לזכותו של יליד ירושלים מר מרדכי כספי יש לזקוף את דבר הקמת “משואת ירושלים”, כסניף ארצישראלי של המסדר הציוני “המכבים הקדמונים” שבאנגליה. לידיו הנאמנות של עסקן נלהב זה נמסר יפוי הכח מהמרכז שבבריטניה להעלות משואות בארץ של המכבים.

כבר לפני כן נעשה נסיון להקים את הסניף של “המכבים הקדמונים” בארץ, אבל נסיון זה נכשל, מפני שבין המייסדים היו כאלה שנטו לאוגאנדה. בפעם השניה נקלט הרעיון בארץ והוקם הסניף בשם “משואת ירושלים”. יש לציין, ש"משואת ירושלים" שמרה על אופייה העממי כמעט במשך כל זמן קיומה. חלק ניכר מהחברים היה מאנשים עמלים, “עמך”, שמאסו בפת־בג של החלוקה. מצד שני השתדלו ראשי “משואת ירושלים” לא להכניס לתוכה עסקנים מושבעים, שהיו עלולים להכניס לתוך ה"משואה" מדיניות ומדנים. אווירה של פשטות רחפה על פעולות ה"משואה". בלבות החברים פעמו השאיפה לשיבת בנים לגבולם והרצון להטהר, ליצור יצירה חדשה, שתהיה מסוגלת לפעול למען הציבור, למען הזולת. כל מי שרצה להצטרף ל"משואת ירושלים", חייב היה להיות בין שוקלי השקל הציוני ולדעת עברית. מלבד זאת היו בודקים וחוקרים היטב מי הוא המועמד להיות חבר ב"משואת ירושלים".

כשרק מנתה “משואת ירושלים” עשרה חברים, שקבלו עליהם את “עשרת הדיברות של המכבים הקדמונים”, קפצה כבר עליה העסקנות הציבורית־הציונית. כך נודע לחברי המשואה, שהטיפול ביתומי קישינוב, שהועלו ארצה, אינו בסדר. הוחלט לשלוח מיד חבר, שביקר במוסד ויחקור את המצב לאשורו. נשלח חבר, כורך ספרים לפי מקצועו, שעשה במקום ימים אחדים ומסר אח"כ דין וחשבון מפורט. בראשונה פנה מצביא “המשואה” אל ההנהלה בארץ, אבל זו לא שמה לב להערות. המצביא העביר איפוא סקירה מפורטת אל המרכז של “המכבים הקדמונים” בבריטניה.

חברי הקורטוריון של המוסד למען יתומי קישינוב, מר ליבונטין והד"ר ליאו כהן, הופתעו, כשקבלו מלונדון מכתבים עם שאלות על המצב במוסד, שאלות מפורטות, שהראו ידיעות נאמנות על הנעשה במוסד. הם, המקומיים, לא ידעו בעצמם את כל הפרטים האלה. הודות ל"משואת ירושלים" תוקן המצב במידה רבה במוסד של יתומי קישינוב.

עוד פעולה ציבורית ציונית היתה בחירת הפרופ' בוריס ש"ץ כציר לקונגרס הציוני השמיני. חברי “משואת ירושלים” מתחו בעצמם ביקורת על אי אלה פעולות של בוריס ש"ץ, מייסדו ומנהלו של “בצלאל”, אבל אחרי דיון ושיקול דעת החליט הרוב של החברים לתמוך במועמדותו כציר לקונגרס הציוני השמיני בהאג. קמה התנגדות למועמדותו של ש"ץ. המתנגדים קראו לאסיפת בחירות, שהשתתפו בה יותר ממאתיים איש. חברי “משואת ירושלים” החליטו להשתדל, שהבחירה תאושר. הם התכוננו לאסיפה. קבוצה בת ארבעה־עשר חברים התפזרה באולם וכל אחד השתדל לנהל תעמולה למען ש"ץ. באסיפה הושמעו דברים חריפים נגד בוריס ש"ץ לא חסר אפילו השימוש באמצעים בלתי הוגנים. למרות כל ההתנגדות, למרות שבין המתנגדים היו בעלי השפעה, כמו אפרים כהן, שבא עם כל חבר מוריו ופקידיו, ניצחו המעטים. הליכוד והארגון עמדו למעטים והם ניצחו.

“משואת ירושלים” פעלה במרץ רב למען גאולת הארץ. הסניף הירושלמי הדריך ממש את מנוחת המרכז שבלונדון בדרישות לפעול למען גאולת הארץ. חבר “משואת ירושלים” יהודה הלבץ, שנשלח כציר לקונגרס הציוני העשירי בשנת 1911, כינס בזמן הקונגרס את עשרים ושנים צירי “המכבים הקדמונים” והרצה לפניהם על הצורך בגאולת הארץ. הוא הציע הצעות חשובות בנידון זה והצירים קיבלו עליהם לטפל בהן במרץ. “המכבים הקדמונים” גאלו את אדמת “גזר”.

חברים של “משואת ירושלים” פעלו לייסוד נקודה חדשה בסביבות ירושלים, היא קלנדיה – “עטרות”. דובר אז הרבה על הצורך בנקודות ישוב יהודיות מסביב לעיר הנצחית. מספר של חברי “משואת ירושלים”, ואחרי כן אחדים שנבחרו על ידם, סיירו במטרה זו בסביבות קלנדיה. הם קשרו קשרי ידידות עם השייכים של הסביבה. הם סדרו אח"כ את רכישת הקרקע. הם קבעו את תנאי הקנייה, הם הציעו הצעת חוזה והם גם הכניסו אח"כ לבנק אנגלו־פלשתינה סך של 10.000 פראנקים על חשבון השטח, אלף דונאם קרקע. אח"כ פנו החברים של “משואת ירושלים” אל המשרד הארצישראלי. במכתב אל המשרד הארצישראלי כתבו חברי “משואת ירושלים” בין השאר: “הסרנו הרבה מעצורים, סיקלנו כמה שבילים. לנו יעלה יותר בזול ויותר בנקל, אבל כציונים וחובבי ירושלים רוצים אנחנו שאתם תרכשו שטח הרבה יותר גדול מהנחוץ והדרוש לחברינו, בשביל זה אנו נכונים לשאת בהוצאות נוספות מיותרות”. כך נוצרה הנקודה החקלאית “עטרות” בסביבות ירושלים.

ועד חובבי־ציון באודיסה החליט לייסד קופות למלווה הדדי. לשם זה הקציב הוועד באודיסה סך 50.000 פראנק והכניס את הסכום לבנק אנגלו־פלשתינה. “משואת ירושלים” יסדה קופת מילווה בשם “הר המוריה”, ובקיצור השם “מוריה”. קופת מילווה זו נתנה הלואות לא רק לחברים של “משואת ירושלים”, אלא גם לאנשים אחרים, שהיו זקוקים להלוואה. “מוריה” היתה נותנת את ההלוואה בלי קשיים פורמליים, היא היתה מקבלת את הבקשות בכל זמן שהיה נוח למגיש הבקשה, היא היתה דנה מיד בבקשה ומסדרת את ההלוואה. במקרים דחופים לא היו מחכים העסקנים הפעילים לישיבה של הנהלת הקופה, שבה היו משתתפים גם שני נאמנים של בנק אפ"ק, מר י. בנבנישתי, פקיד של בנק ואלירו, ויעקב מוסאיוב, סוחר ידוע, אלא היו מכתתים את רגליהם והולכים אל העיר העתיקה, כדי לקבל את האישור משני הנאמנים האלה. כל העבודה, הנהלת הפנקסים, ההשגחה שהתשלומים ישולמו בדייקנות וכד', נעשו בהתנדבות. קבלת שכר בעד עבודה למען הכלל נחשבה לחרפה בימים ההם. הקופה התבססה והביאה אפילו רווחים. הבנק אפ"ק היה גובה מהלווים 9% ובסוף שנת החשבונות היתה מחזירה 2% להנהלת הקופה “מוריה”. באופן כזה נתגלה מקור להכנסות בשביל המרכז הרוחני, שהוקם על ידי “משואת ירושלים” במרכז העיר ונקרא “בית יבנה”, – בית מקדש מעט עם אולם גדול וחדרים.

“בית יבנה” שימש לא רק בית־כנסת, אלא גם מקום ללימוד התורה ולהרצאות. בכתלי “בית יבנה” התקיימו גם אסיפות בענינים ציוניים־תרבותיים חשובים.

זכות היסטורית היתה למרכז רוחני זה “בית יבנה” כי בו הושמעה לראשונה המחאה הפומבית נגד “חברת עזרה של יהודי גרמניה” על דחיקת העברית מהטכניון בחיפה. “מלחמת השפות” התחילה בזה, שחברי הקורטוריון של הטכניון, אחד העם, הד"ר שמריהו לוין והד"ר י. צ’לנוב, התפטרו לאות מחאה. במוצאי שבת, ח' במרחשון תרע"ד, התקיימה אסיפה במרכז “בית יבנה”. באסיפה זו מסר דויד ילין דין וחשבון מפעולתו כציר לקונגרס הציוני האחד־עשר בווינה. מיד לאחר שדויד ילין סיים את דבריו, נסגרו הדלתות ועל ידן הופקדו שומרים, שלא נתנו לצאת. באולם שררה מתיחות, כי כל הנאספים הרגישו, שדבר מה חשוב קרה. הסופר קדיש־לייב סילמאן עלה על הבמה ודיבר על הפרשה הכאובה, שגרמה להתפטרות שלושת חברי הקורטוריון הדגולים. סילמאן ציטט מהעתונות, שהגיעה לפני יומיים, ובאר את חשיבות המאורע. מחאה עזה נשמעה נגד אותה החברה, שרק תמול שלשום תפסה מקום מכובד מאוד בחינוך הדור הצעיר בארץ.

שעה קלה אחרי האסיפה התנהל ויכוח ער על פעולות מחאה נגד “חברת העזרה”. הושמעה הדרישה, שהמורים הנאמנים לשפתנו יתפטרו, ושיש להיבדל מהאפיטריפסים, הרוצים להכניס את הלימוד בשפה זרה.

המרכז “בית יבנה” שימש אח"כ במשך זמן ידוע מקום משכנה של המיפקדה הראשית, שהרימה את נס המרד נגד “חברת עזרה” ושניגשה להקמת בתי ספר עבריים על טהרת השפה העברית. ב"בית יבנה", בפתח הראשי, עמד אח"כ ונאם לפני אלפי אנשים, שהצטופפו על המגרש הרחב אשר על־יד הבית, נחום סוקולוב על מסכת “מלחמת השפות”.

ב"בית יבנה" של “משואת ירושלים” נפתח אח"כ “בית התה והלחם”, שסייע לתושבים הירושלמיים בימי המלחמה הקשים.

אין כל אפשרות ללכת ולמנות כרוכל את כל הפעולות הרבות, שפעלה “משואת ירושלים”, אם כי זה היה מוסיף כבוד ויקר לירושלים החביבה עלי.

סניפים ל"משואת ירושלים" נפתחו ביפו־תל־אביב, חיפה, טבריה וצפת. המרכז נשאר בירושלים. עיר הבירה נתנה מהודה ליתר הערים בארץ.

“משואת ירושלים” היתה מעבירה למרכז של “המכבים הקדמונים” בבריטניה את תשלומי החבר בדייקנות וסדר נמרץ. התשלום היה די ניכר לפי הערך והיכולת בזמן ההוא. בירושלים היו רגילים לקבל תמיכה מבחוץ ולא להפך.

משואת ירושלים נאלצה להפסיק את פעולותיה כשג’מל פחה, העריץ התורכי, נתן צו עם פרוץ המלחמה, שכל מי שימצאו אצלו בול ציוני מות יומת. סכנה היתה צפויה לאגודה ציונית זו, שמרכזה היה בלונדון. במקרה נצלו חברי “משואת ירושלים” ממשפט צבאי חמור.

יבוא יום והיסטוריון מוכשר יאסוף את שברי הלבנים, יאחדם ויתן תמונה ברורה מפעולותיה היפות של “משואת ירושלים”.