בביתו של דויד ילין

ביום הראשון של פסח, אחרי הצהרים, ביקרנו אצל מר דויד ילין. עייפים הגענו לשם. אז לא ידוע היה עדיין השם “רחוב החבשים”. רק אחרי שקבע שם את דירתו המוסד “בצלאל”, נתפרסם הרחוב היטב והיה הומה מאדם, לעתים אפילו בלילות.

לא מעט שמעתי קודם לכן על הטיפוס הירושלמי המקורי, הסמלי והנאה הזה, שנגלה לו הרז של היכולת להכות שרשים, הנקלטים בצחיחי סלעיה של ירושלים, ולהרוות את נפשו השוקקה מטל השמים שבחרבוֹניה. מפי דוד־אשתו, אחד מל"ו צירי אסיפת קטוביץ, ר' פישל־ירוחם פינס, שגר באופן עראי בווילנא, נודעו לי פרטים מעניינים וקוים שונים מדמותו הרוחנית של חתנו של ר' יחיאל־מיכל פינס. כך ידעתי, שמצד אמו הוא נצר ממשפחה אצילה שבאה מארצות המזרח. ממנה ירש וסיגל לעצמו תכונות נפשיות יפות. פעם אחת, בקיימי מצוות הכנסת אורחים ובהביאי לביתו של מר פינס קרוב של אשתו השניה, יהודי חובב ציון שבא מפטרסבורג, ניתנה לי הזדמנות נעימה ונהניתי משיחה מתובלת בזכרונות על מבואות ירושלים ועל הרוח, ששלטה בה. הפרטים שמורים בזכרוני כמעט כמו שנאמרו אז:

“עקשן היה ר' יהושע ילין. אזרח ירושלמי, חריף ובקי בצפוניה וסתריה של העיר, שכיהן בה במשרות רשמיות שונות, לא פחד לפרוֹץ גדר. ר' יהושע גרם לשערוריה, בהוסיפו ספסל בבית־הספר של חברת “כל ישראל חברים” ובהושיבו עליו את התלמיד האשכנזי הראשון, את בנו דויד. שידולים, פיוסים, השתדלויות, אזהרות ואיומים לא השפיעו עליו, שיחזור בתשובה ויוציא את בנו דויד מה”שקולא דל בכר". הממונים נמנו וגמרו לשבור את מטה ה"חלוקה" ולשלול מהחוטא ובן המרי את הקיצבה השנתית. ר' יהושע עמד במרדו וטען, שלא חטא כלל. מהרבנים הספרדים, שהיו פחות קנאים, קיבל היתר ללמד את בנו בבית הספר. הוא פנה במכתבים, פרש את טענותיו. לאחר שלא נענה, פנה שוב. כך נמשכה חליפת המכתבים זמן רב, עד שנאלץ לנסוע לחוץ־לארץ, כדי להשתדל שם אצל הגבאים וראשי הכולל, שלא ייגרע חלקו. אחדים משלנו נכנסו בעובי הקורה, אבל כחות השחור היו חזקים כנראה מאתנו. ואולי דרכם לא דרכנו… ר' יהושע נלחם, אבל נשאר מנוצח", גמר מר פינס את דבריו.

הסופר רוזנפלד, שהיה נוכח בשעת השיחה, העיר, שגם בענין זה התערבה אשה, “הרבנית סוניצ’קה”, שהיתה, אגב, אם חורגת של מיכאל היילפרין.

דוד ילין פגש אותנו בפנים מאירות. הוא לחץ את ידינו בלבביות ואמר “ברוכים הבאים”. בלבביות כזאת היו בודאי מקבלים בימים הקדומים את פני המביאים את הביכורים לירושלים. הרושם הראשון מהפגישה היה: מזיגה הארמונית יפה מהטוב שבמזרח עם המעולה שבמערב. עניו, ישר, מנומס, תוכו כברו.

מסרתי לו פריסת שלום מהדודים שלו בליטא. הוא התענין בחיים הרוחניים של ירושלים דליטא. סיפרתי לו, שדודו ר' זאב יעבץ מרצה בווילנא בשפה הגרמנית. הוא התפלא על כך והסברתי לו, שההרצאות מתקיימות בבית־הכנסת של מאיר (מיצי) גורדון, בית־כנסת של איש פרטי.

התחילה שיחה על ההודעה בדבר איסור לשלוח ילדים ל"גן־הילדים", שהודבקה בשני טפסים על־יד שער הכניסה לביתו. את הכפילות הסבירו בעובדה, שבאותה חצר גרו שני עבריינים, דוד ילין וח. זוטא. מר ילין התחיל לפרש, שההודעה באה רק, כדי להבליט, ש"מחפשי חטאים" אחדים קיימים. גן־הילדים קיים. הוא אסף לתוכו ילדים, שהצטופפו קודם בחצרות וברחובות בלכלוך וזוהמה. עכשיו נמצאים הילדים בחדר מלא אור ואויר צח. הם משחקים, שרים ולומדים תחת השגחת מחנכת מומחית. התנגדות לגן־הילדים נתגלתה בראשית ייסודו. אנחנו, המשיך דוד ילין, לא עברנו בשתיקה והכחשנו בפומבי את דברי הבלע נגד המוסד. הסברנו את הטוב הצפון במוסד ותבענו למשפט ציבורי את המסלפים מתוך זדון את מטרת גן־הילדים.

בזמן השיחה נכנסה לחדר צעירה נמוכה ורזה, מלאת חיים ומרץ. מר ילין הצטחק ואמר: אתכבד להציג לפניכם את שכנתנו מרת גיסין, מנהלת גן־הילדים. היא הגוזלת את הנשמות ומעבירה אותן למולך הרוחני.

השיחה עברה לעניין בתי החינוך והמלאכה של חברת “כל ישראל חברים” – אליאנס. קמה וניצבה דמות דיוקנה של אישיות גדולה, השופעת אור וזוהר, שבה התרוצצו כישרון של מחנך למופת וכישרון של עסקן צבורי. יליד ירושלים היה נסים בכר. לרגל עניינים משפחתיים נסע לרומניה ונעצר בקושטא. נדבן ידוע ראה את הצעיר הכשרוני וכלכל אותו במשך כל זמן לימודיו. מקושטא נסע לפאריס. שם למד והשתלם. מנהלי חברת “כל ישראל חברים” שמו עיניהם בו. הם מצאוהו מתאים ומוכשר לעבודה בשדה החינוך. הם מינוהו למורה. אחרי נדודים וגלגולים חזר לירושלים עיר מולדתו. ברוך כשרון, מזויין בידיעות, בעל מרץ, מחונן בהבנה, התמסר לחינוך הדור הצעיר. בתכסיסיו המחוכמים הצליח ליישר את ההדורים ולשכך את ההתנגדות לבית הספר למלאכה. כנגד זה רבו מתנגדיו, שלחמו בפעולתו הציבורית ויכלו לה. ראשי ה"אליאנס" בפאריס, שמחלו לו עשיית דברים על דעת עצמו בנוגע לבתי־הספר, לא רצו לסלוח לו את העובדה, ששיקע את עצמו בעניינים ציבוריים כלליים. קשה היה ענשו. הוא סולק מכהונתו ונדד למרחקים, לאמריקה.

הבאתי למר דוד ילין תשורה מיצחק־לייב גולדברג מווילנא, טפסים אחדים של חיבורו של הד"ר יוסף ספיר “הציונות” בתרגום עברי. כשמסרתי את התשורה למר דויד ילין, קם מנחם שיינקין על רגליו והביע בקול רם דברי השתוממות על הנטע הזר והדוקר “האוגאנדיזם”, שנקלט במקצת בארץ־ישראל. העובדה שספחת זו פשתה בארצנו, הדהימה את טובי הציונים, היא עלולה לגרום נזק רוחני רב לתנועה הציונית. מנחם שיינקין סיפּר, שראש הלוחמים בטריטוריאליסטים, מנחם אוסישקין, לא האמין למראה עיניו, בשעה שמצא בין המחאות נגד “ציוני ציון” גם כאלה, שהגיעו מארץ־ישראל. שיינקין קרא את הציונים הנאמנים בארץ לעמוד בפרץ, כדי לעקור מן השורש את התנועה, החותרת תחת הציונות.

דוד ילין ענה תשובה קצרה והגיונית. הוא לא התפלמס, אלא שקל את הטענות בעד ונגד. הואר רצה למצוא צדדים, שאפשר לקרבם ולאחדם. הוא אמר, שהוא מתנגד בכל רוחו לנגע האוגאנדיזם, אבל איננו מייסר קשה את הנוטים לטריטוריאליזם. לדעתו אפשר ליישר את ההדורים, אם שני הצדדים ישמעו בסבלנות את הדעות של מתנגדיהם, יתבהר האופק ותעלם החשדנות. ילין הציע, שתיווסד אגודה ציונית צרופה, שתמנע משגיאות ותבלום את הנצחנות. סיסמתה של האגודה צריכה להיות: “לא ברעש ה'”. ילין הודיע, שבאגודה כזאת הוא מוכן להשתתף ולעבוד בה במרץ.

הפרידה היתה, כמו הפגישה, לבבית. לאורחים, היוצאים את הארץ, נאמר: “צאתכם לשלום”. הנשארים בארץ הוזמנו לבוא לעתים קרובות תחת צל קורתו של המארח.

כשיצאנו החוצה אמר לנו מורה־הדרך שלנו, יהושע ברזלי, על דויד ילין: דבריו של יליד ירושלים זה הנם אספקלריה נאמנה, שבה משתקפות תכונות נפשו של המורה, המלומד והעסקן הזה. הוא דן תמיד את חבריו לכף זכות. הוא זקוק לכח, שידחוף אותו. בו ברגע שהוא נכנס לפעולה, תורם הוא ממרצו הרב, העבודה שהוא עושה נעשית בשלימות, בסדר למופת ובצורה נאה.

תיאור קצר זה של אפיו של דויד ילין היה נכון. יכולתי לקבוע את העובדה הזאת לאחר עבודה במשך שנים רבות במחיצתו. ברוב המקרים היתה לי הזדמנות לעבוד אתו כשהוא משמש יושב־ראש ואני מזכיר שלא על מנת לקבל פרס. בפגישותי המרובות עם זך־הנפש ועדין־הרוח הזה הכרתי אותו היטב. הקווים הכלליים, ששרטט אותם ברזלי, נשארו נכונים.

שבועות אחדים אחרי הפגישה בביתו של ילין נוסדה אגודה ציונית בשם “ירושלים”. מר דויד ילין היה יושב־ראש של אגודה זו. הוא האציל על אגודה זו מרוחו. הוא עבד בדייקנות ובמסירות. כשהיה מרגיש, שהוויכוחים עולים מעלות אחדות והם יכולים להגיע לנקודת רתיחה. היה מתחיל להשקיט את הרוחות ולהשכין שלום.