זכות נעימה עמדה לי להפגש עם לואיס בראנדייס ולשוחח אתו בירושלים. ללואיס בראנדייס נערכה קבלת פנים יפה בזמן ביקורו בארץ בקיץ תרע"ט על־ידי נציגי הציבור הירושלמי. למחרת אחרי בואו לירושלים הוזמנתי אליו לשיחה.
לואיס בראנדייס ביקש ממני בראשית השיחה סליחה על שהוא וחבריו הנוכחים, הפרופ' פרידנוואלד, ששימש אז ממלא־מקום ראש ועד הצירים, ויעקב דה־האז, נקטו בגלל החום במנהג האמריקאי לשבת בלי מעילים. “הרגשה מוזרה הרגשתי אתמול, הוסיף לואיס בראנדייס כשבת־צחוק מלבבת שוכנת על פניו הרציניים, כשהופעתי אתמול באולם בית־הספר ע”ש למל בבגדי חול, כשכל הקהל לבוש היה בגדי חג. הייתי כעין “אבל בין חתנים”. שפע הצבעים של בגדי הרבנים סינוור ממש את העיניים. מחוסר ידיעה מוקדמת חטאתי למנהגי המקום, לא נהגתי כמקובל “אזלת לקרתא – נהג בנימוסה”.
עברנו אח"כ לשיחה עצמה. הפותח היה מר דה־האז. הוא ביקש ממני להמציא באופן דחוף סקירה עם ידיעות מפורטות על תעשית הצדף בארץ. הוא הסביר, שהשגת הידיעות חשובה לא רק לשם אינפורמציה גרידא, אלא לשימוש מעשי. מר דה־האז ביקש ממני לרכז את החומר ולהמציאו במשך ימים מספר. הוא הבטיח להעמיד לרשותי את הכספים הדרושים וכל עזרה אחרת.
תשובתי היתה, שבמקרה נעשתה כבר התחלה באיסוף החומר המגוון הנוגע למקצוע זה. כדי שהעבודה תהיה מתוקנת, דרושה זהירות רבה ודרוש זמן יותר ממושך. דברי בקורת עזים כלפי בני הארץ בכלל והירושלמים בפרט התפרצו מפי די־האז על שאלה הזניחו איסוף חומר. ההזנחה עלולה לגרום תוצאות קשות לעניינינו החיוניים. לא נחה דעתו עד שהוסיף: “אני בטוח, ואוכיח בעובדות, שבמשך ימים ספורים יהיה החומר הדרוש בידינו”. מר בראנדייס ניסה פעמים אחדות לעצור את הדובר, העיר לו על הצורך להימנע ממלים עוקצות. ביקשתי את לואיס בראנדייס להרשות לדה־האז לדבר ככל אשר עם לבו, כדי שאוכל אחר־כך לענות. בראנדייס חייך ורשם לו אי־אלה דברים.
לחדר נכנס במקרה הד"ר ד. דה־סולה־פול, בעל תפקיד ראשי ב"ועד הסיוע האמריקאי" בארץ. השופט בראנדייס פנה אליו ואמר: “בהתאם לרצון הג’נטלמן הירושלמי הרשיתי למיודענו דה־האז להשתמש בביטויים חריפים. מן הרמזים למדתי, שיש בידי הנתקף די חומר לתשובת הגנה. אנא שתף את עצמך כמאזין. בו בזמן תואיל לשמש כמתורגמן מעברית לאנגלית, כמיטב יכולתך תפרש ותבאר”.
הגיע הזמן לתשובתי. מר בראנדייס התרכז ורשם את דברי. בתשובתי הובעה מחאה על ההאשמה והוצאת הלעז, ששתיהן היו בנויות על חסרון ידיעות על המצב בעיר. בראנדייס, בשמעו מפי, שהנדיב האמריקאי נתן שטרויס הקציב סכום הגון לשם הכנסת יהודי ירושלים לתעשיית הצדף, שאל פרטים נוספים. ספּרתי שהיה צורך לשם אוסף ידיעות להופיע כתייר, להתייצב פעם כסוחר, או כאיש הביניים, ובעזרת אנשים פנימיים, שיש להם טובת הנאה מזה, להשיג לאט לאט את החומר הדרוש. אלפי נפשות מתושבי בית־לחם התפרנסו ממקצוע זה. היה צורך לשמור שמירה מעולה על האומנים, שלמדו את המלאכה, מאחר שהיה חשש, שיתנקשו בהם אלה, שהחזיקו במקצוע זה ולא רצו שע"י לימודו על ידי אחרים תקופח פרנסתם. סיפּרתי הרבה עובדות ממין זה גם על מקצועות אחרים. מר בראנדייס משך בכתפיו כאשר סיפּרתי על יהודי, שבא מאמריקה לתור את הארץ ושהכניס לבנק יותר מאלף פראנק לשם סידור ספריה מיוחדת בירושלים. התייר ערך את גליון השאלות והתנה תנאי מפורש, שאף העתק אחד מהחוברת לא ימסר לשום איש בארץ. ע"י מאמצים רבים בוצע הדבר. למרות החוק שאסר בתורכיה סידור מיפקד בלי רשיון מ"השער העליון בקושטא", לא מעטים היו עסקנים ותיירים, שעסקו ברצינות בהשגת מספרים סטאטיסטיים בירושלים. כוונתם ודאי היתה טובה ורצויה, אבל רובם לקו בחסר או ביתר, ובכל זאת השתמשו בחומר והוציאו ממנו מסקנות. בזמן המלחמה העולמית היו כל אלה, שהיתה להם זיקה לתנועת התחיה, חשודים בעיני השלטונות. ג’מל פחה הכריז אז אפילו, כי “כל מי שימצאו אצלו בולים של הקרן הקיימת, עתיד הוא להישפט למות”. רבים לכן נאלצו להצפין או להשמיד חומר, שאספו אותו בעצב ובעמל רב.
בנחת רוח מיוחדת שמע מר בראנדייס את תיאור הדמות האצילה של הד"ר א. גלאזבורק, ששימש שגריר של ארצות הברית בירושלים בעת המלחמה העולמית הקודמת. סיפּרתי על הגנתו המזהירה על הישוב העברי ונכונותו ביום ובלילה לעזור ולסייע לו. כשפרשו לקונסול גלאזבורק את הפרשה הכאובה של סידור הוועד לחלוקת המכולת, שהובאה באניה אמריקאית, וגילו טפח מהמלחמה הקשה סביב זה (לא נרתעו מצעד, שריח מלשינות נודף ממנו), הטיף הזקן הד"ר גלאסבורק לאחדות בפעולת העזרה לזקוקים, אבל לא הצליח. עננה כיסתה את פני בראנדייס בשמעו את דברי האחרונים. הוא שאל על כל פרט לחוד ושמח לדעת, שהדברים נתפרסמו בדפוס בחוברת “המשביר”, שהוגשה לציר האמריקאי הנרי מורגנטאו.
כמו כן ביקש מר בראנדייס כשופט למסור לו את כל הפרטים המדוייקים בנוגע למשפט הצבאי התורכי, שלפניו הובאו כל חברי “ועד המכולת” עם מר דויד ילין בראש.
בהתענינות מיוחדת הקשיב לסיפור אחר, על ביקור בארץ לפני שנים של בא־כח הפירמה ברודסקי המפורסמת ברוסיה בעניין תעשיית סוכר. דובר אז על הישג מרעיש: פירמאן מלכותי, זכיון על שטח של אלפי דונמים, שהיו שייכים כרכוש פרטי לשולטן עבדול חמיד, לשם נטיעות, הדרושות לתפוקת סוכר, ובנין אלף דירות לעובדים. עסקן ידוע, שהיו לו קשרים עם הפקידות התורכית, קיבל עליו לנסוע לקושטא ולהשיג את הפירמאן. הודות לפעולת אותו העסקן הושג אחר כך פירמאן להבאת מים, לסידור חשמל וסלילת מסילה חשמלית בירושלים. היתה הזדמנות לקנות את הפירמאן מקושטא בסכום קטן, אולם אי־אפשר היה להשיג את הסכום הזה. הובאה בחשבון האפשרות של שימוש בחמרים של ים המלח. בהקשבה שמע את התיאור של העסקן, סמל המרץ, שבתקופה ידועה רק על־ידו יכלו להסתדר עניני הקניות של נכסי דלא ניידי. בראנדייס רשם לזכרון את השמות של השלישיה, אשר הקדישה הרבה מזמנה ומרצה, כדי לעזור לייסוד תעשיית יהלומים בירושלים.
בהיפרדו מתוך תודה ממוסר הידיעות, אמר מר בראנדייס: “הרבה למדתי. חבל שהשעה דוחקת ואיננה מרשה לי להוסיף וללמוד. כתלמיד טוב אשתמש בידיעות בהזדמנויות המתאימות. אשמח לקבל העתק מהחומר, הנוגע לתעשיית הצדף, שיהיה בוודאי דבר מתוקן ומשוכלל”.
אחרי שלושה חדשים נמסר החומר המעובד, בצרוף מספרים, לפרופסור פרידנוואלד, שהעביר אותו לשופט בראנדייס. השופט אישר את קבלתו וצירף תודה עמודה. בראנדייס הזכיר את ה"פגישה בירושלים והשיחה על ירושלים", שגרמה לו עונג רב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות