מוקדש בהערצה לזכר יוסף בוסל נ"ע, האב הרחום שטיפל במהגרי יפו–תל־אביב, חבר ועד־ההגירה המרכזי בטבריה

בגלל התקפות של “קדחת חוזרת” נסענו מטבריה אל המושבה הקטנטנה הקרובה “מצפה”, ששכנה על ההר, כדי להחליף את האוויר. זה היה ביום החמישי בשבוע, יום לפני ערב חג האסיף, החג שבו השתחררה טבריה מהעול המכביד של תורכיה.

בחשכת הלילה התעוררו כל התושבים המעטים של המושבה בגלל שאון ורעש בלתי פוסק. הדלתות והחלונות נפתחו בחשאי על־ידי הנשים, כדי להיוודע מה פשר הרעש (הגברים פחדו להראות מפני הזקריה…). בכביש נראו אוטומובילים, שנסעו במהירות הבזק. האור שלהם הציף את הכביש. אחדים מהם היו מלווים שמירה מעולה. ליוו רוכבים על סוסים ורוכבי אופנוע מזויינים מכף רגלם ועד ראשם, כשאבוקות מאירות את הדרך. היתה זו מנוסת הגרמנים מהחזית.

אחרי כן נראו חיילים תורכים, שבורים ורצוצים, תועים ושורכים בדרכם. הם דרשו לחם, – אקמק, – וברמזים באצבעותיהם הראו, שהם צמאים. בקשתם זו נתמלאה מיד באדיבות. הם הציעו תמורת המזון חלק מהציוד שעל כתפיהם, אבל הצעתם נדחתה. נשי המושבה שמעו בעצת אורחתם. הן אספו קמח ואפו פיתות בשביל חיילים רעבים נודדים, היכולים להופיע במושבה. התברר, שהעצה היתה טובה. עשרות חיילים תורכים, רעבים ומדוכאים, באו למושבה ובקשו אוכל.

כשרק האיר הבוקר מיהרנו כמעט בריצה לטבריה. בדרך נתקלנו בחלקי מכונות, כדורים, רובים, שנפלו כנראה מהאוטומובילים בזמן נסיעתם המהירה. בטבריה נודע, שהגנרל הגרמני פאלקנהיים העביר את מקום מושב המפקדה הראשית שלו מנצרת לטבריה. על כמה בניינים ציבוריים הופקדו שומרים, חיילים גרמניים ואוסטריים.

הקאימאקאם הטברייני שלח שליח אחרי שליח והציע באדיבות למכור חיטה בכמות גדולה בשביל מהגרי יפו–תל־אביב. התקיימה התייעצות דחופה ובעצת בוסל הוחלט למשוך במתן התשובה ל"בוקרא ובעד בוקרא" עד שיתברר בינתיים המצב. מר בוסל חש לדגניה וחזר משם עם סכום במטבעות זהב. את הכסף מסר לגזבר ומזכיר ועד־ההגירה, כדי שישמש במקרה של צורך לקניית חיטה.

מכיון שחלק מהמשפחה נשאר במצפה, היה עלי לחזור שמה. רבים דברו על לבי לא לעבור בכביש, שהתרוקן מהולכי רגל ומנוסעים בעגלות, אבל אני עברתי שמה. רק אחד הגרים העיז לברוח בחזרה לסג’רה. תושבי מצפה התרכזו במקום אחד. נבוכים היו האנשים המעטים, שישבו על ההר חסרי כל ישע במקרה של התקפה או התנפלות. היתה להם הרגשה כאילו הם יושבים על גחלים. דרך שבילים ביקרו אצלם מהמושבות הקרובות, עודדו אותם ודברו אתם על איתות במקרה של סכנה.

בחג, בצהריים, הגיעו למושבה ג’אנדארמים, כשהם רכובים על סוסים. הם דרשו עגלות להעברת משפחות הפקידים. הם פצעו שני איכרים בשוטים ובקתות הרובים, כי חשדו בהם, שהם הסתירו כלי־ריתמה וסוסים. אחדים מהשכנים הזרים נכנסו בעובי הקורה. על־יד כוס קפה נעשתה פשרה בעזרת שלמונים, מג’ידיות מספר (ערך המג’ידיה היה כארבעה פראנקים זהב). הג’אנדארמים הרפו מהם ודהרו למקום אחר, כדי להשיג את מבוקשם, או לקבל עוד פעם כופר ושלמונים.

מה הופתענו לראות את המורה יעקבי מצפת צועד בשבילים, מקלו בידו האחת וצרור קטן בשנית. כשנשאל בהשתוממות לאן פניו מיועדות, ענה: “רוצה אני להתקרב למקום, שנשתחרר מהעריצים התורכים על־ידי עשרת השבטים. אני מחוסר כל ולכן אינני מפחד משוד. אם אפגש עם האנגלים, הרי השפה האנגלית שגורה בפי”.

בכל הסביבה שרר שקט. אי־פה אי־שם נראו חיילים מהצבא הבורח, שהיו עיפים מהדרך ושהתחננו שיתנו להם משקה לרוות את צמאונם. תושבי המושבה לא נחו ולא נרדמו. במיוחד פחדו כולם, שמא יחטפו הבורחים אנשים מהמושבה, כדי שישמשו מורי־דרך. באופן כזה עלולים האנשים להיגלות למקומות שונים.

כשהאיר השחר של יום ראשון, האיצו תושבי המושבה באנשי טבריה ללכת העירה ולהשתדל שם להשפיע, שיגנו על האנשים, היושבים על ההר. אחרי שידולים הסכים גר אחד מתושבי מצפה לתת בערבות שני חמורים, כדי להעביר את בני טבריה עם צרורותיהם העירה. כמחמר שימש נער, שלא חשש מפני מאסר.

על הבניין, שנקרא “בית החולים”, התנוסס דגל לבן. כפי שנמסר מפה לאוזן חיכו כבר הפקידים לעזיבת המקום. חפציהם היו ארוזים.

הקאימאקאם הוסיף לשלוח שליחים והאיץ להשתמש בהזדמנות ולקבל על־ידו חיטה בשביל מהגרי יפו–תל־אביב בתשלום קטן.

מר בוסל, שהדאגה למהגרים ולצרכיהם מלאה את כל ישותו, לא נח ולא שקט. למרות שהמצב שהתהווה דרש שיימצא במקומו, נמצא בטבריה והשתתף בכל כובד הראש שלו בדיונים של ועד ההגירה. לקח הניסיון עם המהגרים, שנמצאו בכפר־סבא, הביא לידי החלטה, שיש להודיע באמצעות המקשר שבדמשק, האדריכל הקר, שתפס עמדה חשובה, שיש צורך בעזרה דחופה על כל צרה שלא תבוא. כשנגשו להוציא לפועל את ההחלטה, נפגשו בקיר אטום. משרד הטלגרף נמצא תחת שמירה מעולה של הגרמנים ואסור היה לבן־אדם, שאינו לבוש במדי הצבא, לגשת שמה. ניסו לפעול באמצעים המקובלים. אחד מפקידי הטלגרף הוזמן, בצאתו לארוחת הצהרים, אל משרד ועד־ההגירה. כאן התנהלה אתו שיחה לאור שתי לירות זהב, שניתנו לו. הודגש הצורך הציבורי הדחוף במשלוח המברק. הפקיד הצעיר התנצל ואמר, שלמרות רצונו אין לאל ידו לעשות כלום. על כתלי המשרד מודבקות מודעות, המזהירות שעל כל פעולה, שאינה כדין, יועמד האשם לפני משפט צבאי. הפקיד מצא מוצא: הוא יתקשר על־ידי הטלגרף עם פקיד בצפת, הפקיד הזה יודיע לבא־כח ועד ההגירה המורה פפר, וזה ישלח מברק מצפת. בצפת לא היו חומרות כמו בטבריה. ואמנם כך סודר. אחרי שעה שלח המורה פפר מברק מצפת לדמשק.

עברו שעות אחרי שעות, ידיעות מידיעות שונות הופרחו. פרח העסק של מכירת נשק על־ידי הבורחים.

בבוקר היום הרביעי ראו מגגות טבריה אווירון דולק אחרי סירת מנוע. בסירה ישבו גרמנים, שברחו מצמח. הסירה נפגעה. באותה שעה ברח מושל טבריה מהעיר, כשהוא רכוב על סוס (כפי שסופר אחרי כן עקבו אחריו ואחרי מטען־הזהב הרב שלו, הוא נורה ונשדד).

אחרי שעה קלה השתררה בעיר אנדרלמוסיה והפקרות. לא היתה עיין משגיחה. התארגנה קבוצה, ששברה את כל מנעולי המחסנים, ששם אגרו תבואה, קמח, שמן ועוד מצרכים. התחילו לסחוב מכל הבא ביד. החסונים וכל דאלים זכה מההפקר. יש לציין, שהרקת השמן מהגת ומהבארות, שעצרו כמויות עצומות של שמן, הפכה אחר־כך לרועץ וגרמה תקלה נוראה לבני טבריה. הרעבים לא הבחינו והביאו לבתיהם שמן פסול לאכילה. כעבור שני ימים התחילה החלירע להפיל חללים רבים. בפקודת הכובשים, הבריטים, נמצאה טבריה במשך חודש ימים בהסגר, אין יוצא ואין בא.

מההר של “מצפה” נשמע במשך רגעים אחדים טרטור מכונת יריה. זו היתה שירת הברבור של אחרוני התורכים המתנגדים לכובשים.

אחרי הצהרים נראו מהגגות פרשים רבים צונחים ויורדים מההר של פוריה. הזריזים מבני טבריה הספיקו להיות נוכחים בזמן, שראשוני האוסטרלים הגיעו לרחבה אשר על־יד מלון גרוסמאן. שם חיכה לכובשים ראש העיריה כשבידו דגל לבן. האוסטרלים נפגשו במחיאות כפיים של התושבים שבאו למקום.

אחרי חצי שעה בא זרם של חיילים מכל הסביבה ומילא את העיר טבריה. אי־אלה עשרות חיילים תורכים נאספו בעיר ונמסרו בשמחה לידי שוביהם. בכיסיהם מצאו פרוסות לחם יבשות. האוסטרלים נתנו להם ביסקוויטים.

במלון הגרמני “גרוסמאן” התישב מפקד ארעי (זמן קצר אחרי כן נתמנה כמושל טבריה הקצין ליאונרד שטיין). באי־כח היהודים התיצבו מיד לפני המפקד וקבעו, ששנים יהיו המקשרים והתורגמנים. המושל ביקש להכריז מיד, בעברית, על איסור להימצא ברחובות משעה מסוימת. הד"ר פוחובסקי, שהוצג לפני המושל במדי הצבא שלו, נתבקש להסיר את מדיו ולהמשיך במתן עזרה רפואית לפליטים מיפו–תל־אביב עד אשר יוחזרו לבתיהם. המפקד האנגלי אמר לבאי־כח היהודים: “כשם שבן עמרם אמר ליהודים, בעזבם את מצרים, כמו שראיתם היום, לא תוסיפו לראותם, כך אני אומר לכם בנוגע לתורכים”. הוא בקש לאסור בחשאי לזמן־מה את מכירת היין ומשקאות חריפים.

כשאחיו של המורה אהרליך הקריא את ההכרזה הראשונה בעברית בשם בא־כח הממשלה האדירה, שהכריזה על זכויות העם היהודי בארץ־ישראל, סערו מחיאות הכפיים.