שנוי במחלוקת, אם היה קיים בימים ההם מעין “איסור של חרם” להתמהמה יותר מהזמן הדרוש למנוחה וחילוץ העצמות בעיר החוף של הארץ יפו, כדי שלא להחמיץ על ידי זה את מצוות העליה לירושלים.
חז"ל, שהחמירו בגנות לשון הרע, אמרו: דבר הנאמר בשלשה אין בו משום לשון הרע. עובדה היא, שאפשר לאשרה על־ידי עדי שמיעה, כי לפני ל"ו שנים היו ביפו אנשים בעלי משקל, שהשתדלו להשפיע על העולים ארצה, שיימנעו מישיבת קבע בירושלים. הם היו מסבירים ומפרטים את הסבל המיוחד ואי־הנעימות, הכרוכים בישיבה בירושלים. הם היו מתארים את הקשיים בהשגת דירה, את ההרגלים, המנהגים, את הקושי לעסוק במשלוח־יד ואת הבילוש אחרי התעסקותו של העולה. הם היו מציינים את ההשפעה המזיקה של אווירת “החלוקה”, ששררה בירושלים. מדבריהם נדף אמנם לא מעט ריח של לעז, אבל קשיים מיוחדים נפלו אמנם בחלקם של אלה, שלא שמו לב לקול האזהרה. היחידים, שכח פנימי משך ודחף אותם לירושלים, הרגישו בעיר יתמות וזרות קרה. אפשר היה לנוד לאיש, שלא היה לו “מען” שכיסו לא הרשה לו לשלם את הסכום הגדול, שדרוש היה, כדי להתארח באחד משני בתי המלון הגדולים, שהיו שייכים ליהודים. לא כל אחד היה מסכים להתאכסן באכסניה של “החלבן” הידוע, שבביתו התאכסנו בזמנם הביל"ויים.
לשם תיקון המצב נוסדה ביום י"ד באייר תרס"ו “לשכת המודיעין המתנדבת” בירושלים. בראשה עמדו העסקנים הירושלמים רי"מ פינס, מרדכי אדלמן, יהושע ברזילי, דוד ילין והמזכיר, כותב השורות האלה.
העסקן הציוני בצלאל יפה, ששהה אז בארץ ושפעל גם כמיופה כח של העסקן השתקן יצחק ליב גולדברג מווילנה, קבל על עצמו את התקציב של החזקת הלשכה המתנדבת. התקציב הובטח למשך ששה חדשים: 20 פראנק בכל חודש לשכירת חדר ללשכה וחמישה פראנק בכל חודש לצרכי כתיבה ומשלוח, ביחד 25 פראנק בחודש למשך ששה חדשים. מכונת העתקה נחשבה למותרות. שולחן, כסאות או ספסל הן אפשר להשיג בהשאלה, כשרוצים להסתפק בקימוצים…
כעשרה ימים עברו עד שמר י. מ. פינס מילא את התפקיד, שהטיל על עצמו: חיבור הודעות על יסוד הלשכה ותאור תכנית פעולותיה לבאי־כח “ועד חובבי ציון” וחברת “גאולה” בארץ. ההודעות יצאו מתחת עטו המבורך של אמן, הן הכילו תכנית של התא הראשון לטיפול בעולה.
ראשי לשכת המודיעין סברו, שאין צורך בפרסום. הם לא חיכו, שהעולים יבואו ללשכה, אלא השתדלו למצוא את הזקוקים ולהציע לפניהם את השרות הדרוש. נרכשו חברים מתנדבים מסורים, שביניהם נתחלקו תפקידי העבודה. על חבר אחד, יחד עם עוזר, הוטל להימצא בבוקר השכם על־יד תחנת המשטרה ב"מחנה יהודה" ולהרגיע את הבאים, כשהם נדרשים על ידי השוטרים להראות תעודות. היהודים, שהיו באים ארצה, היו מקבלים ברובם היתר־ישיבה בארץ למשך תשעים יום. הדרכיות היו נעצרות במשרד הנמל ותמורתן היו העולים מקבלים “פתקא אדומה”. היתה דרושה עין משגיחה ומפקחת נגד דרישת בקשיש. על חבר שני הוטל לטפל בזריזות בהשגת דירה לעולה החדש. בעיה חמורה היתה שכירת חדר לרווק או לבודד. לא נהוג היה להשכיר חדר בתוך הבית לאיש זר וחדש. על חבר שלישי הוטל לדאוג להלוואה קטנה בשביל העולה, שבא בחוסר כל, וכן לעזור לו לרכוש כלי־עבודה וכדומה.
אזכיר כאן לדוגמא כמה פעולות סיוע של לשכת המודיעין המתנדבת לסידור עולים בעבודה.
שלושה שותפים, ישפה, מינקוב וגורדון, הקימו בירושלים טחנת קמח משוכללת. מלבד בעלי הטחנה מצאו שם מקום עבודה ופרנסה: טוחן מומחה, משגיח, מנהל ספרים, עוזרו ומספר של עובדים פשוטים.
לאחר שנתבטל רעיון ההתישבות מעבר לירדן, השתקעו אחדים מיוזמיו בירושלים. אחד מהם הקים בעזרת הלשכה מעין מלון ופנסיון.
צורף זהב מומחה התחיל בעבודה. לשכת המודיעין עזרה לו בהשגת הלקוחות הראשונים. אלה היו לא יהודים. אח"כ המציאה לו לשכת המודיעין מחוץ לירושלים עוזר.
יהודי פתח צלמוניה בטעם אירופי, הלשכה עוזרת לו ואנשים אחדים עסוקים על־ידה.
צבּע בעל משפחה גדולה מחוסר עבודה. על ידי עזרה וסעד מלשכת המודיעין הוא מקבל כעבור זמן קצר עבודה לרוב.
אפשר למנות מקרים כאלה של עזרה לעולים להשיג עבודה, להשיג עוזרים, לסדר בית־מלאכה וכו'. את מקום העבודה היתה הלשכה משיגה לא רק אצל יהודים, כפי שסיפּרתי כבר. במקרה אחד קיבל עולה חדש משׂרת מנצח על תזמורת לא־יהודית. מספר של צעירים עלה לירושלים ללמוד בבית־המדרש למורים בעזרת לשכת המודיעין. הם פנו מחוץ־לארץ אל לשכת המודיעין, הלשכה שלחה להם את תכנית הלימודים וידיעות על תנאי החיים בירושלים. לאחר שבאו לירושלים, עזרה להם הלשכה לקבל סטיפנדיות מיחידים או ממוסדות.
באי־כח “ועד חובבי ציון”, הד"ר ח. חיסין ומנחם שיינקין, פנו אל הנהלת לשכת המודיעין בהצעה למסור לרשות הועד האודיסאי את הלשכה. הם לא יכלו לכבוש את רגשי התפעלותם מהפעולה שנעשתה: “יותר מאלפיים פראנקים השגתם הלוואות מקופת המלווה של חברת “כל ישראל חברים”, שהיתה מחמירה בנתינת הלוואות לאנשים חדשים, ועוד הלוואות לשם רכישת כלי עבודה מחברת “למען ציון”; “הגדלתם לעשות”, – לא התאפק ושיבח הד”ר חיסין הרציני, שהיה ממעט בדיבורים. הצעת באי־כח הוועד של “חובבי ציון” נתקבלה. לשכת המודיעין עברה לרשות הוועד האודיסאי, שקיבל עליו את החזקת הלשכה. הסכומים, שהוועד הקציב, היו מצומצמים. מנהל הלשכה קיבל “שכר בטלה” קטן, כי הסתפק במועט והוציא הוצאות מעטות הכרחיות.
בעת העברת לשכת המודיעין לרשות ועד חובבי ציון הובעה המשאלה, כי בשים לב להימצאה של הלשכה בירושלים, תנתן לה זכות מיוחדת. כשם שהמושל, הפחה הירושלמי, עומד בקשר ישר עם הוויזיר שבקושטא שלא באמצעות הוואלי שבבירות, כן תוכל לשכת העליה הירושלמית לפנות ולהמציא חומר ישר לאודיסה, גם לא דרך יפו. בהשפעת מר ברזילי נתקבלה הסכמה על המשאלה.
*
עם העברת לשכת המודיעין לרשות הוועד של חובבי ציון נתרחבה והוגברה פעולתה.
לשכת המודיעין עמדה בקשרים עם אנשים רבים בגולה, שהיו פונים אליה בשאלות בדבר האפשרות למצוא עבודה ופרנסה בירושלים. הלשכה היתה צריכה לחקור את המצב, לקבל ידיעות נאמנות מאנשים, שתנאי המקום היו נהירין להם, ולהודיע לגולה. הלשכה היתה מפרסמת ידיעות על אפשרויות העבודה במקצועות שונים בירושלים בעתונות, ב"הפועל הצעיר" ובירחון “המהגר היהודי” בפטרבורג. מעתונים אלה היו מעתיקים גם עתונים אחרים. הלשכה באה באופן כזה במגע עם מאות אנשים מחוץ־לארץ, שהיו פונים אל הלשכה.
אי אפשר למנות כרוכל את כל הפעולות, שבהן השתתפה לשכת המודיעין על־ידי עצה, הדרכה וסיוע. ברצוני למנות כאן כמה פעולות חשובות, שנעשו בירושלים ושבהן השתתפה לשכת המודיעין במידה מסויימת.
“לשכת המסחר” וה"בנק למסחר", קרי אלברט ענתבי, שהיה הרוח החיה בהם, קיבלו זיכיון עם פירמאן מלכותי לסידור תחנת כח חשמלי, להפעלת חשמלית בירושלים ולאספקת מים חיים לירושלים.
נעשה נסיון לייסוד בית־חרושת לליטוש יהלומים. נשכר בית גדול ובו עשרות חדרים למשך שלוש שנים. חלק מכלי העבודה הועבר לבית בחשאי, כי כל מה שנוגע לחשמל טעון היה רשיון מיוחד מקושטא.
הושג זיכיון לשייט בסירות מוטור בים המלח.
הפרופיסור בוריס שץ, הצייר אפרים ליליין והמורה רוטשילד רצו להגשים את הרעיון של שיבת החרש והמסגר, שהטיף לו בזמנו ר' יחיאל מיכל פינס. הפרופ' שץ סידר קבוצה ללימוד הסיתות באבן. בעבודה זו יש משום אמנות. בין חברי הקבוצה נמנו יוסף ברץ, ממיסדי דגניה, ואלכסנדר זייד, מראשי “השומר”. הועד של חובבי ציון קיבל עליו את המצאת הסכומים הדרושים לסידור הקבוצה.
החימאי קלימקר יסד בית־חרושת לשמן בדרך למוצא, ב"עמק הארזים". החברה יק"א השקיעה במפעל סכומים ניכרים. עבד שם מספר עובדים יהודיים מירושלים.
נתן שטראוס, הנדיב רחב־הלב, הקים בירושלים מעין בית־בריאות. במוסד הזה היו חוקרים את המחלות, המתהלכות בארץ. המוסד הביא תועלת רבה. הוא העסיק מומחים וגם עובדים עוזרים.
נוסדה תעשיית כפתורים ומזכרות מצדף. ענף זה היה מפרנס את רוב התושבים בבית־לחם. הוזמנו מומחים, נוצרים, שלימדו את תלמידי “בצלאל” ופועלים לעבוד בצדף. אנשי בית־לחם ראו בזה התחרות וקיפוח פרנסתם. הם העמידו משמרות על־יד בית־המלאכה, הבית שבו נמצא עכשיו בית־הספר “תחכמוני”. הם רצו להתנפל על המורים.
יהודים “הרריים” מקאווקאז עלו לירושלים בהשפעת הרב החכם ר' יעקב מדרבנד. ברצונם היה להתישב על הקרקע. הציעו להם להתישב בסביבות יריחו, אבל הם נבהלו מאימת החרם של יהושע בן נון. חלק מהעולים ההרריים התישב ב"באר יעקב" ומספּר לא קטן מהם נשאר בירושלים. הם עסקו במסחר, במלאכה, בהובלה. הם גרו בעיקר בשכונה “בית ישראל”. שם אפשר היה לשמוע את צלצול השפה הגרוזינית, שם חיו בני עדה זו לפי ההרגלים והמנהגים המיוחדים להם.
במחסני חברת “כל ישראל חברים” ופיק"א עמדו מכונות, שהובאו לשם לימוד המלאכה בירושלים וייסוד בתי מלאכה. לאחר נסיונות, שנעשו על־ידי הפקידות הידועה ושלא הצליחו, עמדו המכונות והעלו חלודה. המנהל החרוץ אלברט ענתבי הוציא את המכונות, בלי להזקק לדעת האנשים החשובים בפאריס, והעסיק באריזה מספר פועלים ותלמידים.
לשכת המודיעין שלחה פועלים ירושלמיים לעבודה גם מחוץ לירושלים. כך היה בזמן בניית הגמנסיה העברית בתל־אביב וכך גם בזמן בניית הטכניון בחיפה. הלשכה שלחה מאות פועלים שמה, חוצבי אבן, סתתים, בנאים, טייחים וכד'. הלשכה מנעה כמה פעמים השתמטות מלהעסיק פועלים עבריים. פעם הטעו את אחד העסקנים החשובים, אמרו לו, שאין אפשרות להשיג פועלים עבריים לעבודה גדולה. רצו להשיג באופן כזה היתר ל"עבודה זרה". הלשכה התערבה מיד, היא הגישה רשימה מפורטת של מאה וחמישים בעלי מקצועות בעבודת הבנייה, את כתבתיהם ושכר־העבודה שלהם. הלשכה הכריחה באופן כזה לתת את העבודה בבניין הצבורי הגדול ליהודים מחוסרי עבודה מירושלים.
אני רואה חוב מוסרי להזכיר כאן לפחות שניים מהעסקנים המסורים, שסייעו לעבודת הלשכה. אחד מהם הוא ר' מנחם־מנדל סוסניצקי, רופא השינים היהודי הראשון בירושלים. מיד לאחר שהיו עוברות התקפות הקצרת, המחלה שסבל ממנה, היה הולך נשען על מקלו אל העיר העתיקה או למושבה הגרמנית, כדי להשיג עבודה אצל לא־יהודים בשביל עולה חדש. הוא היה מכניס בשעת צורך את העולה החדש לדירתו. למרות ההפרעות, שהדריכו את מנוחתו, היה מקבל באהבה את הסבל למען העולה החדש.
השני, שעזר הרבה מאד ללשכת המודיעין בסידור עולים חדשים, היה אלברט ענתבי, בא־כח חברת “כל ישראל חברים” ופיק"א. אינני יודע איך קרה הדבר, שהוא לפלא בעיני, אבל זו היא עובדה. בכח השפעתו הרבה הביא תועלת רבה. הוא היה מוסר ללשכה ידיעות חשובות, שהיה מקבל אותן ממחלקות שונות של הממשלה התורכית. הוא היה נותן לעולים החדשים הלוואות בתנאים נוחים מקופת המלווה של חברת “כל ישראל חברים”. הוא העסיק עשרות עובדים ותלמידים בבתי המלאכה, שהיו תחת הנהלתו. הוא פעל גם למען עולים יחידים. הוא היה הולך להשתדל למען העולים אצל מזכיר הממשלה, מנהל הבנק “קרדיט ליאונה” או אצל המנהל הראשי של “החוב הצבורי העממי התורכי”. הוא פעל במרץ לא רגיל. כל ענין מסובך ידע לסדר. יהי זכרם של עסקנים אלה ברוך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות