פלאש גורדון נגד המופתי    🔗

ברשימה מקסימה נשכחת לפני חמש־עשרה שנה מספר עמוס עוז על הסרטים שהיה רואה בשנות הארבעים בירושלים. “טרזן”, “פלאש גורדון”, וחוזר חלילה. היום אומר עוז, סרטים אלה מייצגים בשבילו מבחינה מסוימת “את העולם שהיה רוצה לחיות בו, את גן העדן האבוד שבו שלט הסדר בכיפה, העולם הסימטרי שבו היפה הוא טוב ומנצח. והמכוער הוא רע ומנוצח… ידענו שפלאש גורדון ייחלץ מן המלכודת. ושלא יתכן שהעולם יאיר פנים לרבים, לשפלים ולרעים. כי אם זה ייתכן, הרי הערבים יינצחו אותנו!”.

ההורים היו מאוד גאים על כך שג’וני וייסמילר, טרזן הקלאסי, היה יהודי. “בשבילנו היה זה מובן מאליו שטרזן צריך להיות יהודי. אי־אפשר היה שלא יהיה יהודי. מפני שהוא המעטים ואויביו הרבים”. ולא עוד אלא ש"בין משחק הקאובויים והאינדיאנים למשחק היהודים והערבים לא היה גבול. במשחקים שלנו מול הכנופיות של המופתי עמד תמיד פלאש גורדון,,,".

מצד אחד עשה הקולנוע את כולם אידיאליסטים, ולימד אותם להעריץ סימטריה ולהאמין בטוב. אך מצד שני “עשה אותנו הקולנוע גזענים, בלתי סובלנים, סכמאטים ונוקשים בדרכי השיפוט שלנו… אולי הזכות העמוקה ביותר שלנו כלפי תרבות המזרח הקרוב, כלפי הפטליזם המוסלמי. האטימות כלפי הזיקנה, החולשה וההתייסרות האינטלקטואלית – ניטעו בנו על־ידי הסרטים האלה”.

עמוס עוז, עד אותם ימים לפחות, ניהל נגד הסרטים הללו מלחמת עצמאות ממושכת, מרתקת וגם מלאה ניגודים, כדבריו.

באותה שנה ממש, 1968, מנהלת חנה גונן, גיבורת ספרו של עוז, “מיכאל שלי”, מלחמה שכזו נגד זוג התאומים הערבים מילדותה בשכונת קטמון בירושלים, עזיז וח’ליל, הדמונים של סיוטיה, הנסיכים של חלומותיה.

 

בסוף הכאב והתענוג    🔗

יומיים בטרם תינשא חנה גונן למיכאל שלה היא חולמת את אחד החלומות המפורסמים ביותר בספרות העברית. השוק ביריחו, ססגוני וסואן. חנה וגונן “לבושה חצאית ספורטיבית” (אנא שימו לב לפרט זה). קצין בריטי מבהיל את מיכאל ההולך לידה, והוא מתרחק בשעטה. חנה לבדה. שני אנשים מכורבלים בעבאיות מושכים אותה בעיניים רושפות, גוררים אותה לקצה העיר, לתוך מרתף שחור שבו דולקת מנות נפט מלוכלכת. טחב. אויר מעופש. לפתע מסירים שני האנשים את גלימותיהם: התאומים. חיוך של שיניים לבנות. כהים וגמישים. החושך שוטף אותה. החושך הזה רוצה שמיכאל יבוא ויציל אותה מידיהם “רק בסוף הכאב והתענוג”, עזיז פותח דלת שחנה לא הבחינה בקיומה. "הייתי חופשייה. יכולתי לצאת. היה זה רגע נורא. יכולתי לצאת ולא יצאתי…

ומי שיש את נפשו לדעת מה עלה בגורל החולמת, יואיל לעיין בעמודים 35–36 של הספר הנ"ל.

טריק מלוכלך, אני יודע.

 

עם ישראל חי?    🔗

עפרה חזה (שהיא, מן הסתם, גלגולה האירוויזיוני של חנה גונן) מספרת למעריב מיום 19 באוגוסט ש"ז על מלכודת לעכברים שהונחה בחצר, על מיתקן הגז הגבוה. כעבור ימים מגלה הילד של השכנים ציפור מתה, לכודה במלכודת. דמעות עולות בעיניה של עפרה חזה נוכח המראה. למה את בוכה, שואל אותה הילד. על הסוף המר, היא עונה. אבל היא אשמה, מתריס הילד כנגדה, למה היתה צריכה להיכנס למלכודת במקום העכבר? שניהם קוברים אותה “לרגלי שיח השושן, ברדיו ניגנו משהו עצוב”.

באותו יום ממש אוספת עפרה חזה במכוניתה טרמפיסטית, נערה צעירה. “מכנסים קצרים, גופייה קצרה” (זוכרים את החצאית הספורטיבית של חנה גונן?). וכאן בא דיאלוג ארוך מפותל, שבמהלכו מצליחה עפרה חזה לדובב את הנערה, שתספר באוזניה מה מציק לה, ומי אלה הנטפלים אליה בכל מקום, ברחוב, בשפת היום, בקולנוע, באוטובוס. “כל מיני טיפוסים מושיטים ידיים”. הנערה בדרך לבקר את חברה, שנדקר על־ידי אחד מאותם טיפוסים. “במשטרה אמרו לו שלא יתעסק איתם”. היא מספרת. “ושהבנות יהיו יותר צנועות ופחות מתגרות, כי ברוב המקרים הם נעלמים לעזה, לרפיח, ולכל הכפרים שלהם, ואין כוח־אדם לשטויות האלה… אני מרגישה כמו מלכודת”.

עכברים, ציפורים, מלכודות.

האם קראה אותה נערה טרמפיסטית את מדורו של נתן דונביץ, “עוורון הטרמפיסטיות” בהארץ מיום 14 באפריל ש"ז?

"את יודעת, כבר

אי־אפשר להסתובב

חופשי, כמוני גם החברות

שלי. בשפת הים, אנחנו

רק מגיעות, נכנסות

למים, ואפילו אם נמצאים

אתנו בנים מהכתה,

מיד מופעים

כל מיני טיפוסים…"

מאת עפרה חזה

מישהו הניח מלכודת לעכברים

עם פתיון בחצר. משום מה

הניח את המלכודת על מיתקן

הגז הגבוה ושכח את הענין.

כעבור ימים גילה הילד של השכנים

ציפור מתה בתוך המלכודת. הוא קרא לי, כשבאתי שאל: איך זה יכול להיות

 

הטור שלו    🔗

בעקבות “שורת אינוסים אכזריים המיוחסת לערבים” במחוז הדרומי, מעלה נתן דונביץ הרהורים נוגים על הטבע האנושי: כל האזהרות שבעולם אין בכוחן כדי לשכנע נערה עברייה שלא תסע בטרמפים. הן “זו שעוצרת מכונית, ביום או בלילה, בלי לבדוק מי הנהג ומי הנוסעים האחרים, אם ישנם, יודעת – בכמה מאזורי הארץ – כי הנהג יכול להיות ערבי. ערבים, יחידים ובקבוצות, יצאו פעם אחר פעם למסעות אונס בכבישי הארץ…”

בין ההצעות שמעלה דונביץ בטורו הוא קורא למסע פרסום יעיל לשכנוע נשים להימנע מטרמפים. הנהג יכול להיות ערבי. והטרמפ יכול להסתיים ברצח,

מי רצח, אם כן, את רחל הלר?

 

נקרופיל או בן מיעוטים    🔗

עזרא גולדברג, כאשר נחלץ להגנתו של עמוס ברנס, הגיש בזמנו תזכיר לשר המשפטים, שבו הוא מנמק את דרישתו למשפט חוזר. פסוק מתוך התזכיר פורסם בשעתו על־ידי נחום ברנע: “כאשר שאלו לדעתי”, כותב קצין המשטרה בגימלאות, עזרא גולדברג, “אם כן מי ביצע את הרצח, אמרתי, עם כל הזהירות, שלדעתי רצח זה, כפי שבוצע ואיך שבוצע… מצביע על סוטה מין קיצוני, סדיסט או נקרופיל או איש מבני המיעוטים. זאת איננה, לדעתי, עבודה עברית של יהודי בריא בנפשו…”

למי תודה למי ברכה? לעבודה הערבית.

 

וגם פתוי קטינות    🔗

במדור למכתבים של הארץ פורסם לפני עשרה ימים מכתבו של קורא ירושלמי, ערבי. הוא מוחה על ניסוח הקריינות לכתבה ששודרה ביומן־הבוקר של גלי־צה"ל ביום 21 באוגוסט. לאחר הזכרת שורה של פיתויי קטינות יהודיות על־ידי ערבים במגדל־העמק, טבריה וסביבות נצרת, אמר הכתב: “מתברר שערבים מגיעים במכוניותיהם המפוארות לעיירות היהודיות ומפתים ילדות קטינות. המשטרה מודאגת וחוקרת את התופעה”.

על המכתב למערכת חתום דאהר זידאני, ירושלים,

דהאהר זידאני הוא חתנו של קצין חינוך ראשי בצה"ל לשעבר, מרדכי בר־און.

 

דעות מוזרות    🔗

הרב הטלוויזיוני בנימין צביאלי הפיץ בחודש מאי שעבר מכתב בזו הלשון במערכות העיתונים: "צופים אחדים הביעו תרעומת על המנחה בתוכנית בצאת השבת על הגרים, ששודרה במוצאי־שבת לפני חג השבועות, היה מר מרדכי בר־און. מר בר־און הביע לאחרונה דעות מוזרות על נישואי תערובת עם ערבים. למותר לציין, שאין אנו מזדהים עם דעותיו אלה של מר בר־און, אין כל קשר ביניהן ובין העובדה שהנחה תוכנית שבאחריותנו, תוכנית הוקרנה בשידור חוזר ושובצה לשידור לפני השמיע מר בר־און את דעותיו (הארץ, 17 במאי 83').

 

לומדים את הנושא    🔗

שנתיים בדיוק לפני פרסום המכתב הנ"ל פירסם רב אחר, קקופוני במקרה זה, מודעת בחירות בידיעות אחרונות: “אתם מוזמנים לראות את הערבים המשוטטים בחוצות הערים היהודיות ומחזרים אחרי בנות ישראל… שמענו את אנקת הבכי הבוקעת מלבות הורים יהודים, שבנותיהם נפלו קורבן לפיתוי הערבי”. ולאחר מכן מבטיח כבוד הרב, שיחיה, שבעזרת ה', כאשר יגיע לכנסת, יציע חוק שישים קץ ל"חילול כבוד עמנו". בין השאר: “מאסר חובה בפועל של חמש שנים בלי אפשרות של המתקת גזר־הדין או הורדת תקופת המאסר, לכל לא־יהודי המקיים יחסי מין עם יהודייה”.

אגב, לא סוד הוא שבתי־המשפט בישראל מתייחסים ל"אונס ערבי" כאל פשע מורכב משניים: גם אונס וגם ערבי, וגזר־הדין ניתן בהתאם. “אונס יהודי” הוא פשע קל יחסית.

בהצבעה על הצעתו של השופט משה עציוני, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, לפסול את רשימת “כך”, תמחו רק חד"ש ור"ץ, המערך ושינוי נמנעו, עו"ד דינה שעשוע נציגת שינוי בוועדה, הסבירה את הימנעותה כך: פסילת רשימה לכנסת היא נושא חשוב ועקרוני, ויש לתת הזדמנות לחברי הוועדה ללמוד אותו היטב".

“התייסרות אינטלקטואלית” כזו, עמוס עוז לא ראה אפילו בסרטים,

 

שנה טובה    🔗

מטרתה הצנועה של האנתולוגיה לא־צנועה זו היא להוכיח, שמאז לחם פלאש גורדון במופתי שום דבר לא השתנה. הערבי הוא הסיוט הדמוני שלא ירפה. הוא האימה השחורה המצוידת בפצצה הדמוגראפית הקטלנית, הוא המפתה והמדיח. הוא הנובר במצולות החשוכות של התודעה היהודית־ישראלית.

ולפי שאין החיים דומים לסרטים, אין סיכוי שבאחד הימים יתייחסו כאן לערבי כאל סטאטיסט. הוא ייישאר הלי ואן קליף של המזרחון המסויט הזה.

עמוס עוז, חנה גונן, מיכאל שלה, עפרה חזה, הטרמפיסטית שלה, נתן דונביץ, עזרא גולדברג, עמוס ברנס, דאהר זידאני, מרדכי בר־און, בנימין צביאלי, מאיר כהנא – לכולם שנה טובה שתהיה, כמו בסרטים.