

רצונך להיות אהוב על הילדים, אבל אתה נאלץ ללוש אותם ולהתאימם לדפוסים הצרים והמחניקים של מציאות החיים, המלאה צביעות והשתלטות – על ידי עבודה מסורה, נאמנה וכפויה – הם מתנַגדים, מתגוֹננים ויש להם טינה עליך.

רוצה אתה שיהיו גלויי לב ומחונכים יפה, כאשר צורות החיים בעולם הן כוזבות, וגילוי־לב נחשב לחוצפה. הידוע לך, מה חשב הנער, ששאלת אותו אתמול “למה אתה עצוב?” הוא חשב: “הסתלק מעלי” – וכבר אין הוא גלוי־לב; הוא לא אמר מה שחשב, אלא התרחק קמעה באי־רצון, ואפילו התנהגותו זו פגעה בך.

אסור להתלונן, הוצאת דיבה היא מידה מגונה. אבל איך תצליח להיכנס בסוד ענייניהם, מכאוביהם וחטאיהם?

לא להעניש ולא לתת פרס, אבל מן ההכרח הוא, שיהיו תקנון וסיסמה, שהכל נשמעים להם. לקול הפעמון מוכרחים כולם להתכנס לארוחת־הצהריים, אבל אם יאחרו, לא יבואו, לא ירצו?

עליך לשמש דוגמה. אבל כיצד תישמר מחולשות, ממגרעוֹת ומגיחוך? תנסה להסתיר? וַדאי, הדבר יעלה בידך. ככל שתשתדל להסתיר, יעמידו הילדים פנים, שאינם רואים ואינם יודעים. ורק בלחש יצחקו וילעגו לך.

קשה, אפשר אפילו לומר, קשה מאוד – מסכים אני. בקשיים נתקל כל איש, ואילו לפותרם ניתן בדרכים שונות. התשובה תהיה נכונה רק באופן יחסי, כי החיים אינם אוסף של שאלות אריתמטיות, שלכולן תשובה אחת ודרכי־פתרון, לכל היותר, שתיים.

10. להבטיח לילדים התפתחות חופשית־מוּתאמת של כל כושרם הרוחני, להעלות את מלוא כוחותיהם הגנוזים, לחנך ליחס של כבוד לטוב, ליפה ולחופש… אתה התמים, נסה. הציבור מסר לידך פרא צעיר כדי שתעצב דמותו, ותכשירו להיות נוח לעיכול, והוא מחכה – מחכה המדינה, הכנסיה, נותן־העבודה בעתיד – תובעים, מחכים ועומדים על המשמר. המדינה תובעת פטריוטיזם מַמלכתי, הכנסיה אמוּנה כנסייתית, נותן־העבודה יושר והגינות, וכולם יחד בינוניות והכנעה. את החזק יותר ישברו, את השקט ידרסו, את ההפכפך לפעמים ישחדו, בפני המסכן יחסמו תמיד את הדרך, מי? – אף לא אחד – החיים.

אתה סבור, שהילד הנהו דל־ערך, יתום – אפרוח, שנשר מהקן; ימות – איש גם לא יבחין, הקבר יעלה עשבים שוטים. – נסה נא – תיווכח מהר, תזיל דמעות. קרא את תולדות בית־המחסה לילדים מאתPrévost⁹ בצרפת הרפובליקאית, החופשית.

זכותו של הילד לרצות, לעמוד על זכותו, לתבוע. – יש לך זכות לגדול ולתבגר, ובהתבגרו להקים דור – ומטרת החינוך היא: לא הקמת רעש, ולא קריעית נעליים, לא ציות ומילוי פקודות, לא ביקורת, אלא אמונה, שהכל דורשים רק את טובתו, וזאת היא כוונתם.

הארמוניה, השתפכות, חופש – זהו הציווי: ואהבת לרעך. הסתכל נא סביבך בעולם, והצטחק.

11. חניך חדש.

גזזת שערותיו, נטלת צפורניו, רחצת אותו והחלפת בגדיו – וכבר הוא דומה לכל.

יודע כבר לקוד קידה, איננו אומר עוד “רוצה”, אלא “בבקשה”. כשנכנס זר, יודע הוא, שיש לברכו בשלום, כבר למד לדקלם שיר בחגיגה, מנקה את נעליו המלוכלכות, איננו יורק עוד על הרצפה,

משתמש בממחטה.

אל תשלה את עצמך, שמחקת זכרונות אפלים, השפעות רעות, נסיונות מרים. אותם הילדים הנקיים, הלבושים למשעי, יישארו עוד זמן רב מעוכים, דוויים, דהויים, יש פצעים מזוהמים, שצריך לטפל בהם בסבלנות חודשים רבים, ואף לאחר כל זה יישארו צלקות, העלולות לשוב ולהעלות מוגלה.

פנימיה ליתומים דומה למרפאה, אפשר להיתקל בה בכל תחלואי הגוף והנפש. מקום שהתורשה הלקויה מפריעה ומעכבת את ההבראה. אם לא תשמש הפנימיה בית־הבראה מוסרי, נשקפת לה סכנה להיות מקור למגיפות.

סגרת את דלתות הפנימיה על כל בריחיהן, אבל אין באפשרותך למנוע את הסתננות הלחשים הרעים של הרחוב, את חדירת הקולות הבלתי מסוננים והאיומים, שהטפת מוסר מתחַסדת לא תחרישם. המחנך יכול להשפיל עיניו ולהעמיד פנים, שאינו יודע, אבל הילדים, בשמץ זדון, ידעו את הכל.

12. טוען אתה: הריני מסכים לפשרות, מקבל את החומר, שהחיים מביאים לי – את הילדים – נכנע לתנאי העבודה ההכרחיים, על־אף הקשיים. – אבל דורש אני חופש בעניינים פעוטים, עזרה והקלות בהוצאת העבודה לפועל.

תמים, דבר אינך יכול לדרוש.

הממונה עליך ינזוף בך, שעל הרצפה מושלכות פיסות נייר, שילד מפוזר קיבל חבורה במצחו, שהסינרים אינם די נקיים והמיטות אינן מוצעות כיאות.

רצונך להרחיק ילד. הגעת למַסקנה זו ואתה חושב שהדבר הכרחי לטובת הנשארים. והנה מבקשים, לא להוציאו, אולי ייטיב דרכו.

קר באוּלמות, ולמרבית ילדיך חסרי־הדם קפאו האצבעות. פחמים, חום – ביוקר, אבל הקור מחשל את הילדים מבחינה פיסית ורוחנית. אכן, ילדים יש לחסן.

מתפלא אתה, שמשתי ביצים לא נתקבלה אף מלוא הכף חביתה. להערתך שומע אתה תשובה זועפת, שאין זה מעניינך.

החבר ידע בוודאי, היכן נעלם המפתח של הארון, אפשר כי הוא עצמו החביאו, במתכוון נתן לך לחפשו. כשהוא יוצא בערב, משאיר הוא את חדר־השינה ללא השגָחה, אינו מרשה להתערב באולם השינה שהוא ממונה עליו.

קאפריזה אכזרית, בורות השלטון, חוסר היושר של המינהל, רצון רע וחוסר מצפון של חבר לעבודה – הוסף לזה את גסותם של עובדי השירותים, מריבה עם הכובסת בשל סדין, שכאילו הלך לאיבוד על ידך, עם הטבחית בשל חלב חרוך, עם השוער – בשל המדרגות המלוכלכות. אם ימצא המחנך תנאים נוחים לעבודה, מה טוב. – אם ימצא כגון אלה, אל־נא יתפלא, אל־נא יתרעם – אלא יחַשב בשׂום־שכל את מידת כוחותיו ומרצו – לתקופה ארוכה יותר, מאשר למספר החודשים הקרובים.

13. הפנימיה ממעוף־הציפור.

המולה, תנועה, נעורים ושמחָה.

מלוּכוֹנת נעימה כזו של אנשים תמימים, קטנים. הרבה ילדים וכה נקי. הארמוניה של תלבושת אחידה, קצב של זמרה מקהלתית. לאות הניתן – משתררת דומיה. תפילה, הכל מסבים לשולחנות. אין כל תגרה, אין התנגשות.

יחלוף פרצופון נעים. ינַצנצו עינים חייכניות. אחד כה דל ורזה – מסכן.

המחנך נוח, שקט. – אחד החניכים הגיע תוך ריצה בשאלה – השיב עליה. במישהו נזף מרחוק, תוך צחוק, באצבע – הלָה הבין ונשמע. – חבורה מבין הנאמנים ביותר מקיפה אתכם במעגל צפוף.

– הטוב לכם פה?

– טוב.

– האוהבים אתם את המחנך?

מחייכים בהשפילם בגנדרנות את ראשיהם.

– אין זה נאה לא לענות, כששואלים.

–אוהבים.

עבודה נעימה, תפקיד נכבד. דאגות פעוטות, צרכים פעוטים – עולם הילדות.

– קחו, העוגיות הן בשבילכם.

הודו באדיבות. אף לא אחד הושיט ידו ראשון.

14. אורח מקרי, מוטב שתַפנה מבטך אל אותם הילדים העומדים מרחוק. בצל עומד לו אחד זועף, אצבעו חבושה במטלית. שניים אחרים גדולים יותר, מתלחשים בלגלוג, עוקבים אחריכם בתשומת לב. אחדים טרודים ואינם יודעים כלל, שמישהו זר בא. אחר מעמיד בכוונה פנים כאילו קורא, כדי שלא יפנו אליו באחת השאלות המקובלות. – אחד מנצל את טרדת המחַנך, מתחמק באין רואים, כדי להשתובב בלי עונש.

יש גם ילד, המחכה באי־סבלנות עד שתלך, מפני שהוא רוצה לשאול משהו את המחנך. פלוני מתקרב במתכוון, רוצה להיראות לעיניך. ופלוני מחכה לשעת־כושר כדי לגשת אחרון ולהיות יחידי על ידכם. יודע הוא, שהמחנך יאמר: “זה הזמר שלנו, זוהי בעלת־הבית הקטנה שלנו, זה קרבן מאורע טראגי”.

מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם – קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים.

מאה ילדים – מאה אנשים, אשר לא “אי־פעם”, לא “עדיין לא”, לא “מחר”, אלא כבר… עכשיו… היום – אנשים הם. לא עולם קטן, אלא עולם ומלואו, לא פעוטים, אלא נשגָבים, לא תמימים, כי אם אנושיים – ערכים, יתרונות, מגרעות, נטיות, שאיפות.

במקום לשאול, אם אוהבים הם, מוטב שתשאל, איך זה נעשה, שנשמעים הם, שיש סדר, תוכנית ומשטר.

– אין עונשים…

– שקר.

15. מהם תפקידיך? – לעמוד על המשמר.

אם רצונך להיות משגיח, יכול אתה לא לעשות כלום. אם מחנך אתה יש לך יום־עבודה של שש עשרה שעות, בלי הפסקות, בלי חגים, יום מורכב מעבודה שאינה ניתנת להגדרה, אף לא להבחנה ולביקורת ממלים, מחשבות, רגשות, אשר שמם הכולל – אָלֶף. משטר חיצוני, סידורים טובים למראית־עין, אילוף לראווה – דורשים רק יד חזקה ואיסורים מרובים, והילדים הנם תמיד מעונים בגלל החשש להצלחתם המדומה: העוולות הגדולות ביותר מקורן בחשש זה.

המחַנך יודע אל נכון, כמו המשגיח, כי ילד שנחבל בעינו עלול להתעוור, שתמיד אורבת לו סכנה לשבירת יד או נקיעת רגל, אבל זוכר הוא, כי מרובים המקרים, שהילד כמעט שאיבד את עינו, כמעט שנפל דרך החלון, שקיבל מכה חזקה ורק עלול היה לשבור רגל, בה־בשעה שאסונות אמיתיים הם בדרך כלל נדירים ומה שחשוב יותר – להבטיח את עצמנו מפניהם הוא כמעט מן הנמנע.

ככל שהרמה הרוחנית של המחנך דלה יותר, כן מחווירה והולכת צורתה המוסרית. דאגה יתירה לשקט עצמי ולנוחיות, מביאים ריבוי איסורים וציוויים, המוכתבים על־ידי הדאגה המדומה לטובת הילד. מחנך שאינו רוצה בהפתעות בלתי־נעימות, אינו רוצה לשאת באחריות למה שעלול לקרות – עריץ הוא כלפי הילדים.

16. המחנך הדואג למוסריות יתר של חניכיו ייהפך לעריץ. חשדנות חולָנית עלולה להביאו לידי כך, שלא רק בילד וילדה שפנו הצידה, אלא אפילו בידיו של הילד יראה אויב.

פלוני הכתיב למישהו, במקום כלשהו, כי אסור להחזיק את הידיים מתחת לשמיכה.

– אבל קר לי, מפחד אני, איני יכול להירדם.

אם חם בחדר, הרי לא רק את הידיים, אלא את כל גופו יגלה. אם הוא עייף, יירדם מיד לאחר חמש דקות. מה רבים החשדים הבלתי־הגיוניים הבאים אך ורק מפני שאין מכירים את הילד.

הבחנתי פעם בשני נערים, שהובילו תוך התלחשות סודית לבית־הכיסא זאטוטים, שהיו חוזרים לאחר שהות קצרה נבוכים לאולם המשחקים. במאמץ רב עלתה בידי להמשיך שבת ולכתוב בשקט, ולא להתערב. – והמשחק היה תמים. אחד הנערים (עובד אצל צלם) היה מכסה בסינר קופסה של סיגריות, את המשתוקקים להצטלם היה מעמיד תחת הברז הקבוע בקיר בית־הכיסא, וכשציפו הילדים בהבעת פנים נעימה וללא תנועה לצילום, נפתח לקריאה “שלוש”, זרם מים קרים על ראשם.

שיעור מושלם של זהירות נבונה לזאטוטים – המקלחת הקרה, שקיבלו לאחר הלחישה הסודית הראשונה, כבר תרתיע אותם מלכת לבית־הכיסא.

מחַנך, אם משגיח אתה באורח חד־צדדי על מוסריות הילדים, הריני חושש, שאתה עצמך אינך בסדר.

17. איש־התיאוריה מחלק את הילדים לסוגיהם, לפי המזג השונה, לפי הטיפוס הרוחני והנטיות – איש המעשה מבחין קודם כל בין ילדים נוחים לבלתי־נוחים, בין רגילים, שאין צורך לטפל בהם ליוצאים מן הכלל, הגוזלים הרבה זמן.

הבלתי נוחים: הכי צעירים – למטה מהגיל הממוצע, הכי גדולים – ביקורתיים ועקשנים, שלומיאֵלים, כבדי־תנועה וחלשים, חמסנים וטרדנים.

ילד המשתעמם, המקל־ראש בחומרות הנוהל של הפנימיה, המבטל

את התקן הכללי של חדר־השינה, חדר־האוכל, התפילה, המשחָקים והטיול.

ילד שמוגלֵה זבה לו מאוזנו, הסובל כאבים בשל כיב, שצפורן נתלשה לו, עיניו דומעות, חש בראשו, חומו עולה, משתעל.

יש ילד המתלבש לאטו, מתרחץ, מסתרק ואוכל לאטו, מיטתו מוצעת האחרונה, מגבתו נתלית האחרונה, לצלחתו או לספלו צריך לחכות; הוא משהה את סידור חדר־השינה, ניקוי השולחן והחזרת הכלים למטבח.

ויש ילד, שבכל רגע הוא פונה בשאלה, בתלוּנה, בטענה, בבכי, מואס בחברת ילדים, תוך הטרדה מתמדת נמשך אליך, תמיד משהו אינו יודע, משהו מבקש, למשהו זקוק, יש לו משהו חשוב להגיד.

יש ילד שהשיב תשובה מחוצפת, העליב את מישהו מחבר־העובדים התקוטט, הרביץ, יידה אבן, קרע או שבר במתכוון, על הכל יענה – שאינו רוצה. רגשן וקאפריזי, כל הערה קלה גורמת לו כאב, מבטו זועף אדיש הוא לעונש.

יש קונדס חביב הסותם בחלוקי אבנים את קערת הרחצה, מתנדנד לו על הדלתות, פותח את הברז, סוגר את שסתום התנור, מפרק את הפעמון, מלכלך את הקיר בעפרון כחול, את אדני החלונות מקעקע במסמר. חורת אותיות בשולחן. ממציא גאוני להרע, מחוּסר כל אחריות.

אלה הם הגזלנים של זמנך, עריצי סבלנותך, מתסיסי מצפונך, אתה נלחם בהם, ואתה יודע, שאין זו אשמתם.

18. בשעה שש קמים הילדים. עליך לומר להם רק: “ילדים, קומו” – לא יותר.

בעצם, אם תאמר למאה ילדים לקום, שמונים נוחים יקומו, יתרחצו ויחכו מוכנים לצלצול הקורא לארוחת־הבוקר. אבל לשמונה ילדים מוכרח אתה לחזור על כך פעמיים, לחמישה – שלוש פעמים, עד שיקומו. בשלושה תגער. שלושה תיאלץ להעיר מחדש. אחד חש בראשו: חולה ואולי רק מעמיד פני חולה.

תשעים ילדים מתלבשים, אבל לשניים יש לעזור, אחרת לא יספיקו, לאחד אבדה הבירית. לאחד אצבע קפואה ואינו יכול לנעול את הנעל. לאחד נעשה קשר בשרוך. מישהו מפריע את חברו בהצעת המיטה. מישהו אינו רוצה לתת סבון, אחר נדחק או מתיז תוך רחיצה, החליף את המַגבת, שופך מים על הרצפה. נעל את הנעל הימנית על הרגל השמאלית, אינו יכול לרכוס את הסינר, מפני שנתלש בו כפתור; מישהו לקח את החולצה, לפני רגע עוד היתה. מישהו בוכה: הקערה היא שלו, תמיד התרחץ בה, אבל היום הקדימוֹ אחר.

שמונים ילד האכלת במשך חמש דקות.

עשרה בלעו תוך דקה, ובשניים היית עסוק כמעט חצי שעה.

אותו סדר עניינים יהיה גם מחר, אלא שאחר יאבד משהו, אחר ירגיש ברע, אחר לא יציע את מיטתו כראוי.

אותו סדר עניינים יהיה גם כעבור חודש, כעבור שנה, כעבור חמש שנים.

19. שומה היה עליך רק לומר: “ילדים, קומו” – לא יותר. ובכל זאת לא היית מספיק.

לא היית מספיק, לולא אחד מהנוחים לא היה מוצא את הבירית שאבדה, או את החולצה, לוּ השני לא היה מביא נעל מתאימה לרגל הקפואה השלישי לא היה מתיר את הקשר.

כיון שהבירית היתה חבויה, צריך היה להתכופף ולחפש מתחת למיטה, את הנעל צריך היה להביא מחדר מרוחק, ועל הקשר שבשרוך עמל ממלא־מקומן שעה ארוכה, תחילה בצפורניים, ואחר־כך בשיניים ובמסמר קטן, שמצא אתמול, ולבסוף במרצע, ששאל במיוחד לאותה מטרה. מן הנמנע הוא שלא תשגיח, שאחד הילדים מאבד תכופות, השני מוצא תכופות, לאחד מסתבכים קשרים והשני מתירם. אחד אינו בקו־הבריאות לעתים תכופות, השני תמיד בריא. אחד זקוק לעזרתך, השני מסייע לאחרים. – נניח, שאין בלבך טינה לראשונים, אבל אין בלבך גם הכרת תודה לאחרונים. הנה הבוקר קם בקושי זה ששוחח אמש ארוכות בחדר־השינה. הנה הצעיר בשנים היטיב להציע את מיטתו מהגדול. וזה שסובל מכאב גרון שתה מים קרים מהברז על־אף אזהרתך שלא לשתות והוא מיוזע. – שער בעצמך, מה תאמר אז, אף כי יודע אתה, מבין, מתפשר וסולח.

ככל שמספר הילדים הבלתי־נוחים רב יותר, הולכות שש־עשרה שעות עבודת־יומך ונבלעות תוך הסתובבות, קפיצה וריטון, ורק מעט זמן נשאר לזה שהוא נשגב, מרומם, נכבד וחשוב, קרא: “המחנך מחוייב”. מעט זמן יישאר לך ומעט כוחות…

20. העזרה המוגשת למחנך מצד הילדים יכולה להיות שלא על־מנת לקבל פרס. הוא מסייע מרצונו – היום, למחר – אינו אחראי, ואין לו התחייבות.

אבל עוזר כזה קאפריזי, שאפתן וישר, לא כל פעולה יקבל על עצמו. על נקלה הוא מתאכזב, בהיתקלו בקשיים בלתי־צפויים, הוא נעלב, אם המחנך מראה אי־שביעות רצון, יש לו ספקות, על כן הוא מרבה לשאול, דורש ביקורת והוראות. איננו מטריד ולא יהיה לטורח בעזרתו, להיפך, יש לגלותו, לאמצו ולעודדו: אם תבקשוֹ, יסייע ברצון, אם תאַלצוֹ, ימאן. אין לסמוך עליו ביותר, כי יכול הוא להכזיב דווקא בשעת ההכרח.

המשגיח ימצא בלי קושי עוזר אחר בין הילדים. פיקח, בעל מרץ, עז־פנים, דו־פרצופי ואנוכי, בעצמו יציע שירותו, לכשיידחה יבוא שוב, בשעת הצורך יצמח לעיניך, כאילו מתחת לאדמה, לפי מבטך ינחש את משאלת־לבך, כל הוראה ימלא, הכל יהיה מוכן לקבל עליו.

אם לא יבצע כהוגן, ישתמט, ישקר, אם ינוּזף, יעמיד פני תם. תמיד יצהיר: “הכל בסדר”.

מחנך מחוסר מצפון, לא מוכשר או יגע, שלא יעריך כדבעי את העניינים “הפעוטים” ואת צורכי הילדים, ימסור לילד־תורן כגון זה את שלטונו, התורן ימלא את מקומו ללא קושי. ילד, שקיבל על עצמו שירוּתים קלי־ערך: חיפש, קרא, הביא, סידר, השגיח, הזכיר; ילד שהכל הוא יודע, שומע – יהיה תוך זמן קצר לממלא־מקום בפועל.

זה אינו חנפן־תמים של בית־הספר, זהו רב־סמל איום של הפנימיה־הקסרקטין.

21. לילד־תורן קל יותר להסתדר עם חבורת חניכים, מאשר למבוגר. מפני שהמשגיח אם יכה, לא בכל הכוח יכה, אם יאיים, יעשה זאת בהתאפקות מסויימת, אם יעניש, הרי רק על עבירה – והילד־המשגיח אם ירים יד, יכה לא בכתפיים, אלא בראש או בבטן, מפני שכך כואב יותר, לא יאיים בעונש, אלא במשהו מאד תמים: “המתן, כשתישן בלילה אשחטך בסכין־קפיצי!” בדם קר ביותר יאשים את החף־מפשע ויאלצו להודות על חטא שלא חטא: אמור שאכלת, שלקחת, ששברת – והקטן עונה אחריו ברעדה: “אני שברתי, אני גנבתי”.

המון הילדים האפור מפחד מפניו יותר, מאשר מפני המחנך. כי התורן נמצא ביניהם תמיד ויודע הכל. מתנגדיו שונאים אותו, לעתים נדירות נוקמים בו, לפעמים קרובות יותר משחדים אותו. בזמן זה יש כבר לעריץ הקטן עוזרים וממלאי־מקום. בעצמו אינו עושה עוד כלום, רק מפקד, מלשין על מתנגדיו ומופיע כאחראי בפני השלטונות.

יש להבחין היטב: זה איננו ילד נבחר, אין הוא ילד אהוב, זהו עוזר אמיתי, כל־יכול, שומר סוד. הוא דואג לנוחיות אדוניו. ולכן הוא נסבל על ידיו, אף כי יודע המחנך שהוא משקר, מנצל, אבל בלעדיו קשה לו להסתדר. אגב – הוא מחכה כבר למשרה טובה יותר.

22. איומים בחשאי באים לעתים במקום מהלומות אסורות, גלויות ורועשות:

“חכה, אני אגיד למחנך. חכה, תקבל ממני בלילה” – אלה הן מלות־הקסם, שבהן מאַלץ הפיקח והזריז לשתיקה, לכניעה – את הצעירים, החלשים, הטיפשים והתמימים.

בית־הכיסא וחדרי־השינה – שני שטחים חופשיים, בהם מחליפים סודות, בהם מתרכזים החיים המחתרתיים של הפנימיה. טועים המחנכים הסוברים, שבית־הכיסא וחדרי־השינה דורשים רק זהירות חד־צדדית.

ידוע לי מקרה, שנער התקרב בזחילה למיטת אויבו וצבט אותו, משך באזניו, בשערותיו, תוך אזהרה:

– שתוק, אם תצעק ותעיר את המחנך ירחיקוך מהמוסד.

ידוע לי מקרה ששפכו מתוך כוונה רעה מים למיטת ילד, כדי שהמשגיח יפרוש לו את השעוונית המבישה במיטתו.

ידוע לי מקרה, שתורן נטל במתכוון את הצפורניים לילדים שנוּאים עד זוב דם. תורן אחר סידר לחברו, שכעס עליו, מקלחת קרה.

אלימות של כוחות שליליים יכולה לקנות לה שביתה בפנימיה, להרעיל את האווירה ולהפיץ מגיפה מוסרית, לקלקל ולהחריב. ואז – באווירה של שקר, כפיה, העלמה, לחץ, אלימות, עשיית־דין חשאית, מלשינות שוא, פחד והשתקה, באווירה רווּיה חיידקי רקבון מוסרי – מתפשטות מגיפות של אונס ומעשים פליליים.

מחנך השוקע בזוהמה כזאת, בורח, ואם לא ניתן לו לברוח – הוא מעלים את חומרת המציאות.

23. עד מהרה מבחינים הילדים, שהמחנך מעלים את האמת מעיני הממונים עליו, שנושאים חן מלפניו רק אלו, שבגינם שיבחו אותו, ומעוררים בו אי־רצון אלו, שבאשמתם העירו לו הערה בלתי־נעימה.

בין הילדים והמשגיח קם הסכם חשאי: נעמיד יחדיו פנים, שהכל הולך למישרין, נעלים יחדיו אם יקרה “משהו מיוחד”.

ובכן, לאוזני המנהל הראשי היושב לו בשלוות משרדו מגיע לא הרבה מהנעשה, ואל מחוץ לחומות המוסד איננו חודר כלום. – הילדים מבצעים שורה של מעשים מגוּנים ואסורים, הוא סובל אותם מחמת חוסר כשרון או הזנחה זידונית.

אפשר, כי זוהי הסיבה, שילדי פנימיה הם מחוסרי בטחון עצמי, ושתקנים, עונים ברצון רק על שאלות באנאליות: “הטוב לך? אתה צייתן?”, ושתיקת סוד, כשמפחדים ליפול בפח.

אפשר שבגלל זה נושאת הפנימיה תעלומות שליליות, והשיחה עם ילד המפנה כל רגע את מבטו למחנך בקריצת־הבנה, היא כפויה ובלתי־נעימה.

בחלק השלישי של ספר זה¹⁰ אספר כיצד סייענו לילדים להיות גלויי־לב בפנימיה מבלי לחשוש לתוצאות קשות.

24. ליום־הדאגה האפור והעבודה המייגעת ישנם ילדים נוחים ובלתי־נוחים, גם ליום־ההופעה, החגיגי – ילדים משלו. למחנך המנצח על המקהלה נוח הילד בעל הקול הערב, למחנך העוסק בהתעמלות – הילד הכי זריז. הראשון דעתו נתונה למקהלה מלוכדת, השני להופעה ספורטיבית נאה. ילדים כשרוניים, מסודרים, בעלי בטחון עצמי מייצגים יפה את המוסד, בשעת קבלת־הפנים החגיגית. הופעתם נזקפת לזכות המחנך. הילד היפה מגיש זר פרחים לאישיות המכובדת.

כלום לא יכיר להם המחנך טובה? מה מזה שניגן יפה בכינור, ששר בקול צלול, מילא בהצלחה את תפקידו במערכון? – זו איננה זכותו. – ומלא היסוסים, מסתיר המחנך הישר את התרגשותו.

הנכון הדבר? התצליח האדישות המעושה להערים, ואם תערים, הלא תקפח? לילד חשוב היום הזה, החגיגי, זכרו יישאר חקוק בלבו – קצת המום הוא ויותר מזה נפחד, בין זרים רבים – רץ לזה, לקרוב לו ביותר, כי הוא מחשיב קודם כל את דברי שבחו, דורש אותם, זו זכותו…

אל תרשה להם להתרברב, אבל מן ההכרח הוא, שתציינם…

ומה יהיה אז לתכתיב על השוויון הגמור של כל הילדים? – אבל התכתיב הזה בשקר יסודו.

25. למחנך־המעשי ילדים הגורמים לו התרגשויות נעימות, גומלים לו על היגיעות שיגע, הם ילדי־השבת של נפשו, אהובים. הם מבלי שהדבר תלוי בערך ובתועלת שהם מביאים. הם נעימים מפני שהם יפים, נעימים, מפני שהם נוחים, מפני שהם שמחים ומחייכים ומכירים טובה; נעימים, מפני שהם שקטים, רציניים, מרוכזים וזועפים; נעימים, מפני שהם קטנים, שלומיאלים ומפוזרים; נעימים, מפני שהם בעלי ביקורת, בעלי בטחון עצמי ומלאים מרדנות. הדבר תלוי בנפש המחנך ובאידיאלים שלו, למחנכים השונים – טיפוסי ילדים שונים קרובים, יקרים.

האחד עושה רושם במרצוֹ, השני מביא לידי התרגשות בטוּב־לבו, השלישי מעורר בך זכרונות ילדותך, הרביעי מביא אותך לידי דאגה לעתידו, החמישי מדאיג בהתפתחותו המהירה, הששי בעניווּתו הנפחדת. ומכל אלו החביבים הרבים אוהב אתה את האחד, כנפש הקרובה ביותר, שאתה דורש טובתו, שדמעותיו כואבות לך ביותר, שהנך מעוניין בנדיבות לבו, ואתה שואף, שלא ישכחך. איך זה קרה? – מתי? – אינך יודע. באופן בלתי־צפוי קרה הדבר, בלי סיבות – בהפתעה כאהבה.

אל תעלים: החיוך שלך, נעימת־קולך ומבטך יבגדו בך. ושאר הילדים? אל תפחד, הם לא ירגזו, גם להם יש ידידי־נפש.

26. מחנכים צעירים ורגשנים נוטים לגלות אהבתם לשקטים ביותר, לנפחדים בהמון, בעלי העיניים העצובות והנשמה מלאת הגעגועים. לאלו הנשכחים, החבויים בצל, פונים הם ברגשותיהם, משתדלים לרכוש את אמונם, מחכים להתגלות־לב ולהשתפכויות־נפש – מה מרגיש, על מה חושב אותו המלאך בעל הכנפיים הלאוֹת?

ציבור הילדים מתפלא. בגלל מה זכה באהבה, והוא כה טיפש. האהוב, שקודם לכן היו פוסחים עליו, היה בעיניהם אפס, לכל היותר, דחפוהו, כשנעמד בדרך, עכשיו במכוּון ובהכרה גורמים לו צרות. הם מקנאים. מפני שהבחירה לא היתה מוצלחת.

המחנך פותח במלחמה להצלת בחיר־לבו – ומפסיד. בהיווכחו בשגיאה, הוא משתדל להרחיקו קמעה מעצמו. הלה הבין, התרחק, מביט בעצב, כאילו בתרעומת, בעיניו הלחות. – המחנך סובל: כועס על עצמו ועל הילדים.

המשורר, אילו ידעת, שהילד הפיוטי רק תעלומה אחת בעיניו הגדולות בעלות הריסים הארוכים – תעלומת התורשה השחפנית – אפשר שבמקום לצפות להשתפכות־נפש מצדו, היית מחכה לשיעול,

27. פעמים, מתאהב אתה בילד ללא הדדיות. הוא רוצה לשחק בכדור, במירוצים, במלחמה – אתה משתוקק ללטפו, לחבקו, לפנקו. זה מרגיזו, עושה אותו קצר רוח, מעליבו, ובכן, או שהוא מתרחק מפינוקים יתירים, או שהוא מחבק בידיו את צווארך ומבקש חליפה חדשה. זוהי אשמתך, לא אשמתו.

קורה, שכמה מעובדי המוסד משתדלים לשאת חן בעיני ילד אחד, ואז נוהג הנבחר הקטן בערמומיות שלא לפגוע אף באחד. מפני שאתה מרשה לו לשכב לישון מאוחר יותר, מחליפה לו המחסנאית את הגרביים הקרועים, והטבחית מכבדת אותו בתפוח או בצימוקים, והוא – ניחא לו בכך.

ילד חושני מטבעו או מקולקל מוצא לפעמים סיפוק בפינוק יתר. אוהב ללטף את ידך, כי היא כה רכה. הוא יאמר, שלשערותיך ריח טוב, ינשקך באוזן או בצוואר או בכל אחת מאצבעותיך. פקח עיניך לרווחה והיזהר: אלה הם תפנוקי תאווה.

הרגשות המיניים חיים בילד. הטבע העניק לילד סגולה של גידול ופריה; החוק הזה כולל את האדם, את החיה והצמח. הרגש הסכסואַלי אינו צומח במפתיע – יש מאין, הוא רדוּם עדיין, אבל את נשימתו השקטה הנך מרגיש. יש גם תנועות, יש חיבוקים ונשיקות ומשחקי־ילדים חוּשניים, נסתרים או גלויים.

אבל אין על המחנך לשאת עיניים למרום, אף לא לפרך ידיו בתמהון. גם לא לדחותו בשאט־נפש.

תן לחיי הילד תנופה, שלא ישתעמם, הרשה לו לרוץ ולהרעיש, לישון כל כמה שירצה, והרגשתו המינית תתפתח בשקט, לא תזהם ולא תזיק.

28. עין המדע החקרנית גילתה יסוד מיני ברגשות ההורים. האם. בהיניקה את תינוקה, נתקפת על ידיו באותה מידה, כמו האב המחבק את ידיו הקרות של ילדו המת.

ליטוף תמים בפני הילד או בשערותיו, כיסוי בשמיכה, אפילו תפילה לאושרו, כשהוא ישן במנוחה – הם תופעה נורמאלית של רגש אירוטי בריא, ואילו השארת הילד בפיקוח העובדת, מציאת סיפוק עליון בשיחה ריקנית של בית־הקפה, סימנים הם להתנוונותו.

בשביל חוּשים מנוּוָנים, קהים, רגשות אלה הם יותר מדי מתונים ובלתי־נתפשים. כאן צריכה האם להמטיר נשיקות על רגליו, על כתפיו ובטנו של הילד, כדי לחוש את הרגש, שמרגישה אם בריאה בנגיעה קלה. לא די לה בהרגשה פשוטה, משתוקקת היא לתאוותנות.

אתה מתפלא – אפשר שאינך רוצה להאמין? אפשר כי גיליתי הרגשותיך, חשדיך, וזוהי הסיבה שהרחקת אותם בכעס?

אינך יודע, שיצר הפריה בתנודותיו השונות מיטלטל בין ההשראה הנאצלת העילאית לבין הפשע והקלון השפל ביותר.

מהרגש, המפעם בך ביחסך לילדים, עליך למסור לעצמך דין־וחשבון בידיעה מלאה כי ככל שאתה מחנך את הילדים, אתה גם מתחנך על ידם ונתון להשפעתם, ואותם הילדים עלולים להוליך אותך שולל.

ארבעת קירות הבית, בית־הספר, הפנימיה – צופנים בחוּבם תעלומות אפלות. לעתים שערוריה פלילית, המתגלה לפתע, זורקת עליהם אור מסנוור. ושוב משתררת אפילה.

האלימות המוּגנת על־ידי החוק, העבדות, הסתרת האמת והשלטון הבלתי־מעורער, שהחינוך המודרני מרשה לעצמו כלפי נפש הילד, מן ההכרח שצפונים יהיו בהם פריצות ופשע.

29. מחנך – אַפּוֹסטוֹל. עתיד העם. אושר הדורות הבאים.

אבל היכן כאן חיי הפרטיים, עתידי הפרטי, אושרי הפרטי, לבי שלי?

הריני מעניק ממחשבותי, נותן עצות, אזהרות, רגשות, נותן בנדיבות. בכל רגע ניגש ילד אחר בדרישה אחרת, בבקשה או בשאלה וגוזל מזמנך, מטריד את מחשבותיך וגורם לך התרגשות – לעתים אתה מרגיש כי בה־בשעה שהנך שמש לחבורה זו, אתה עצמך מצטנן והולך ומפסיד את קרני־אורך זו אחר זו.

הכל לילדים, ומה בשבילי?

הם מתעשרים בידיעות, בנסיון, בערכים מוסריים, אוגרים מלאי – ואילו אני מפסיד. איך לכלכל את מלאי הכוחות הרוחניים, שלא להופיע כפושט־רגל? נניח שלמחַנך אין נעורים שלו הדורשים זכויותיהם. אין לו משפחה הכובלת אותו, ואין לו דאגות חומריות מטרידות וחוּלשות פיזיות מרגיזות – כולו נתון לבעיית־החינוך הקדושה, אבל הרי אי־אפשר בלי רגש, וכיצד אפשר להציל אותו מהתנפצות? כאשר הוא חוזר הביתה, שצריך להיות ביתו הפרטי, ואין לו יכולת לדרוש בלבביות בשלום כל הילדים, כלום אין לו גם רשות לחייך לאחד? כשהוא עוזב בערב את חדר־השינה, ואין לו יכולת לברך את הכל בחמימות, כלום אין לו זכות לברך לפעמים את האחד או את השניים בברכה מיוחדת: “נומה, חבוב, הירדם, שובב קטן”. כשהוא מגנה על עבירות קלות, האם אין לו הזכות לסלוח לעתים ולשלוח מבט בהיר לאחד, אפילו תוך כדי נזיפות לכלל?

ואם אפילו טעה בבחירתו, לא בחר בחשוב ביותר, ובכן מה בכך? – ההתרגשויות הנעימות, שהלה יעניק לו, יחַפוּ על התנגשויות בלתי־נעימות; בחיוכים הרבים, שקיבל מאהוב־נפשו, יכבד רבים. ישנם אולי מחַנכים, שכל הילדים שווים בעיניהם, שהם אדישים כלפיהם או שונאים אותם, אבל אין מחנכים, שכל הילדים יהיו להם נעימים ויקרים במידה אחת.

30. נניח, שקיים שוויון מוחלט. אין ילדים נוחים ובלתי־נעימים. בשביל כולם אותן פרוסות־הלחם ומנות־המרק, שיעור אחד של שעות שינה והשגחה, אותה החומרה והסלחנוּת – שוויון גמור בתלבושת. במנות האוכל, בסדרי־החיים וברגשוֹת. נניח, שכך צריך להיות, על־אף חוסר ההגיון שבדבר – שום זכויות יתר, לא יוצאים מן הכלל, ולא הפלַיה – המקלקלות את השורה.

אפילו אז – הרשות ביד המחנך לטעות בהתנהגותו, שכן נושא הוא באחריות לשגיאות ששגה. מכתבי פֶּסטאלוֹצי מזמן שהותו בסטאנץ¹¹ הם החיבור היפה ביותר של מחנך מעשי.

“…אחד מחניכי האהובים עלי ביותר ניצל את אהבתי והרשה לעצמו להשתמש באיום בלתי־צודק כלפי חברו; זה הרגיזני; עשיתי שירגיש את אי־שביעת רצוני בחומרה יתירה”.

מכאן, שגם לפסטאלוצי הגדול היו ילדים אהובים שזכו ליחס מיוחד, שגם הוא, לעתים, לא שלט בעצמו והיה מתרגז מאוד.

אם בשל אימון יתר, או בגלל הפרזה בשבחים טעה, הרי בא בעצמו על עונשו: נחל אַכזבה.

לעתים אתה מופתע ממידת החומרה והמהירות, שבה נאלץ המחנך לשאת בתוצאות שגיאותיו, ישתדל איפוא בזהירות לתקנן.

חבל, שלעתים שוגה הוא בעניינים חשובים ביותר, שמן הנמנע לתקנם.

31. לא להרעיש!

הילדים מוציאים רק חלק מן המרץ, שיש להם בגרוֹן, בריאוֹת, בנפש, רק חלק מהצעקה, האצורה בשריריהם. בצייתנות הם מחניקים אותה.

– שקט – זוהי הסיסמה של חדר־הלימודים.

– אסור להקים רעש בשעת הארוחה.

– לא לרעוש בחדר השינה.

הילדים רועשים בשקט עד כדי התרגשות, רצים בזהירות, עד דמעות, כדי שלא להזיז את השולחן, מפנים את הדרך איש לרעהו מבלי לנגוע זה בזה, מוותרים ובלבד שלא לגרום לתגרה, ובלבד שלא יקרה משהו, מפני שישמעו שוב את הפקודה השנואה עליהם: “רק ללא רעש!”

אסור גם לרעוש בחצר, מפני שמפריעים את השכנים – ואשמתם היחידה היא, שכל מטר אדמה בכרך עולה ביוקר.

– אינכם נמצאים ביער – הערה צינית, התעללות גסה בילד, שאי־אפשר לו להיות שם, במקום שהוא צריך להיות.

הרשו להם להתרוצץ באָחוּ, משחקם לא יקים רעש, אלא יהיה ציוץ נעים של ציפורי־אנוש.

אם לא הכל, הרי רוב ניכר של הילדים אוהבים תנועה והמוּלה, בחופש תנועתם והמולתם תלויה בריאותם הפיסית והמוסרית. – אתה יודע זאת ואף־על־פי־כן נאלץ אתה להזכיר: שבו במנוחה־ובשקט.

32. תמיד תשגה, בנסותך לשבור את התנגדותו הצודקת של הילד.

“לא רוצה!” – “לא רוצה” לשכב לישון, אף כי השעון השמיע את השעה, הערב מפיץ ריחו, מצחק בפיסת רקיע הזרועה כוכבים. – “לא רוצה” ללכת לבית־הספר, כי השלג הראשון ירד בלילה וכל־כך שַמח בעולם. – “לא רוצה” לקום, כי קר, עצוב. – בוחר שלא לאכול צהריים, כדי לגמור את משחק ה"תחנות" – “לא אבקש סליחה מהמוֹרָה”, כי הענישה שלא בצדק. – “לא רוצה” להכין שיעורי־בית. כי אני קורא את רובינזון. – “לא אלבש מכנסיים קצרים”, כי יצחקו לי.

על כל אלה תשובה אחת בפיך: אתה מוכרח!

ישנן פקודות שאתה נותן, לא מתוך הכרה פנימית, ועל החניך למלא אותן.

אל תישמע רק לי, השוקל כל איסור לפני נתינתו, אלא הישמע גם לרבים האלמונים, שחוקיהם אכזריים ובלתי־צודקים.

– לַמד, כַּבֵּד, האמן!

“לא רוצה”, זוהי זעקת נפש הילד ואתה נאלץ להחניקה, כי לא ביַער אלא בחברה חי האדם בן־זמננו.

אתה מוכרח – אחרת יהיה תוהו ובוהו.

ככל שתצליח לחסל בדרכי־נועם את התנגדות הילדים, כן ייטב יותר, ככל שתחסל את ההתנגדות במהירות וביסודיות, כן תבטיח בפחות קשיים את המשמעת הרצויה בחברה, תקבל את מידת הסדר ההכרחית; ואוי לך, אם רך אתה מדי – היכשל תיכשל.

בלא ארגון, באי־סדר, רק יחידים, ילדים יוצאים מן הכלל, יצליחו להתפתח; עשרות יתנוונוּ.

33. יש שגיאות, שתשגה בהן תמיד, כי על כן רק אדם אתה. לא מכוֹנה.

עצוב, לאֶה, סובל, מלא מרירוּת, מבחין אתה בילד קו־אופי העושה את המבוגרים רעים ומזיקים; רמיה, חשבון קר, התנשאוּת מאוסה,

עורמה קטנונית, חַמדנוּת דורסנית – האם לא תהיה נמהר מדי בהתנהגותך?

החשבון אינו מתאים לי. כל רגע נכנס ילד אחר, אף כי הכניסה למשרד אסורה בהחלט. האחרון נכנס ילד ובידו צרור פרחים – מתנה בשבילי. את צרור הפרחים הריני זורק דרך החלון הפתוח ואותו אני מוציא באוזנו אל מאחורי הדלת.

לשם מה להרבות בדוגמאות של מעשים אוויליים וגסים…

אבל הילד יסלח. ייעלב, יכעס – ישקול – ותכופות ימצא מתוך אמון בך, שהאשמה היא רק בו. – אחדים מבין הילדים הרגישים יימנעו מלהיפגש אתך, כשאתה עסוק או כועס. הם יסלחו, מפני שמכירים הם את נדיבות לבך.

אין זאת אינטואיציה שהיא למעלה מדרך טבע, אם הילד מבחין, מי אוהב אותו. זוהי עירנוּת נפשו של ילד התלוי בך, המוכרח להכירך באופן יסודי, כי בידיך נתונה הצלחתו. בדומה לזה הפקיד־העבד המסתכל הרבה זמן במנהלו וחושב עליו, עד שילמד להכיר את כל תכונותיו, הרגליו, מצבי־רוחו, נדנודּ שפתיו, תנועת ידו, ברק עיניו. יודע הוא, מתי לבקש העלאה או חופשה, מחכה הוא לעתים בסבלנות שבועות ארוכים לרגע המתאים. תנו להם לעמוד ברשות עצמם, ויאבדו את חוש ההסתכלות.

הילד יסלח על חוסר נימוס, על אי־צדק, אבל לא יתחבר למחנך־קפדן או עריץ וחסר רגש.

34. לא תצליח להימנע משגיאות, שמקורן במלים נדושות, פעולות שגרתיות, מהיחס הרגיל לילדים, שהם יצורים פחותי ערך, מחוסרי אחריות, מצחיקים בחוסר נסיונם התמים.

אם תתייחס לדאגותיהם, למשאלותיהם, לשאלותיהם בזלזול, בלצון וביהירות – תמיד תפגע ותכאיב לאחד מהם.

זכותו של הילד היא לדרוש יחס של כבוד לעצבותו, אפילו סיבָּתה חַלוּק־אבן שהפסיד, למשאלתו, גם אם אין היא מתקבלת על דעתך, כגון בקשה לערוך טיול בלי מעיל בשלוט הקור בחוץ, לשאלותיו – אף כי בטוח אתה שהן לא לענין – אתה אינך משתף עצמך בהשבת האבידה, ב"אי אפשר" קצר אתה דוחה את הבקשה, ב"טפשון שכמותך" הנך מבטל פקפוקים.

הידוע לך, מפני מה רצה הנער לקחת את השכמיה ביום חם? יש לו טלאי מכוער על הגרב במקום הברך ובגן יפגוש נערה, שהוא אוהב אותה…

אין לך פנאי, אינך יכול לעמוד תמיד על המשמר, להעמיק־חקר ולמצוא את הנימוקים הסמויים של משאלה שהנה לכאורה מחוסרת כל הגיון. אינך יכול לחדור לנבכי ההגיון הילדותי, לדמיונו, לחיפושיו את האמת – לרדת לסוף דעתו כדי להבין לשאיפותיו ונטיותיו, ייתכן שתשגה לפעמים. רק האיש שאינו עושה… אינו שוגה לעולם.

35. רגזן אני. השקט האולימפי, שיווי־המשקל הפילוסופי אינם מנת חלקי. זה רע. מה לעשות? אך אין אני יכול אחרת.

בשעה שאני מקבל, בתורת מנהל המשק, מנת ביקורת מפי האדון – החיים – אני רוגז על העבד־הילד שאינו מבין, באיזה קושי אני משיג בשבילו שלשלאות שהן ארוכות יותר בחוּליה אחת, שמשקלן פחוּת במשהו־שבמשהו. – אני רואה עקשנות, במקוֹם שאסור לי לוותר, ובתורת פקיד הריני אומר: אתה מוכרח, ובתורת איש־מדעי־הטבע: אינך יכול אחרת. בתורת שכיר־יום מצטער אני, שהעדר שלי גורם לנזקים בשדות זרים, בתורת אדם אני שמח, שהילדים חיים. הנני לסירוגין שוער של בית־סוהר, השומר על הסדר שהוכתב בחוזר, אך יחד עם זה שווה אני בין שווים, עבד בין חבריו, מתמרד נגד החוק־העריץ.

בעייני בבעיה, שהנני מחוסר־אונים לגביה, בראותי תופעות איומות קרבות ובאות, שאין באפשרותי למנען, בהיותי אני גופי מלא ציפיה ופחד, בראותי את חוסר־הדאגה של החניכים ואת אֵמונם, אני מתמלא כעס המלוּוה כאב או נדיבות לב.

בהבחיני בילד ניצוץ־אלמוות מן האש הגנובה מיד האלים, זיק מחשבה ביקורתית, כעס מבוסס, להט של התלהבות, תוגת סתיו, מתיקות שבהקרבה, קבלת־עול בכבוד, חיפושים אמיצים, עליזים, מלאי אמון ונמרצים אחר סיבות ומטרות, נסיונות מוגיעים, תגובות־אימים של המצפּוּן – הריני כורע ברך בפניו בהכנעה, מפני שאני גרוע ממנו, חלש ופחדן.

ובכן, מה אני בשבילכם, אם לא נטל המכביד על מעופכם החופשי, קוּרי עכביש על כנפיכם הצבעוניות, מספריים שתפקיד רצחני להם לקצץ בציצים המשגשגים?

עומד אני בדרככם או צועד לאטי אובד עצות, רוטן, מציק, עובר בשתיקה, משכנע ללא כנוּת – נטוּל־גוון ומצחיק.

36. המחַנכים המעוּלים נבדלים מהגרועים רק בשיעור השגיאות ששגו, בשיעור העוולות שגרמו. יש שגיאות שמחנך טוב שוגה רק פעם אחת, ובהעריכו את עצמו באופן ביקורתי, אינו חוזר עליהן זמן רב והוא זוכר את השגיאה. אם ינהג באי־צדק, בחוסר נימוס – מתוך עייפות, ישתדל בכל האמצעים לפשט את הפעולות הקלות, אבל מטרידות, מפני שהוא משוכנע, שלא הכל כשורה, מפני שאין לו די פנאי. מחַנך רע מטיל אשמת שגיאותיו על שכם הילדים.

מחנך מעולה יודע, שכדאי להקדיש מחשבה גם לאפיזודה קלת־ערך, מפני שהיא טומנת בחוּבּה בעיה שאין להקל בה ראש.

רק מחנך רע סבור, שבעצם אין הילדים צריכים להרעיש ולא להכתים מלבושים, אלא לשנן בהתמדה כללי דקדוּק.

מחנך נבון לא יתרגז, בשעה שאינו מבין את הילד, אלא יהרהר, יבדוק, ישאל בעצת הילדים. הם ילמדו אותו, איך עליו לנהוג, כדי שלא להעליבם יתר על המידה – אם רק ירצה ללמוד.

37. “אצלי אין עונשים” – אומר המחנך, ולעתים לא ישים אפילו אל לבו, שלא זו בלבד שישנם, אלא חמוּרים הם מאד.

אין אמנם צינוק אפל, אבל יש בידוּד ומניעת חופש. הוא רק יעמיד בפינה, יושיב על־יד שולחן נפרד, לא ירשה לצאת לחצר, לא ירשה לבקר את המשפחה. יקח מן הילד את הכדור, את המגנט, התמונה, הבקבוּקוֹן של מי־בושם – כלומר, החרמה של הרכוש הפרטי. יאסור לשכב לישון עם הגדולים, לא ירשה ללבוש בחג את החליפה החדשה. – ובכן, שלילת זכויות מיוחדות. וכי לא עונש הוא אם אני מראה לו יחס קריר, אי־שביעוּת־רצון?

גם אתה משתמש בעונשים, אלא שהקלת או שינית את צורתם – הילדים מפחדים, בין אם העונש יהיה חמוּר, קל או עונש סמלי בלבד. – אתה מבין, יש משמעת והילדים מפחדים.

אפשר לייסר בשוטים את האהבה העצמית של הילד, את הרגשתו, ממש כמו שייסרו בעבר את הגוף.

38. אין עונשים, אני רק מסביר לו, שנהג לא בסדר.

– איך תסביר?

תאמר לו, שאם לא ייטיב דרכו, תהיה נאלץ להוציאו. תמימות, הן מאיים אתה בעונש מוות, לא תוציאהו: ההוּא שהוצא לפני שנה, היה חולה, לא נורמאלי, וזה בריא, פוחז נעים, הוא יגדל ויהיה לאדם מועיל; ברצונך להפחידו בלבד. גם האומנת לא תתן את הילד לזקן הרע, לא תוליכו אל היער לתתוֹ טרף לזאבים – גם היא רק מאיימת.

אתה מזמין את האפוטרופסים כדי להתייעץ אתם, זהו איום עוד יותר ערמומי.

אתה מאיים עליו שיישן בפרוזדור, שיאכל על המדרגות, שתקשור לו מטלית כנגד הרוק הניגר, אתה מאיים תמיד בעונש בעל דרגה גבוהה יותר, ממה שמקובל בשימוש יום־יומי.

לפעמים העונשים הם בלתי־מוגדרים:

– בפעם האחרונה אני מזהיר אותך. – תיווכח, שזה ייגמר רע מאוד. – סופך, שתספוג את חלקך. – לא אחזור עוד על דברי: יכול אתה לעשות מה שמוצא חן בעיניך – מעתה אטפל בך ברצינות. עצם ריבוי המשפטים האלה מוכיח, עד כמה הם שכיחים; אוסיף, עד כמה משתמשים בהם לרעה.

הילד לפעמים מאמין, אך תמיד מאמין הוא למחצה:

מה יהיה אתי עכשיו?

– לא העניש אותי, ואם יעניש, מתי זה יהיה ואיך? פחד מפני ההפתעה והבלתי־ידוע.

אם הענשת, כבר למחרת התרחק הוא מחוויית הכאב והתקרב לפיוס ולשכחה. בהתעוררו ביום שלאחר האיום בעונש, אפשר התקרב לרגע הקשה של סילוק החשבון.

אפשר לכפות על ילדים משמעת חזקה על־ידי איומים ולהיתפס לאמונה שטחית, שזוהי צורת פעולה נוחה. ובאמת, אפילו איוּם שלא הוצא לפועל הוא עונש קשה.

39. קיימת אצל רבים הכרה מוטעית שיסודה בהסתכלות שטחית, שהילד שוכח מהר את צערו, כעסו והחלטותיו – רק זה בכה, וכבר צוחק הוא. רק זה התקוטטו, וכבר משחקים יחדיו. לפני שעה הבטיח שינוי לטובה, ושוב הוא משתולל.

לא כן הדבר: זמן רב שומרים הילדים את זכר התרעומת. הוא יזכור לך עוול, שנגרם לו לפני שנה. אינו מקיים את ההבטחה, שנתן מתוך אונס, כי אינו יכול לקיימה.

הוא רץ ומשחק, כי שטוף הוא בזרם העליזוּת הכללית, אבל בחשאי, בקוראו בספר, או בערב לפני הירדמו, יחזור למחשבות הנוגות.

לעתים מבחין אתה, שילד אחד נמנע מלהיפגש אתך. אינו מתקרב אליך בשאלה, בעוברו אינו מחייך אליך ולא ייכנס לחדרך.

– חשבתי, שאדוני עדיין כועס – יענה, לאחר שדובבת אותו.

בקושי תעלה בזכרונך, שלפני שבוע הערת לו על עבירה קלה שעבר, אמרת משהו בלתי־נעים בדיבור קולני. על הילד האמביציוזי או הרגיש עברו רגעים מרים.

הילד זוכר.

אלמנה, באבלה הכבד, תשכח לפעמים בשעת שיחה מבדחת ותצחק בגיל. כעבור רגע תיאנח: “אויה לי, צוחקת אני, ובעלי איננו בחיים” – מפני שיודעת היא, שכך צריך. מהר מאוד תלמד את הדבר הזה לילדים: תעניש בחומרה, על כי הוא עליז, בשעה שעליו להיות עגום ונכנע – יציית. לעתים נזדמן לי לראות, כי בשעת ההשתתפות הפעילה במשחק, לבש הילד פתאום ארשת מודאגת, בהיתקלו במבטי הזעום. “הה, נכון, לא יאה לשחק כשרוגזים עליך”.

זכור, שישנם ילדים המעמידים דווקא פנים אדישות: אל יחשוב, שאני מפחד, מצטער, זוכר. אם מגמת העונש היתה להשפילם, כבודם העצמי מחייב – להעמיד פנים, שאין הדבר פוגע בהם. אלה הם במיוחד הילדים הנפגעים יותר והזוכרים זמן רב.

40. אין עונשים, רק נזיפה, הזכרה, דיבורים. אבל אם בדיבור זה צפון רצון לפגוע ולהעליב?

“הבט, איך נראית מחברתך? למה אתה דומה? עמדת ‘יפה’ במבחן! ראו נא, מה עשה!”

והקהל – החברים, עליהם מוטלת החובה לחייך באירוניה, להביע השתוממות, בוז. משתתפים בזה לא כולם, הישרים שבהם מאופקים בהבעת דעותיהם השליליות.

קיים סוג עונש אחר; זלזול מתמיד והבעת יאוש משפילה:

– עוד לא גמרת לאכול? שוב האחרון? שוב שכחת?

מבט מלא בוז, תנועת־יד מבטלת, אנחת יאוש.

הנאשם מוריד ראשו בהרגשת אשמה, לפעמים הוא מלא מרד ואי־שביעת רצון, סוקר מן הצד את עדת הכלבים המשוסים בו, כדי שיוכל בשעת־הכושר לגמול לזה או לאחר, כפי שמגיע להם.

– תן לי את זה – על ביטוי זה היה חוזר אחד הילדים יותר מאחרים.

בצורה די חריפה גיניתי את ההרגל המכוער. כעבור שנה, כאשר רשמו את הכינויים, שקיבלו הילדים, הגיע לאזני הד נאומי הבלתי־זהיר: בין השאר – לילד היה הכינוי המכאיב ביותר: “תן לי את זה – פושט יד”.

הלעג הוא עונש חמוּר ומכאיב.

41. אתה משפיע על הרגש.

– ובכן, כך אתה אוהב אותי? הבטחת, וכך אתה מקיים? בקשה נינוחה, קובלנה לבבית, נשיקה כדמי־קדימה להטבה הנדרשת. ולבסוף אילוף להבטחה נוספת.

ואתה עוזב את הילד בהרגשה כבדה בלבו: התחייבות מתוך רצון טוב, מתוך סלחנות שבנדיבות, בהרגשה של חוסר־ישע, לעתים מתוך חוסר אמון באפשרות של הטבה, הוא מחדש את ההבטחה, מחליט להילחם פעם נוספת מלחמה מכרעת בהתרגזות, בעצלות ובפיזור – מלחמה עם עצמו.

– ומה יהיה, אם שוב אשכח, אאחר, ארביץ, אענה בחוצפה, אאבד?

לפעמים אוסרת הנשיקה באזיקים יותר כבדים מאשר שוט.

וכי לא הרגשת, שאם יחטא הילד פעם, לאחר שנתן הבטחה, עליך להיות מוכן, כי בעקבות העבירה הראשונה תבוא השניה והשלישית. זהו כאב ההשפלה ויחס של אי־רצון למחנך, שהכריח בעורמה לצאת למאבק־ביניים בלתי שווה על ידי מתן הבטחה. – תחדש את הקריאה המרגיזה למצפונו, לרגשותיו והוא ידחה אותך בתוקף.

בתשובה על כעסו אתה בא בסערת רוחך – בצעקה. הילד איננו מקשיב, אלא מרגיש, שאתה דוחה אותו מעליך, שולל ממנו את נדיבותך. זר ובודד הוא, ריקנות מסביבו. ואתה בחרי אפך משתמש

בכל העונשים: גם איוּם, גם נידוי, גם לעג וגם נגישות ממשיות.

הסתכל באיזו השתתפות בצער מביטים בו חבריו, באיזו עדינות הם משתדלים לנחמו:

– האדון רק סתם דיבר. אל תפחד – זה לא כלום: אל תדאג – הוא ישכח.

והכל בזהירות, שלא לפגוע במחנך, שלא להיפגע מהקרבן המתמרד. כל פעם שערכתי “שערוריה גדולה”, הרגשתי יחד עם אי־הנעימות גם רגש טהור: קיפחתי את האחד, כנגד זה לימדתי את הרבים מידה טובה, סולידאריות בשעת צרה. העבדים הקטנים יודעים עד כמה זה מחייב.

42. לעתים כשאתה נוזף בילד, אתה קורא במבטו מאה רעיונות מתמרדים.

– סבור אתה, ששכחתי. זוכר אני היטב את הכל.

הילד המביע חרטת־רמיה טוען נגדך במבט זועף:

– זאת לא אשמתי, שיש לך זכרון כה טוב.

אני: – הייתי סבלן. חיכיתי, אולי תיטיב דרכך.

הילד: – חבל. לא צריך היה לחכות.

אני: – חשבתי, שבסוף תחכם. טעיתי.

הילד: – אם ניחנת בחכמה כה רבה, אַל לך לטעות.

אני: – מפני שאני סולח לך, סבור אתה, שהכל מותר לך?

הילד: – לגמרי איני סבור כך – מתי זה כבר ייגמר?

אני: – אי־אפשר עוד להמשיך אתך.

הילד: – ספר לסבתא, חמוץ אתה היום ומר כלענה, לכן נטפלת אלי…

לעתים שומר הילד על שיווי־משקל מפתיע כנגד סערת־רוחו של המחנך.

– כמה פעמים חזרתי בפניך, שאסור לקפוץ על המיטות – אני רועם – המיטות לא נועדו למשחק. למשחקים משמשים כדורים. תשבצים…

– מַזה תשבצים? – הוא שואל בענין. כתשובה טפחתי לו על כפות ידיו…

בפעם אחרת, אחרי שיחה סוערת, נשאלתי: בבקשה, אדון, כשמישהו מתרגז, מפני מה הוא נעשה כולו אדום?

בשעה שאימצתי את קולי ואת שכלי כדי להחזירו למוטב, הוא הסתכל מתוך חַקרנוּת במשחק־הצבעים על פני בהשפעת כעסי. נשקתיו – מקסים היה.

43. הצדק עם הילדים שאין הם סובלים האשמות כלליות.

“אתכם אי־אפשר בטוב… שוב אתם… אם לא תיטיבו דרככם…”

מפני מה על כולם לסבול בעד אשמת האחד או אשמת האחדים?

אם ילד ציני אחד גרם לסערה, הרי יהיה מרוצה: במקום שיישפך עליו הכעס ועליו בלבד, יקבל רק חלק קטן ממנו. ילד ישר יראה עצמו נפגע ביותר בהיווכחו, שכל כך הרבה חפים מפשע סובלים בגללו.

לפעמים עוברת הסערה על חבורת ילדים מסויימת: הנערים אינם שווים כלום. או להיפך: הנערות מופרעות באופן יוצא מן הכלל. לפעמים תכופות יותר: “הגדולות – במקום לשַמש דוגמא… ראו נא, עד כמה הקטנים הם בסדר”.

כאן, חוץ מן הרוגז הצודק של החַפים מפשע, הרינו מעוררים את הכרת העוולה של אלו, שזכו לשבח, המכירים את חטאיהם המרובים, זוכרים את המקרים, שבגללם הועמדו גם הם לעמוּד הקלון. לסוף הרינו משיגים רק זאת, שההוללים הקטנים שמחים לאידנוּ: הנה, גם אתם קיבלתם?…

רציתי פעם להגיב באופן חגיגי ויוצא מן הכלל על גניבה שלא נתגלתה. נכנסתי לחדר־השינה של הנערים לפני הירדמם ותוך כדי דפיקה בקצב על מסעד המיטה, הודעתי בקול רם:

– שוב גניבה. זה מוכרח להיפסק. חבל על העבודה לחינוך גנבים… על אותו הנאום חזרתי גם בחדר־השינה של הבנות.

למחרת שוחחו הבנים והבנות שיחה כזאת:

– וגם אצלכם צעק?

– ועוד איך.

– אמר, שאת כולם יגרש?

– אמר.

– ודפק באגרוף על המיטה?

– דפק בכל הכוח.

ועל מיטתו של איזה ילד? – אצלנו – על מיטת מרים הקטנה.

כל פעם שהשתמשתי בהאשמות כוללות, העצבתי את הישרים ביותר והרגזתי את כולם, עשיתי עצמי מגוחך, בעיני בעלי־הביקורת: “אין דבר, ירגז לו קצת – זה בריא מאוד”.

44. האין המחנך מבין, שחלק ניכר של העונשים אינו מוצדק? תגרה נפלה.

– הוא תקף אותי ראשון. – כי הוא התגרָה בי… לקח ולא רצה להחזיר. – אני רק סתם התלוצצתי… הפריע, ליכלך.

– זה לא אני, הוא דחף אותי.

והנה הענשת את שניהם (מדוע?) או את הגדול בהם, שעליו לוותר לצעיר (מדוע?) או את זה, שבמקרה נתן מכה חזקה יותר ומכאיבה. הענשת, מפני שאסור להכות. וכי מותר להתלונן?

שפך, הפך, שבר.

– אני, לא בכוונה.

הוא חוזר על המשפט שלך: אתה אומר לסלוח, אם נגרם נזק שלא בכוונה.

– אני לא ידעתי… אני חשבתי, שמותר.

אחר, מפני ש… יודע אני, אבל…

סיבות מתקבלות על הדעת אתה דוחה כתירוצים. זה עוול כפול: ואינך מאמין לו, אף כי אומר הוא את הנכון, והענשת לא בצדק.

לפעמים איסור יחסי בגלל מקרה כלשהו, נעשה כללי. לפעמים הוא פוסק להיות איסור.

בחדר־השינה אסור לרעוש, אבל מותר לשוחח בקול חרישי. אם מצב־רוחך טוב, תצחק בעצמך על תעלול קל, אם עייף אתה, תנזוף גם על שיחת־רעים רגילה בחדר השינה בהערה חריפה.

– מספיק עם השיחות האלו… אף לא מלה יותר… מי שיעז להוציא הגה פעם נוספת…

אסור להיכנס למשרד, אבל הילדים נכנסים. דווקא היום מסכם אתה חשבון חודשי, זקוק אתה לריכוז. – הוא לא ידע, ובכן נכנס וקיבל מנה. גם אם לא הוציאו אותו באוזנו, גם אם לא החמרת ורק אמרת לו: למה נדחקת לכאן? הסתלק תיכף ומיד… אפילו אם כך – כעסך הוא עונש שלא במקומו.

1. בשעת משחק בכדורגל ניפץ שמשה, – סלחת, מפני ששמשות מתנפצות לעתים רחוקות, מפני שאינך יודע, מי בעצם ניפץ, מפני שאינך אוהב להעניש.

אבל כאשר שברו את השמשה הרביעית, כאשר שבר אותה השובב הכרוני, שהביא גם ציון רע מבית־הספר – אתה מענישו בגערה, באיוּם ובכעס.

– אני לא בכוונה – הוא עונה באומץ. לפי הכרתך – בעזוּת.

שמשה רביעית… חבלן… תלמיד רע… עצלן… עוד עונה בעזות… המחנך, הריני בטוח, שתחבוט לו על ידיו. והלא הילד אינו יכול להבין, אין לו צורך להסכים לעובדה, כי הענשת אותו רק, כדי שישמש דוּגמה, שבחרת דווקא בו, מפני שאינו רגיש ביותר ויכול הוא לשמש מדיום לקבלת עונש אֶפקטיבי ביותר, שהעונש בא לו, לא על העובדה היחידה, אלא בעד מכלול פעולותיו.

הוא יודע, שלילדים א, ב, ג סלחת ואותו הענשת שלא בצדק…

פעם החרמת את הכדור.

– אסור לשחק בכדור.

אי צדק: העונש פוגע בעשרות ילדים חפים מפשע. נהגת במתינות יתר: אתה מתרה, אם עוד פעם ינפצו שמשה, תקח את הכדור: שלא בצדק הטלת עונש – איוּם על הרבים, בשעה שאשמים רק ארבעה. וגם ארבעת אלו לא כולם אשמים, מפני שאחד ניפץ שמשה, שהיתה כבר סדוקה קצת, השני לא ניפץ את כולה, רק אפס קצה, השלישי ניפץ אמנם, אבל דחפו אותו, ולמעשה אשם הרביעי, שתמיד הוא עושה משהו המרגיז את המחנך.

46. היה מקרה שסלחת בכלל. דעתך היא, שנהגת בסדר. טועה אתה.

– אילו אני הייתי עושה זאת – חושב אחד.

– לו הכל מותר – חושב השני – כי האדון אוהבו.

שוב אי־צדק.

יש ילדים, שקמט על המצח, הערה קפדנית או אמירה נוחה: “ציערת אותי” הם עונש מספיק להם. אם בדעתך לסלוח, מוכרחים הילדים לדעת, למה נהגת כך, והילד ההוא ידע, שלא מותר לו יותר מאשר לאחרים. אחרת “יעלו על הראש”, תתן אותם שלל לחברה, שפגעת בזכויותיה. תעשה שגיאה, והילדים יענישו אותך.

שכח לרגע את ארבע השמשות שנופצו (למעשה רק שתיים, כי אחת היתה כבר סדוקה והשניה פגומה בקצה), שכח והסתכל סביבך, כמה קבוצות שוקלות ומפרשות את המקרה. בכל קבוצה ישנו אחד היוצר את דעת־הקהל בעדך או נגדך. הימין טוען, ששמשות הן יקרות, שלמחנך צפויה אי־נעימות מצד הוועד המנהל, כי יאמרו, שהמחנך הוא טוב מדי והילדים אינם נשמעים לו, ואין סדר: צריך היה להחמיר בעונש.

השמאל (מצדדי המשחק בכדור):

– בשום משחק אי־אפשר לשחק. הכל אוסרים. אם רק מישהו עושה דבר־מה, מיד צעקות, איומים, שערוריה. הרי־אי אפשר לשבת כל היום בחיבוק ידיים.

רק המרכז מקבל את הכל באימון ובהכנעה.

אל תחייך מתוך סלחנות: אין זאת הלצה, אין זה דבר של מה בכך – אלה הם החיים האמיתיים של הילדים בקסרקטינים.

ובכן, אחת ולתמיד, באורח עקרוני ובכל המקרים – לוותר על עונשים ולתת לילדים חופש גמור?

ואם שרירות לבו של הילד היחיד מצמצמת את זכויות הכלל? פורק עול הוא, בעצמו אינו לומד וגם לחבריו אינו מניח ללמוד, את מיטתו אינו מציע ושל האחרים הוא פורע, את מעילו ישים לא במקומו וילבש של אחר – ומה אז?

47. “לא יפה להתלונן, אינני מרשה להתלונן”. ומה על הילד לעשות. אם גנבו ממנו, פגעו בכבוד אביו ואמו, דיברו עליו רעות בפני חבריו, איימו עליו, פיתו אותו למעשים רעים?

“לא יפה להתלונן”. מי קידש את ההנחה הזאת, היָרשו אותה הילדים ממחנכים רעים? כי ההנחה הזאת נוחה רק לרעי־הלב ולגרועים ביותר.

השקטים וחסרי־הישע ינוצלו, יקופחו וייחמסו, ולקרוא לעזרה, לתבוע יושר – אסור. החמסנים יריעו בשמחה, המקופחים יסבלו.

למחנך חסר־המצפון, חסר היכולת, נוח שלא לדעת מה מתרחש בין הילדים, מפני שהוא מזלזל בענייניהם, אינו יודע לבררם בשׂום שכל. “מוטב שיסתדרו בעצמם”. ואם העניין נוגע בנוחיותו הפרטית, כה גדולה מידת האמון, שהוא נותן בשכלם, נסיונם ויושרם, שבשטח כה חשוב, הוא מניח להם חופש פעולה.

חופש? – אבל לא: להכות זה את זה אסור, להתקוטט אסור, אפילו להוציא ממשחק לא תרשה, להתרחק לא תתן – זה כועס על זה ואינו רוצה לישון על ידו, איננו רוצה לשבת אתו על יד השולחן, אינו רוצה ללכת אתו בשורה. הן כה צודק הדבר, דרישה טבעית – ואסור.

הילדים הם אוהבי קטטות? – לא נכון. הם גם תמימים, נוחים, ותרנים – הסתכל נא יפה בתנאי עבודתם ובחייהם המשותפים… נסה נא להושיב ארבעים פקידים בחדר אחד, להחזיק אותם חמש שעות על ספסלים בלתי־נוחים בעבודה אחראית, תחת ביקורת קפדנית מתמדת של ממונה. איש את עיני רעהו ינקרו.

האזן בשים־לב לתלונות הילדים ובדוק אותן, ודאי לא פעם אחת תצליח להסדירן ולהשביע את רצון שני הצדדים. השכן הזיז את קצה המחברת שלי, והקו שבאמצע הדף נתעקם, או הצפורן שרטה בנייר, התיזה דיו – התלונה השכיחה ביותר בכיתה.

48. אופי מיוחד יש לתלונות שבהפסקות.

– הוא איננו נותן לשחק – מפריע.

ההפסקה מביאה אי־אילו ילדים למצב של חוסר־הכרה פראי למחצה. רצים, קופצים, צוחקים: צווחה פראית, תנועות בלתי־מכוּונות, מעשים בלתי־אחראיים. הילד רץ בלי מטרה, דוחף את ההולכים, מנפנף בידיו, משמיע צריחות, לבסוף פוגע בראשון הנקרה לו בדרכו. שים לב, כמה שכיחים המקרים, שבהם הנתקפים או הנפגעים סרים בכעס הצדה – ללא אומר ודברים – ומסתלקים.

יש ילדים, שבלי כל סיבה לא יתנו מנוחה לילד הנתקף. “הסתלק, עזוב אותי” – הוא בשבילם אות דווקא שלא להסתלק. הילדים אינם אוהבים אותם, בזים להם בגלל חוסר רגש־כבוד וטאקט – וילדים אלו גורמים לתלונות:

– אנחנו משחקים, והוא… מורי, בבקשה, הוא תמיד… כשאנחנו מתחילים לשחק, הוא תיכף…

המתלונן מלא כעס, צליל קולו מוכיח את אכזבתו. ההפסקה קצרה, חבל על כל דקה יקרה, והלה מרעיל, גונב רגעי חופש.

זכוֹר, שרק הילד שפקעה סבלנותו, מחוסר־העצה, שאין ברצונו לפתוח במהלומות, פונה אליך – בלית־ברירה. הוא מפסיד את זמנו ללא תועלת, עלול הוא לקבל תשובה מתחמקת או פוגעת. מן ההכרח, שיהיו לך מספר תשובות רגילות ומזומנות – ופטור תהיה מלאמץ את מחשבתך.

– מפריע? קרא אותו הנה – אני אומר.

לפעמים נגמר העניין בזה. הכוונה היתה להרחיק את הטרדן: כשראה, שהחבר פונה בתלונה, הסתתר – ובכן, המטרה הושגה.

אם חוזר המתלונן ומודיע: “הוא אינו רוצה לבוא” – אני אומר ברוגזה: “אמור לו, שתיכף ומיד יבוא”.

כלל הילדים מתלונן רק לעתים נדירות ומתוך אי־רצון. אם איזה אחוז של ילדים מתלונן תכופות, יש לבדוק ולבחון את הסיבות – אף פעם לא תכיר ילדים, אם תזלזל בתלונותיהם.

49. – בבקשה, מורי, האם אפשר? מותר? המורה ירשה לי? נדמה לי, שמחנך השונא תלונות אינו סובל גם בקשות. בשאפו בכל זאת למצוא גם פה נימוק הגיוני לסירובו, הריהו מסתמך על ההנחה, האומרת:

לכל הילדים זכויות שווֹת. אין שום יוצא מן הכלל, אין שום זכויות־יתר.

וכי נכון הדבר? אפשר שהוא רק נוח?

לענות מדי פעם: אי־אפשר, איני מרשה, אסור – דבר זה אינו נעים למחנך. צימצמנו את האיסורים והציווּיים עד למועט שבמועט. ומרגיזה אותנו הדרישה לזכויות נוספות. ולעתים בהכירנו בצדקת הבקשה, אנו אוסרים אותה, מפני שמילוי בקשה אחת גורר אחריו שורה שלמה של בקשות שבאות מילדים רבים. הרינו שואפים להגיע לאידיאל, שהילדים יכירו בגבול המותר ולא ידרשו יותר.

אם בכל זאת תקבל על עצמך את התפקיד הקשה של דחיית המשאָלות אבל תוך תשומת־לב לתוכנן, אם תנהג לרשום ולסדר אותן – תיווכח, כי יש משאלות שכיחות ביותר, יומיומיות, ויש יוצאות מן הכלל.

הבקשות להחליף מקומות ליד השולחנות היו תכופות ומטרידות. הרשינו לילדים פעם בחודש להחליף מקומות. על אותה תקנה פעוטה אפשר לחבר מונוגרפיה רחבה, כה רב בה החיוב, והרי זה הושג רק בזכות הבקשות הטורדניות.

אוי לילדים ואוי למחנך, שמצליח להחניק כל משאלה, שאינה כלולה בחוקה. בזכותן ובזכות התלונות אתה מכיר את מרבית התעלומות בנפש הילד.

50. מלבד הילדים הפונים בעצמם למחנך בעניינם הפרטי, יש גם בקשות הנמסרות על־ידי שליחים.

“הוא שואל, אם מותר, אם המחנך ירשה לו?” זמן ממושך הרגיז אותי סוג זה של שואלים, וכמה סיבות לדבר:

כשליחים משמשים תכופות ילדים, שיש להם די עניינים משלהם, ושהספיקו כבר להטריד בפניותיהם הפרטיות; באים הם כרגיל לא בזמן, דווקא בשעה שאתה ממהר או אתה עסוק, כשמצב־רוחך לא טוב; הבקשות הן לרוב מסוג זה, שהתשובה עליהן היא שלילית בהחלט; דבר זה יוצר שיטה מובהקת של פרוטקציה: האם לא יזקוף השליח על חשבונו את הזכות של התשובה החיובית? בסופו של דבר יש בכך גם משום זלזול: בוא בעצמך, הואל נא להטריח את עצמך, ואל תפנה על־ידי “עורך־דין”.

כשלון המלחמה בבקשות מסוג זה. אילצני לחפש בתופעה זו את סיבותיה העמוקות יותר. ואכן הצלחתי.

מצאתי עדינות שהיא אנושית כללית, שאינה מיוחדת לנפש הילד דווקא.

תשובה קפדנית אינה מעליבה את הפונה בעניין לא לו. המבקש, שאיננו מעוניין, אינו רואה את הפנים המסרבות, המתעקמות בצורה בלתי־נעימה, את תנועת־היד הבלתי־סבלנית. הוא מקבל סירוב בלבד.

נזדמן לי לראות, איך המבקש האמיתי הסתכל מרחוק, כדי להיווכח מה רושם עשתה בקשתו, מוכן לקריאה ראשונה להתייצב בעצמו ולהוסיף הסברים.

כשהנהגנו בבית־היתומים את השיטה של סידור עניינים על־ידי הגשת בקשות בכתב, פחת שיעור הבקשות על־ידי שליחים באופן ניכר. ונוספה לנו תשובה שגרתית:

– יעלה נא על הכתב את משאלתו וסיבותיה.

51. עד כדי שעמום הולך ונשנה הצו מגבוה, שיש לענות על שאלות הילדים. והמחנך המסכן, בהאמינו ללא ביקורת לצו זה, יבוא בריב עם מצפונו, מפני שאינו יכול, חסר סבלנות הוא להיות נשאל בלי סוף, ומשיב בלי סוף. אין הוא מעלה אפילו על דעתו, כי ככל שנאלץ הוא יותר ויותר לדחות באמירה הקצרה “אל תשעמם” את הטרדן הקטן, הריהו מחנך טוב יותר.

– יפה כתבתי? יפה הברקתי את הנעליים? יפה ניקיתי את האוזניים?

אם הראשון שואל, מפני שיש לו ספקות, הרי הבאים אחריו מעוניינים רק להפנות אליהם תשומת־לב, להפסיק עבודה שהתחילו בה, לקבל שבח נוסף.

יש שאלות קשות, שמוטב לא להשיב עליהן כלל, מאשר לפטור אותן בהסברה שטחית ובלתי־מובנת. הוא יבין, כשילמד פיזיקה, קוסמוגרפיה, כימיה, הוא יבין, כשילמד פיזיולוגיה – יש דברים – שאין איש יודע עדיין – אף לא המורה.

יש להביא בחשבון את הילד עצמו; האם רציני הוא או שטחי וכן את כוונת השאלה: סקרנות חסרת־תוכן או רצון לפתור בעיה מטרידה, תעלומת טבע, פרובלימה מוסרית, ולבסוף – גם את האפשרות להשיב. ותשובתי: “עיין בספר, לא תבין, אינני יודע, שאל בעוד שבוע, או: אל תבלבל את הראש” – תהיה מסקנה של בחינות רבות.

בעין חשדנית מסתכל אני במחנך הקובע, שהוא משיב בסבלנות על שאלות הילדים. אם אינו משקר, אפשר שהוא כה זר לילדים, שרק לעתים נדירות וכיוצא מן הכלל הם פונים אליו בשאלות.

52. אם התלונות, הבקשות והשאלות הם המפתח להכרת נפש הילד, הרי הווידויים הבאים בלחש הם דרך המלך אליה.

והרי וידוי בלתי־כפוי, שבא חודשים מספר לאחר המקרה:

“היינו רוגזים על המחנך: הוא ואנוכי… ובכן נדברנו, שבלילה יחדור אחד מאתנו דרך האשנב אל חדרו, יקח את המשקפיים וישליך אותם לבית־הכיסא. לאחר מכן חשבנו, שחבל להשליך, אלא נחביאם. לא ישנו, חיכינו עד חצות. כשכבר קמתי ללכת, התעורר נער אחד והלך לצרכיו. לאחר מכן שוב קמתי, נכנסתי דרך האשנב – לבי כה דפק – המשקפיים היו מונחות על השולחן. המחנך ישן, ובכן מיהרתי לקחתן והחבאתי אותן תחת הכר. אחר כך נבהלנו. לא ידענו עוד, מה לעשות. אחר־כך הוא אמר להחזיר אותם למקום. ובכן אני אמרתי, שהוא יחזיר. אבל הוא לא רצה. אז אני קמתי שוב, אבל דרך החלון לא נכנסתי עוד. הנחתי אותן ודחפתי קמעה”.

בהכירי את שניהם, ידעתי מצד מי באה היוזמה, כיצר תוכננה במתינות התכנית, מפני מה לא הוצאה הנקמה לפועל עד הסוף.

לעובדה יחידה זו אפשר להקדיש הרצאה שלמה, וכה עשירה תהיה בחומר למחשבה.

53. אם אתה מחייך לילד, התשובה המתקבלת על הדעת צריכה להיות חיוך. מספר אתה משהו מעניין, אתה מחכה להתעניינות מצדו. אתה מתרגז – עליו להוכיח חרטה.

זאת אומרת, שעל כל גירוי באה תגובה טבעית. קורה גם אחרת: הילד מגיב באופן פאראדוכסאלי. הרשות בידך להתפלא, יש מקום להרהור, אבל לא לרוגז.

מתקרב אתה לילד בנדיבות לב, והוא נסוג במורת־רוח, לעתים משתמט בגלוי: אפשר חטאת לו, אפשר חטא הוא, עשה מעשה רע ויושרו אינו מרשה לו לקבל פינוק, שאינו מגיע לו. רשוֹם, שאל אותו כעבור שבוע, לאחר חודש: אפשר ישכח, אפשר יגיד, אפשר בחיוך או מתוך בושה יוכיח, שהוא זוכר, אך אינו רוצה לגלות. כבּד את סודו.

פעם נזפתי קשות בילדים:

– מהן הלחישות האלה בפינות, ההתחבאוּת בחדר־הלימודים, הסודות; הלא ידוע לכם, שאיני אוהב זאת.

בתשובה לזה: הכנעה סטואית, סרבנוּת זדונית, שלוות נפש אדישה. ההעדר המוחלט של חרטה צריך היה למשוך את תשומת־לבי. לא הבנתי, חשדתי במזימות מושחתות מצד הסרבנים שלנו. ובעצם הם ערכו בסודיות חזרות על מחזה קומי קטן, שבו התכוננו להפתיע אותנו. עוד היום הריני מסמיק בהעלותי בזכרוני, עד כמה מגוחך הייתי בחשדנותי.

54. לילדי אין סודות בפני, והוא מגלה לי את מחשבותיו, – אומרת אם.

איני מאמין, שכך הוא הדבר, אבל מוּכן אני להאמין, שהיא שואפת לזה – והיא טועה.

דוגמה:

הילד רואה ברחוב לוויה. תהלוכת הלוויה חגיגית – פנסים, זרים – רצינות. אחר הארון הולך ילד בבגדי אֵבל ובסרט שחור, הוא משתתף בטקס מלא סודיות פיוטית. והנה מופיע רעיון חולף: זה צריך להיות נעים; אילו אמא היתה מתה… בחרדה הוא מסתכל באמו: הוא אינו רוצה, שאמו תמות. מאין באות מחשבות כאלו?

וכי מחשבה כזאת אפשר ומותר לגלות? וכי מותר לנו לדרוש את גילויה בשעת מאבק קשה עם המצפון?

אם הילד מתוודה ומפקיד בידך את סודו, שׂמַח על זה, מפני שאמונו בך הוא הפרס החשוב ביותר, התעודה הטובה ביותר. אבל אַל תאַלצוֹ לגלות את סודו, מפני שיש לו זכות לשמור עליו. אל תכריחו לא בהפצרה, לא בהערמה, לא באיומים – כל האופנים יהיו בלתי־מועילים – לא יקרבוך, אלא ירחיקוך מהחניך.

יהיו הילדים משוכנעים, שאנו מכבדים את סודותיהם, ששאלתנו: “יכול אתה לספר לי”? אין משמעותה: “אתה מוכרח”. על שאלתי: “למה”, אל יענה כמתחמק, אלא בגילוי־לב:

"את זה אין באפשרותי לגלות. – אפשר פעם אגלה לך. – לא אספר אף פעם”.

55. הבחנתי פעם בנער בן אחת־עשרה שהתקרב לנערה, אותה אהב, ולחש לה משהו. הנערה הסמיקה, הורידה ראשה בביישנות, הניעה זרועותיה לשלילה.

לאחר כמה ימים שאלתי אותו, באיזה עניין פנה לנערה. – לא ניכר בו כל פיזור, הראה רצון כן להיזכר.

– אה, שאלתיה, היודעת היא, כמה זה 16 פעם 16.

אסיר תודה הייתי לו, עורר בי כה הרבה מחשבות טובות ולבביות.

פעם אחרת הגיע לידיעתי, שלאחת הנערות אירע מאורע אפוף סודיות, בשעה שעברה בגן העירוני. ילדינו יוצאים העירה לבדם וביחידות. זה קבוע בתוכניתנו החינוכית. הסטיה מהעקרון הזה היתה מכאיבה ביותר. דרושה היתה עירנות. המאורע בגן הדאיג אותי. ובכן, דרשתי ממנה שתספר. איימתי, שאם תסרב, לא תוכל לצאת לבדה העירה.

היא סיפרה:

כשעברה בגן, טינפה צפור תוך מעופה את כובעה, “עשתה צרכיה על ראשי”. נדמה לי, שמבין שנינו, הייתי אני המבוייש.

אילו לא היינו כה מעטי עדינות ביחסנו לילדים, היינו עומדים מלאי בושה וכלימה בשל חלאת החיים, שהם נתקלים בה ושמפניה אין ביכולתנו להגן עליהם.

56. לחישה שקטה של וידוי הופכת לפעמים ללחש־הלשנה. אל תתרגז מתוך צביעות: הקשב לדברי המלשין, כי תפקידך הוא להקשיב לדבריו.

– הוא מקלל את המחנך, אמר עליו מלה לא יפה.

– מנַין ידוע לך, שהוא מקלל אותי?

– ילדים רבים שמעו.

ובכן, הדברים נשמעו דרך אגב, ולא לשם הלשנה.

– ובכן טוב, אבל למה אתה מספר לי זאת?

מבוכה: כך, סתם אמר.

– ומה רוצה אתה, שאעשה לו?

מבוכה: אינו יודע, מה הוא רוצה, שאעשה לו.

– הידועה לך הסיבה, מפני מה קילל אותי?

– התמרמר, על כי האדון…

תוכן קלוש, כוונה בלתי־מוגדרת. – אל נכון התכוון לעורר עניין, בלב המחנך, אפשר נעימה היתה לו ההרגשה, שיצליח לשתף מבוגר בסודו החשוב.

– ואתה אינך מקלל, כשאתה מרוגז?

– לפעמים אני מקלל.

– אל תעשה כך, זה הרגל מכוער.

אל תטיף לו מוסר – אפשר הדריך אותו יחס נדיב כלפיך; ואם לאו – הרי מספר שאלות מכבידות, והעדר התעניינות בידיעה שהביא הם עונש מספיק.

57. כוונה פושעת; רצון נקמה.

– הנערים הגדולים מדברים דברים גסים. יש להם תמונות ושירים בלתי־הגונים.

– אלה תמונות ושירים?

לא יודע. הסתתר, שלא יראוהו, בכוונה עשה אוזנו כאפרכסת. מספר, מפני שאסור להחזיק תמונות כאלו. רוצה, שיבואו על עונשם.

– האם לא ביקשת, שיראו לך תמונה?

הוא ביקש, אבל הם לא רצו, אמרו, שעדיין הוא צעיר.

– מותר לי לגלות להם, מפי מי נודע לי העניין?

לא, איננו מרשה: הם עלולים להכות אותי.

– אם אינך מרשה לי להודיע להם, מפי מי נודע לי הדבר, אין באפשרותי לעשות להם כלום. הם יחשדו במישהו אחר וירביצו לו.

בעצם, הוא אינו מפחד: יעשה המחנך כרצונו.

– רב תודות על שהודעת לי. בהזדמנות אשוחח אתם, אבקשם, שלא יעשו זאת עוד.

הריני מודה לו: הוא הבחין, ומחובתי היתה לעשות שיבחין, כי ברצוני להוכיחו על המגוחך שבנקמה, והריני דוחה זאת לאחר מכן. להיום מספיק. התאכזב, חיכה לתגובה אחרת. החטיא את המטרה.

58. העניין יכול להיות חשוב והכוונה טהורה:

– פלוני הלך לבית, בו נמצאו חולי שנית. – הנערים הצעירים מתקבצים במלתחה, מעשנים סיגריות, עלולה לפרוץ שריפה. – א' מסית את ב' לגניבה. – ת' מוציא לשומר מאכלים ומקבל תמורתם תפוחים. – אתמול, הציע גבר לנערה ברחוב ביקור בבית־קפה וטיול במכונית.

יודע המחנך, למה הוא מגלה. כשהבחין בסכנה או במעשה מגונה, היסס, לא ידע מה לעשות. בא כדי להתייעץ, איך עליו לנהוג, מפני שרוחש לך אמון. יכעסו עליו, ישתמטו ממנו – חבל, אין עצה. הילד מילא את תפקידו: הזהיר.

מן ההכרח להתייחס אליו כאל יועץ בפתרון בעיה מסובכת. עשה לי שירות חשוב. עכשיו שנינו חושבים מה לעשות להבא.

זכוֹר, שכל אימת שבא אליך ילד בסוד שאינו שלו, הוא תמיד מאַשים:

“לא מילאת את תפקידך: אינך יודע”. ואינך יודע, שאף כי נתן בך אמון, כפי שאתה סבור, הרי הוא יחסי בלבד, – אמון של הילדים, אבל לא של כולם.

59. מהרגע שנודע לך אל תנהג בחפזון. אל תאפשר למלשין הבלתי־ישר לשמוח בנצחונו ולחשוב: “אני עוררתי את תשומת־הלב לעניין חשוב, אני מילאתי שליחות חשובה”. מתפקידך להגן על הילד הישר מפני נקמת השנאה. בדחותך את בירור העניין לזמן מאוחר יותר, ניתנת לך האפשרות, על־ידי עירנות מוגברת, להסיר את הסכנה.

זאת ועוד: אם אתה מקים רעש מיד בהתגלות העבירה, הרי זה נותן לילדים את הבטחון, שכל אימת ששותק אתה, סימן שאינך יודע.

“מאין יודע המחנך? מתי נודע למחנך? מפני מה לא הודיע המחנך על כך מיד?” – אלו הן השאלות השכיחות ביותר, כשאתה מזכיר עווֹן, שבוצע מזמן.

ועוד: אינך נחפז, אלא מחכה בבירור הענין לזמן המתאים, כשהילד שרוי בהרגשה טובה, כשהעניין איבד את חשיבותו וירד מהפרק. הוי, זה היה לפני הרבה זמן, לפני חודש! הוא יספר לך אז בגלוי, מה היה הגורם למעשה השלילי, איך ביצע אותו, מה הרגיש לפניו, בשעת מעשה ואחריו.

ועוד: אל תתרגז, יש לך זמן לשקול, לחשוב, להתכונן. בפתרון נבון של העניין תלוי לפעמים כל יחסך, בעתיד, לילד או לקבוצת ילדים… בנצלו את מצב רוחך הטוב, מבקש הנער לקבל מגירה עם מפתח.

– בחפץ לב. תוכל להחביא ביתר יעילות את תמונות השחיתות, כדי שילדים צעירים לא ימצאו אותן.

הוא מבוייש, נדהם, מופתע.

עכשיו הוא ישאף לשוחח אתך. אל תמהר! כשיירגע ורוחו תשוב אליו, יחזיר לך ברצון את התמונה (איבדה את הקסם שבחידוש), יספר ממי קיבל ולמי נתן להסתכל. ככל שדבריך נשמעים בשקט, כן מבטל אתה את העניין, ככל שהבנתך רבה יותר, כן תיטיב לקרבו אליך.

60. הנחה.

יחטא־נא הילד.

אל נמהר לראות את המעשה הרע. בכל תהיָה, – אל נצביע מיד על הדרך הנכונה, בכל מדרון – אל נחיש מיד עזרה. נזכור נא, שברגע היאבקות חזקה יקרה לפעמים, שלא נמצא את הדרך.

יחטא נא הילד.

כי עם היצרים נאבק רצון רפה בלתי־מפוּתח דַיוֹ, שיכול עוד להיכנע במאבק. נזכור נא, שההתנגשויות בין היצר והמצפון הם מעין תרגול לחיסון מוסרי.

יחטא נא הילד.

כי אם לא יתעה בילדותו, אלא יהיה תמיד שמור ומוגן, לא ילמד להיאבק בפיתוי, יגדל לשלילה מוסרית, לחוסר אמצעי התנגדות. לא. רק הפעילות בכיבוש היצר מוליכה לדרך הישרה.

אל תאמר:

– הריני מואס בחטא.

להיפך:

– איני מתפלא, שחטאת.

זכוֹר:

– לילד מותר פעם אחת לשקר, לכפות, להוציא במרמה, לגנוב. – אין לו רשות לשקר, להוציא במרמה, לכפות, לגנוב – בתמידות.

אם אף פעם לא ניסה את כשרונו, בתורת ילד, להוציא את הצימוקים מן העוגה, לאוכלם בסתר – לא יהיה ישר, לכשיתבגר.

– אני רוגז.

הנך משקר.

– אני בוחל.

הנך משקר.

– לעולם לא ציפיתי זאת ממך… ובכן, אפילו בך אי־אפשר לתת אמון?

זה רע, שלא ציפית. רע הוא, שנתת אמונך ללא תנאים. הנך מחנך גרוע: אינך יודע אפילו, שהילד הוא בן־אדם.

הנך מתרעם לא בשל זה שהבחנת בסכנה הנשקפת לילד, אלא בשל שמו הטוב של מוסדך, בו פגע הילד. בו ובכיווּנוֹ החינוכי, באישיותך: אתה דואג רק לעצמך.

61. הרשה להם לילדים לתעות ולשאוף מתוך שמחה להיטיב את דרכם.

ילדים רוצים לרוץ, לצחוק ולהשתובב. המחנך, אם החיים הם בשבילך בית־קברות, אַפשר להם לראותם כאָחו ירוק. אם לבוש אתה כתונת־סיגוף והמזל לא האיר לך פנים, או חוזר־בתשובה – אתה – שמור למענם חיוך נבון של סלחנות.

כאן מן ההכרח שתשלוט אווירה של סובלנות רחבה ביחס להלצה.

למעשי־קונדס, למעשי־זדון, לעורמה, למרמה – לחטא התמים. כאן אין מקום לחובה של ברזל, לרצינות מאוּבנת, להכרח כפוי ולאמונה קיצונית.

כל פעם שנתפסתי לצליל הגבוה של פעמון המנזר, סוטה הייתי מן הדרך הרצויה.

האמן לי, שחיי הפנימיה הם עכורים כל־כך, מפני שאנו קובעים להם מעמד רעיוני נעלה. מן הראוי לציין בפעם המאה – בחיי הקסרקטין של הפנימיה לא תחנך ליושר נפלא ואחיד, אף לא לטוהר שמקורו בפחד, אף לא לרגשות תמימים שאינם יודעים את קיום הרע.

אגב, וכי לא בגלל זה אוהב אתה כל־כך את הילדים הישרים, הנדיבים, הנוחים, מפני שיודע אתה, כמה יסבלו בחיים?

וכי אפשר לה, לאהבת האמת, כי תוותר על אי־הכרת הדרכים, בהם מהלך השקר? וכי רצונך, שההתפכחות תבוא לפתע, כשימוטט העולם באגרוף גס את האידיאלים? וכי בהבחינו בשקר הראשון שלך, לא יפסיק בבת־אחת להאמין בכל אמיתותיך?

וכלום יש לנו הרשות לציידו רק בסומק־הבושה ובאנחה השקטה בשעה שהחיים דורשים צפורניים?

תפקידך הוא לחנך אנשים ולא – כבשים, עובדים, ולא – מטיפי־מוסר. דרושה להם בריאות פיזית ומוסרית, והבריאות אינה רגשנית ואף לא נדיבה. הריני שואף, שהצביעוּת תאשימני באי־מוסריות.

62. ילדים משקרים.

משקרים כשמפחדים ויודעים, שהאמת לא תתגלה.

משקרים, כשמתביישים.

משקרים, כשאתה מכריח אותם להגיד את האמת, אותה אין רוצים לגלות או אינם יכולים. משקרים, כשנדמה להם, שכך צריך.

— מי שפך?

– אני – מודה ילד ומנסה להצטדק, אם הוא יודע, שתאמר לו רק:

“קח את המטלית ונגב” – ותוסיף, לכל היותר: ״שלומיאל״.

ובעבירה רצינית יודה, אם ברור לו, שהמחנך יחפש במרץ, החליט לגלות את האמת בכל מחיר. דוגמה: לילד בלתי־אהוד הטילו מים למיטה. איש אינו מודה. התריתי, שאף אחד לא יצא מחדר־השינה, עד שלא יתגלה האשם. עוברת השעה, בה יוצאים הגדולים לעבודת־יומם, מתקרבת שעת ארוחת־הבוקר הכללית. ארוחת־בוקר יאכלו בחדר־השינה – לבית הספר לא ילכו, לעבודה בינתיים כבר איחרו. בחדר־השינה לחש של התייעצויות סודיות. יש קבוצה של חפים בהחלט, אחרים – פחות־או־יותר, אך רבים מאוד, חשודים באמת. כנראה, שכבר משערים מי האשם, אפשר כבר יודעים, וגם משפיעים שיודה.

– המחנך, בבקשה…

– אתה עשית זאת?

– אני.

העונש יכול להיות מיותר: אותו סוג עבירות לא יישנה עוד כל־כך מהר…

הרשה לילד לשמור סוד, אַפשר לו לומר: “יודע אני, אבל לא אגלה” – אין הוא רוצה לשקר ולומר “איני יודע”.

הרשה לילדים להביע בגילוי לב את רגשותיהם, שאינם מתאימים לציוויים המקובלים.

63. “כמה אוהבים אותו הילדים” – אומרת אישיות סנטימנטאלית.

בדומה לזה, ישנם אסירים האוהבים את סוהריהם הוותרנים. אבל היש ילד, שאין לו טענות כלפי מחנכו? איסור בלתי־נעים, שהוטל אי־פעם, מלה חריפה שנאמרה אי־פעם, משאלה סודית, שלא יביע, מפני ש"כלום לא יוצא מזה". אם סבורים שאוהבים הם את המחנך, הרי זה מפני שכך צריך להיות, מפני שכך אומרים המבוגרים; מהם – שאינם רוצים להישאר בעורף; מהם שאינם יודעים בעצמם אל נכון. לעתים רק נדמה להם, שאוהבים, והנה שוב שונאים: וכולם – כשהם רואים את מגרעותי, היו רוצים לתקן אותי קצת. – מסכנים, אינם יודעים, שאשמתי הכי גדולה, שפסקתי להיות ילד.

“כמה אוהבים אותו הילדים”…

כיצד רצו לקראתי, התרפקו עלי, הקיפו אותי, כשחזרתי מהמלחמה. אבל הלא היו משתעשעים יותר, אילו היו מופיעים באולם עכברונים לבנים או חזירוני־ים?

אמא, אבא, המחנך, אם הילד מגלה כלפיך אהבה עמוקה, ותמיד באותה מידה, אהבה שאינה תלויה בדבר – טוב שתעניק לו טיפול הידרופאתי קל ואפילו תציע לו מעט ברוֹם.

64. יש רגעים, שבהם אוהב אותך הילד אהבה בלי מצָרים, כשהוא צריך לך ביותר, כמו לאלוהים בשעת צרה: בשעת מחלה, לאחר חלום זוועה בלילה.

הריני זוכר לילה שביליתי בבית־חולים, ליד מיטת ילדה חולה. מזמן לזמן נתתי לה לנשום חמצן. התנמנמה והחזיקה בחוזקה את ידי. את כל תנועת ידי ליוותה במלים שלחשה מתוך דמדום, ובעיניים עצומות: “אמא, אל תלכי”.

הריני זוכר, שבשעת התקפת־יאוש חזקה נכנס ילד לחדרי מבוהל בגלל חלום, שחלם על מתים. – השכבתיו במיטה. הוא סיפר את החלום, סיפר על הוריו שמתו, על הדוד, שבביתו התחנך לאחר מותם. דיבר בלבביות, בלחישה של השתפכות־הנפש, אפשר מתוך רצון לפצותני על מנוחתי, שהופרעה בגלָלו, אפשר מתוך פחד, שמא אירדם לפני שעזבוהו אחרוני ביעותי הלילה.

יש לי מכתב מילד, המלא תלונות עלי ועל בית־היתומים. כתב אותו, כשעזב את המוסד. הוא מתרעם, שלא הבנתי אותו, יחסי אליו היה רע ובלתי־צודק. כהוכחה שיודע הוא להעריך טוּב־לב, הביא דוגמה: לעולם לא ישכח, שפעם בלילה חש בשינו, ולא התרעמתי עליו כשהעירני משנתי, לא מאסתי לשים תרופה בצמר־גפן לתוך השן. מתוך השנתיים ששהה במוסד, עובדה זו בלבד ראויה בעיניו להיזכר לטובה.

והמחנך מוכרח להרחיק ילדים חולים מהפנימיה, ובלילה מוכרח הוא לישון לאחר עבודה במשך יום תמים.

65. אל נדרוש מהילדים, לא מהיחידים ולא מקבוצות, הקרבה או מסירות.

אב, העובד קשה, אם החשה בראשה, מחנך עייף – דברים אלה עשויים לעורר התרגשות פעם או פעמים מספר. ככל שמצב זה יתמיד, הוא יַלאה, ישעמם וירגיז. – בכוחו להמם ילדים ולהביאם לידי כך, שכל גילוי של כאב או אי־שביעות רצון שלנו, יביאם להליכה על האצבעות ולשיחת־לחש. אבל הם יעשו זאת באי־רצון, מתוך פחד, ולא מפני קשר נפשי.

יהיו נימוסיים ורציניים, כי המחנך שרוי בעגמת נפש, אבל רצוי שזה יקרה לעתים נדירות.

ואנו המבוגרים, המוכנים אנו תמיד להיכנע לקאפריזות של הזקנים, להשקפותיהם המכובדות ולמאווייהם המיושנים?

סבור אני, שילדים רבים גדלים תוך רגש של בחילה לצניעוּת ולמידות טובות, מפני שהדריכו אותם בלי הרף והלעיטום מלים טובות. – נניח לו שיגלה בעצמו את הצורך והיופי שבאלטרואיזם.

כל פעם שאני מזכיר לילדים את תפקידם כלפי הוריהם, כלפי בני משפחתם הצעירים, מפחד אני שמא טעות בידי.

הם מביאים בעצמם הביתה תמונות, שזכו בהן בהגרלָה, ממתקים, מפני ששמחת האח הקטן גורמת להם נחת־רוח, ואולי רק סיפוק (אמביציה), שגם הם נותנים משהו, – כמו שעושים המבוגרים.

הילד מוציא מהקופה את הכסף המעט שחסך ונותן אותו לאחות, שתקנה נעליים. מעשה יפה. וכי יש לו ידיעה בערך הכסף. – אפשר, שזוהי קלות דעת בלבד?

לא המעשה, אלא המניע הוא המאפיין את הילד, את דמותו המוסרית, את כוחו הגנוז להתפתחות בעתיד.

66. בסמכות שלנו הכבדנו על הילדים בחובה של הכרת־תודה ויחס של כבוד. הילד מרגיש את כל זה בעצמו, אלא באופן אחר – כל אחד לפי דרכו.

הם מכבדים אותך, מפני שיש לך שעון, מפני שקיבלת מכתב עם בול מחוץ לארץ, מפני שיש לך רשות להחזיק בגפרורים ולשכב לישון במאוחר, מפני שאתה חותם בדיו אדומה, מפני שלרשותך מגירה, שאפשר לנעלה במפתח, מפני שיש לך כל הזכויות של מבוגרים. הרבה פחות מחשיבים אותך בשל ההשכלה, שתמיד ימצאו אותה חסרה. “היודע המחנך סינית? ולספור עד מיליארד?”

המחנך מספר אגדות יפות, אבל יפות יותר יודעים השוער והטבחית. המחנך מנגן בכינור, אבל החבר שלי בועט גבוה יותר בכדורו בשעת המשחק.

ילדים טובי־לב מוצאים עניין בכל, בעלי־הביקורת אינם מרכינים ראשם לא בפני השכל ולא בפני המוסריות שלנו. המבוגרים: משקרים, מרמים, אינם כנים, משתמשים בתחבולות־עורמה. אם אין הם מעשנים בסתר סיגריות, הרי זה רק מפני שאפשר להם לעשן בגַלוי.

ככל שמרבה אתה לרדוף אחרי הכרה בסמכות שלך, כן היא בורחת ממך, אם אתה נושא אותה בזהירות יתירה, תתחמק מידך ביתר קלות. אם אינך מגוחך לגמרי, לא־יוּצלח מוחלט, אינך משתדל באופן טפשי לשאת חן בעיני הילדים על־ידי גנדרנות, או וַתרנות – יכבדו אותך לפי דרכם.

לפי דרכם – כיצד? – איני יודע.

הם יצחקו לך, שאתה רזה וגבוה, שאתה שמן, קרח, שיש לך יבלת על המצח, שאפך מתנועע בשעה שאתה מתרגז, שאתה מסתיר את ראשך בין זרועותיך בשעה שאתה צוחק. הם יחקו אותך. ירצו להיות רזים או שמנים ולהניע את האף, כשהם מרוגזים.

הרשה להם ברגע נאות, בשיחה חברית נדירה, לומר, מה חושבים הם עליך…

“הוא כל־כך מוזר – לעתים אני אוהבו, אבל לעתים הייתי רוצחו מתוך כעס”.

“כשהוא אומר משהו, נדמה, שהכל אמת, אבל לאחר עיון אני נוכח, שהוא אומר זאת רק מפני שאנו ילדים”.

“אף פעם אי־אפשר לדעת, מה הוא באמת חושב עלינו”.

“ואפילו ללעוג לו אי־אפשר, מפני שרק לעתים הוא מגוחך”.

67. איש לא מחה על זה, שבסיפור הילדים “תהילה”, הרשיתי לאחד הגיבורים לגנוב. הרבה זמן היססתי, אבל לא יכולתי אחרת: הנער הזה בעל הרצון החזק והדמיון החי מוכרח היה פעם לגנוב. מפני שהילד גונב, אם הוא רוצה מאוד במשהו ואינו יכול להתאפק.

הילד גונב, כשדבר־מה מצוי במידה מרובה ביותר ובכן אפשר לקחת משהו מן הגודש הזה. הוא גונב, כשאינו מכיר את בעל הדבר; הוא גונב, כשגנבו ממנו, מפני שיש לו צורך בדבר, או מפני שהסיתו אותו.

הדבר הגנוב יכול להיות חַלוק־אבן, אגוז, עטיפת־נייר צבעונית של סוכריה, מסמר, קופסה של גפרורים, מכיתת־זכוכית אדומה.

קורה, שכל הילדים גונבים, שקיימת סובלנות ביחס לגניבה. כל אותם החפצים חסרי־הערך, ספק קנין פרטי ספק משותף.

– קחו לכם פה סמרטוטים, שחקו בהם.

ואם יבואו לידי קטטה, מה אז?

– הפסיקו להתקוטט; יש לך הרבה, תן לו אחדים.

מצא צפורן שבורה. הוא מחזירה לך.

– קח וזרוק אותה החוצה.

מצא תמונה קרועה, שרוך, חרוז. אם מוּתר לזרוק החוצה, מותר גם להחביא.

ובמשך הזמן הדבר נעשה הרגל. וכל צפורן, מַחַט, חתיכות גוּמי או עפרון, אצבעון, ולבסוף כל חפץ המונח על השולחן, על החלון, על הרצפה – שייך, כביכול, לבעלות משותפת של הכלל. אם במשפחה נובעות מכך מאה מריבות, הרי בפנימיה מספרן בכל יום מגיע לאלפים. קיימות שתי אפשרויות: האַחת – בלתי־הוגנת – לא להרשות לילדים לאסוף ולשמור “גרוטאות”; השניה – נכונה והוגנת – כל חפץ שייך למישהו, כל מה שמוצאים יש להחזיר, גם אם ערך המציאה פעוט או אפסי – כל חפץ שאבד יש לחפשו ולהחזירו מיד.

באופן כזה יודע הילד ברורות, נשארה צורה של גניבה. – לעתים אינם עומדים בפני הנסיון אפילו הילדים, שאינם מן הגרועים ביותר.

68. הרמאות שונה מהגניבה רק בצורתה. – גניבת־דעת.

השגת מתנות על־ידי התרפסות, התערבויות גלויות על דברים שאינם משחקי האזארד ממש, משחקים ב"ירק" וכיוצא בזה, החלפת חפצים בעלי ערך (קלמר, אולר, קופסה של שוקולד), בחפצים חסרי כל ערך. ובסוף – הלוואות, ללא התחייבות להחזירן במועד קבוע.

לעתים קרובות ביותר אוסר המחנך, מדאגה לנוחיותו הפרטית, להחליף חפצים, לתת מתנות, לשחק מתוך טובת הנאה. האיסור הזה סוגר בפני הנאשם את הדרך לתלונה, האסורה גם בלאו הכי.

מאות עניינים חיוניים, מעניינים, מיוחדים במינם, אינם מגיעים לידיעת המחַנך, ורק דבר אחד, שבמקרה הוסר ממנו הלוט, פותח לפניו אפשרות לשאת נאומים נמלצים, מלאי צביעות ושקרים מוסכמים. איסור חמור עוד יותר. שוב שקט לפני סערה חדשה. – מפני שכוחו של האיסור מספיק לתקופה קצרה, כיון שהחיים דוחים אותו.

כמה עניינים מכוערים, בלתי־חוקיים ופוגעים לרעה מתגלים בשל התחייבויות, שהושגו ברמאוּת, מתנות־אונס וכל מיני עסקות־רמיה ביודעין.

ילד ששאל אולר ואיבד אותו. ילד שאיבד כדור – עלול להגיע לדרגת עבד לבעל האולר או הכדור.

69. מחנך השוגה בדמיון נעים, כי הנה נכנס הוא לעולם של נפשות טהורות, רגישות, מלאות אמונה ותום, שאת אהדתן כה קל להשיג ואת אמונן לרכוש, מתאכזב על נקלה. ובמקום לבוא בטענות לאלה, שהביאו אותו לידי טעות, ולעצמו – שהאמין לכל, הוא בא בטענות לילדים, שאמונו בהם הכזיב.

וכי בהם האשם, שמישהו הראה לך רק את קסמי העבודה והסתיר מפניך את קוציה?

בין הילדים יש אותו מספר של רָעים ממש כמו בין המבוגרים, אלא שאין להם די צורך או די אפשרות להוכיח זאת.

בעולם הילדים מתרחש כל מה שמתרחש בעולם העכור של המבוגרים. תמצא בו נציגים של כל הטיפוסים ודוגמאות של כל נכליהם. מפני שהילדים נוטלים לעצמם את כל דפוסי החיים מן הסביבה, שבתוכה התחנכו, מפני שהם צופנים בקרבם את כל התאווֹת.

ואם עלי לקבל מחר קבוצת ילדים, חייב אני כבר היום לדעת, מי הם: יהיו ביניהם נוחים, אדישים, טובי־לב, נאמנים – עד לגרועים ביותר, בעלי נכלים מובהקים, מלאים יוזמה ערמומית, או וַתרנים מתחַסדים, רעי־לב נסתרים, נרגַנים ופושעים.

רואה אני מראש את ההכרח להיאבק למען יצירת חוּקה ובטחון למחוסרי המצפון ולישרים, אקרא לשיתוף פעולה את כל הערכים החיוביים של הציבור ואעמיד אותם כנגד כוחות הרע. ורק אז אפתח בעבודת חינוך תוכניתית, מתוך הכרת המגבלוֹת של ההשפעות החינוכיות בשטח הזה.

יכול אני ליצור מסורת של אמת, סדר, שקידה, יושר, גילוי־לב, אבל לא אעשה אף את האחד מהילדים שונה מטבעו. עץ־הלבנֶה יישאר לבנה, האַלון יישאר אַלוֹן, הערבה – ערבה. אפשר לי להצליח לעורר מה שרודם בנפש, אך איני יכול ליצור יש מאין. מגוחך אהיה, אם אתרגז בשל כך, על עצמי, או על הילד.

70. שמתי לב, שלמחַנכים ישרי־דרך יחס שלילי לילדים שאינם ישרים. רצוני לעורר את תשומת־לבם, כי השעבוד שאנו כופים על הילדים מחנך אותם גם לרמיה ולערמומיות לשם ניצול נטיותיך, צביעות לשם סיפוק משאלותיך ולשם העמדת־פנים של קשר נפשי. במחלה זו נגועים, בדרגה שונה, כמעט כל הילדים.

שים לבך אל חניכיך הבלתי־ישרים. אלה הם ילדים מסכנים. לעתים שאפנים שאין לשאיפותיהם ערך מַמשי, אפשר בלתי־מוּכרות הן. לעתים ילדים חלושי גוף הם ומכוערים, מזולזלים, לעתים מאוּלַפים לצביעות, ריקים ומושחתים, גם על ידך, הואיל ואינם אהודים עליך, וגם על־ידי אלה שלא הבחינו בהם את התקשרות־הרמיה, והתנהגות המופת שהיא לראווה – מעניקים להם זכויות.

אם ילד אדיש ורע־לב כזה יתקרב ויתרפק עליך, אף כי יודע אתה, שכל זה מחושב מצדו, אין לך רשות להרחיקו. אפשר אין הוא יכול, אפשר אחרים זריזים הימנו, אסירי־תודה יותר, מרמים יותר, מפני שהם נתונים לסוגסטיה של משחקם שלהם.

בין אלו הנטפלים אליך יותר משאתה רוצה, אפשר ישנם חלשים ולא־אהודים והם שואפים, שתפרוש עליהם במיוחד את חסותך, שתגן עליהם מפני עוול. אולי מישהו לחש להם: היה לבבי, הגש פרחים, נשק ובקש; אפשר הילד עושה זאת בלי שיהיה משוכנע, בניגוד לטבעו הנוקשה. ובכן לפי פקודה, באי־זהירות ובלא־אימון.

התפלאתי, כשאחד הנערים, מאופק, יבש, סגור בתוך עצמו, מיזאנטרופ, החל פתאום לגלות לי לבביות, צחק הראשון לבדיחה שלי, פינה לי דרך, הקדים להיענות למשאלותי. הוא עשה זאת בהעדר זריזות, ברצון גלוי להפנות תשומת־לב למעשיו. זה נמשך תקופה די ארוכה, הסתרתי את הרגשת אי־הנעימות… כשביקש לבסוף, שיקבלו את אחיו הצעיר לבית־היתומים – הרגשתי, שעיני מתמלאות דמעות: מסכן, בכמה כוחות נפשיים עלה לו המאמץ להיות במשך תקופה ארוכה כזה, שלמעשה איננו.

71. כעת נשוחח על ילדים שאינם אהודים על חבריהם, על אהוביהם ומנהיגיהם. נושא חשוב, חקירות בעניין זה אולי היו מסייעות בידינו למצוא את המפתח לפתרון הרבה חידות של הצלחה בחיים, לא לפי קנה־המידה של ערך וכוֹח, אלא של משהו בלתי־נתפס, בלתי־ידוע.

ילדים יפים, בריאים, נוחים, בעלי־יוזמה, אמיצים, בעלי־כשרון, תמיד יש להם חברים, ידידים, מעריצים; לרודפי־כבוד שאפנים יש גם שונאים. מכאן באים הפילוגים.

ישנם חביבי־הקהל לזמן קצר: בעצמם מעלים אותם לרום כדי להינות לאחר מכן מכשלונם.

אין זה פלא, שהילד היודע לארגן משחק, לספר אגדות, נחשב לחבר אָהוּד, שכן הוא מביא שמחה, דמיון, הוא מתחלק עם האחרים בפירות. בעצם, מה אוהבים, אם לא שפע של דברי מתיקה או עושר רוחני, שממנו אפשר ליהנות.

הילדים אינם אוהבים כבדי־תנועה וטרדנים, ומה הם ילדים אלה, אם לא חלשים בגוף ועַניים ברוּח? הם פונים למחַנך, מפני שאין ביכולתם לתת כלום לילדים, לכן גם אינם מקבלים כלום בתמורה.

על כן מעסיקים אותך, מקיפים אותך לרוב ילדים ש"אינם שווים הרבה". אל תדרוש בשבילם זכויות מלאות, הם בעצמם אינם דורשים הרבה.

אבל – אל נא תרחיקם!

72. יש לו לילד זכות להשתמש בכל יתרונותיו, שניחן בהם, בכל הערכים החיוביים שביכולתו להפעיל, כדי להפנות אליו תשומת לב: ובכן, חיצוניות נעימה, זריזות, זכרון טוב, קלות הביטוי, קול צלול, מוצָא. אם אינו מצליח לשכנע ואנחנו מפריעים לו, מעוררים אנחנו את רוגזו, יראה בזה התעללות מצידנו ואפשר שיקנא.

– זהו הזמַר שלנו, הספורטאי שלנו.

אפשר כי אין זה נכון. אפשר כי הדבר מקלקל אותם. ואפשר שזה מעודד אותם לבטא את מחשבותיהם ביתר אומץ. נכון, הילד באמת מתגאה בקולו הערב ובזריזותו היתירה.

וכי אין זה חסר טאקט לומר לילד ברוגזה:

“סבור אתה, שאם ערב קולך, שאם אביך הוא ראש־המועצה, הכל מותר לך?”

או:

“סבור אתה, שבחיוך נעים תוליכני שולל? אתה מנַשק אותי בכווַנה לקבל משהו?”

זהו בדיוק: אבל גם אתה אינך נוהג אַחרת.

וכי אינך נעזר בזכרון כדי למלא את החסרון במחשבה מקורית משלך? או אינך משתמש באינטליגנציה – כדי לתקן את ליקויי הזכרון? וכי אינך משתדל להשיג משמעת על־ידי חיוך, אם אינך אוהב או אינך מסוגל לאיים?

וכי אינך מסתיר את חסרונותיך ומגרעותיך?

למה שולל אתה מהילד את הזכות, שאתה עצמך נהנה ממנה, כשלרשותך היתרון העצום של הגיל והשלטון?

לרוב ניכר של הילדים אין עדיין שׂכל. הם משתמשים בפקחות. לוֹק מכנה את הפקחות בשם – “קוף השכל”. ככל שתאפשר לחניכיך תנאים יותר להתבגרות, כן יצליחו הקופונים המצחיקים שלך להיות לאנשים.

73. הילדים האחרונים או המאחרים – הם המשמשים אבן־בוחן לסבלָנוּת המחנך.

צלצול הפעמון – אנשים, שענייני הפנימיה זרים להם, אינם יודעים, מה גדול המאמץ הדרוש מצד המחנך, כמה רצון טוב ומתמיד מצד הילדים, כדי שכל מאת הילדים יתייצבו, כאיש אחד, לשמע הקריאה המוסכמת. רק עוד בית אחד נשאר לי להעתיק מהשיר, רק עוד מספר אחד להכריז מההגרלה, עוד מלה לסיום השיחה, כבר לא עד סוף הפרק, אלא עד הנקודה בלבד באגדה, שקורא אני.

יוצאים מן החדר, אתה מחכה, שיסגרו את הדלת. ברעש, תוך דחיפות הדדיות, הכל רצים בחפזון, חוץ מאחד או שניים, שאתה נאלץ לחכות להם, עד שיכניסו או יוציאו משהו ברגע האחרון. כשאתה מחלק צרכי הנעלה, הלבשה, שוב אותו הדבר. ואתה מחכה ליד הארון הפתוח, ליד המנורה, כדי לכבותה, ליד האמבטיה, כדי להוציא את המים, ליד השולחן, כדי לאסוף את הכלים, מעכב אתה את התחלתה או סיומה של איזו פעולה בציפיה לאחד או לשניים אלו, ודווקא להם יאבד תמיד הכובע ברגע שכבר עמדו לצאת, נשברה הצפורן ברגע שהתחלת בהכתבה.

“מהרו… זוזו כבר… עוד זמן רב יימשך הדבר?.. אולי תואיל סוף־סוף?..”

אל תזעף: כגון אלו, מן ההכרח שיהיו.

74. איסור, לכאורה אינו מכביד ביותר. נלחם אתה ללא תועלת, והילדים אינם נשמעים. אל תזעף. אסרנו לשוחח בערבים בחדר השינה.

– היה לכם יום תמים לשיחות, ואילו עכשיו – לישון.

אך כנראה, שמשהו איננו נותן לילדים להישמע לדרישה הצודקת, כי הילדים משוחחים בחצי־קול, בלחישה, בדממה דקה. נשמעת אוושה. “שקט שם!” צעקת – השתררה דומיה, לא להרבה זמן.

היום, אתמול, מחר – אותו הדבר. ובכן, נשארו המקל, האלימות, או החקירה.

– על מה דיברת אמש בחדר־השינה?

– סיפרתי לו, איך חיינו בבית, כשהיה עוד אבא בחיים. – שאלתי אותו, למה אין הפולני אוהדים את היהודים. – אמרתי לו, שייטיב דרכו, אז לא יכעס עליו המחנך תמיד – אמרתי לו, כי כשאגדל אסע לאסקימוסים ואלמד אותם לקרוא ולכתוב ולבנות בתים.

בגערה גסה: “שקט שם!” הייתי מפסיק אותן ארבע השיחות.

במקום אשמה, אתה מגלה אחת הדאגות העמוקות והלבביות שבנפש ילדיך. ברעש ובהמולת־שוק אין מקום לווידוי שקט, לזכרונות עצובים, לעצה לבבית, לשיח־סוד. אותך מטריד הרעש של כל היום, אתה שואף לרגע שקט, וזו היא גם שאיפתם…

אוסר אתה לשוחח בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהגיעה השעה הקבועה? אך מה יעשה הילד שהקדים להתעורר, המקדים יום יום להתעורר?

ושוב חוסר התכלית שבמאבק על השקט בשעות הבוקר, בחדר־השינה. לילדים ניתנה הזדמנות לנצח, ובשבילי היתה זו תגלית, אם לא בעלת חשיבות מכרעת, הרי בכל אופן לא ממדרגה שניה.

75. דוגמה אחרת:

תכופות נזדמן לי להציג לילדים שאלה:

“מה מעשיך, מה נשמע אצלך, למה אתה עצוב, מה שלום המשפחה?”

תכופות קיבלתי תשובה:

– אין חדש, הכל בסדר, אין אני עצוּב.

הייתי מרוצה. עלה בידי להוכיח לילד, שאני מתעניין בו, שאני נוטה לו חסד, ופחות מרגע איבדתי על כך. תכופות ליטפתי אחד מהם, אגב הילוך.

לאחר איזה זמן נוכחתי, שהילדים אינם אוהבים לא את השאלות ולא את הפינוקים האלה. מהם שהיו עונים באי־רצון, מתוך בושה כביכול, מהם – בהתאפקות קרה ולעתים בחיוך לעגַני.

פעם פנה אלי נער בעניין די חשוב. לאחר רגע, כשנשאל, היתה תשובתו מתחַמקת. מלטיפה התחמקו בהחלט ילדים אחדים, וביניהם גם רגישים.

הריני מודה, שזה הרגיז אותי: לבסוף הבנתי. בשאלות הנשאלות מן השפה ולחוץ, אין הילד רואה גילוי עניין מיוחד, אף לא אפשרות לפנות בבקשה כלשהי. הצדק אתו: בהגישנו לאורח קופסת־סוכריות מלאה, סומכים אנו על זה, שהוא יקח אחת ולא את הגדולה ביותר. אתה מעניק לילד חלקיק של רגע, הוא משיב לך תשובה נאותה: “הכל בסדר”.

אבל בפורעו את חוב החינוך הטוב, יש לו בלב טינה עליך, על שהתעניינותך באישיותו היא רק למראית־עין, הוא אינו רוצה ביחס פושר, הבא כדי לצאת ידי חובה.

– ובכן איך, חל שיפור? –שואל הרופא בשעת הסיבוב באולם בית־החולים.

מצליל קולו, מתנועותיו רואה החולה, שהרופא ממהר, לכן הוא עונה באי־רצון:

– תודה, יותר טוב.

76. לילדים אין ידיעה על השקר שבצורות היחסים החברתיים. אוסיף ואומר, על השקרים הרגילים שבשפת יום יום:

“שתי ידיים שמאליות; צריך להיות שקט כמו בכנסיה; הכל נשרף עליו; מה שבא לידיו יקלקל; – מאה פעמים אמרתי, לא אחזור עוד על זה”.

בשביל הילד אלו הם שקרים.

האין זאת בושה לומר, ששתי הידיים שמאליות, בשעה שאחת היא בהכרח ימנית? בכנסיה אין כלל שקט מוחלט. המכנסיים נקרעו, כשעבר את הגדר, ואפשר לתקנם; לא נשרפו כלל. הרבה מאוד חפצים לוקח הוא בידיים ואינו מקלקל אותם, ואם נתקלקל חפץ אחד, הרי זה עלול לקרות. מאה פעמים לא אמרו, לכל היותר – ולא פעם אחת עוד יחזרו על הנאמר.

– הנסתמו אוזניך?

לא, לא נסתמו, גם שאלה זו בשקר יסודה.

– בל תעז להיראות בפני.

גם פקודה זו היא פקודת שקר, כי בשעת הצהריים מצווים עליו לשבת לשולחן.

במקרים רבים נוהג הילד בסרבנות, כי ברצון היה בוחר לקבל מספר דחיפות, ובלבד שיבוא הקץ לנאום המאוס. אפשר שהילד משוכנע, שיש הכרח לכבד את המחנכים, הוא סובל בראותו, שהכבוד גז ואיננו? מפני שקל לו פי כמה להיכנע להם, מתוך אמונה והכרה, כי אמנם יש להם יתרון מוסרי.

77. הכנסנו בבית־היתומים חידוש מסויים: הילדים מקבלים לארוחת־בוקר, צהריים וערב לחם יבש ללא הגבלה. אבל אסור לפזר את הלחם או להשאירו על השולחן. יקח לו הילד כמה שביכולתו לאכול. לא בבת אחת רוכשים להם הילדים את הנסיון, מפני שלחם טרי הוא לרבים מן הילדים מאכל תאווה ממש.

ערב, הארוחה נסתיימה, הקטנים נקראו לחדר־השינה.

באותו רגע ניגשה אחת הבנות הגדולות ופרסה פת לחם קטנה ואת השארית השליכה באורח הפגנתי על השולחן, שלידו אני יושב, ובצעדים מרושלים המשיכה ללכת. הייתי כה נדהם, שלא אמרתי אלא זאת: “את נערה מתועבת ומגונה”. כתשובה לדברי באה – תנועת זלזול בכתפיים ודמעות. נכלמת נסתלקה נלחדר־השינה.

התפלאתי, כשמצאתיה לאחר שעה קלה במיטה, ישנה.

לאחר כמה ימים הבנתי את הסיבה להתנהגותה המוזרה, כשאותה הנערה הודיעה שברצונה לשכב לישון במוקדם, יחד עם הילדים הצעירים.

בעלת־אמביציה, לא בנקל יכלה להחליט על שכיבה מוקדמת יחד עם הקטנים, דבר המשפיל ביותר. והנה מתוך הכרה ובמתכוון, או שלא.

במתכוון עוררה אז את כעסי, כדי ליצור לה עילה לעלבון, לדמעות וכתוצאה מכך – לשכב לישון במוקדם…

מלים מספר בנוגע להילוכה המרושל.

כשהלכה, לא נשאה את רגליה, אלא גררה אותן על הרצפה. בעיני כמה ילדים מצאה ההליכה הזאת חן והחלו לחקותה. הליכת־זקנים זאת של ילדה נראתה לי בלתי־טבעית, מגוחכת, מכוערת, ואוסיף – אף מזלזלת. לאחר מכן שמתי לב, שהליכה זו לא רק שטבעית היא, אלא אופיינית לילדים בגיל של התפתחות מוגברת. זוהי פשוט הליכה מתוך עייפות.

בעבודתי הפרטית כרופא, הייתי שואל לא פעם:

– כלום לא שמתם לב, שהליכת הילד נשתנתה?

– כן, נכון – היא הולכת כמו נסיכה נעלבת. זה מביא אותי לעתים לידי יאוש ולידי כעס. והיא גוררת רגליה, כאילו היא בת מאה, או כאילו אלוהים יודע כמה קשה עבדה.

78. וכי דוגמה יחידה זו אינה מוכיחה, כמה הדוק־חָבוּר עולם־תופעות־הרוח עם יסודותיו הפיסיולוגיים?

טועים אלה הסבורים, שבפנותי עורף לבית־החולים כדי להקדיש את חיי לפנימיה, מעלתי במדיצינה.

לאחר שמונה שנות עבודה בבית חולים נתחַוור לי, שכל מה שאינו מקרי, בדומה לתאונת מכונית, או בליעת מסמר, ניתן להכיר בילד רק לאחר שנות הסתכלות ולא באופן מקרי בשעת מחלה. עליך להסתכל בילד יום־יום, בתקופות הזוהר של בריאותו.

בית־החולים הברליני והספרות הרפואית הגרמנית לימדו אותי לחשוב על ההישגים, שהגענו אליהם, וכיצד להתקדם לאט ובשיטתיות; פאריס לימדה אותי לחשוב על מה שאין אנו יודעים ושואפים לדעת, מוכרחים לדעת ואשר נדע בעתיד. ברלין היא יום־עבודה, מלא דאגות ומאמצים זעירים, פאריס היא חג המחר הצופן בקרבו הרגשות מוקדמות ומקסימות, תקווֹת חזקות והצלחה בלתי־צפויה. את כוח הרציה, את כאב אי־הידיעה, את תענוג החיפושים נתנה לי פאריס: את הטכניקה של הצמצום, את גילוי הדברים הקטנים, את סדר הפרטים – למדתי בברלין.

הסינתיזה הגדולה של הילד – בזה הגיתי בספריית פאריס ובסומק של התרגשות קראתי את הכתבים המופלאים של הקלאסיקונים הקליניים הצרפתיים.

79. בזכות המדיצינה סיגלתי לי את אופני המחקר ואת משמעת החשיבה המדעית.

כרופא, הריני קובע תופעות: רואה פריחה על הגוף, שומע שיעול, מרגיש עליית החום, בחוּש הריח הריני קובע את ריח האציטוֹן מפיו של הילד. תופעות אחדות הריני מבחין מיד, נסתרות – הריני מחפש. כמחנך, מבחין אני שוב בתופעות: חיוך, שחוק, אודם לחיים, בכי, פיהוק, צעקה, אנחה. כמו שקיים שיעול יבש, לח ומחניק, כן קיים בכי בדמעות, בהתייפחות ובלי דמעות כמעט.

את התופעות הריני קובע ללא התרגזות. לילד יש חום, הילד קאפריזי. הריני מוריד את החום, בהרחיקי במידת האפשר את הגורם, מרחיק אני את לחץ הקאפריזה ככל האפשר, מבלי שזה יגרום רעה למצב־רוחו.

מתקשה אני לדעת, מפני מה לא נתן הטיפול שלי את התוצאה המקוּוה, איני מתרגז, אלא מחפש. מבחין אני, שהוראותי אינן קולעות למטרה, הפקודה אינה מוּצאת לפועל על־ידי הרבה ילדים או על־ידי אחד מהם, אינני מתרגז, אלא בודק.

לעתים תופעה פעוטה וקלת־ערך מגלה חוק חשוב, פרט נבדל לכאורה, אך קשור ביסודו בבעיה חשובה. כרופא וכמחנך אין קיימים לגבי פרטים בלתי־חשובים, בזהירות עוקב אני אחר הדבר, שנראה מקרי ומחוסר ערך. תקלה פעוטה הורסת לפעמים את תפקודו הסדיר, האיתן, אך הפגיע, של המבנה. המיקרוסקופ מגלה בטיפת מים גורמי מגיפה המחריבה ערים.

המדיצינה הראתה לי את פלאי התיראפיה ואת ההפתעות המרעישות בגילוי סודות הטבע. בזכותה ראיתי רבות, כיצד מת האדם, ובאיזה כוח שאינו יודע רחם קורע העובר את רחם האם ומתפרץ לחיים ולעולם, כפרי בשל, כדי להיות לאדם.

בזכותה, למדתי לקשור פרטים ותופעות מנוגדות לתמונת הבחַנה אחת המתקבלת על הדעת. ועשיר בהכרה נסיונית של הכוח הכביר הצפון בחוקי הטבע ושל גאוניות מחשבת אנוש החוקרת תעלומות, עומד אני בפני הנעלם: הילד.

80. מבט זועם של המחנך, דברי שבח, אזהרה, הלָצה, עצה, נשיקה, סיפור אגדה כפרס, עידוד מילולי – אלו הם אמצעים רפואיים, שיש להשתמש בהם במנות קטנות, או גדולות יותר, לעתים קרובות או רחוקות, – הכל תלוי במקרה, הכל לפי התכונות האינדיבידואליות של החניך.

קיימות סטיות שבאופי, שיש לרפאן בסַבלָנוּת על־ידי אורתופרניה¹². קיימת אנֶמיה רוחנית מלידה או חולפת. קיים חיסון מלידה נגד מגיפה מוסרית. כל זה ניתן להבחין ולרפא. חפזון יתר, אבחנה מוטעית, או ריפוי נמרץ יתר על המידה – סכנה בהם.

רעב ושובע גדול מדי בתחום החיים הרוחניים דומים עד להפליא לאלה שבחיים הפיזיים. ילד רעב לעצות, להוראות, יבלע אותן, יעכלן ויסגלן. אם הלעיטו אותו בהטפת־מוסר – ירגיש בחילה.

כעס הילד – אחד הגורמים החשובים והמעניינים ביותר.

אתה מספר לו אגדה, הוא מקשיב בחוסר עניין. אינך מבין, מפני מה, אבל במקום להתפלא, כחוקר טבע, אתה מחוסר סבלנות, מתרגז.

– אינך רוצה להקשיב, ובכן טוב; כשתבקש ממני, לא אספר.

– לא, לא – עונה הילד, – בלי טובות.

אם לא יאמר זאת במפורש, יחשוב כך: תכיר לפי התנועה, לפי הכרת הפנים, שאין לו עניין כעת באגדה…

בנַשקי, בחבקי פוחז קטן, ביקשתי ממנו, שייטיב את דרכו. פרץ בבכי ובדמעות של יאוש ואמר:

– בבקשה, וכי זו היא אשמתי, שהמחנך אינו אוהב שובבים, אלא שלומיאלים? אדרבא, יצווה נא עליו להיות שובב ויווכח, שגם הוא לא יציית לו.

הדמעות שלו לא היו כלל דמעות חרטה. הוא לא התנגד לתפנוקי ולדברי המתוקים, מפני שחשב אותם לעונש חמור על חטאיו המרובים. הוא רק חשב מתוך חוסר תקווה על עתידו: “אותו מחנך הגון טיפש, אינו מסוגל להבין, שאני אינני יכול להיות אחר. למה הוא מעניש בעונש כה חמור, בנשיקה, שאני מואס אותה? הייתי מעדיף לקבל ממנו סנוקרת, או שיצווה עלי להתהלך כל הקיץ במכנסיים קרועים”.

81. בסכמי את התוצאות הרבות, שנתנה לנו ההסתכלות הקלינית בילד בבית־החולים, שואל אני, מה נתנה לנו הפנימיה: לא כלום.

שואל אני את הפנימיה, כמה שעות שינה דרושות לילד? ספרי הלימוד להיגיינה מגישים איזו טבלה המועתקת מספר לספר, ואין אתה יודע אפילו על־ידי מי סודרה. הטבלה מכריזה: ככל שהילד מבוגר יותר, דרושה לו פחות שינה. זה שקר. בדרך כלל דרושה לילדים פחות שינה, ממה שמקובל לחשוב, אוסיף ואומר: מאשר היינו רוצים שיישן. מספר שעות השינה תלוי בדרגת ההתפתחות של הילד, ושכיח ביותר, שילדים בני שלוש־עשרה פורשים לישון יחד עם הקטנים, ואילו בני עשר ערים ואינם נשמעים להוראות שבספרים.

אותו ילד עצמו – היום הוא מחכה באי־סבלנות לקריאה לקום, כדי לקפוץ מהמיטה, מבלי לשים לב למזג האוויר ולטמפרטורה של חדר־השינה, כעבור שנה הוא נעשה לפתע כבד־תנועה, מתרומם מתוך מאמץ מתמתח ומשתהה, והקור שבחדר־השינה מביאו לידי יאוּש.

תשוקות הילד: איננו אוכל, איננו רוצה, מקיא, מערים, מרמה, כדי שלא לאכול. עוברת שנה: אוכל, זולל, גונב לחמניה מהמזנון.

ומאכלים חביבים ושנואים?

על השאלה, מהם שני הדברים המעציבים אותו ביותר, השיב נער: הדבר הראשון, שאמי מתה עלי, השני, שאני נאלץ לאכול מרק אפונה.

והרי ישנם ילדים, שאוכלים אפילו שלוש מנות מרק אפונה.

אך כלום אפשר לדבר על תכונות אישיות, כשאין ידועים לנו החוקים הכלליים?

ואותה עמידה בלתי יציבה של הילדים, שכעבור איזה זמן הם מתיישרים ושוב חוזרים לעמידה בלתי־יציבה? בעלי הפנים החוורים עוטים סומק ושוב מחווירים. מיושבים בדעתם נעשים פתאום רגזנים, עקשנים, בלתי־ממושמעים – וכעבור תקופה מסויימת שוב מתיישבים בדעתם ו"חוזרים למוטב".

הרבה מהשחיתות הכרוכה בריפוי בתכשירי ארסן וברמאות האורטופדית היו נעלמים מהמדיצינה, אילו היינו יודעים את האביבים והסתווים של התפתחות הילד. היכן אפשר לבדוק אותם, אם לא בפנימיה? תפקידו של בית־החולים הוא לחקור מחלות, שינויים גדולים, תופעות בולטות; כל הכללים והחוקים של ההיגיינה ושל ההסתכלות בפרטים הקטנים ביותר, מן הדין שייבחנו ויעובדו בפנימיה.

82. אין אנו מכירים את הילד, גרוע מזה: אנו מכירים אותו לפי דעות קדומות. ומביש הדבר, כי שנים־שלשה חיבורים, שחלב־הילדות עדיין ניכר בהם, הכל מסתמכים עליהם כדי בחילה ממש. ומבישה העובדה, שכל עובד מן השורה, אם הוא מסור ובעל מצפון, עושים אותו בר־סַמכא בכל הבעיות כמעט. הפרט הזעיר ביותר ברפואה יש לו ספרות עשירה יותר, מאשר תחומים שלמים בחיי הפנימיה. הרופא הוא אורח־כבוד בלבד בפנימיה, לא בעל־בית. אין להתפלא, שמישהו מתוך רצון להקניט קבע, שהרפורמה בפנימיה נוגעת רק בקירות הבניין, ולא ברוח המוסד. בפנימיה שולטת עדיין, ביחס לילד, שיטה של הטפת המוסר, ולא החקירה.

בקראנו עבודות־מחקר קליניות ישנות של רופאים, אנו עדים לדקדקנות בפרטים זעירים, שלעתים מעלה היא צחוק, אבל תמיד מעוררת התפעלות; היו מונים את מספר סימני־הפריחה על גוף החולה במחלות שיש בהן פריחה, הרופא לא עזב את החולה לא ביום ולא בלילה.

הרפואה יכולה להרשות לעצמה כיום, קצת להסיח את הדעת מהקליניקה שכן תולה היא תקוות חדשות במעבדות.

והפדאגוגיה – פסחה על הקליניקה־הפנימיה ופניה למעבדה.

שלוש שנים בלבד ביליתי בפנימיה, ופרק זמן זה הספיק לי לצבור נסיון מתוך הסתכלות – ואין פלא, איפוא, שיצאתי ברכוש של תצפיות, תוכניות, הנחות. שכן זאת היא ארץ לא־נודעת ממש, שרגל אנוש לא דרכה בה עדיין.

83. אין אנו מכירים את הילד.

הילד בגיל הגן, הילד בגיל בית־הספר – זוהי חלוקה משטרתית במקום, שקיים בו חינוך חובה. תקופת צמיחת השיניים, שיניים קבועות, התבגרות. אין פלא, שבתנאי ההסתכלות בילד של זמננו, הבחנו רק בשיניו ובשערות שצמחו לו בבית־השחי. אין אנו נותנים לעצמנו דין־וחשבון אפילו על השינויים המתהווים לעינינו ממש במבנה הילד: מצד אחד חיוניות התאים, ומצד שני רגישות. מצד אחד ערנות, סבלנות, כוח, ומצד שני – חוסר יציבות, חוסר איזון, לאותּ. ולא הרופא ואף לא המחנך אינם יודעים, אם הילד הוא יצור בעל כוח סבל גדול, או עייף כרוני.

לבו של הילד? יודע אני… לילד שני לבבות: מרכזי, העובד מעל לכוחו, והיקפי, בעל כלים גמישים. בשל זה הדופק נעלם בקלות כזאת, אבל בקלות מגיע שוב לשיווי־משקל.

אבל מפני מה אצל ילדים מספר אטי הדופק בעת ההתרגשות, ואילו אצל אחרים – מהיר הוא או רגיל? מפני מה אלה מחווירים ואחרים מסמיקים? מי האזין ללבות ילדים, שקפצו מאה פעמים מעל לחבל? וכי מקור החיוניות הגלויה אינו בזה, שהילד הבלתי־מנוסה מנצל את כוחותיו עד לקצה הגבול? מפני מה הדופק אצל הילדות, בעת התרגשות, מהיר יותר, מאשר אצל הנערים? מפני מה יש לנער אחד “תגובת־דופק כשל נערה” ולנערה – כשל נער? אלו הן שאלות לא של רופא הפנימיה, כי אם של מחנך־רופא בפנימיה.

84. המחנך מצהיר:

“שיטת ההתנהגות שלי, השקפתי שלי”. – אף אם ההכנה התיאורטית שלו דלה ומאחוריו רק שנות־עבודה מעטות, יש לו זכות לומר כך.

אבל עליו להוכיח, ששיטה זו או השקפה זו מקורן בנסיון העבודה שרכש בתנאים אלה, ובשטח עבודה זה, עם חומר אנושי זה. עליו להוכיח את צדקת עמדתו, יצרף נא דוגמאות, ויסביר את הדבר.

מרשה אני לו אפילו את הדבר הקשה ביותר, והמסוכן ביותר: זכאי הוא לראות מראש ולנבא, מה יהיה הילד כשיגדל.

אך כל זה בתנאי שתהיה לו תמיד ההרגשה, שהוא עלול לטעות. אל נא תהי השקפה כלשהי מוחלטת או מחייבת לעד. יהיה נא ההווה תמיד מעבר מסך הנסיונות של יום אתמול אל סיכום עשיר יותר של יום המחרת.

כל בעיה, מן הדין שתיבחן באופן בלתי־תלוי מן ההשקפה הכללית, כל עובדה לחוד. העובדות נוגדות לעתים זו את זו, ורק לפי מספרן בצד זה או אחר אפשר להגיע לחוקים כלליים.

רק בתנאים אלה לא תהיה העבודה חד־גונית ואף חסרת־תקווה. כל יום יביא לו משהו חדש, בלתי־צפוי, כל יום יהיה עשיר יותר ומחַדש.

תלונה בלתי־רגילה, שקר, מריבה, בקשה, חטא, אי־ציות, מרמה, גבורה – יהיו יקרים לו, כמו מטבע נדיר, מאובן, צמח לאספן, או מצב הכוכבים בשמים.

85. ורק אז יאהב כל ילד אהבה נבונה ונכונה, יתעניין במערכי נפשו, במבוקשו ובגורלו. ככל שיתקרב לילד כן יוסיף להבחין בו תכונות ראויות לתשומת־לב. בתהיה זו על נפש הילד ימצא גם פרס וגם עידוד לתהיה נוספת, למאמצים נוספים.

דוגמה:

ילדה מכוערת, רעה, טרדנית. אם היא לוקחת חלק במשחק, הרי זה במטרה להפריע; פוגעת בכוונה, מפני שרוצה היא שייגרם עוול, כדי שתוכל להתלונן. תסביר לה פנים, תתחצף. זוהי ילדה ללא אינטליגנציה, חסרת־שאיפות וחסרת־רגש, נעדרת אמביציה, ודלת דמיון.

אך אני אוהב אותה כאיש־הטבע המסתכל במין יצור עלוב וזידוני – הנה בא לעולם יצור מכוער, תעלול של הטבע.

התריתי קשות בנער אחד:

זכור, שלא תעז לצאת מהמיטה. חזרתי להמשיך בחבישת התחבושות. כשנשמעה לאחר רגעים מספר מחדר השינה קריאת־אזעקה: מורי, בבקשה מורי! – הבנתי, מה קרה.

לא נשמע להתראה, יצא מן המיטה כדי לגמור “חשבון” אחד, עם חבר.

ללא דברים חלקתי לו מספר מכות על ידו, עטפתי אותו בשמיכה ולקחתי אותו לחדרי.

קודם לכן, לפני חצי שנה, היה ודאי מתנגד, משתדל להשתחרר, להימלט, היה נאחז במסעדי המיטות, במשקוף הדלת. כיום הוא כבר מנוסה, לאחר כמה נסיונות בלתי־מוצלחים, הוא הולך. הילוכו בצעד משונה, מדוד: אילו היה מהיר יותר אפשר היה לדמות שנכנע, אילו מתון יותר, היה מתקבל הרושם שמגלה התנגדות. דחפתי אותו בכף ידי, דחיפה קלילה שיראה, כי הולך הוא כביכול מתוך אונס.

הוא הולך ופניו מתכסים צל קודר. הייתי אומר, שמנשמתו עולה עננה שחורה, שמוכרחה להביא סערה.

הנה נעצר ונשען אל הקיר, וראשו מורד.

אני מסיים מלאכות קטנות: שם יוד על אצבע, מורח ואזלין על שפתיים צרובות, מנטף טיפת גליצרין על הידיים, נותן תרופה נגד שיעול.

– מותר לך לחזור.

אני הולך אחריו מתוך חשש, שבדרכו חזרה יפגע במישהו. לא, רק הסתכל, האֵט צעד, אפשר חיכה, הנה ינסה הלה להתחיל עמי, ינסה לומר: “אהא, עמדת בפינה”…

ניגש למיטה, שכב בה, כיסה את הראש בשמיכה, אפשר אורב הוא ורוצה שאחזור לחדרי.

אני מהַלך בין שורות המיטות.

כבר היה בדרך להטבה, היום היה לו שוב יום רע. טרק דלתות מתוך כעס, הדלתות מזוגגות. זכוכית נשברה. טען שהשבר נגרם על־ידי הרוח, רוח פרצים, האמנתי לו.

בשעת הקפיצה מעל חבל לא רצה להכיר בתור המקובל, נעלב, חדל לקפוץ, הפריע. הילדים התאוננו. ארוחת־ערב לא אכל: הלחמניה לא מצאה חן בעיניו, התורן לא רצה להחליפה. קשה להסביר לילדים שהוא ראוי לסלחנות יתר.

התרדמה יורדת על אולם־השינה. ההמולה דועכת. רגע מיוחד. רגע של תמיהה, כמה קל וטוב להרהר באותו רגע.

עבודתי המדעית.

*

עקומות המשקל, הפרופילים של ההתפתחות, אינדקס הגידול, הפרוגנוזה של ההתפתחות הגופנית והפסיכית. רבות כל־כך התקווֹת, ומה תהי התוצאה? ואולי שוא תקוותי?

וכי לא די לי בהרגשה המשמחת, שהם גדלים ומתחזקים? וכי אין בכך בלבד הפרס הראוי בעד העבודה? האין לי זכות להיות מעריץ הטבע ללא קבלת פרס: יוריקו להם השיחים.

הנה נחל מפכפך, שדה תבואה, אוושת עלים בגן, וכי עלי לבוא בשאלות אל השבלים המתנועעות, לשאול את טיפות המים לתכליתן?

למה לגנוב מן הטבע? ישמור לו את סודותיו.

הנה הם ישנים, על כל אחד מהם חטאת רובצת, לפחות חטא של כפתור שנתלש ולא תפר אותו מחדש. מה פעוט הוא כל זה בפרספקטיבה של המחר האיום, כששגיאה נוקמת אחת הורסת לפעמים את כל החיים.

הם כה בוטחים ושקטים.

לאן עלי להוליך אתכם? האם לאידיאות נשגבות, למעשים נעלים? או עלי רק להדריככם לקראת מילוי תפקידים הכרחיים, שבלעדיהם מנודה האדם בתוך הציבור, כדי שתדעו לשמור על כבודכם? כלום יש לי הזכות לדרוש, לצוות, לרצות במחיר המזון המעט והטיפול שנתתי לכם במשך שנים מספר? אפשר שלכל אחד מכם דרכו שלו והיא היחידה והצודקת, אף אם גרועה ביותר תהיה.

מתוך השקט של נשימות הישנים ושאלותי מלאות־החרדה נשמעת התייפחות.

קול־הבכי מוכר לי, זה הוא בוכה. כמספר הילדים, מספר קולות הבכי, בכיות שקטות וכבושות, בכיות קאפריזיות ובלתי כנות ואף צעקניות וחצופות.

לא נעים, כשהבוכה הוא ילד, אבל התייפחותו של היחיד, החנוקה, מחוסרת־הישע, המבשרת רעות, מעוררת אימה.

ילד עצבני, אין די בהגדרה זו: תכופות, כשאיננו יודעים את המהות האמיתית, מסתפקים אנחנו במתן שם לתוכן סמוי מעינינו. עצבני, כיון שהוא מדבר מתוך שינה, עצבני, כיון שהוא רגשני, מלא חיים, נרפה, מתעייף מהר, מפותח למעלה מגילו, Progenere אומרים הצרפתים.

ישנם ילדים נדירים שעמם לא רק עשר שנות חייהם בלבד. הם נושאים בחובם עומס של הרבה דורות, בקפלי מוחותיהם נצטברו תלאות של מאות שנים רבות־סבל. ועל־ידי גירוי כלשהו מתפרקת הפוטנציה הצפונה, הכאב, הצער, הכעס, המרד, ואתה מרגיש את כל חוסר היחס שבין הגירוי המזערי לבין התגובה הסוערת.

זה לא ילד בוכה, בוכות כאן תקופות, הכאב והגעגועים הם המייללים לא זה שעמד בפינה בוכה, אלא זה שעונה, נרדף, טולטל ונודה. כלום שירה אני מדבר? לא. אלא שאינני מוצא תשובות ואני שואל.

הרגש הוא בוודאי דרוך ביותר, אם בכוחו של עניין פעוט להוציא משיווי המשקל. ודאי הוא רגש שלילי ביותר, מפני שבקושי תעלה חיוך על שפתיו, מבט סלחני בעיניו, אף פעם לא תמצא ביטוי קולני של שמחה ילדותית.

התקרבתי אליו ואמרתי בהחלטיות, אבל בלחש אדיב:

– אל תבכה, כי תעיר את הילדים.

השתתק. חזרתי לחדרי. לא נרדם. ההתייפחות הבודדת הזאת בתוך השקט, שחוּנקה לפי פקודה, מכאיבה ביותר, גלמודה היא ויתומה.

כרעתי ליד המיטה. בשום ספר־לימוד לא חיפשתי, לא מונחים ולא הדרכה. דיברתי בקול חדגוני ושקט:

– ידוע לך, שאני אוהב אותך, אבל אינני יכול להרשות לך הכל. הרוח לא ניפץ את השמשה, אלא אתה ניפצת. את הילדים הפרעת במשחקם. ארוחת ערב לא אכלת. רצית לריב עם ילד בחדר־השינה. אני אינני כועס. אתה כבר הוטבת: הלכת בעצמך, לא השתמטת, אתה כבַר מנומס יותר.

שוב בוכה בקול. ההרגעה גורמת לעתים לפעולה הפוכה: במקום להרגיע, היא מגרה. אבל ההתפרצות, העולה בכוח יתר מתקדמת בזמן. הוא מתייפח בקול רם, כדי שעוד מעט יירגע.

– אפשר רעב אתה? לתת לך לחמניה?

העוויתות האחרונות של הגרון. עתה בוכה הוא בלי התייפחות, מתאונן ברגש, בנפש מאוד מזועזעת, כאובה ונפגעת.

– לנשקך ללילה טוב?

מסרב בתנועת ראש.

– חדל לבכות, נומה בני, הירדם.

נגעתי קלות בראשו.

– נומה.

נרדם.

אלוהים, במה תגן על הנפש הרגישה, כדי שהחיים לא ישחקוה לאבק?…