כ' בתמוז תרס"ה

רק שלושה ימים הפרידו אז בינינו ובין פתיחת הקונגרס, שבו חסר זיו האור המקסים של יוצר במה זו. הקונגרס עמד להיפתח בבאזל ביום כ"ד בתמוז תרס"ה. מירושלים הפליגו לחוץ־לארץ שני נציגים, זלמן דוד לבונטין, שנבחר על־ידי האגודה “ארץ אבות” של “ציוני ציון” (בראשה עמדו מר דוד ילין ור' י.מ. פינס), והד"ר אליעזר גרינהוט, שנבחר על־ידי מצדדי אוגאנדה (בראשם עמדו אליעזר בן־יהודה וח. מ. מיכלין). סערת הבחירות שככה והקצף שהעלתה נעלם ברובו.

באותו יום יצאה בראשותו של מר יהושע ברזלי קבוצה קטנה אל המושבה מוצא. הקבוצה הלכה ברגל בכביש העתיק, דרך ההר. היא יצאה בהסתר מעין רואים, כי בין העסקנים הציבוריים בירושלים היו כאלה, שדעתם לא היתה נוחה מביקורים על־יד “ארז הרצל”. הם ראו בזה כאילו מקדשים אשרה. הקבוצה טיפסה על ההר ומצאה לה חסות מן השמש בצל “הארז”. שם התיחדו במחשבות־אבל על “האי שופרא דבלי בעפרא”. החוזה בהקיץ יהושע ברזילי דיבר בהתלהבות המיוחדת לו על הכוכב המאיר, שאסף נגהו. עד לידי פיוט הגיעה השתפכות הנפש שלו, בתארו איך שנפגש באהלים, שהוקמו על המגרש הריק על יד בית־החולים רוטשילד, הכהן הגדול, המשוח בדמעות העם, עם נושא הכתר, המולך על העם הגרמני.

לפנות ערב דיבר ר' י. מ. פינס באולם של הספריה הלאומית על “הבן שנשבה לבין עכו”ם ונשאר בטהרתו". פינס נגע בבעיית הטעות, שעשה הענק, כשנפגש בקיר אטום, בשעה שהתחיל לחפש בשביל האחים הסובלים “מעון לילה”, עד יעבור זעם, באוגאנדה. כאמודאי מובהק צלל מר פינס בתוך נבכי ההתלבטויות של המנהיג והעלה את סערת המלחמה הפנימית שלו. כשדיבר בתוכחה נגד המחפשים מקלט עראי ומסיחים דעתם מהמולדת, בקעו צלילי השיר שלו ב"חושו אחים חושו".

בתום האזכרה התענין לדעת איך הספידו את המנהיג בווילנא בשעת הסתלקותו, וביחוד אם הרשו יורשיו הרוחניים של הסופר אייזיק־מאיר דיק למטיף שמריהו הלוי לקונן על האבידה בבית־הכנסת, שנעשה על טהרת הקודש (הסופר דיק היה ממיסדי בית־הכנסת לנאורים בווילנא, שקראו אותו בשם “טהרת הקודש”).

הוא הקשיב קשב רב, כשנמסרו לו הפרטים איך שבווילנא, שנמצאה אז במצב של שמירה מועלה, הצטופפו אלפים ברחבת “בית־הכנסת הגדול”. הם מצאו את שעריו של בית־הכנסת נעולים מטעם הרשות. רק אחרי אזהרה, שגדול הפחד מפני התפרצות הקהל המרוגז, נפתחו הדלתות. בשמעו שהמספידים היו הרב ריינס ו"הרב מטעם" אבינוביצקי, העיר מר פינס על הזיווג שלא בטעם והוסיף: הרב ריינס חטא בזה, שהצביע עם “אומרי הן”, אבל עשה תשובה ע"י מסירותו להרצל. מר פינס התענין מאד לשמוע מפי על ציוני ווילנא, שחיכו עד החג, עד שמיני עצרת, ואז הכניס המטיף שמריהו הלוי בגניבה לתוך נאומו ב"טהרת הקודש" הערכה על “השופט” בנימין זאב. הנואם נתן שעור על השופטים, שהצילו את העם מהלחץ והביאו גאולה.

מר פינס שוחח עוד שעה ארוכה על המנהיג כובש הלבבות.