יש לבן־גוריון, בזיכרון הקולקטיבי של ערביי ישראל, מקום מיוחד. ואם תפתח להם את הראש, כפי שייעץ פעם האביר מתל־עדשים, תמצא, שיותר מכל מנהיג ציוני אחר, בן־גוריון טבוע עמוק בתודעה. לא שהתודעה הערבית השתפרה, אלא שהמנהיגים נעשו יותר גרועים. בן־גוריון שמר על המקום הראשון במצעד כלשהו.
אפשר שאני משוחד על־ידי ילדותי שעברה עלי, או שאני עברתי עליה, בצלו של הזקן. אפשר שאני משוחד על־ידי הכרזה שנשאה את דיוקנו של הלה והיתה לפנים תלויה בסנדלרייה של אבי, בכבוד גדול. בניגוד לכל האסוציאציות המושפעות מן הקריאה הערבית למיפוי החוויות. אפשר שאני משוחד על־ידי משפט מסוים מ"עמוד האש", שהוא לדעתי אחד המשפטים היפים שמילאו את אזני אי־פעם: “סמוך לשעה ארבע הגיע דוד בן־גוריון. כל חייו היו מסע אל הרגע הזה”. אל הרגע של ה' באייר תש"ח.
יחס דו־ערכי, לכל הדעות.
לקראת הבחירות לכנסת הרביעית, 1959, הגיעה אלינו כרזה של מפא"י, שעליה התנוסס דיוקנו של בן־גוריון. אבי, ככל הערבים, קרא לו “בן־ע’וריון”. הכרזה של בן־ע’וריון, כששערות הצדעיים המתבדרות ברוח ארץ־ישראל, הודבקה בדבק־סנדלרים מאחורי זכוכית הארון ששימש מחיצה בין שני חלקי החנות. מול הכרזה, בפינה נסתרת וצנועה, תלה אחי הבכור, ששימש שוליית סנדלר, שער של הטיים האמריקאי, שעליו התנוסס דיוקנו איש מזוקן וסיגר נתון בפיו (או שזכרוני מטעני). שנים לאחר מכן ידעתי מי זה בכלל, פידל קאסטרו. גם היום קשה לי לתאר את שני האישים בכפיפה אחת. נפלאות הדמיון הערבי. אבי דיבר על הזקן בהערצה גדולה מהולה בקינאה מסוימת; מתי יקום לערבים מנהיג שכזה, מנהיג שכל חייו יהיו מסע אל רגע מסוים.
על הצד האפל של המאור הזה אבי לא ידע דבר. האפל? אפשר שאני מגזים, אבל זאת לדעת: הזקן, לאחר תרפ"ט, לא אהב ערבים, אם לנקוט לשון המעטה. שאם היה אוהב אותם, ספק אם מדינת ישראל היתה קמה. ככה זה. ובגין זאת, ככל שזה נשמע פרברטי, אני מעריץ אותו.
כל מה שבא לאחר “הרגע הזה” היה פיספוס גדול, פיספוס טראגי גדול.
בן־גוריוו לא הכיר מעולם בתנועה הלאומית הערבית, ולא כל שכן לאחר קום המדינה. רפרוף קל במה שקרה מאחורי הקלעים של שנות החמישים מצביע בעליל על כך, שבן־גוריון שם קצוץ על מדינות ערב. זה התחיל באל־זעים בסוריה, שהציע פתרון לבעיית הפליטים ולא נענה, והסתיים בנסיונותיו של “עריץ הנילוס”, נאסר, להיפגש עם הזקן. הערבים גמרו אצלו בעשרים ותשע, לטוב ולרע.
בי. ג’י. היה האיש שהתווה את הפרופיל של ישראל: עם הפנים אל המערב. הוא האחראי לכך, אם תרצו, שמכבי תל־אביב משחקת באירופה. הוא פשוט קלע מצוין לסל הלא נכון, וכלום לא השתנה מאז. אולי הכדור השתנה, אבל לא הסל.
הערבים זוכרים לו אפיזודה מבישה: החזרת תעודת־הזהות למשרד הפנים. כיוון שנשאה כיתוב בערבית. זוכרים וסולחים. ובדמיונם הוא נשאר המנהיג הבלתי מעורער. המנהיג שניסח יותר מכל אדם אחר, את הכרזת העצמאות המבטיחה להם, על הנייר “שוויון זכויות מלא”, כערבים, במסגרת המדינה היהודית, לא “מדינת היהודים”, כפי שרצה הרצל, אלא “המדינה היהודית”.
שנים הרבה נקפו עד אשר תפסו הערבים את עומק הפאראדוקס, כיצד זה יתכן שוויון זכויות מלא במדינה היהודית לאזרחיה הערבים. אפשר לומר בבטחה שבן־גוריון סידר את הערבים. הוא הפיל אותם ברשת הפאראדוקס, על כן יפרפרו עד היום.
הערבים יזכרו לו אפיזודה עוד יותר מבישה: גירושם של ערביי לוד ורמלה כפירוש לתנועת יד, שבה הוא השתמש במענה לשאלתם של אלון ורבין הצעירים, בעניין גורלה של אוכלוסיית שתי הערים בארבעים ושמונה. כך, על כל פנים, מעיד רבין ביומניו המצונזרים.
ביום ראשון צוין יום השנה העשירי למתו של בן־גוריון, ולמחרת – יום השנה החמישי למותה של גולדה מאיר.
הערבים מאמינים כי למוות יש היגיון מיוחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות