שבועות מספר נאלצנו לגור בירושלים כאורחים. בירושלים “לא אמר איש צר לי המקום בה”, ואמנם גם אם הורגש דוחק, לא היו מתאוננים, אלא מצטופפים ומסתפקים במועט. קוי השמש הראשונים היו מוצאים אותנו תמיד מחוץ לחדר הצר. היינו יוצאים ונושמים מלוא הריאות אוויר צח ומבריא. רוח קלה היתה מלטפת אותנו בשעות הבוקר המוקדמות.

אחרי חיפושים מייגעים, וכפי שנודע לנו אחרי כן גם אחרי חקירה חשאית על טיבו של המחפש, שכרנו דירה. כנהוג אז סילקנו מראש את שכר־הדירה עד “מוחרם” שהוא ראש־השנה לדירות.

יסלחו נא לי רוב הבונים הראשונים, אם אתריז נגדם. הם נהגו בקמצנות מופרזת, נעדרה אצלם הראייה למרחוק. הם לא השאירו מקומות פנויים על־יד הבנינים, כדי לאפשר הגדלה או הרחבה, הם לא הקצו אפילו אמה נוספת בשביל הכביש, בה בשעה שכל אמה נרכשה באותם הימים בגרוש אחד ואפילו בפחות מזה. רוב הבונים היה משולל טעם טוב ולא עמד על הצורך ב"הרחבת הדעת". הם שאפו לגג מעל לראשם, לחדר, ואם נוסף עוד חצי חדר ולזה עוד מטבח – כמה רחב הלב! מי שעה אז למחשבות על פינוק ומותרות? גדר מזה וגדר מזה ובאמצע שביל צר, בלתי מרוצף, שהוביל לדירה.

לא היה משום הפתעה, אם העובר ברחוב היה מתכבד בעביט של שופכין. היה זה טבעי, שאחרי כביסה היתה מתהווה ברחוב שלולית של מים.

בצדה של הכניסה לדירה שלנו היה מרתף חשוך, ששימש דירה ובית־מלאכה לנגר. רוב עבודתו היה בתיקון עגלות. לא פעם נתקלו העוברים והשבים במוט, או בחישוק האופניים של עגלה, שהיתה עומדת על־יד ביתו של אליה הנגר. על ההערה לנגר, שהוא גורם לנזקים, היה עונה: “אינני שייך לקהל־הממונים, המפטמים את כרסיהם על חשבון הציבור. בעמל כפי אני מרוויח ללחם צר ומים לחץ. אינני יודע מתי אוכל לצאת מהדירה החשוכה ומתי אפטר מאכילת חינין וניפוח הטחול, שיירי הקדחת”. בהנפת יד ואמירת “מהליש”, – אין דבר, – נגמרת תשובתו.

כשנכנסנו לגור בשכנותו של הנגר, שמח לקראתנו, כי ראה בנו מחאה בולטת נגד בטלנות ופאראזיטיות שבסביבה. בפנים צוהלים פגש אותנו, אמר “ברוכים הבאים” והוסיף: “הצדיקים, כביכול, שמעבר לשער, הסוברים, שרק בזכותם קיים העולם, ומובן, שהעולם חייב בפרנסתם, כמה יחרקו הם שן ויקפצו מעורם בהיווכחם, שהנה ישנם אנשים, המתקיימים בלי עזרת הקופה המצלצלת”.

אצל ר' אליה הנגר היתה לי הזדמנות להיות עד שמיעה לדברי רופא מכובד, שבא לבקרו בזמן מחלתו. הרופא קבע גובה התשלום בעד ביקורו בסך רבע מג’ידיה, כלומר 18 עשיריות וקאבאק. השכנים חשו לאסוף את הסכום, נתנו לרופא את 18 העשיריות, אבל שכחו לתת גם את הקאבאק. אמר הרופא: “אליה, אליה, למה אכלת את הקאבאק שלי”? הרופא היה עתיר נכסים והיה ידוע לו מצבו החמרי הקשה של החולה.

לדירה הוביל מספר מדרגות. אוי לו למי, שלא התכופף ועלה בקומה זקופה, ואוי לו למי, שלא החזיק במשענות. הוא עלול היה לקבל חבטה בראש ולהתחלק מהמדרגות הרטובות. לאחר שעלינו בלתי תקלה, אנו נמצאים ב"חצרל" למעלה. כאן נתבלטו שני מטבחים בצד בית־שימוש פרימיטיבי. היו כאן שתי דירות, אחת מימין ואחת משמאל. בכל דירה היו: חדר גדול, לפי המושגים של אותו זמן, שלושה על שלושה וחצי מטרים, חדר קטן וגזוזטרה. בליטות בתוך הכתלים מכוסות דלתות שמשו תחליף למזנון וארון לכלים.

באחת הדירות גרה משפחה בת ארבע נפשות. מוזר היה כאילו הדבר, שבפי השכן הזה ואשתו, שניהם ילידי ירושלים, היתה העברית שגורה ובשפה זו חנכו את ילדיהם. הבעל היה עוזר לרוקח הראשי ב"ביקור חולים", שניהם עבדו בלי תעודות. בניגוד לשכן, היתה אשתו בעלת מרץ רב. למרות מוצאה ה"הונגרי" הספיקה ללמוד בסתר לקרוא. היא היתה מקבלת את פני שכניה בברכה המקובלת “ישוב טוב”. היא באה אלינו, כשהיינו עדיין עסוקים בהתרת הצרורות, כשבידה האחת טס עם עוגות מעשה ידיה ובידה השניה כסא. באדיבות ובעדינות הציעה את שרותה להורות ולהדריך את “הירוקים” בתנאי המקום. היא הסבירה, שבירושלים יש ללמוד לא מעט, החל מסידורי רהיטים והמשך באפית עוגות וחלות.

מדברי ההדרכה של השכנה זוכר אני את תאור הכנת הבצק. יש לדעת כמה לשפוך מים לתערובת של כל מיני קמח לאפית לחם, חלות ועוגות. אופים בתנור, הנמצא בכל שכונה, ויש לדעת באיזה ימים הוא מוסק. נערים־משרתים סובבו ברחובות, הכריזו בקול, לקחו את הבצק מהבתים והחזירו לחם או עוגות שנאפו. האשה הזריזה היתה משלשלת מספר עשיריות לידי אחד הנערים בכל חודש והוא היה עולה במדרגות ובודק את הבצק, אם הוא ראוי להכנס כבר לתנור, או אם יש לחכות בדבר. הזריזה והמקפידה היתה נגשת בעצמה אל התנור, כדי להיווכח במו עיניה, עם הבצק נאפה בזמן הנכון.

למרות שהשכנה היתה בעלת נימוסים יפים, לא יכלה בכל זאת להתגבר על סקרנותה ולא להציץ לתוך הבית, ביחוד לתוך המטבח. דעתה נחה עליה משהוברר לה, שמדקדקים בכשרות. בלחש הביעה את שמחתה לשכנתה בחצר השניה, שמותר להשאיל לנו כלים (“מען קען זיך מיט זיי מישען”). דבר זה חשוב היה אז גם מפני שהאשכנזים נזהרו מלהגעל בבשר שנקנה מהספרדים. בערב־שבת הראשון לישיבתנו בירושלים אורו עיניה, כשנתבקשה להראות איך מכינים את “החמין”. היא דחתה את כל העבודות, כדי להתמסר להכנת החמין. היא יצאה מעבודה זו כולה מפוייחה ומלוכלכה. עינים סקרניות רבות הציצו לתוך המטבח, כדי לראות, אם לא נכשלו ה"דייטשים" בחילול שבת. אחרי זמן־מה נודע לנו במקרה, שאשה אחת אמרה בשיחתה עם אחת מקרובותינו: “אין להעריך נשמה יהודית! לכאורה הם נוהגים בקלות דעת, הגובלת בפריצות. האשה עוברת מבלי לכסות את שערות ראשה ובעלה יושב בגילוי ראש, אולם בכל זאת העלו החקירות, שהם שומרים שבת ומדקדקים בעניני כשרות”.

על־יד הכניסה לדירות הזדקר שער גבוה מברזל, שעלה חלודה. השער היה פתוח תמיד. בו היו נכנסים ל"חצר הד"ר ואלאך", שהכילה ארבע־עשרה דירות, שישבו בהן אנשים, שתורתם אומנותם. היו ביניהם תלמידי־חכמים בעלי עבר. בחצר הוקם “בית־מקדש מועט” לתורה ולתפילה. באופן כזה יכלו הדיירים ללמוד ולהתפלל בקרבת מקום. החצר נבנתה על־ידי אחד מטובי הישוב הישן, מר שלאנק, שהשכיר אותה לד"ר ואלאך, מייסד בית־החולים “שערי צדק”. בית־החולים הזה נתמך על־ידי הפקידים והאמרכלים של הכולל הו"ד (הולאנד ודייטשלאנד). אשה נדיבת לב באמסטרדם היתה ממציאה לידיו של הד"ר ואלאך מדי שנה בשנה את כל הסכום, שהיה דרוש לתשלום בעד השכירות, בצרוף סכום להוצאות הכרחיות. את החצר היו קוראים בשמו של הד"ר ואלאך, כמו שקראו על שמו את בית־החולים “שערי צדק” (“וואלאכ’ס האספיטאל”). באופן דומה היו רבים מעדות המזרח קוראים את בית־החולים של רוטשילד על שמו של אחד ממנהלים הראשונים: “האספיטאל של סניור גארבלה”. אחדים ספרו, שבחפשם אחרי מקומו של בית־המלאכה על־יד בית־הספר של חברת “כל ישראל חברים”, – “אליאנס”, – בירושלים, שאלו עשרות אנשים ואלה לא ידעו לענות, רק אחד העיר: אולי זה בית המלאכה של “מונסי בכר”, – המיסד והמנהל הראשי של בית־המלאכה, שנסע זה משנים לארצות הברית…

כל אחד ואחד מהאנשים, שקבלו דירות ב"חצר של הד"ר ואלאך", היה נבחן על־ידי הד"ר ואלאך, כמובן בהתיעצות עם הנאמנים עליו, אם הוא ראוי ליהנות מדירה בלי תשלום. לפי מעלותיו וזכויותיו ובהתחשב בהמלצות היו קובעים לו דירה, מהסוג “הבינוני” או “עידית”, כלומר בקומה השניה, דירה רחבת ידים.

למרות המאמצים שלנו להתרחק מכל דבר, שיש בו משום צל של פגיעה, היו גרי החצר מתרעמים וקובלים על ר' מרדכי גרשון ויינברג, מזכיר כולל הורודנא, על שהסכים להשכיר דירה לזוג צעיר, שהיה שונה בהליכותיו ואורח חייו, מלבושיו ושפתו מכל בני הסביבה. אחדים מ"מקנאי קנאת ד' צבאות" לא הסתירו את התנכרותם והתנגדותם לשכנים, שנדחקו לפנה זו. ר' דוד טיקטין, אחד מפעילי המחנכים בתלמוד־תורה “עץ חיים”, התאונן מר ושפך שיחו לפני הרב הישיש ר' שמואל סאלאנט, שבעטיו של ר' מרדכי גרשון ויינברג נכשלו בזוג שכנים צעירים, שיש לחשוש, שיפיצו בסביבה את רעל הכפירה. ר' דוד טיקטין התפלא, כשהרב סאלאנט הישיש התיחס בקרירות לדבריו והסיח את דעתו לענין אחר. נגזלה מנוחתו של מר פראנק, אביו של האב"ד לאחר זמן בירושלים, ועל פי הצעתו והשתדלותו התיצבה משלחת לפני הרב המפורסם ר' יצחק בלאזר, מי שהיה רב בפטרבורג ומייסד הישיבות בסלובודקה ונובוגרודק, שבהן לימד “מוסר”. השתתפו במשלחת ר' זאב שחור, ר' יצחק חגיז, סוחרי־ירושלים ידועים, ור' בן־ציון יאדלר, שייסד “ועד לחפוש חטאים”, “דרשן שוטה” כפי שהיה מכונה בפי בן יהודה. “רבי! צעק ר' בנציון יאדלר, קרובך יכתים את כבוד ירושלים וידליק בה את שלהבת האפיקורסות. עליך, רבי, לגעור בו ולהשפיע עליו שיעזוב את ירושלים, או שיחזור בתשובה”. אחד מחברי המשלחת, ר' יצחק חגיז, בעל בית מסחר לנייר, עדין הנפש, שרגיל היה להדגיש שעלה ארצה ביחד עם ה"ביל"ויים", סיפר בפגישה מקרית על מוסר הכליות, שהיה לו אח"כ על שנלוה אל ההולכים. הוא כעס מאוד על ר' בנציון יאדלר. ר' יצחק חגיז סיפר מה היתה תשובתו של הרב הגדול, כליל המידות והתכונות הטובות ר' איצ’לה. הרב אמר:

רבי ומורי, ר' ישראל סאלאנטר, מייסד ומטיף לתורת “המוסר”, היה משנן וחוזר ואומר יום יום, שכל אחד ואחד מחוייב לדאוג לגוף של הזולת ולנשמתו שלו; ואילו אתם מהפכים את הסדר, אתם דואגים לנשמתו של השני בעת שאתם דואגים לגופכם שלכם… למשמע הדברים האלה, המשיך חגיז לספּר, אחזתני רעדה ובנציון יאדלר נשאר יושב במקומו מבויש…

ר' איצ’לה הוסיף ואמר:

“מה שנוגע לדברים שבין אדם למקום, חרטה ותשובה ממרקים את הכל, ואילו בנוגע ל”בין אדם לחברו" אפשר ללמוד ממנו איך צריכים להתנהג"…

מהמבקרים הקבועים של הבית היה יהושע ברזלי. הוא היה בא יחידי, או עם אורחים, ששהו בירושלים. ברזלי אמר: בחפזי חשבתי, שאין כבר זכר לימים הקדומים, והנה בלכתי אליכם שמעתי מתלחשים סביב: “לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא…”.

הזכרונות תוקפים אותי בכח רב וכמעט שאינני יכול להשתחרר מהם. נדמה שעוד נראים אגלי הטל שהרטיבו בזמנם את הראש, השכיחו את הסחרחורת, הרחיקו את החולשה ואמצו את הברכים הכושלות – משירי הקדחת. כתלי אותה דירה התחילו לשמש כעין מרכז ותחנת חניה, שעליה לא פסחו העולים ירושלימה שהיו באים כדי לעמוד על האפשרות של ישיבת קבע בה, או רק כדי לבקר בה. בדירה זה נפגשו לשם שיחה ידידותית, השגת ידיעות ועצה, יד מעודדת ועזרה רוחנית. בדירה זו היו נשארים ללון, או לסעודה חטופה. כשהדבר לא נעלם מעיני השכנים הבולשות התחילו מרננים ואומרים: “לבית כינוס והקדש ליחפים הפכה הדירה”…

פעם הגיעה ההתמרמרות של השכנים לשיא: שבעה־עשר צעירים באו ביחד לבקר בירושלים ולראות את העתיקות שבסביבותיה. עיפים ותשושי כח סובבו ברחובות עד שהגיעו לבית. לאוזניהם הגיעו דברי רינון “גדוד אשכנזים (דייטשען) לבושין כשדים באו”. כל הילדים כתרו את הבית ואחדים גם טפסו על הגדרות, כדי להציץ ולראות מה נעשה בפנים. בין האורחים הללו היו בנו של הד"ר חיסין וקובאלקין מליבוי (מראשי העסקנים אחרי כן ביסוד “בית העם” בירושלים). המצב דרש לאכסן את כולם בדירה. שאלת האוכל נפתרה בקלות. מהרחבה שעל יד הגג הורד המיחם, – “שי של יצחק לייב גולדברג מווילנא”, – טיפול מהיר במיחם והנה הוא כבר רותח. רצו והשיגו לחם וביצים והסעודה היתה מוכנה. חמורה יותר היתה שאלת האיכסון. בצר לנו פנינו לעזרת השכנה שלנו. היא מהרה לקיים מצות קבלת אורחים. היא זרזה לכך את בעלה וגיסה ואחרי שעה קלה מלאו את החדרים מחצלאות וכרים. קולות שירה עליזה בקעו מפיות הצעירים לפני שהלכו לישון. את החולים הלעיטו בחינין והשקו בקוניאק, תרופה בדוקה נגד קדחת. כפי שנודע לנו אחר כך היה מקרה זה לשיחה בסביבה. גבו עדויות שונות וכו'. השכנה הטובה שלנו עמדה בפרץ, לימדה סניגוריה, באמרה: “מפיהם ממש גזלו אוכל ונתנו ביד רחבה לאלה שקודם לא הכירו אותם אפילו, שנתם נדדה מעיניהם לשם נתינת מנוחה לעייפים. במסירות מופתית טפלו בשני חולים, שרק זה עתה התודעו אליהם. הלא אלה הם אנשים טובי לב ובעלי מידות טובות. אינני מסכימה בהרבה לאורח חייהם, אבל אני מרכינה את ראשי בהערצה לפני בעלי יחס נפשי כזה כלפי הזולת”.

אחרי מקרה זה, ואולי בהשפעת דברי הסניגוריה עלינו, התחלנו להרגיש יחס יותר חם אלינו.

אחדים מהשכנים, שהיו עונים קודם “שלום” כאילו כפאם שד, התחילו מקדימים אותנו במאור עינים ואומרים “שלום” בידידות.

אחרי זמן קצר השיא ר' דוד טיקטין, זה שהתאונן קודם לפני הרב הישיש ר' שמואל סאלאנטר עלינו, את אחותו ושלח להזמין על ידי אשתו אותנו. היא הזמינה במפורש “את שניהם” להשתתף בשמחת לבו. משנענינו להזמנה, הושיב את המוזמן, לבוש אירופית, בראש הקרואים, לובשי “דזובע” וחובשי שטריימלך. מר פראנק, המקטרג, נכנס אתי בשיחה ידידותית וסיפר, שהכיר אחדים מקרובי המשפחה. בין יתר דבריו אמר: “בל תחשוב שאנו בעלי קרנים, אבל אם אני יכול להבליג ולוותר בנוגע לקובנה, אין אני יכול לעשות זאת בנוגע לירושלים, כשרוצים להפוך את ירושלים הקדושה לירושלים דלמטה, של חולין”. תוך כדי כך העיר: “אם קשור אתה קשרי משפחה עם גדולים ובן טובים, למה אתה מתנהג בצורה, שהיא למורת רוחם”? מי היה זה, שהשתיק את פראנק? – אותו ר' דוד טיקטין!…

פעם בשובי הביתה נפגשתי עם אחד מהשכנים, צעיר, בן ישיבה, שעשה תמיד רושם של תמים, שפל־רוח ושתקן. הפעם יצא כנראה מגדרו ואמר: “ינעם עליך אורחך, בן יהוד’קה ימח שמו עלה זה עתה לביתך”. התברר, שצעיר אחד מיאלטה, יצחקי שמו, השיג עבודה כמורה ומחנך, אבל חסר היה לו מקום לגור. הוא פנה אל בן־יהודה וזה בא אלינו ובקש, שנקצה לצעיר איזו פינה עד שישיג חדר. כשהסכמנו לזה ובתנאי מפורש “בלי כל תשלום”, היה זה למורת רוחם לא רק של השכנים, כי אם גם של שכנתנו הטובה. היא משכה בכתפיה ואמרה: איך זה מכניסים איש זר הביתה באופן קבוע?

עוד פעם נפגשנו בפנים זעומות כשהגיעו לירושלים התלמידים הראשונים של “בצלאל”. היה צורך לסדר אותם ולשאת בטורח של הכנת ארוחות צהרים בשבילם. למרות ההפצרות נכשלו בני הנוער האלה בגניבת דעת. עדי ראיה מסרו, שהללו בצעו פשעים, הם שרטטו קוי פרצופים מיוחדים של עוברים ושבים. נשמעו דברי הטחה מהשכנים: כל ארחי פרחי מוצא לו מקלט בדירה למעלה…

עוד רוגז גדול אנה לנו המקרה. חבר ובן־עיר ביקש אותנו לסדר בדירתנו את נשואיו. בבית־הדין שעל־יד “החורבה” סודרה ההרשמה וניתנת ה"כתובה". לרגלי התקפות קדחת פתאומית חסרה עין צופיה ועברו על מנהג ה"שושבינים" וכו', “בהיתר” כפי שהתלוצצו, שניתן על ידי בן־יהודה ופרופ' שץ, שהיו נוכחים בעת הנשואין. חרפות נפלו בחלקו של התלמיד־החכם מסדר הקידושין, שסייע לדבר עבירה ולא חקר בעניני טהרת המשפחה. העדים, שחתמו בבית־הדין, הוזמנו לחקירה ודרישה, אם נכון הלעז, שהכלה היתה אשת איש. הדבה הוכחשה ור' לייב הרשלר הדין אמר: “קנס גדול יש להטיל על מוציא ‘לשון הרע’ על בת ישראל”…

למרות ההתאמצות להסתפק בצרכים ההכרחיים ביותר, הלכו ואזלו לאט לאט החסכונות שלנו, שהובאו מווילנא. גדול היה צערו של ידיד המשפחה המסור מר יהושע ברזילי, ששמש כגזבר “האנגלו בנק”, ובכל פעם כשהיו באים אליו לקבל מקופת הבנק נפוליון אחד או שניים היה מושיט את הכסף ברעדה, בראותו שהחסכונות הולכים ונגמרים. הוא ספּר למכרים אחדים, שהוא מחוסר מנוחה בגלל מוסר כליות, שתוקף אותו. הוא, שהכיר היטב את תנאי המקום, הכניס את הידידים למצב הקשה של תוחלת ממושכה. מר שיינקין, חבר הועד הפועל הציוני, ומר ליפבסקי, סגן מנהל אנגלו־בנק בירושלים, פנו לאחר התיעצות עם ברזלי בהצעה אל האגודות הציוניות בווילנא ודרשו השתתפות בהחזקת מוסד לאומי בירושלים. ההצעה נתאשרה טלגרפית ונשלח הסכום המבוקש שהוקצב לשנתים למפרע. מר ברזילי הסתמך על כך והבטיח לי משרה מכובדת, אם כי שכרה לא הספיק לגמרי לצרכי החיים. מזימת התנגדות חשאית התרקמה מהצד וכתוצאה מהפוליטיקה הזאת, שגרמה לעיכובים, סבל הזוג הצעיר. נכנסו לעובי הקורה מר דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, הפרופ' וארבורג ועוד אחדים מחשובי הועד הפועל הציוני, אבל הם היו טרודים ועסוקים בהרבה ענינים ונמצאו בריחוק מקום. קשרי הדואר לא היו תקינים וכל כובד הסבל הרב הוטל על הצעירים.

לבית הובאה מכונת תפירה ומספר שעות ביום, ולעתים גם בלילות, לא שקטה. הוכנו לבנים לפי הזמנה ולשם מכירה. לעתים נפסקה העבודה לרגל התקפות הקדחת. בנות השכנים התחילו להתקרב, קודם בלוית האמהות ואחרי כן בלי כל ליווי, והתענינו בעבודה. בעינים מזרות קנאה הביטו על האשה הצעירה, שידיה מלאות עבודה, בשעה שהן הצעירות מבלות את ימיהן בשעמום ואפס עבודה. העיזה אחת, אחריה שניה, שלישית ורביעית ובפנים אדומות הביעו את בקשתן ללמדן את מלאכת התפירה. כשמלאו את בקשתן, לא היה קץ לשמחתן. בזמן הראשון כיוונו את השעה לזמן שהגבר לא היה בבית, אחרי כן התרגלו אליו ולא שמו לב. והנה באה מצדן הצעה נועזת. בעינים זולגות דמעות בקשו ללמדן עברית וקצת חשבון. “בורות, מחוסרות כל ידיעה, זה הוא מצבנו, ואנו חלשות מלהתקומם ולהקים שערוריה”, היו אומרות. בעת השעורים היו נועלים את הדלת ומסדרים שמירה לפי התור. בהתלהבות ושקידה מופתית התמסרו הבנות ללימודים וכמציאה נחשבה כל מלה או ניב חדש, שהספיקו לתפוס ולשנן. פעם, בזמן מחלת האשה, לא הססו הבנות לקבל שעור מהגבר. כך זה נשנה כמה וכמה פעמים. הן רעדו, שמא חס ושלום ייוודע על זה להוריהן. הן לא פחדו כל כך מהמנה שתפול בחלקן, כמו שרעדו מהזעם, שעלול היה להנתך עלינו.

בעת השעורים דובר, דרך אגב ובמידה רבה, על המידות, אורח החיים ומצוות שבין אדם לחברו. גילינו את הסוד לשכנתנו הטובה, ששמרה עליו ואף לא נרתעה כמה פעמים, כשהסתר הדבר דרש את זאת, מלסדר את השעורים בביתה. דלת, שהפרידה בין שתי הדירות, נפתחה ואפשר היה לראות גבר מלמד את בתו של אחד מקנאי ירושלים את הידיעות הראשונות של השפה העברית. שמחנו על השרות הרוחני, שיכולנו להגיש לבנות ישראל. לפני כל שעור התכוננו יפה, פנינו בדבר עצה והדרכה אל המורה הידוע מר זוטא ועיבדנו תכנית, שלפיה התנהלו השעורים. התוצאות היו מזהירות, למעלה ממה שאפשר היה לחשוב מראש.

על הספה, שהיתה עשויה מקרשים ותיבות עץ, היו פרושים מרבדים קטנים רקומים יפה בטעם אירופי. משנודע לתלמידות, שזה מעשה בעלת הבית, שנתחבבה עליהן, שמחו, שהן יכולות להשיב לה כגמולה, והן פרסמו את הדבר בין מכירותיהן. החלו להופיע לקוחות לשם קניית דברי רקמה, או לקבל הוראות והדרכה, כדי להשתלם באמנות זו. נהוג היה בירושלים, שהכלה היתה שולחת שגרונות להורי החתן, לחתן וליתר בני המשפחה. לשם כך היו רוקמים דברים שונים מחוסרי טעם. עוף השמים הוליך את הקול ומ"מאה שערים" עד שכונת אבו־אל־בצל, על יד בית החולים “שערי צדק”, ומ"בתי הונגרים" עד העיר העתיקה היו באות אלינו כלות ומאמנות את ידיהן ברקמה. בעת הלימוד נפתח סגור הלב. בעינים מושפלות ספרו הבנות על נגעים נסתרים. אנחות כבושות וכאבים עצורים. נשמעה המית רוח של נשמות כמהות, נתגלו מבטים אלמים רוויי יאוש, שקראו לעזרה והצלה.

פעם העיזה כלה צעירה אחת לזעוק מרה: “כשהוזמנתי להורי החתן, ראיתי במקרה את פניו הצמוקים והחוורים; הנה עוד מעט ויובילו אותי אל השחיטה, יגלחו את מחלפות ראשי ואמסר לשרירותה של החותנת; מחסור וניוון, – זה יהיה מנת חלקי בחיים עד שאחלץ ממנו, ואזכה לשמש הדום לרגליו של זה שהייתי כביכול חברתו בחיים”… אחר כך הוסיפה: “יהיה מה שיהיה, אעשה את הצעד המחפיר והבזוי, כמו שעשו גם אחרות, שנפרדו מעמם ודתם”…

נסינו לחפש דרכים איך להושיט לה יד עזרה. הצלחנו בדבר ובעזרת מר מרדכי גילדאי – לדרר, העסקן העממי, הצלחנו לעזור לזוג. הצעיר התפתח, למד ותפס אחר כך משרה באחד המוסדות. כשהוזמנו פעם לחגיגה בביתם, הסמיקו פניה של האשה באמרה: “חזות שוא חזיתי; יושב מרום ברכני ויש לי סיפוק רוחני ובמידה רבה אף גשמי”…

כעבור זמן מה, כששמשתי בקופת מלוה “מוריה” כחבר ההנהלה ומזכיר, – שלא על מנת לקבל פרס, – והייתי מודיע ללווים על מועד התשלומים והשגחתי על הדיוק בפרעון, נתקלתי במקרה באחדים מחברי אותה הקופה, שהזכירו ברגש את “חסד הנעורים” מימים שעברו. אשה אחת הוסיפה בלחיצת יד חמה ממושכת: “עד זקנה ושיבה לא אשכח את השעות מלאות האור והחום של גניבת דעת הורים, כשהונח בביתכם היסוד לידיעותי בעברית”. היא המשיכה לספּר: “סבלתי מרורים בעת ששמעתי בבית ואצל השכנים את הגידופים עליכם ואת ההשמצה, שהשמיצו אתכם על פעולותיכם ואורח חייכם; לוא היו יודעים על דבר גניבת הדעת, היתה מתחוללת אז שערוריה גדולה!”

במשך תקופה ארוכה היו בניהם של דיירי אותה החצר פונים לעזרה והדרכה אלינו. אלה שעכרו את רוחנו והדריכו את מנוחתנו, מצאו תמיד אצלנו אוזן קשבת, יחס ורצון כנים. במלחמת העולם הראשונה, כשמישהו נאסר על ידי השלטונות התורכיים השרירותיים, היו פונים אלי ולא נחתי ולא שקטתי, כדי למנוע את הסכנה.

*

“לשכת מודיעין מתנדבת” נוצרה בירושלים, לשם שכירת חדרים בשביל עולים חדשים, שבאו להשתקע בירושלים. נמצא מי שקיבל על עצמו את התקציב של עשרים פרנק לחודש. גדול היה מספר הפונים אלי, מהשעות המוקדמות בבוקר עד שעות מאוחרות בלילה. אלה שתנאי המקום זרים היו להם, “הירוקים”, ידעו, שבדירתנו יימצא מי שיהיה מוכן לעזור להם עד כמה שהיד מגעת. לשכת המודיעין המתנדבת, שהפכה אחר כך ללשכת המודיעין של הועד של חובבי ציון באודיסה, וששמשה טבעת ראשונה בשרשרת העליה, הוקדש לה פרק מיוחד. יחד עם לשכת המודיעין עברנו לדירה שניה שבנחלת שבעה, ב"דרך המלך" לפי המושגים של אותו הזמן. הדירה הכילה שלשה חדרים מרווחים. חדר אחד נועד ללשכת המודיעין. בשעת הצורך השתמשו גם בשני החדרים האחרים. הרשינו לעצמנו כבר קצת מותרות. מהתקציב הוקצב סכום לריהוט הלשכה, לשלחן וכסאות.

הבית הגדול היה רכושה של משפחה ספרדית מסועפת, שקבלה אותו בירושה. השכנים השתייכו לעדות המזרח, גורג’ים, פרסים, מערביים, חלביים ומספר “ס”ט" (ספרדים טהורים). אין לך דבר העומד בפני הרצון העז, ובפרט אם נוסיף לזה את השאיפה להסתגל ולמשוך לבבות. בזמן קצר התקרבנו לדיירי מטה והתידדנו עם דיירי מעלה. אחד ממשפחת בוטון, שהיה לו חלק בבית, סייר פעם את הבית, כדי לעמוד על התקונים ההכרחיים. הוא נכנס לדירת השכן החדש ואמר בהתנצלות: “רוצה אני מאד להתוודע לאלה, שזכו ליחס מיוחד במינו; לא האמנתי למשמע אזני, שאחדות מהשכנות החליטו ביניהן לשחרר את השכן האשכנזי מהחובה המוטלת לפי התור בהשגחה וסידור הנקיון בכניסה; אל יהיה קל בעיניכם ענין ה”ספונז’ה" לפי התור, הגורם לעתים למריבות, צווחות וצעקות וגם לקללות, והמושך גם את הגברים לעסק זה; והנה הנשים הפשוטות הללו שחררו אתכם מדאגה והשגחה בענין זה"…

שכנה אחת, ה"איסטמבולית" העניה, שגרה במרתף חשוך למטה, התפרנסה בדוחק מהכנת “קוסקוסו”, מאכל שהיו מכינים אותו מקמח וביצים, ומהכנסה צדדית, מ"לחישות" ו"גירוש מזיקים" מהחולים הקשים. החולה היה לבוש כולו לבן והיא היתה מופיעה עם קטורת של סממנים שונים ושפתותיה דובבו תחינות והזכרת שמות, שלשמעם אחזו חיל ורעדה את המזיקים וכחץ מקשת מהרו להימלט. היה צורך לשמור עליהם, שברגעי מנוסתם לא יספיקו לפגוע במשהו. בעת הלחישה היה תנור קטן על יד הבית, שהפיץ אדים ועננים מסביב. מתחייב בנפשו היה האיש, שהתקרב ונמצא בתוך ד' אמותיו של התנור. מי שיתחמם או ישתמש באורו של התנור, לא ישלים את שנתו…

שכן שני עם “בואינוס דייאס”, בוקר טוב, או “בואינוס נוצ’יס”, ערב טוב, בכל פעם ופעם היה לנו מוסיקא משה, הסוחר, בעל העסקים הגדולים, רחב הכתפים, שהיה ממהר להקדים בכל פגישה, ולעתים פעמים מספר ביום, באמירת “שלום” עם שימת היד על הראש, העינים והלב.

שכנים כאלה וכאלה היו לנו. בלי הפסק נהלנו הסברה ביניהם, עד שסוף סוף הצלחנו לגשור גשר מאַחד על ידי הדבור בשפה העברית. יוצאות מהכלל היו נשים זקנות אחדות, שהביעו את צערן העמוק על שאינן מסוגלות לתפוס את הדבור העברי.

מענין היה לראות את השכן ה"חלבי", בעל התנור, ששימש לכל בני השכונה, יושב על ידי בהכנעה, ועל ידו בנו הקטן, תלמיד ביה"ס של חברת “כל ישראל חברים”, והוא כתלמיד חרוץ, מקשיב, שומע, שואל וחוזר ושואל על מלים וניבים בעברית, הנחוצים לו לשם המשא והמתן עם ה"מוסטריאס", הלקוחות שלו. מה שמוחו לא תפס, נרשם על ידי בנו, כדי לחזור על זה בבית. כשהעירונו לו דרך אגב ובצורה עדינה על הרמת קולו ויחס הביטול כלפי הלקוחות, הצטדק כי פשוט ממררים לו את חייו. הבטיח להיות בעל תשובה וקיים בחלק מסויים את דברי הבטחתו.

רוכל פרסי היה נכנס בענווה אלינו, פונה ומבקש, שימחלו לו על חוצפתו ויפרשו לו בעברית את שמות המצרכים השונים, הנמכרים על ידו. גם מוסיקא היה בין הפונים בענין כזה. ברוסית רצוצה היה מסביר את הנחוץ לו והיה מקבל תרגום לעברית נכונה של כמה מושגים. בתו היתה יושבת על ידו ורושמת את הטעון באור נוסף.

למרות המנהג שהשתרש בין עדות המזרח לשמור בקפדנות, שעין זרה לא תציץ לתוך חייהם הפנימיים, הצלחנו לרכוש את אמונם המלא של כל השכנים. חדרנו לחייהם ונגולו לפנינו שרטוטים וקוים מאורח חיים זרים לנו לגמרי, הרגלים, אורחות חיים, השקפות, חוויות, ביטויים ומנהגים משונים. כך למשל היתה האשה בוכה בלי הפוגות כשנתגלה סדק בראי, זה היה סימן שעומדים בפני אסון. מנחשות היו מובהלות ושעות על גבי שעות היו טורחות ועמלות בקסמים שבידיהן ובפיהן, עד שהצליחו להעביר את רוע ה"גזירה"… השכן מחלב חשד, שמי שהוא מבאי הבית של השכן האשכנזי חמד לו לצון והסיר את “החמשה”, – חמש האצבעות, – האומרות “גירא בעיני השטן”. הוא פחד, שאם ישאל, יהיה בזה משום “נתינת פה לשטן”… בקושי עלה בידינו להבטיחו, ששום יד זרה לא נגעה ב"חמשה", היא נפלה בודאי מנשיבת הרוח, או לרגלי ריבוי החפצים אשר עליה. הסברתנו נתקבלה על דעתו ונרגע. בינתים התברר, שהסתירו מאתנו, שהם שפכו חבית יין לרגל צל של ספק, שהיא נשארה פתוחה ברגעים של “מולד הלבנה”…

מתוך השיחות נודע לנו להפתעתנו, שתהום מפרידה בין העדות השונות, הנקראות “עדות המזרח”. לאמתו של דבר היתה קיימת כל עדה לחוד, שהיא לבדד תשכון ובשניה לא תתערב. הספרדי השחצני, שטעם מיין לבנטיני, התגנדר בהשתיכותו לנצר מיוחס ולא רצה לבוא בקהל, או להתחתן עם בחורה, המשתייכת לעדה הפרסית. לתמהוננו גילינו, שמר מוסיקא ה"גרוזיני" הבור, שמרוכלות עלה לעשירות, ושבין הסוחרים הגדולים יימנה, משתדל להתבולל בעדה הספרדית. השפה הספרדית עם תגיה וביטוייה המגוונים היתה שגורה ומדוברת בפיות כל בני המשפחה, שהתאמצו להסתגל למנהגים ואורח החיים של הספרדים. רק בהסתר היו מתירים לעצמם לדבר בשפה הגרוזינית. עם כל הדבקות החיצונית למנהגי הספרדים, לא יכלה משפחת מוסיקא לוותר על מנהג גרוזיני של מאכל אחד בערב שבת. את זה קיימו וקבלו עליהם, ולא נבדלו בכך משאר בני העדה הגרוזינית בירושלים.

חקרנו ונודע לנו, כי עוד שתי משפחות גרוזיניות עתירות הכסף השתדלו למחוק כל זכר להשתייכותן לעדה הגרוזינית. בבתיהם נשמעו צלילי השפות הצרפתית והספרדית. כסף לא נחשב אצלם והם באו בקשרי חיתון עם המשפחות הספרדיות המיוחסות.

מוסיקא ספר לנו פעם ביחידות, באין אוזן זרה שומעת, כשהוא מגלה לפנינו מועקת לבו וסבל משפחתו, שלא נשמע לעצת נכבד גרוזיני והלך בעצת השטן. ברק הזהב סינוור את עיניו והא קבל “קידושין” בשביל בתו, שהיתה אז קטנה, עם בוכרי עתיר נכסים. בתו עוד מעט ותגיע לפרקה, והרבנים לא מצאו, למרות כל הדיונים, היתר והיא היתה זקוקה לגט פטורין. בת צעירה וגרושה, – לאן יוליך את חרפתו? בדברו את דבריו תלש את שערותיו וקימץ את אגרופיו. כעבור שנים אחדות באה בתו בברית הנשואין עם ספרדי, בעל עמדה ידועה. מה מאוד התחנן מוסיקא, שנבוא לביתו. כשנעתרנו לבקשתו, לחש “הודו לד' כי טוב!”…

מוזר היה לראות ולעקוב אחרי הצעיר הספרדי, בנו של השכן, שבכל שבת בבוקר היה מקדים ללכת לבית־הכנסת, כשהוא לבוש בסוודר הספרדי הקל. בחזרו מבית־הכנסת היה ממהר לאכול את ה"חמינדיקות", ביצים שהאדימו בהמצאן כל ליל השבת על גבי התנור, היה מתלבש יפה והולך לעבוד בבנק עותומן. הוריו לא כהו בו והביטו על זה כעל דבר רגיל. בפגישה עם אחד המורים הראשיים בביה"ס של ה"אליאנס", מר כלמי, העירונו על הדבר המוזר, שחניך בית ספרם יעבוד בירושלים בשבת בפומבי. כלמי פנה אל מנהל הבנק, שהיה מכירו הטוב, וכעבור זמן־מה שוחררו שני הפקידים היהודים מלעבוד בשבת. דודו של הצעיר, “חכם” לובש אצטלא דרבנן, הודה לנו בלחיצת יד ואת עיניו הוריד. אודם כסה את פניו, בשמעו דברי תוכחה מפי “אפיקורסים” על שבשתיקתו היה שותף לחלול שבת בפרהסיה על ידי בן אחותו.

במאמצים גדולים עלה בידינו להרחיב ולהעמיק את האמון של השכנים אלינו ובינתים הכרנו את אפיים ולמדנו את הליכות חייהם בימי חול ובשבתות. נוכחנו בחגיגותיהם. כשנולד בן זכר, היינו מהמוזמנים ונאלצנו לקבל באהבה את הסבל של חוסר אויר וחום מחניק. היתה אז האבקות והתמודדות עם לילית וכת דיליה, המתנקשות בהתאמצות ותכסיסים מיוחדים לצוד את נשמת התינוק, ביחוד בימים שהוא עדיין בלי שם. מומחים מנוסים מיוחדים, ידועים בכל עדה, היו מובהלים לעמוד הכן ולהמצא על משמר ההגנה. קמיעות מקמיעות שונות היו מודבקות, או נתלות בצורת חרוזים, לעטיפות התינוק והן היו מסייעות להפחתת הסכנה. הסיוט היה נעלם לגמרי אחרי שהמבשר בשורות טובות, אליהו הנביא, היה נוכח בעת הכנסת התינוק בבריתו של העברי הראשון.

היינו בין הקרואים שנועדו להעריך את שויו של “השוגר”, תכשיטים ושמלות, שהכלה מכניסה לרשותו של המיועד להיות חבר חייה. הרכוש הזה נחשב לרכושה ובתור שכזה נרשם בכתב־ההתקשרות. היינו עדי שמיעה ל"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה" ולפעמים לא הסתירו מאתנו גם את “הרזים שבינו לבינה”, רזים מאלפים על הקשר שבין הבעל לאשתו. זכויות מיוחדות שנתנו לו ואין להרהר אחריהן. גם בצער ותוגה לא נפקד מקומנו. עדים היינו להבעת הזעזוע של החרדה, כשהקרוב ללב מוטל בלי רוח חיים, לביטויי היגון הנפשי על ידי אגרופים קמוצים המכים בראש ובחלקי גוף אחרים, תלישת שערות, ליבבות בליווי שירי האבל של המקוננות הפרופסיונאליות, שהיו מתנות בקצב ידוע את השבר והאבידה הגדולה. מהצורות השונות של האבלות למדנו הרבה על ההשקפות והאגדות, ההזיות והדמיונות, הלקוחים בערבוביה ממדרשים וממקורות זרים. היתה כאן התרוצצות בין “יוצר אור” ו"בורא חושך", אמונות, מנהגים שונים ומוזרים בתפלות והכנת אוכל, גם בצבור, לשם עילוי הנשמה.

מעשה בגרוזיני אחד, שבקש שמספר רב של אנשים ילוה את אחיו למקום מנוחתו. הוא נימק את בקשתו בדברים האלה: לפי מספר המלווים בא מספר מלאכים, המקבילים את פני הנשמה. הגרוזיני זכה לשעה המאושרת שבה נתגלה לו אחיו בחלום ומסר לו, שנשמתו כבר טבלה בנהר די נור, סימן שהגיעה השעה של “והשביע בצחצחות נפשך”… המנצחים על כל זה היו ה"חכמים", ששימשו במידה מסויימת כעין “מתווכים”, ששמרו על כל תג של טכס ומנהג, שנויים והבדלי מנהגים בין עדה זו לאחרת…

כל ההסברות, השיחות הידידותיות, ההוכחות ודברי המוסר שלנו נגד “היד הקמוצה” נתקלו בקיר אטום. התשובה, שהיתה שגורה בפי הערבי למראה העני, המשווע לעזרה, היתה משותפת לכל בני עדות המזרח. רבה היתה האדישות, הקרירות הגובלת עם קשיחות לב, לסבלו של השני. הרבה עמל השקענו כדי לשרש אחרי היחס הזה. היו רגעים שבהם נדמה לנו, שישנה כעין תזוזה, נמס הקרח, אבל זה היה רק למראית עין בלבד, בפנים נשאר הכל כמו שהיה.

שמנו לב לצעירים, המתלמדים, או תופסי משרות קטנות. התקרבנו אליהם והשתדלנו לגרש לאט לאט את הלבאנטיניות, שהשתררה עליהם, ליצור גרעיני פעולה ממשיים, לנטוע בקרבם חיבה לנכסי הרוח שלנו ולהכניסם לעול העבודה הצבורית שלנו, גם אם אין שכר חמרי כרוך בזה. אחדים מבין הצעירים מעדות המזרח, המפותחים קצת, נענו לנו והביעו את רצונם להיות שותפים למחוללי המהפכה הרוחנית. למרות החרישה בחריצות ועקירת צמחי הבר והספיח, התנהלה הפעולה בעצלתיים וביגיעה.

אחרי זמן מה היה נוכח הרב הראשי בתורכיה, החכם באשי מקושטא, באסיפה של “המכבים הקדמונים” בירושלים. הוא לא כבש את רגשי שמחתו הרבה בראותו באסיפה את “קבוץ הגלויות בזעיר אנפין”, לפי ביטויו, את התימני הנמוך והצנום ועל ידו סוחר, גבה קומה וחסון, גרוזיני, את ההררי בצותא חדא עם בעל בית דפוס פרסי, את בן העדה המערבית על יד בנו של עתיר הנכסים הבוכרי, אחד מהאינטליגנציה הספרדית על יד אחד האשכנזים חובש “שטריימל”, חוקר תולדות הארץ ועתונאי ועל ידו חלבן, עובדת בתעשית עץ־הזית ביחד עם מייסד הגמנסיה העברית בירושלים. הם כולם נקבצו ובאו לעבוד למען קימום הארץ, למען פיתוח ירושלים.

עם ההתקרבות לשכנים ניתנה אפשרות להתוודע למספר ממכיריהם ומבקרי ביתם. על ידי אחדים הוזמנו באדיבות מסולסלת לסור אליהם לכוס קפה. עם אחד מהם נוצר קשר, שנמשך תקופה ארוכה. הוא השתדל לסגל לעצמו נימוסים ותכונות של יהודי רוסיה, האשכנזים, ובקלות אפשר היה להשפיע עליו. הוא רגיל היה לאמר, שמיום חתונתו לא דרכו רגליו על סף מוכר כובעים, באשר הכובע, שהוא חובש אותו, משמש לו לאורך ימים. כעבור זמן נראה פתאום בחוץ בכובע אירופי. הוא החליף את דירתו הצרה במרווחה וקישט את ביתו ברהיטים חדשים. הטיפוס הגרוזיני התוסס הזה היה כחידה בפני כל. בתשע שפות דיבר ואף באחת מהן לא יכל היה לכתוב שורה אחת בלי עזרת שני. הוא היה שקוע בהרבה עסקים וענינים שונים, הוא ניהל את הכל בעזרת הזיכרון. את ההערה “נבול תבול” קבל בתודה ולקח לו לעזרה צעיר אחד, עולה חדש שבא ירושלימה מרוסיה, שהכניס סדרים מתוקנים בעסקיו. הוא ניסה לשלם לו שכר עבודה מועט בניצול מופרז, אולם הערה אחת על האיסור “לעשוק שכר שכיר” הספיקה, כדי שימהר ויתקן את המשכרת ולהתנצל. אותו גרוזיני היה ב"דיר היוני" כבן בית נאמן עד כדי כך, שאמרו עליו, שמוסרים לידיו כספים שאין סופרים אותם קודם. הוא היה מנצח על התזמורת מיסודו של “הדיר היוני”. הוא עזר לעולה חדש מרוסיה שיתקבל למשרה בתזמורת. אותו גרוזיני היה יועץ נכבד לפאטריארך הארמני. לדבריו היוצאים מפיו באופן משובש היו מטים אוזן קשבת ובשעות מצוקה היה חש לעזרה וממציא סכומי כסף גדולים, שהיו דרושים לפאטריארך. הוא התמסר לפעולה חשאית של השגת חתימות מהפאטריארך נגד עלילת הדם על בייליס ברוסיה. הוא הכניס כספים ונכנס להנהלת החברה “אגודת נטעים”. בשפה רצוצה הביע את שמחתו הרבה על רכישת אדמה, שעל חלק ממנה הוקמה השכונה תלפיות. בפנים צוהלות היה מספר, שחלק רב לו ברכישת אדמות חשובות. הוא היה מראשי העובדים וממניחי היסודות לבית ספר משוכלל בשכונת הגרוזינים בירושלים, תרם בעצמו ואחר כך התרים את האחרים. שיינקין לא האמין למראה עיניו, שבני עדת הגרוזינים מסוגלים לפתוח את ידם הקמוצה. בהתלהבות תאר שיינקין את הטיפוס הזה לפני הועד של חובבי ציון באודיסה. שיינקין בקש הקצבה שנתית לבית הספר הזה, שהיוזמים להקמתו היו אשכנזים ורוב התורמים גרוזינים. כשבא אוסישקין לבקר בירושלים, נפגש ברחבת הרכבת בשירה מפיות התלמידים של בית־הספר הגרוזיני הזה.

בביתו של אותו גרוזיני, בעת לגימת קפה מכוסית, שמחנו מאד כשניתנה לנו האפשרות להכיר אחדים מבני העדה הבוכרית. עתירי נכסים, מסורבלי בשר, אנשים אשר לא שינו את מלבושיהם מהקולפאק, הכובע, שעל הראש עד הנעלים המסומרות. בעל־הבית הגרוזיני תאר לפנינו אחר כך במלים חטופות את האופי של הבוכרים ואמר: ההצלחה האירה פנים למגושמים האלה. לא חכמתם הגדולה, ידיעותיהם הרבות וכשרונותיהם המצויינים עמדו להם לצבור כסף תועפות. ישנם ביניהם כאלה, שלא ידעו כלל כמה מטילי זהב מתגוללים במרתפיהם. נסיתי בכל הדרכים, המשיך ואמר, להכניסם לענינים, שיש בהם משום התפתחות הארץ ובנינה, טובת הצבור והכלל, אבל – דבר אל העצים והאבנים… מחוץ להקמת בתים, שאין לזלזל בזה, אין להם ענין אחר. צורפתי מספר פעמים כשופט על ידי הקונסול הרוסי בבירור סכסוכים שונים ביניהם. כמה צרמו את אזני הטענות ופטפוטי ההבל של היריבים הבוכרים. התביישתי פשוט כשחורי הארמני, תורגמן הקונסול הרוסי, הקשיב לשטויות שנאמרו והוא כבש את צחוקו בקרבו.

בני עדת הבוכרים ישבו להם בדד בטירותיהם רחבות הידים, בשכונה, שנקראה על שם ארץ מוצאם בהוספת השם “רחובות”. שם נשמע צלצול השפה, שהביאו אתם מחו"ל, שם התהלכו במלבושיהם בשלל צבעים, המסנוור את העינים. בתוך השכונה הזאת, בשוק ובין החנויות, הסתובבו להן הנשים, ביניהן גם ילדות, שמעין כיפה רקומה על ראשיהן, אות וסימן, שכבר מיועד להן זה, שעליו מכריזה בת־הקול: “בת פלוני לפלוני”, וקנו דברים קטנים שונים. בעיר העתיקה, בחנויות של הסיטונאים, ובמקולין שעל יד שער ציון, סובבו בחברותא הגברים הבוכרים, כדי לבחור, להכין ולקנות בשביל “כבודה בת מלך פנימה”. הסלים הגדולים והרחבים בידיהם, או בידי משרתיהם, מלווים אותם. עד שמיעה הייתי, כשקצב אחד לחש בקול רם לחברו: “הנה הזוללים מתקרבים, עוד מעט ולא ישאר לרפואה אף נתח קטן של בשר שמן. הכל יכנס לסלים של הארבה”…

כעבור זמן מה נוכחנו בעת האכילה הגסה של הבוכרים. בחתונתו של בן יחיד, מעשירי הבוכרים ונכבדיהם, הסבנו אנו, ארבעה אשכנזים, על־יד עשרות בוכרים אל שלחנות ערוכים באולם גדול. ארבעתנו קבלנו סחרחורת ובחילה למראה האכילה לשמה של המסובים, שנמשכה בלי הרף כשלש שעות, בשאון והמולה. בתחלה הוגשו כל מיני דגים שונים, אח"כ המשיכו ביונים וברווזים צלויים ואחר־כך בכבשים צלויים, כשהם ממולאים באורז. הבשר נישא במוטות על ידי מספר של עוזרים. הסעודה נגמרה במאכל הלאומי, שהוכן מאורז. במשך שבועיים ימים אחרי זה תעבה נפשנו כל אוכל…

הצורך הדחוף בהשגת דירות בשביל אחינו היהודים, שעלו להשתקע בירושלים, גרם לנו לבקר בביתו של אחד מבני עדת הבוכרים, זקן, בעל כמה חצרות. מבטי־החשד, שנתקלנו בהם בפעם הראשונה, נעלמו בבקורנו השני. בפעם השלישית הוגשו כבר דברי מתיקה למדברים אליו ברוסית. אחרי זה העיז וגילה סוד. הוא מעונין, שיבדקו ויבקרו את החשבונות, שקבל מבנקים שונים ברוסיה ומבניו, שהיו מפקחים על רכושו, שנשאר בגולה. התברר שלאלפי רובלים הגיעו האחוזים מכסף ושטרי־ערך, שנרשמו לזכותו של אותו בוכרי. אחרי שעזרנו לו בבדיקת החשבונות, היינו צריכים להסביר לו במפורט את תוכן המכתבים, שנתקבלו אצלו בשפה הרוסית. אחרי האל"ף והבי"ת באה גם הגימ"ל, לעזור לו בעריכת התשובות למכתבים… הבוכרי הציע שכר בעד העבודה הזאת, אנו דחינו את ההצעה והוא היה נרעש מאד.

כשבן־הזקונים שלו מאשתו השניה הוכנס בבריתו של אברהם אבינו, והבוכרי היה אז כבר בן 85, בא אלי הזקן והזמין אותנו להשתתף בשמחתו (“אתה רחימאי בוא להשתתף בשמחתי”).

הבוכרי הזה היה הראשון מבני עדתו, שהסכים להכניס את בנו כתלמיד לגמנסיה העברית בירושלים, שלא יצאה אז עוד מחיתוליה. כשנשאל על ידי בוכרים אחרים: “איך פרצת גדר להכניס את בנך לבית ספר מעורב, שילדים לומדים שם ביחד עם ילדות, והעטת כלימה על הבוכרים הדבקים במסורת?” – ענה: “בלי לחשוב סמכתי את ידי על האשכנזים הרוסים היקרים, עשיתי את הצעד הזה לפי עצתם ובטוחני, שלא אתחרט”…

שמחה רבה גרמה לנו העובדה הבאה:

אחרי מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הקומוניסטית ברוסיה והפקעת הרכוש הפרטי, מכרה המשפחה, תחת לחצם והשפעתם של הצעירים, תלמידי הגמנסיה העברית בירושלים אז ובוגריה אחרי כן, את שארית רכושם בנכסי דלא ניידי שלהם בירושלים ועברו למושבה. הם רכשו להם שטח אדמה והתחילו לעסוק במרץ ובמסירות בחקלאות. מפי בני העדה הבוכרית, אמידים ועשירים, נתברר לי, שאחרי מותו של אותו בוכרי נשאר אחריו רכוש, ששויו עלה לשבעה־עשר מיליון רובלים. הקונסול הרוסי בירושלים טיפל באישור הירושה.

אלה ששבילי העסקנות הציבורית בירושלים היו נהירים להם, היו מצביעים על צעיר אחד מבני עדת הבוכרים, שהתמסר לפעולה צבורית. מושפע היה מבני עדת האשכנזים, נחשונים בני שאיפה ויזמה, שעמדו על המשמר. על פי דחיפתם השקיע הרבה מרץ, זמן, עבודה וגם כספים בענינים לאומיים וכלליים, החל מיסוד “חדר תורה”, – בית הספר המפורסם בעל הצביון המיוחד “תחכמוני” בירושלים, – וגמור ברכישת האדמה של קלנדיה – עטרות. במלחמת העולם הראשונה, לרגל הקשרים האמיצים של בני משפחתו עם רוסיה, התחמק ויצא את הארץ בהחבא. עם גמר המלחמה מהר לחזור ארצה, אולם בדרך נפגע ועל אדמה זרה מצא את מנוחתו האחרונה. הוא לא זכה ליהנות מפרי ההלולים של ענינים אחדים, שהיה מהמטפלים הראשונים בהם.

*

בכפר סילואן, על ידי השילוח, מקום המגורים הראשון לאחים מתימן ובשכונה המיוחדת שלהם “נחלת צבי” ו"משכנות", היינו לעתים תכופות אורחים רצויים. למדנו את ארחות חייהם. היינו מופתעים למראה אהבתם לעמל כפיים, להסתגלותם הקלה לתנאים החדשים ותפיסתם המהירה. ראינו אותם חוזרים לבתיהם עיפים ויגיעים מעבודתם המפרכת. אחרי העבודה היו ממהרים להסיר את האבק מעל נעליהם, לסעוד קצת, ואח"כ היו מתרוממים מהחולין לקודש, היו מקדישים את זמנם ללמוד ועיון. מהם היו שהשקיעו את עצמם בשינון “הזוהר הקדוש”, שחלקיו היו שגורים בפיהם. הם היו רגילים לחיי חיסכון. “גרוש”, “בישליק” או “רבע מג’ידיה”, שנחסכו משכר העבודה, היו נשמרים אצלם כחיסכון הכרחי.

שיחות מענינות היו לנו עם ראשי העדה התימנית, מנהיגיה ומוריה. הנה הדיין הזה ורעהו ה"חכם" הלז, הפוסק להיתר ואיסור, אימנו את ידיהם בעבודה ומעמל כפיהם הרויחו את לחמם. יחס של כבוד נוצר אל האחים האלה, שתחת שבט נוגש לא טושטשה צורתם הרוחנית. העלבונות מצד המושלים בעלי הגאוה ויהירות, ההגבלות הפרועות והמשונות לא גרמו לניוונם הרוחני.

הח' וארשאבסקי־יבניאלי נשלח אל הנידחים בתימן ובפיו הבשורה על צעדי הגאולה. למשמע הידיעות התחמקו התימנים וברחו ממקומות מגוריהם והגיעו לירושלים עיר הקודש. כאן נפגשו בטפול לשכתנו. אנו הראינו רצון כביר להושיט להם יד סועדת ולסדרם בירושלים, אולם ניתנה לנו אזהרה חמורה מהרופא ד"ר יעקב סגל, הרוח החיה בבית־החולים רוטשילד, לא לעכב את התימנים בירושלים. הוא דרש לשלחם בלי דיחוי למושבות, לאויר צח, נקי מטפילי השחפת, אחרי שבדק אותם ומצא כי אחוז גדול מהם נגוע. מלאנו אחרי פקודת הרופא וחלק מהתימנים הועבר למושבות. הם נכנסו שם לעבודה ונקלטו בה.

כשניגשו לבנות את בנין הטכניון בחיפה, פנינו בדבר העסקת מחוסרי העבודה שבירושלים, בתוכם לא מעטים מעולי תימן. טפחנו על פני העוסקים בהקמת המוסד, שהתנגדו לעיקרון של עבודה עברית. הצלחנו להכניס בין פועלי הבנין בחיפה רבים מהתימנים. כשבקרנו אותם אחר כך, הרגשנו בגעגועיהם העצומים על בירתנו הנצחית. הם התאוננו על העונש מהשמים, שלרגל חוסר עבודה גלו מירושלים וחסרה להם ההשראה העילאית…

*

הנני נזכר בעסקנים ידועים, אזרחים ותושבי עיר החוף יפו, יהודה גרזובסקי־גור ויחזקאל סוכובולסקי־דנין, שהשתדלו להשפיע על־ידי נימוקים כבדי משקל על עולים חדשים, שלא ייתפסו לרעיון של ישיבה והשתקעות בירושלים. הם מנו ופרטו את הקשיים העצומים, המכשולים הגדולים ואי הנעימויות, שיפלו בחלקו של האיש שיחליט להתישב בירושלים. הם היו מתארים בפני העולה החדש את הרגלי החיים בירושלים והיו מפחידים אותו מפני הרוחות המנשבות בירושלים, העלולות לכבות את הנר שביד…

באה המציאות וטפחה על פניהם של הללו. העולים ירושלימה הראו והוכיחו, כי ברצון עז הצליחו להמתיק את המרירות ובאו על סיפוקם הרוחני. אלה מהעסקנים, שכוונתם היתה טהורה, עמדו עד מהרה על טעותם והפסיקו את תעמולתם. הם הודו ב"תוך" וחדלו מלהתחשב ב"קליפה".

הזמן ונסיבות החיים הכניעו, ולא במעט, את קשיות ערפם של העומדים במרדם נגד כל חידוש ותיקון.

לעתים, מתוך דחיפה פנימית, מובילות הרגלים לאותו בנין שליד “חצר ואלאך” ומשם ל"חצר ביטון", שתיהן בנחלת שבעה. הנך עומד במקום אחוז מחשבות, כשגלי געגועים סוערים סוחבים אותך באותם הימים, כשהעבודה היתה מלאה אהבה ומסירות. הנך נזכר, שלרגלי תחלואי הארץ נחלשה לפעמים העבודה, אבל לא נתעכבה. עבדנו הרבה פעמים כשמודד החום הראה 39 מעלות. הרשינו לעצמנו להפסיק רק כדי לשתות תה חם ולבלוע גלולות מצבעים שונים, כדי להקל על הגוף ולהרגיעו באופן זמני. בהתאמצות יתרה התגברנו על חולשת הלב, הקושי שבשמיעה ונשירת השינים, שבאו כתוצאה ממנות גדושות של החינין. הבטנו על כל זה כעל דרכי קניה של הארץ, בזכרנו את האמרה “אין הארץ נקנית אלא ביסורים”. אף פעם לא הצגנו את השאלה, אם הנצרך שייך לעדה זו או אחרת, או אם הוא מחזיק את הנר בידו הימנית, או השמאלית…

*

כשמבטי נעוץ בדירתנו הראשונה ובדירתנו השניה, הנני רואה לפני איך שקם המגע, נטווה הקשר ונוצר היחס לבני העדות רבות־הגונים, שבירתנו הנצחית עשירה בהם. הקשר הלך הלוך והתהדק. כעבור זמן מה נוכחנו, שאנו מטפלים בעשרים ושתים עדות. קרה שביום אחד היינו זקוקים לשני תורגמנים. באחת עשרה שפות דברו ביניהם המעונינים. היו מקרים, שהופיעו לפנינו גם נשים מקושטות בנזמי אף…

הרבה פעמים הנך כובש את יצרך מלטפס ולעלות לדירה, שבה יסדת את הקן הראשון בירושלים, שבכל עוז נפשך חיממת אותו ובכל כחות רוחך התאמצת, שיעמוד נכון וחזק. הרבה ממרצך ומוחך השקעת, כדי שלא יחסר בו אור, עידוד וליטוף לנודד, שהשתוקק לאור הזה.

לולא העינים התמהות והזרות, היית מתגנב שעה קלה לתוך קירות הבית ומתיחד אתם. לוא ניתן לאבנים האלמות פה לספר על ימים עברו, היו מוסרות על חיבת העבודה, ששון הפעולה וחדוות היצירה. ברעד היית מתכופף, כדי להציץ לתוך אותה חצר, שבה היו אלה שהתנגדו לך, שאסרו מלחמה עליך, מהם שהתפייסו, קראו לשלום והושיטו יד…

עשרות מטרים מדירה זו הנני קופץ לדירה השניה. שם היה מקום ההתוודעות, ההכרות והקשר עם בני עדות שונות, בעלי מושגים והשקפות מיוחדים ונבדלים.

אני עומד ומהרהר:

“זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי… בדרך לא סלולה”. אמנם נפגעת בדרכך, נתקלת הרבה פעמים במעצורים, אולם הרגלים לא מעדו, המשכת בעבודה והסיפוק הרוחני רב.