בהדרכתו של יהושע ברזילי ז"ל
(ערב פסח תרס"ה)
תוסס היה יהושע ברזילי (אייזנשטאדט) בכל חום נפשו, מסור היה לכל דבר, שהיתה לו זיקה כל שהיא להתפתחותה של ירושלים.
הוא הרגיש עלבון צורב מהעובדה, שבירושלים נמצאים מצדדים בזכות “אוגאנדה”. ברטט היה מדבר על קלון ירושלים, שבה נמצאים בנים, המתימרים להיות בוניה וחושבים על “מלון אורחים באפריקה”. בשמחה נמצא בין ראשוני “אגודת ארץ אבות”, בעלי הציונות המסורתית, הכנה והצרופה.
הוא היה אחד מן הפעילים ביותר ב"לשכת המודיעין המתנדבת" בירושלים ותרם בשביל הלשכה תרומה הגונה.
אך נפנה מעבודתו, בראשונה כגזבר ואח"כ כסגן מנהל סניף אנגלו־פלשתינה בנק, וכבר אפשר היה לראותו רץ להפגש עם בוריס ש"ץ, לשמוע על הנעשה ולעזור לגול את אבני הנגף, המעכבות את פעולות “בצלאל”. לא מעטים היו המקרים, שבלילות סערה, כשהעבודה לטובת “בצלאל” נגמרה אחרי חצות, נאלץ להשאר לנוח מספר שעות בבית קרוב, בבית הד"ר נ. ווייץ.
את המלוה הראשון לשם יסוד הגמנסיה העברית בירושלים השיג יהושע ברזילי יחד עם הד"ר ווייץ. הוא נכנס לתוך תוכה של העבודה וסבל לא מעט מההתנגדות לגמנסיה.
בן יקיר היה לברזילי בירושלים, – בית־העם. ברזילי טיפל בו במסירות אבהית. כמעט בכל ערב אפשר היה לפגוש אותו שם.
בזמן מלחמת־העולם, כשברזילי היה בטוח שהנה יופיע “כורש” חדש ויכריז “מי בכם ויעל”, נסע לשווייץ, כדי להשתלם ולהתכונן לימים הטובים הבאים. שם הוציא את נשמתו הגדולה. בכ' באייר תרע"ה נפטר, ורק אחרי חמש־עשרה שנה, בי"ג באדר תרצ"ג, מצאו עצמותיו את מנוחתן באדמת המולדת שכל כך אהב אותה.
אחרי עלותי ארצה, אך הספקתי להשתחרר קצת מהתקפת הקדחת, היה בקורי הראשון אצל ידיד המשפחה, שהרבה שמעתי עליו, אצל ר' יהושע אייזנשטדט. זה היה לפנות ערב, בליל בדיקת החמץ. באתי אל המשרד של “אנגלו־פלשתיין קומפ.” ליאות היתה נסוכה על הפנים היפים והצנומים של ברזלי, שהיה שקוע אותו זמן ראשו ורובו בכתיבה. לא הרגיש בכניסתי ובישיבתי. מתוך עצבנות הרים את ראשו. כשנשאלתי ע"י הקאוואס, שמשו ושליחו הראשי של הבנק, שהיה מפחיד בקומתו הגבוהה ובכתפיו הגרמיות, למה באתי לא בזמן הקבוע, קם ברזילי, במסרי לו את שמי, שם אבי ומשפחתי, צעקה נשמעה מפיו: “אתה הוא בנו של הירשל הבלתי נשכח”. אחרי שעה קלה נמצאתי כבר באווירה של חיבה. משאלות פרטיות עבר לענינים כלליים. מתוך הענן של דבריו נשמע: “צוו על שבועה של אמונים לא לעזוב את הארץ גם בימי הסבל, לשבת בתענית, כדי לשכוח את החיים והפינוקים בגולה. אמונה, אמונה בנצח ישראל! ממעיינותיה עלינו לשאוב חיסון הרוח ואומץ לב, ממזבחה עלינו לקחת גחלים לאש התמיד שלנו, להיטהר ולהזדכך. היראים ורכי הלב יחזרו לבתיהם והנשארים על חבר הכהנים יימנו”. בקשתי את עזרתו במילוי חובה נפשית: ביקור אבני הזיכרון, פליטת מחמדינו. על זה באה תשובתו: יש להזדיין בסבלנות ולדחות את זה למחר, ערב חג הפסח, אחד הימים הקבועים לביקור המוני. בשמחה קיבל על עצמו לשמש לי מורה דרך.
בשעה המיועדת, בערב חג החרות, יצאה מבית המלון המודרני של קאמניץ קבוצה של עולי רגל לבושי חג, ביניהם פרופ' וייט מסינסנטי, לבקר את העיר ועתיקותיה. מורה הדרך שלה היה יהושע ברזילי. פניו קרנו מהשראה מיוחדת. דומם הלך בראש מורד עד הבנין של הגמנסיה הגרמנית. פתאום עמד ואמר: “במקום זה נפגשו המנהיג הבלתי משוח בנימין עם המלך האדיר וילהלם; נביא הנחמה שם בפי המנהיג שלנו דברי גאוה בשם העם וקסם־התחיה היה על פניו המזרחיים”. משם סבב קצת וליד הכניסה של “קבר הילנה המלכה”, או “קברי המלכים”, עמד והקריא, כי ביום 23 לחודש אפריל 1874 נחתם בסנט ג’ירמן ע"י ברתה ברטרנדלוי: “אני החתומה מטה מעידה ומודה בכתב בזה, כי בקנותי את הקרקע אשר תכיל בתוכה את המערה הנודעה בשם “קברות המלכים” בירושלים, אך מטרה אחת לי בקנין זה, לקיים לעולמי עד את המזכרת הקדושה והנכבדה ולמנוע כל חילול קודש מקברות מלכי ישראל”.
מורה הדרך אמר לנו, כי המבט הראשון של הבא לחונן את עפר הארץ צריך להיות מופנה להר המוריה, מקום יצירת רוחה של האומה. בהתאם לזה עשה סיבוב, עבר את החומה ומרחוק הראה על ההר, שעליו שמע העברי הראשון את ההבטחה “ויירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך”. ברזלי המשיך בדברי חזון ובאגדות. כמו דקלום נשמע מפיו: “קול בא ברבבות כתים לעמוד על הר הזיתים מבשר ואומר”.
דרך “שער האריות” נכנסנו לעיר העתיקה. הוא התעכב רגעים מספר על־יד “נתיב היסורים” ונתן הסברות.
כשהתקרבה הקבוצה אל הר הבית, ליוו אותה מבטים של עשרות חובשי זנבות. איינשטדט אמר בלחש: “הם חושדים בנו, כי כטמאי מתים רוצים אנו להכנס פנימה למרות האיסור החמור, המאיים בכרת על זה”. הוא סיפר, כי אחדים נתפסו בעוון הכניסה למקום המקדש, ביניהם משה מונטיפיורי וההיסטוריון גרץ. הם נענשו ע"י קבוצה ידועה בשמתא וחרם, בזמן שמספקי המים היחפים וכדומיהם טיילו בשחצנות במקום זה. עליות וירידות והנה אנחנו על־יד הכותל בן האלפים. אור גנוז נגלה וברטט קדושה נשמע קול פנימי: “הטהר, הנה זה עומד אחר כתלנו”. חרדה הנשמה, בחושה בכוח העליון, הגבוה מעל גבוהים, שהצמיד זו לזו את האבנים הכבדות בלי יסוד וטיח. צמוד נשאר ברזילי כל הזמן לאבנים ולנוסחאות השונות של תפילות, שנשמעו מפי הבאים. עמדנו דום, שקועים בהרהורים עד ערוב היום. התחילו לבוא אל הכותל בני המשמרת, אשר קבעו את תפילותיהם ליד המקום, שמשם לא זזה השכינה.
לתפילת “ליל התקדש חג החרות” באנו לבית הכנסת “בית יעקב”, שבחורבת ר' יהודה החסיד. בשמחה שמע ברזילי מה שספרתי לבני הקבוצה, איך שחבורה של ילדים שמעה בצמא מפי צעיר ירושלמי, שביקר בירושלים דליטא, על מסירות הנפש של ר' זלמן צורף, שקיבל את ההורמנא דמלכותא, שהחורבה רכוש היהודים היא, ואיך שבעל החזקה של מקום זה התנקש בנפשו של ר' זלמן הצורף. התפילה הנוספת “הלל”, – מנהג הארץ, שהתאים למצב הרוח, – נאמרה בבית־הכנסת “בית יעקב” מתוך כוונה ודבקות. כל בני הקבוצה אישרו אח"כ, שהיו כמו שיכורים מרוב ההתרגשות ונתפכחו בשעת אמירת “בשנה הבאה בירושלים הבנוייה”.
חקוק נשאר הטיול והסיור בזכרוני. נשארתי אסיר תודה לבבית לנשמה הגדולה, ליהושע ברזילי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות