א.    🔗

אינני יכול לבאר לעצמי איך קרה הדבר, שלמרות הצטיינותי עוד משחר ילדותי בזכרון טוב, נשארו במוחי רק רשמים מטושטשים מקלסתר פניו של אבי. על צורתו הרוחנית עלי להסתפק בידיעות ועדויות של אנשים נאמנים, שסיפרו כמשׂיחים לפי תומם.

ילד קטן הייתי כשבאה השמועה הרעה, שבעיר זרה ונכריה, בקניגסברג, נפטר אבי. הוא עזב לאנחות אשה ושמונה ילדים רכים. הוא נסע לקניגסברג לשאול בעצת רופאים.

היטב היטב נקלטו בזכרוני הידיעות הנוספות מסביב לדמותו של אבי.

ר' ישראל ליפקין, הוא ר' ישראל סאלאנטר, היה אומר על הירשלה, הוא אבי צבי: “טרם נבנתה העיר הגדולה, שתהיה ראויה לכך, שהוא יאציל מהודו עליה ויכהן בה פאר”. אבי מצא את מנוחתו האחרונה בשכנות עם אותו ר' ישראל, בעל־המוסר המפורסם.

כעבור שנים, כשהחוזה בהקיץ ר' יהושע אייזנשטדט ברזילי, היה מספר לי זכרונות על אבי, שהיה ידיד טוב שלו והיה עומד אתו בקשרי מסחר, דמעה היתה נושרת מעיניו ומתגלגלת על לחייו הצנומות. בהתפעלות, שהיתה מיוחדת לו, היה מוסיף: “זאת היא לא מליצה או הפרזה כשאני אומר עליו ‘חבל על דאבדין ולא משתכחין’”. זכור לי אותו היום, יום “אסרו חג”, יום טוב שני של גלות, שבו היה חפשי מעבודתו כגזבר אנגלו־בנק ושבו יצאנו לטיול ברגל. על־יד בית־הספר שב"מוצא" נחנו קצת. השלישי שהצטרף אלינו היה מר גרשון אוסטאשינסקי, שגם הוא הכיר יפה את אבי. הרוח נחה אז על ר' יהושע ברזילי והוא התחיל לתאר דמות של גדול בתורה, תלמיד חכם מלבב, שלא נמצא צל של רבב בהליכותיו, ובעל מדות תרומיות; צעיר בן שלושים, רזה, שחר־הפנים, שהיה בעל מעוף, והרוח החיה בקרב הסוחרים, היועץ והמפתח ענף מסחרי חשוב. בו בזמן היה קובע עתים לתורה, מתיחד בחדר ובמשך שעות רצופות היה צולל בנבכי ים התלמוד ומעלה משם פנינים כאמודאי מובהק.

מר ברזילי הוסיף: “גם חובב ציון היה ר' הירשלה; כשנוסדה “אגודת האלף”, נמנה גם שמו בין החברים וגם הכניס כסף למטרה זו”.

איש אחר, מר דמבו, בא־כח הפירמה המפורסמת “נובל”, סיפר לי גם הוא זכרונות על אבי: “כחידה סתומה עומדת לנגד עיני רוחי דמותו של אותו צעיר בעל הפנים השחרחרות; מאין שאב הצעיר הזה את עמקות המחשבה, שעמדה לו למצוא פיתרון לכל בעיה מסובכת? מאין באה לו ההשפעה על סוחרים בעלי דעות שונות, שישכחו את הענינים האנוכיים ויפעלו ביחד למען הענין המשותף הגדול? לא היה לו כל כישרון של נואם ובכל זאת השפיע”. “חבל, הוסיף דמבו, שצעיר זה, שעתיד היה לחולל גדולות, נקטף בלא עתו”.

חלפו שנים וישיבת בעלי המוסר מסלובודקה עברה לעיר האבות, לחברון. כאן נפגשתי עם הרב הישיש פינקל, אותו ר' נטע הירש, ששימש עוד כמשגיח ב"קיבוץ" הראשון בישיבה, שבו הוכנסה כשיטה המזיגה בין לימוד התלמוד ובין לימוד תורת המוסר. “הסבא” הזה שקע בזכרונות והתחיל לספר בשפה עשירה בשלל צבעים על “הרבי”, הוא ר' ישראל סאלאנטר, ועל יחסו לאבי, וכה היו דבריו:

למתי סודו של הרבי נודע, שהרבי כליל המידות החליט לבוא לווילנא, כדי לבלות שם ב"ימים הנוראים". מתי מספר ממעריציו התאספו, כדי לקבל את פני הרבי בבואו. אברך צעיר לבוש איירופית, לפי המושגים של אותו זמן, הסתובב שם. לא הכרנוהו ולא ידענו מי הוא. הרבי פנה אל הצעיר בחיבה מיוחדת וכשהציגו לפנינו הוסיף בפנים מאירות: “הירשלה היקר הזה קשור לנפשי וכבן הוא נחשב אצלי”. ביום הכפורים, כשקראו בתורה בזמן תפלת “מנחה” בבית הכנסת של אלישברג, שמנו לב, שהרבי איננו. חיכו לכבודו ולכבוד ר' אליעזר, מורה הצדק של וילנא, כדי לתת לרבי אפשרות להתפלל את תפילת “נעילה” בציבור. שליח הציבור השתדל להאריך וסלסל את הניגונים, אבל לשוא, הרבי לא הופיע. רק בזמן חזרת הש"ץ חזר הרבי. הוא הסביר אח"כ, שהירשלה נחלש מאוד על ידי הצום, וכדי להקל קצת על סבלו של הירשלה ישב על ידו. הרבי התיר לעצמו לשם זה להתפלל ביחידות.

הישיש הוסיף: הנה אפס קצהו מגדולת התנהגותו של הרבי בקודש. עליך להתגאות, שהאברך המופלא הזה, שהרבי השתדל להקל על סבלו, היה אביך.

כשהישיש היה מזכיר את שמו של הרבי, היה קם לזכרו. רגיל הייתי במנהגי רבנים ונימוסיהם, אבל לא ראיתי אף פעם הערצה כזאת. ספרו לי שדודי ר' יצחק בלזר (ר' איצ’לה) מפטרסבורג, שנמנה בין שלושת התלמידים הקרובים ביותר של ר' ישראל סאלאנטר, היה גם הוא קם מהכסא לשם מתן ביטוי להערצה, כשהיה מזכיר את שם “הרבי”.

 

ב.    🔗

את הכתר של “שם טוב” נשאה בגאון ודומיה מפליאה חברתו בחיים במשך ימיו הקצרים, האם. בלכתה בדרך החיים ובצעדה בנתיבות היסורים העקלקלות לא מעדו רגליה. הקוצים והמכשולים הרבים, שהיו פזורים בדרך, לא הכשילו אותה רק הודות לכתר הזה, ששמש לה כעמוד אש.

כבת שלושים וחמש היתה כשהתאלמנה, כשהוטל עליה התפקיד המעיק והמכאיב להיות לאם ולאב לשמונת הילדים שנתיתמו, שהגדולה שביניהם היתה בת ארבע־עשרה ולקטן מלאה רק שנה.

גבוהת קומה, מישירה לכת, בעלת פנים יפים, שהביעו עדינות, היתה הסמל של אשת חיל.

אם יקרה ואהובה, מי יוכל לתנות ומי יוכל למנות ולמסור את כל התלאות וההרפתקאות, שעברו עליך. איפה העט המחונן, שבעזרתו אפשר יהיה לתאר ולספר על סבלך הרב, ההתאבקות ופרפורי נפשך המרובים במשך כל השנים שבעי הרוגז, מלאי היגון והאנחות, שהתהלכת עלי אדמות.

האם עשתה את כל ההתאמצות האפשרית כדי להסתיר מעין רואים את הסבל הפנימי. היא דאגה לטפול בילדים, שרק הם היו כל חייה, לחינוכם ולכלכלתם. בזמן מחלה של הילדים היתה עומדת על יד מטותיהם, גם בלילות. בו בזמן השגיחה בעין פקוחה על העסקים הגדולים שלה. כחות נפשיים גדולים, שהתברכה בהם, עמדו לה, שתוכל להתגבר על הכל.

בהיותי עוד נער קטן התרשמתי מאוד כשראיתי, איך ישבה בשעה מאוחרת בלילה, אחרי גמר בקורת הקופה, וסדרה מכתבי הזמנות של הרבה עשרות חביות דגים מלוחים מגרמניה ומשוודיה.

פעם קלטו אזני דברי הטחה מפיה נגד הוריה, על שלא למדו אותה לשון וספר. רק בהסתר למדה ע"י חברה, שלקחה חלק פעיל באגודות הפוליטיות החשאיות, קרוא וכתוב. היא היתה מוכרחה להשתמש בעזרת אחרים, שלא תמיד ירדו לסוף דעתה. בטרם העיר הבוקר היתה מסדרת עם הפועלים את תכנית העבודה. דובר על הכנסת המלח מקרונות הרכבת לתוך מאות שקים לפי המשקל ותפירת השקים במהירות.

הסוחרים הגדולים, בתוכם פולנים, היו סומכים על דבריה של אמי והיו מסדרים את הזמנותיהם בעל־פה. הרבה פעמים הופתעתי, כשראיתי חנוונים גדולים מזמינים משלוחים שלמים של חביות דגים מלוחים, שעלו אלפי רובלים, מכניסים למפרע את חצי מחיר הסחורה, שהיתה עוד בדאנציג או קניגסברג, והכל על־פי הדיבור ובלי שום פתקה. לא קבעו גם את המחיר, שהיה עלול להשתנות לפי תשלום המכס, שער החליפין של המטבעות וקלקול הסחורה בדרך. הם קבעו את גודל הרווח מחמישים עד שבעים וחמש אגורות מכל חבית. נתקבלה הסחורה, סודר החשבון. לפעמים קרה, שלרגל שגיאה על ידי פליטת פה, היה נגרם הפסד של מאות רובלים, אבל האם היתה עומדת בדיבורה.

ללא גבול ומצרים היתה אהבתה לתורה וללומדיה, ביחוד ללומדים “לשמה”, שאינם משתמשים בה כמו בקרדום לחפור. כל העסקים היו נדחים הצדה, שום דבר לא היה מונע אותה ומכביד עליה, כשהדבר נגע לחינוך הילדים. היא היתה מוסרת את בניה למלמדים הכי חשובים. היא היתה מדקדקת, שהמלמד־המחנך יהיה לבוש בסדר, כי אז השפעתו מרובה על תלמידיו. כשהעירו לה על “בל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”, ענתה: “ר' ישראל סאלאנט ז”ל היה משנן, שתלמיד־חכם, שנמצא רבב על בגדו, חייב…“, ובעצמו לא היה יוצא החוצה בנעלים בלתי מצוחצחות”. היא היתה אומרת, שההוצאות על לימוד וחינוך הבנים אינן נכללות בהקצבה הכללית של הפרנסה, המיועדת על ידי הזן ומכלכל מביצי כנים עד קרני ראמים, כי זה נכנס לחשבון אחר ומוחזר לחוד בהוספה.

ה"שבת" היה מורגש בבית אמא בכל הקדושה הפטריארכלית. לא על ידי שליח ועוזרת, כי אם בעצמה היתה האם טורחת ויגעה בהכנות המרובות לשבת. ביד רחבה היתה עושה הכל. גם בנוגע לזה היתה מדגישה, שההוצאות לצרכי השבת נזקפות לחשבון מיוחד. כמעט תמיד היה סמוך לפחות אחד מלומדי התורה על השולחן כאורח בשבתות וחגים. זכורני, שזקן אחד, “ר' לייב” שמו, מהלומדים הקבועים בבית הכנסת “שטראשון”, היה סמוך על שולחננו במשך שנים רבות והרגיש את עצמו כבן בית. הוא היה משמיע דברי תורה, מספר ממה שחידש. ברגעי שמחה או צער היה בראש המשתתפים. כשהיה זקוק להלוואה, היה מיד מקבלה במאור עינים ובצורה הכי עדינה. כשאותו ר' לייב נסע לבלות את ימיו האחרונים בירושלים, הוכנו הרבה דברים בשביל הנוסע ולא חסרה גם השתתפות הגונה בכסף בהוצאות הנסיעה הרחוקה. וגם זה זכור לי יפה, איך שאותו ר' לייב, בהגיעו למחוז חפצו, ירושלים, שלח לסבא, אביה של אמא, מעמודי התווך של אותו בית־הכנסת שבו למד בקביעות ר' לייב, מתנת זכרון, גביע מעשה־אמן מהאבן השחורה, המצוייה בסביבות ירושלים. על הגביע היה חקוק המקום המקודש לעם, הכותל המערבי. עד יום מותו של הסבא, שהיה עורך את “הסדר” בביתנו בליל התקדש חג החרות והגאולה, היינו משתמשים בגביע הזה רק בלילות “הסדר” ובו היו מוזגים את היין המיועד למבשר הגאולה, אליהו הנביא.

ציינתי כבר, שרצון האם היה עז, שבניה יהיו יודעי תורה. היא שאפה גם, שבניה ילמדו חכמה, לשון וספר. “לימודי החול” נמצאו בידים נאמנות מאד, הפיקוח וההנהלה היו בידי האחות הבכירה, שהיתה מסורה כאם לילדים.

 

ג.    🔗

כשזכרה של אחותי הבכירה עולה לפני, נוזלת דמעה חמה מעיני. היא היתה מחוננת בכשרונות מפליאים, ביופי גופני ורוחני, בחן מצודד, בפקחות וחכמה מעשית. האחות, שעוד בצעירותה רתמה את עצמה לעבודה, עזרה והקלה על האם למלא את התפקיד המכופל: להיות אב ואם לילדים. בגיל רך, עודנה לומדת בשקידה ובחריצות יוצאת מן הכלל ומצטיינת ברכישת שפות ומדעים, בהתחלה במקרה ואופן ארעי, בשעות החופש, וכבר נכנסה לעולם המעשה. זמן לא רב עובר והנה היא מגלה הבנה עמוקה במסחר, נהירין לה כל השבילין, העין שלה צופיה וחודרת לכל הבעיות של המשא והמתן. למרות הרצינות, שבאה לה לפני התבגרותה, לא סרה כמעט תמיד מעל פניה בת צחוק נעימה, שהעידה על טוב לב. בהליכותיה ונימוסיה רכשה לה את אמונו השלם של קהל־הלקוחות. היא לא החסירה אף פעם מלהמצא בחברת הילדים, כדי לעזור להם. היא היתה מתקנת את הדרוש תיקון, היא היתה מבארת לקטנים את הדבר הקשה ובלתי מובן להם, היא השגיחה, שיקיימו את הוראות הרופא וכדומה.

בלילות, אחרי יום של עבודה מפרכת, שמשו שעשועים לה הספרים. היא קראה בשתי השפות, שהיתה בקיאה בהן. בספרות הראתה הבנה עמוקה. היא היתה משמיעה בקורת מקיפה על הספרים שקראה. דתית היתה. חרדה על קיום המצוות המעשיות. היא הקפידה על שמירתן בעצמה, אבל, היתה מתיחסת בסבלנות קיצונית להשקפותיהם ומעשיהם של אחרים. היא קיימה למעשה את האמרה, שהיה מעלה על נס להתנהגות האדם ר' יצחק בלאזר מפטרסבורג (ויש אמרים, שבראשונה נאמרה ע"י ר' ישראל מסאלנאט): “צריך כל אדם לדאוג לנשמתו שלו ולגוף של זולתו”. בנוהג שבעולם נוהגים לנשמת השני וכל אחד קרוב לגופו שלו.

ספרה לי האם, שפעם נשאל הדוד ר' יצחק בלאזר על ידי אחד הנכבדים, שהציעו לפני קרובו לשאת את האחות הזאת לאשה. ר' איצ’לה ענה: “בנוגע לעדינה, – איידלה היה שמה, – אני מוכן להביא, אם יהיה צורך, הסכמות ממאה רבנים מפורסמים, שיספרו בשבחה”.

למרות הכשרונות, זעומה היה מנת חלקה ב"מזל". היא נפטרה בזמן מלחמת העולם בעיירה נדחת בליטא ושם מצאה את מנוחתה האחרונה.

תהא נשמתה הגדולה צרורה בצרור החיים.

 

ד.    🔗

בכינוי “ר' אבא שירווינטר” היה ידוע ומפורסם בווילנא הסבא, אביה של האם. הכינוי הזה בא לו מהתיחסותו לחמיו, שהיה הוא וגם אביו רבני העיירה שירווינט.

חוסן גופו וקומתו הזקופה נשתמרו גם בהגיעו לגיל של זקנה. לובן הפנים הוסיף יופי לעטרת הזקנה של התלמודי החריף, שהשגיח תמיד, שבגדיו יהיו בסדר וניקיון.

הנכדים, שהיה אהוב עליהם, גילו בחושם המיוחד, שמתחת למעטה הקפדנות והיבשות שלו, שוכנת נשמה ערה, רכה ומלאה חיבה.

ביושר, עד לידי הפרזה, נהל את עסקיו, שפרנסו אותו לא בצמצום. סייגים חמורים גדר לעצמו, כדי שלא יכשל באבק רבית. הוא היה משנן, שיש להזהר מאבק לשון הרע ומאבק רבית, ורק “אבק של סופרים” או ספרים, אבק המרבה חכמה, מותר.

קנאי אדוק היה מטבעו והקנאות הובלטה ביחוד נגד בני ה"כת", החסידים, שרצו להחליף את יסוד התורה בעבודה, ונגד משכילים, שרצו לעקור את הכל. כשהיה מתחיל חסיד עובר־אורח להגיד בקול רם ב"קדיש" “ויצמח”, היה הסבא מפסיקו במחאה, בקריאות “נו”. כשבנו של אד"ם הכהן, ארצ’יק לבנזון, עמד להבחר להנהלת בנק עממי, היה הסבא מהמתנגדים החריפים לבחירתו. הסבא אמר: “אין לסמוך על הקדיש של “ברקה מיכאלישקר”. אחד הבוחרים את הרב “מטעם”, היה בין ראשי המכשילים של הד”ר ל. קנטור, שהיה המועמד למשרה זו. הסבא אמר: “לא נרשה לבנו של יוסף המתחיל (כינוי מיוחד לחזן, המתחיל בתפילות ב"ימים הנוראים" בבית הכנסת הגדול), שלמד ושנה והתפקר, שישמש רב; הממשלה מרכיבה אלוף לראשנו, יהיה עם הארץ”. הנכדים המבוגרים היו מספרים, שבשיחות אתם היה משתדל להוכיח, ששקר הוא מה שמכנים את האדוקים בשם “מורדי אור”; רבים מגאוני הרוח שלנו הגו במדעים ולמדו שפות; למאור הגדול, שזרח בתקופה האחרונה, הגאון ר' אליהו מווילנא, שלא זז במשך כל ימי חייו מאהלי התורה, היו ידיעות עמוקות במדעים והוא היה מעורר לעסוק במדעים, המרחיבים את הבנת התורה; בדורותינו שלנו קשור מה שאתם מכנים בשם “השכלה”, כביכול, בכפירה.

הסבא היה רועד כולו כשהיה מתאר את האבל של ר' ישראל סאלאנטר על הענף שנקטף, על ישראל־איסר איינהורן, הבן הנדח, שעזב את צור מחצבתו. מענינת היתה הדוגמה מהחיים, שהסבא הצביע עליה והבליט אותה, כדי להוכיח את אמתת השקפתו. הביטו נא וראו מה שקרה לחתנו של אפאטוב (הכוונה לצייר והפסל המפורסם אנטוקולסקי). הוא היה נע ונד בשדות זרים, מנכרים לקח נושאים לציוריו. הוא קיים “כרמי שלי לא נטרתי”. למה שכח מה ששמע עוד בילדותו על אודות “החסיד” מווילנא? אותו התבייש לצייר ולהעלות על הבד (בדיעבד היה הסבא מרוצה, שקלסתר פניו של הגאון לא שמש לאנטוקולסקי גורם לעבירה על “בל תעשה לך פסל ותמונה”). אנטוקולסקי התביש מתחת לסף ההכרה בצור מחצבתו. זה הוא מקור הקללה של “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר”.

אחרי מספר שנים הוקיע הלוחם הגדול נגד “העבדות בתוך חירות” בכנסיה שבמינסק את העובדה, שאנטוקולסקי, ברצותו לתאר מתמיד, השקוע רק בד' אמות של התורה, מצא למתאים את רושם הכרוניקה הרוסית נסטור ושכח לגמרי את הגאון מווילנא. מי יגלה עפר מעיניך, סבא יקר, והיית רואה וקורא, איך השמיע האפיקורוס, לפי השקפותיך, קובלנות על הצייר והפסל מאנטוקול, שהעלה את דמות דיוקנו של המלך הרוסי איוואן “האיום” ולא חשב, כי יותר טבעי וקרוב לנפשו היה צריך להיות המלך הורדוס, העריץ האדומי.

בשבתות היתה מורגשת בבית הסבא הקדושה ו"הנשמה היתרה". המתיקות של אמירת שיר השירים, קבלת השבת כשליח ציבור, הפגישה מלאת ההדר של מלאכי השלום, השירה והנגינה הערבות על יד השולחן היו ממלאים אותך הרגשת התרוממות הרוח. בסעודה השלישית היו מסובים על־יד השולחן כל הנכדים, שהיו מתאחדים למקהלה אחת, שהמנצח עליה היה הסבא. ביחוד חביב היה עליו הזמר “אברהם יגל” (שמו של הסבא היה אברהם־אבא).

בזמן הסעודה היה הסבא מספר על אביו הסגפן ר' חיים, ששימש כרב בעיירה שליוּב ושזכה לצקת מים על ידי ר' חיים מוולוז’ין, תלמידו של הגאון מווילנא. הסבא הוסיף לספר על אביו: צום ותענית מחלישים אתכם, ואילו אבי זכרונו לברכה היה צם בכל השבועות של ש’ו’ב’ב’י’ם ת’ת"¹ ממוצאי שבת קודש עד יום שלישי בערב, בלי הפסקה, ומהיום הרביעי בבוקר עד התקדש יום השבת, עוד פעם בלי הפסקה; רק אחרי שאמו התאוננה על הנהגתו זו לפני ר' חיים, שלח לו הרבי מכתב ובגזירת כיבוד אם פקד עליו להפסיק את התעניות שלו בשבועות אלה; בכל ימי הצום לא פסק מללמוד בקול רם, גם בערבים. אותו האב של הסבא אף פעם לא היה זקוק במשך ימי חייו לעזרת רופא. בכל ערב ראש חודש היה הבלן מקיז לו דם. בהגיעו לשנת השבעים נפרד מבני עדתו, שהוקירו אותו כקדוש וחבבו אותו, על מנת לנסוע לירושלים. מהשמים עכבו אותו. בבואו להפרד מילדיו, התחלק, שבר רגל והוציא את נשמתו בגולה.

משיחות אחרות ב"סעודה השלישית" נשתמרו בזכרון הסיפורים על שני מנעימי זמר, שמתהלכות עליהם אגדות לרוב. הראשון הוא יואל דוד “האברך הווילנאי”, שחונן בקול נעים כקולו של זמיר, הציץ לתוך עולם זר ונפגע. שייקה פייפר נזכר רק לרגל הופעתו פעם אחת בשנה בבית הכנסת בווילנא עם חלילו המקסים. לאותו ערב של מוצאי שבת, שבו היה שייקה מופיע בבית הכנסת, היו מחכים אלפי אנשים.

נימה עגומה הורגשה בקולו הרועד של הסבא, כשהיה מוסר את דברי החרטה והצער שלו על גרימה בלי שום כוונה להלבנת פני האברך ברבים. ביום השמיני העצרת לפנות ערב, נאספו ובאו לביתו של אברהמ’לה פרנס, מיקירי קרתא של ירושלים דליטא. אחרי טעימה ולגימה, כשמשמש ובא זמן תפלת מעריב של “שמחת תורה”, הוזמן הסבא על ידי בעל הבית להיות שליח־הציבור. הוא לא שער ולא חשד שבהזמנה צפונה מחשבה להרחיק את יואל־דוד, שנפסל על ידי חוג ידוע מלהשתמש בתגא של שליח־ציבור. רק בהתחלת התפילה הרגיש, שהאברך יואל־דוד הסיר בכעס את הטלית, שהתעטף בה לשם תפילה, ויצא. המקרה הזה הפר לסבא את שמחת החג. נדמה היה לנו, הנכדים, שהסבא התאמץ שלא תראה דמעה בעיניו, כשסיפר, שפעם, כשיואל־משה נמצא באמבטיה קרה לשם ריפוי ממרה־שחורה, שבה אליו לפתע רוח הקודש, שלוקחה ממנו. נדמה היה ששוב הוא רענן, מלא לשד החיים. מפיו נשמעו סלסולי השירה של הפיוט “זכור משוי בתבת גומא מן המים”. בגמרו “על הסלע הך ויצאו מים”, ירדו דמעות מעיני מאות האנשים, שנתקהלו ושמעו את שיר הברבור שלו.

“שייקה פייפר” היה עולה עם חלילו על הבימה המסורתית בבית־הכנסת עתיק־הימים. בו ברגע היו סולחים לו את הזרות, שהיתה מורגשת בהליכותיו, הרגליו ונימוסיו. הוא שלט בחלילו. כאמן היה מצליח להסביר לאלפי המאזינים, שהצטופפו בביהכ"נ, את שפת החליל ולתרגמה ללשון בני אדם. בראשונה היו צלילי החליל מצליפים על פני “הבנים השובבים”, מעוררים אותם לקום בעוד חושך ולרוץ ל"סליחות". אחרי כן נשמעה המיה דקה, השתפכות הנפש לפני “המוחל עוונות עמו”, “המתנהג בחסידות”. הנפש מבקשת רחמים. נדמה שהנה דברי התחנון “הנשמה שלך והגוף פעלך, חוסה על עמלך”, והנה לשונות אש, להבה, “וירד בענן”, ולבסוף דברי העידוד והסליחה “וסלחת לעווננו ולחטאנו” ו"כרחם אב על בנים".

הסבא רצה במלאות לו שבעים שנה להיפרד מהקרובים ולעלות ל"ארץ החמודה", אבל גם הוא כאביו לא זכה לזה. ביום הששי ישב בתענית. בלילה, אחרי שקידש על היין, הרגיש חולשה. בפעם הראשונה בימי חייו קיבל מעט חום. מיד הובהל הד"ר בנימין פין, בנו היחיד של הסופר והעסקן ר' שמואל יוסף פין. לא רק כרופא הוזמן, כי אם גם כמכיר טוב שלו. פין שמע מפי הסבא דברים, שנאמרו באנחה וכצידוק הדין: “אל תנחמני בנימין, הנה אצבע של ההשגחה העליונה, מהשמים עכבו את נסיעתו של אבי לירושלים וגם עלי נגזר, שרק במלוא חפנים של עפר הארץ יכוסו פני”. כמעט על אותם הדברים חזר לפני חתן גיסו, ר' חיים־עוזר גרודזנסקי, שבא לבקרו. כשבוע ימים נאבק הגוף החסון עם מלאך המוות עד שיצאה נשמתו. על אדמת נכר נפטר. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

 

ה.    🔗

מדור קטן בזכרונותי אַייחד גם לך סבתא היקרה (אשתו של הסבא הנ"ל). בחייך היית קצת מרדנית. למרות אמונתך השלמה בקדושת דברי חז"ל, לא מנעת את עצמך מלהביע דרישות סופראז’יסטיות. את הלא קבלת על השאלה בתלמוד: “נשים במאי זכיין” ביחוד היית מתמרמרת על התשובה: “באקרויי בנייהו לבי כנישתא”. היא היתה מתפלפלת ושואלת: האם אין זכויות מיוחדות משלהן לנשים? מה פירושם של דברי המלך החכם, שהקדיש פרק מיוחד להערכת אשת החיל וציין את השכר המיוחד המיועד לה? בגלל האשה נודע בשערים בעלה, “תנו לה מפרי ידיה והללו בשערים מעשיה”.

לא רק פקחית היתה הסבתא מטבעה, כי אם גם רכשה הרבה מניסיון החיים. היא היתה מספרת, איך שעברה על האיסור של “גניבת דעת”. שעות רצופות היתה שוהה על יד החדר, ששם הגו ועסקו אחיה בתורה. בתפיסתה החדה והמהירה היתה משננת לעצמה מה שקלטה, ואח"כ היתה חוקרת ושואלת. אביה היה נאלץ ללמדה מעט תורה, אם כי זה נדמה לו כלימוד תפלות. בגופה החלש של הסוחרת ועקרת הבית שכנה נשמה בריאה ואצילה. היה לה רגש אהבה לכל מי שנברא בצלם, לבה היה מעיין מפכה של חיבה לכל נפש מישראל. מאביה, שהיה מראשי קופת ר' מאיר בעל הנס, מהאמרכלים של הכולל היחידי של “הפרושים”, שהיה קיים אז לשם תמיכה בחלוצים הדתיים שומרי חומות הארץ הקדושה, ירשה הערצה מיוחדת ל"אבלי ציון", שזכו לשפוך את שיחם על יד המקום, שהשכינה לא זזה משם.

בגאון היתה מדגישה, שבמשפחה חזרה התורה לאכסניה שלה במשך הרבה דורות. למרות זה שחזרה הרבה פעמים על שלשלת היוחסין שלה, נשכחו הדברים מלבי כמעט לגמרי. רק פרטים הנוגעים לארבעה דורות נקלטו ונשארו שמורים בזיכרון.

מלים ספורות הקדישה לסבא שלה ר' ליב, ששימש בכהונת רב בעיירה שירווינט. היא הרבתה לדבר על הדור השני, על אביה ר' איצ’לה, ששמש גם הוא זמן קצר ברבנות בשירווינט ואחרי כן היה מראשי מורי־ההוראה בווילנא. הוא היה טוב לב, ותרן וסלחן. הסבתא ציינה, שרק פעם אחת בימי חייו בא אביה לידי כעס ונזף במחותן שלו, ר' ישראל סאלאנטר, על הצעד הידוע שעשה בחילול קדושת יום הכפור בלי להוועץ תחילה עם רבני ווילנא. הסבתא סיפרה, שאביה עבד במסירות נפש ממש, כדי להגדיל את הכנסות הקופה על שם ר' מאיר בעל הנס. אחרי הרבה שנים, בעלותי ארצה, בקרתי את הרב הירושלמי הישיש ר' שמואל סאלאנט. כשהוצגתי לפניו ע"י בן־עירי הסוחר ר' יקותיאל מנקוביץ, שהתארח בירושלים, כנכדו של ר' איצ’לה שירווינטר, העיר הסגי־נהור, שלפי הקול מכיר הוא, שלפניו עומד איש צעיר מאד וזה יכול להיות רק נין ולא נכד. הרב החכם הזה סיפר לי, שר' איצ’לה מינה אותו לרב בירושלים עוד בשנת ת"ר – לפי זכרוני – והקציב לו שכר בטלה חדשי חמשה רובלים, נוסף לחלוקה הרבנית. “גדולה, גדולה היתה מסירותו של ר' איצ’לה לירושלים ואין להעריכה”, אמר פעמים אחדות הרב הישיש.

הדור השלישי היה אחיה ר' אליעזר, חתנו של ר' ישראל סאלאנטר. הדור הרביעי היה ר' חיים עוזר גרודנסקי, חתנו של אחיה וממלא מקומו כמורה־הוראה בווילנא.

אחטא אם לא אזכיר את אחותה רחל, כלתו של ר' משה יואל גוריון בעל “ראשי בשמים”. רחל’ה היתה מפורסמת בווילנא כצדקת. בילדותי שמעתי מלחשים, שברחל’ה שוכנת נשמה, שהיא גלגול מהאמהות.

 

ו.    🔗

את הסבא השני, אביו של האבא, שהיה אחיו של אבי אמי, הכרתי מעט. הוא ישב באחוזה גדולה, עשיר היה, ידע תורה והיה מחובביה. כפי שספרו לי היה אגף מיוחד מיועד באחוזתו בשביל עניים הזקוקים לעזרה. ביד רחבה ופתוחה היה נותן סיוע לנצרכים. השתתפותו בצרכי הציבור של העיירות, הסמוכות לאחוזתו, היתה רבה.