לפני הכיבוש בסתיו 1918
מבירת תורכיה חזר מאיר דיזנגוף, שהיה מוכתר בתואר “ראש ועד ההגירה מיסודו של מפקד המחנה הרביעי, ויזיר הימיה אחמד ג’מל פחה”. עסקני הישוב הוזמנו לחיפה, כדי לשמוע מה בפי החוזר מר דיזנגוף ולהוועץ על עזרה למהגרים, שהיו פזורים בנקודות הישוב השונות. בלחישה הוסיפו, כי מר דיזנגוף השתתף בפגישה יחד עם קרואי היהדות, שהוזמנו לשמוע מפי שליטי תורכיה הצהרה, מעין הצהרת בלפור.
מלים אחדות על פרשת הנסיעה לחיפה: פקיד מיוחד נשלח ע"י מושל טבריה ובידו החותמות הרשמיות. במשרד ועד ההגירה חתם על רשיונות הנסיעה מטבריה לחיפה וחזרה לחברי ועד ההגירה, יוסף בוסל, משה גליקין, יעקובסון – חתנו של ז. ד. לבונטין, – א. יאנובסקי, המזכיר הראשי הח"מ, ויש"י אדלר, מנהל בתי הספר בטבריה. הצטרפו אליהם המורה העסקן אליעזר פפר, מנהל בתי־הספר ובית־היתומים בצפת, – הסופר א. ז. רבינוביץ ועוד שנים מעסקני ועד ההגירה בצפת. כל הקבוצה נסעה לתחנה הראשונה היא דגניה. שם הצטרפו: חיותה בוסל, יוסף ברץ ועוד אחדים. הנסיעה ברכבת היתה כמעט בלתי אפשרית לאזרחים. בהשתדלות החבר יוסף ברץ, שהסביר שנוסעים בענייני המהגרים, ושהוכיח באופן מוחשי לתורני הערבי על ידי תשלום בזהב ולא בנייר, מכר הערבי, שמילא את מקום הפקיד הגרמני, כרטיסי נסיעה.
נאספו בחיפה בביתו של הד"ר שרמן גם העסקנים מחדרה וזכרון יעקב. מתוך הקשבה דרוכה נשמעו דברי מר דיזנגוף:
השגריר הגרמני בקושטא, בעל ההשפעה הגדולה, פנה אל מועצת הוויזירים והוכיח, כי הצהרת בלפור היא סתמית ועל מקום שטרם נכבש ובכל זאת רכשה אהדה ויחס חם של דעת הקהל. הוא הציע שממשלת תורכיה המחזיקה ב"פלשתינה", תזמין מספר עסקנים יהודיים ידועים ותצהיר בפניהם מעין הצהרה ידידותית על פלשתינה. השגריר הציע לכלול בהצהרה הענקת זכויות בשטחים שונים ליהודים הנמצאים בה ולאלה שירצו לבוא אליה. הוא יעץ להדגיש, שבתורכיה, אשר פתחה בלבביות את שעריה ליהודים־פליטים, כשארצות אחרות הקיאו אותם, ימצאו היהודים מנוחה שלמה אחרי המלחמה, במדינת תורכיה בכלל ובפלשתינה בפרט. השגריר הבטיח, שגרמניה המנצחת תעזור לקיום ההבטחה החגיגית. לדעתו ישמיע הצעד הזה הדים וירכוש אהדה. הצעת השגריר הגרמני נתקבלה. המוזמנים, העסקנים היהודים, בהם הד"ר פאול נתן, בא־כח חברת “עזרה” בברלין, הרב יהונתן הלוי הורביץ, שהיה בארץ בא־כח הפקידים והאמרכלים שבהולנד, והד"ר יעקבסון, מנהל “בנק ליבנט” בקושטא, בא־כח האוצר הלאומי שלנו, שגורש מקושטא כנתין זר בעת המלחמה, והעו"ד רוזנבוים, מיניסטר לאחר זמן בממשלת ליטא, נפגשו, בהגיעם לקושטא, בטקס יפה. עגלות מקושטות ומפוארות הסיעו אותם למקומות, שנועדו להם. השיחות באולמי המיניסטרים הכילו הבטחות קלושות, שברק חיצוני להם, דיבורים ג’נטלמניים מצוחצחים, סחור סחור לתוכן העיקרי. הכושי לא הפך את עורו. המנהג המושרש של “בוקרא” לא נתבטל גם במשא והמתן הזה. הסרת הספיקות שנתעוררו, הבירורים הדרושים והליבון הנחוץ, נדחו לזמן אחר. הפעם הסתפקו בהשארת רושם של כוונות טובות. דבר אחד חיובי־מעשי הושג: המיפקדה הגרמנית בנצרת והקונסולים הגרמניים בארץ־ישראל נתבקשו על־ידי הציר הגרמני בתורכיה, מתוך שטובת ענייני גרמניה דורשת זאת, להושיט את העזרה הגדולה ביותר לאישיות המטפלת בענייני היהודים, מאיר דיזנגוף. סומנו ראשי פרקים לעזרה: שימוש באוטומובילים ובטלפונים, השפעה על הפקידות התורכית בדבר הקלות וכו'.
לאחר שדיזנגוף מסר, כי לדעת יודעי דבר יימשך עוד עול התורכים, הוחלט לדון בישיבה השניה על דרכי העזרה למהגרים ועל המצב האיום בכלל. בדברי סיום של מר דיזנגוף שהיה בהם מעין “לכו לסבלותיכם, אחים יקרים, ואני בכל כוחותי אשתדל להקל את סבל המשא”, נגמרה הישיבה. הוארו אי־אלה נקודות, והכל מיהרו להיפרד מראש ועד ההגירה, שעליו היה להיפגש מיד עם הקונסול הגרמני בחיפה, שהזמין את עצמו לביקור בביתו.
מה גדלה ההפתעה, המעורבת בפחד, כשבחצות הלילה, ברדת קבוצת חוזרים בתחנת צמח, נודע להם מפי קצין הצבא הגרמני שעל־יד דגניה, כי דיזנגוף נאסר ונשלח לדמשק. כימים נמשכו השעות ובבוקר נודע כי דיזנגוף שוחרר והוחזר לחיפה. והרי פרטי המקרה: זמן קצר אחרי ביקור הקונסול הגרמני אצל מר דיזנגוף, הוזמן האחרון אל הקיימקם, המושל, של חיפה, שהודיע לו כי לפי פקודה מדמשק עליו לשלחו מיד שמה לשם חקירה. דיזנגוף נשאר עצור־בית לשעות אחדות בביתו של המושל, ואחר כך נשלח ברכבת ההולכת לדמשק. כשנודע הדבר למפקד הצבא הגרמני פאלקנהיים, התקשר טלפונית עם המנהל הראשי של תחנות הרכבת, גרמני, וציווה עליו לעכב את נסיעתו של מר דיזנגוף. בעפולה הופיע מנהל התחנה מלובש רשמית, כובע פלדה לראשו, וביקש לשחרר מיד את מר דיזנגוף. חליפת דברים, – ובעזרת חיילים גרמניים נותק הקרון, שבו ישב דיזנגוף עם מלויו, מן הרכבת והועמד לחוד. התנהל עוד משא ומתן טלפוני, ומר דיזנגוף הוחזר לחיפה ושם שוחרר.
עברו חדשים מספר וראש גלותא לשעבר בא לטבריה יומים אחרי שחרורה מעול התורכים. דגל צהוב התנוסס ליד הכניסה אליה, שהזהיר, שכאן מצוי אורח: החולירע! את דיזנגוף ליוו הד"ר אידר והמפקד לוי־ביאנקיני, שניהם חברי ועד הצירים. רק לד"ר אידר בתור רופא הותר, בגלל ההסגר על העיר, להישאר בטבריה בקביעות. על דיזנגוף וביאנקיני הוטל ללון מחוץ לגבולות העיר. בתורת חסד מיוחד הורשה להם להימצא בה עד שקיעת השמש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות