לזכרון “שליח העליה” הראשון, מר מנחם שיינקין נ"ע

לאחר שהארץ שוחררה מידי אדוניה התורכים ולאחר שרעם התותחים שכך, נשארה עדיין הארץ סגורה ומסוגרת. רק יחידים יכלו להעפיל ולהגיע אליה. כשניתנה הרשות, והאפשרות למגורשים, שגורשו מהארץ בראשית המלחמה כנתינים זרים, לחזור ממצרים לארץ, עלתה בעיית שיכונם וסידורם בעבודה של העולים.

הוצאה אז הצעה “מהפכנית”: לא לתת סיוע בצורת צדקה, אלא להפוך את התמיכה לברכה על־ידי עבודה. בכל ישיבה־פגישה דנו בתקנת השבים, בסידור עבודות לשם העסקתם וביצירת ענפי עבודה בשביל העולים שיעלו.

לשבחו של הרב ד"ר דויד דה־סולה־פול, בא־כח ועד הסיוע האמריקאי בארץ, ייאמר, שהוא תפס תפיסה עמוקה את הענין. הוא הקשיב קשב רב להערות בדבר פינוי הריסות ותיקון בתים, כדי להעסיק עולים חדשים. מפעולה זו נשקפה תועלת כפולה, הקטנת מצוקת הדירות והעסקת העולים.

“נגיד פרזלא כד ריתחא” קיימו המתנדבים, שרתמו את עצמם לפעולה זו, הם שוטטו בכל שכונות ירושלים, חקרו, דרשו, חיפשו ומצאו. הם נתנו את משפט הבכורה לבנינים ציבוריים הד"ר דה־סולה־פול הקציב את הסכומים הדרושים לתשלום למומחים, שיכינו את התכניות, ולביצוע העבודה. דה־סולה־פול הסכים לתת לבעלי־בתים הלוואות לשם העסקת מחוסרי עבודה.

אם מכל ההצעות האלה נתגשמה רק פעולה אחת, שהעסיקה עשרות פועלים, הרי אשם בזה מהלך המחשבות הנפסד של אחדים, בתוכם עסקן מפורסם אחד מארצות הברית, שטענו, שהכספים שנשלחו מאמריקה נועדו למתן סיוע לסובלים ולא לענינים פרודוקטיביים כמו יצירת מקורות עבודה…

בירושלים, כמו בכל הארץ, לא היו עניני העליה והקליטה של העולים מאורגנים, עד שוועד הצירים נתן את דעתו על כך. כשהגיעה ארצה האניה רוסלאן, שעל סיפונה עלו כשבע מאות נפש מרוסיה, הוקמה לשכת העליה בהנהלתו של מנחם שיינקין. בו ביום שהוקמה הלשכה, הוקם גם סניף שלה בירושלים. הנהלת הלשכה בירושלים נמסרה לידי אותם האנשים, שטיפלו בענייני עליה לפני כן ובידם היו ידיעות וניסיון.

לשכת העליה בירושלים הציבה לה למטרה “לעזור בכל המאמצים לאח, העולה להשתקע בה ולהכות יתד נאמן בתוכה”. נתקבלה ברצון דרישת לשכת העליה בירושלים שתשוחרר, כמעט בכל, מהשפעת ממציאי התקציב ושוועד מקומי ציבורי נבחר יפעל על־ידה. הוועד יכוון את הפעולה, יחליט ויעזור בביצוע העבודה המסועפת המרובה. עם מסירת הדעה לציבור, ניתנת גם האפשרות לדרוש את עזרת הציבור.

כיושב־ראש ועד העליה בירושלים נבחר מרדכי בן הלל הכהן. בוועד השתתפו באי־כח הסתדרות הפועלים י. ציגל ונ. אלקושי, באי־כח ועד הספרדים ח. גבריאל ומ. ישעיה, בא־כח “בני ברית” חיים סלומון, בא־כח ועד הסיוע ש. מושיוף, בא־כח הסתדרות התימנים א. צרום, מנהל לשכת העבודה מ. בוגדאנובסקי, באי־כח ועד העיר ז. לוין וי. ח. פניז’ל, באי־כח “המזרחי” א. ח. צוובנר וי. מ. מרגליות, באי־כח המזרחי הצעיר הא' י. שפירא וי. אורנשטיין ובאי־כח הועד הכללי של כל הכוללים י. זיו ומ. לדרר. מזכיר הוועד היה כותב השורות האלה.

הוועד פנה בכרוז “אל אחינו היהודים בירושלים”, שבו ביקש את העם היושב בציון לעזור לעולים החדשים. בכרוז נאמר:

"אנו דופקים על לבותיכם, אחים היושבים בציון, אנו רוצים, כי תפתחו לפנינו את לבותיכם.

הנה זה שנתיים ויותר ותקות כולנו, לראות בנחמת ציון ושיבת בניה לגבולה, הולכת ומתמלאת. יום יום עולים לארצנו אנשים חדשים, כל אניה מביאה לנו אחים מן הגולה. אמנם עדיין קטנות ומדודות הפסיעות, שבהן מתרחב ישובנו, אבל נפשות לאלפים, והמה עצמנו ובשרנו, כבר נכנסו אל הארץ, באו, ולבנו, לב כל יהודי, שמח לקראת הבאים, שמח לפגוש בעיר ובמושבה את הפנים החדשות בעבודה בחיי יום־יום.

אך לאסון כולנו הנה על העולים לצאת מארצות הגולה בחוסר כל באין רכוש בידיהם, ועזרה עצמית רחוקה מיכלתם. שמחים המה וגם אנחנו עמהם, כי עלתה בידם להציל את הנפש, והמה באים אלינו מלאים חפץ העבודה וכשרון המעשה, נכונים לכל יגיע כפים ועמל נפש. רכוש אחר אין לרוב העולים בבואם לשערי ארצנו.

החברות וההסתדרויות שלנו בארצות הגולה ממלאות את חובתן לעמנו, בכל התחנות והחופים שעל העולים לעבור ממציאים עזרה לאלפים ולרבבות הנודדים והפזורים האובדים והנדחים ממדינה למדינה. עסקני הציבור בגולה עובדים, מאספים כספים, יוצרים קרנות להעברת עולים ולבנין הארץ. ומקרב המוני העם נבראו ונוצרו הסתדרויות, המקדישות מרץ למופת לעזור ולאפשר את העליה לארץ־ישראל.

אבל אך דרכו כפות רגלי העולים על אדמתנו, אז עולה ומגיע זמן חובתנו אנו, חובת הישוב העברי בארץ העברים, ובראש ובראשונה חובת עירנו הראשה, חובתה של ירושלים, חובתכם אתם העם היושב בציון.

בני עמנו מביאים אלינו את נפשותיהם לשלל, וארצנו היא מרכז האומה, לב ישראל, מקור הדאגות של כל שדרות עמנו והכוכב הנוצץ המזהיר של תקוותנו מעולם ועד עולם, איה איפה היא העזרה המהירה הראשונה שהננו צריכים, מחויבים וגם יכולים להביא ולהחיש, לפי כחותינו, לכל העולים החדשים, הצעירים והצעירות, הגברים והנשים, הזקנים והטף? הן עלינו ואך עלינו החובה והמצוה להקל עליהם את הדרך להתישב ולהתאזרח בתוכנו, מבלי שיבוא היאוש בלבותם הכואבים.

ואמנם, ידע והבין הישוב העברי את חובתו לעולים החדשים, את אשר עליו לעשות בשעה זו. ביחוד הרגיש את חובותיו הישוב החדש, מבני המושבות. זכרו ולא שכחו, כי גם המה או אבותיהם היו לפנים מן העולים, והמה עוזרים לאחיהם הבאים בהמצאת עבודה, בסידור מעונות, בהקלת תנאי הכלכלה, והגיעה השעה, כבר הגיעה השעה, גם לירושלים, עיר הבירה של ארצנו, לבוא לעזרת אחים להביא את חלקה הראוי במפעל הלאומי הגדול של העליה והעבודה.

העם היושב בציון! כל דבר שהוא מחובתנו הלאומית, ארץ ישראל, המולדת שלנו, צריכה להתעורר לו ראשונה, ובראש העבודה של ארץ ישראל – צריכה, ראויה, מחויבת ללכת ירושלים.

וחובת השעה היא עתה הכנסת אורחים. הגזע הלאומי שלנו נתברך במדה זו ועלינו להראותה עתה בפועל ובמעשים.

אנשי ירושלים, עזרו, הכניסו אורחים!

עזרו בכל אשר תוכלו. בכסף, בשוה־כסף, בעצה, בידיעות, בעבודה. עזרו לעצמכם ולנו, עזרו לעולים ולעוסקים בסידורם. יבואו ירושלימה עשרות ומאות אחים ואחיות, יחיו בקרבנו ויחיו את עיר כבודנו. ימצא בכם הועד לעזרת העולים אחים לעבודה ושותפים למעשי העזרה, שאנו אומרים להגיש לזקוקים לה. נקדיש נא חלק מבתי הציבור שלנו לשם סידור מעונות, בתי לינה, בתי אוכל, בתי מחסה ובתי הבראה לנחשלים מתוך העולים. ניצור נא למענם קרנות של הלואה לשעת הצורך הראשונה.

ירושלים, איש ממך אל ישכח את העולים, אל ימנע את עזרתו מאת ועד העזרה לסידור העולים.

כל החתומים האלה לא במקרה נזדמנו. הם היו יושבים בצוותא חדא לעתים תכופות, דנים במשך שעות ומחליטים. לפעמים נשמעה מפי המשתתפים ביקורת חריפה על פעולות ההנהלה של מחלקת העליה. הביקורת הושמעה גם באזני מר שיינקין, שהיה נוכח באסיפה. הוא הבטיח חגיגית לתקן את הטעון תיקון.

לפי הנתונים הסטאטיסטיים פנו אל לשכת העלייה בירושלים למעלה משנים עשר אלף עולים חדשים. מעטים מהם הסתפקו בביקור אחד בלשכה, רובם פנה לעזרה עשרות פעמים בצורות ובמצבים שונים. ירושלים איננה עיר נמל, לכן חסרה בה העבודה העונתית הרועשת והסואנת של פגישת אנייה, הורדת העולים ופריקת מטענם. לעומת זה נפל בחלקה של לשכת העלייה בירושלים התפקיד של הושטת יד עזרה לסידור הבאים וביסוסם הכלכלי. בני שתים־עשרה עדות פנו אל הלשכה. במספר עדות אלה נכללו בסעיף “עדות שונות” כעדה אחת קרימאים, סורקלים, צרמוקים וכדומה. גם בני העדה האשכנזית לא היו חטיבה אחת, אלא היו יוצאי ארבע־עשרה ארצות ודברו בשפות אחדות. את הצדקה, שעשה הקדוש ברוך הוא בפזרו את בני ישראל בין האומות, אפשר היה לראות ולמצוא בין העולים, שנתכנסו ובאו ירושלימה.

בין הדמויות אפשר היה לראות את הענק החסון, הבור, שאיננו יודע צורת אות, שבא מאור־כשדים, ביחד עם העולה הצנום והנמוך מתימן, הלמדן, היודע בעל פה את ספר “הזוהר”. תהום הבדילה בין היהודי ההררי (הגרוזיני) עז הרוח, שהיה מגיב ביד חזקה על כל עלבון קטן, לפעמים מדומה, ובין היהודי המרוקני, שעל פניו נסוכה עצלות ומורך לב. כמה רחוק היה העולה מגבולות ארמניה, שוחר החופש, מאחיו, שעלה מפרס ושפניו הביעו דיכאון. בלשכת העלייה נפגשו בעל־הבית היורד רחב־הכתפיים, הלבוש בגדי צבעונין, שבא מבוכארה, עם העולה מסביבות ארם־נהריים, ההולך יחף. היהודים “הספרדים” ניכרו, למרות ההבדלים בתרבות ובהתפתחות בין בני העדה הספרדית מארצות שונות. קוים משותפים איחדו את ה"ספרדים" שישבו תחת העול המעיק בתורכיה ושנהנו מהחופש בבולגריה, סרביה ועוד. אצל כולם התבלט היחוס של ניני הקדושים, שעלו על המוקד של האינקביזיציה. דברו ביניהם קאשטילינית. כמה רחוקים היו אלה מהאחים שהדגישו ששפת ה"תרגום" בפיהם, ומהנשים, שהתקשטו בנזמי אף. לא חסרו גם “גרים” מערבות רוסיה, שקיימו בהתלהבות “באשר תלכו נלך”. באו גם אנוסים מפרס, שיכלו בארץ להגשים את שאיפותיהם ולהכניס את בניהם בפומבי בבריתו של אברהם העברי הראשון.

הבשורה “כי רחם ד' את ציון ונחם את ירושלים” נפוצה בצינורות שונים בכל תפוצות הגולה. על־ידי סיפורים ושיחות הגיעה השמועה אל אחינו בארם־נהרים ובטוניס, בהודו ובתימן, בתורכיה ובפרס. הידיעות הרעידו את נימי הלבבות ועוררו לעליה. קבוצות עולים תעו במדבריות וקיימו בכל התנאים את “אלה מסעי בני ישראל”. הנחשלים ויגיעי הכח מתו בדרך. את העולים משך המגדלור “ירושלים”. הם באו ירושלימה בלי כל הכשרה והכנה. כאן היו פונים אל לשכת העלייה, שהיתה מלווה אותם מצעדם הראשון בארץ. הלשכה היתה שולחת אליהם אנשים, שהבינו את שפתם, הכירו את מנהגיהם ואורחות חייהם וידעו איך לטפל בהם. היתה דרושה סבלנות רבה. העולים השמיעו דברי התמרמרות וקובלנות. פעם הגיעה קבוצה בת מאה וחמשים איש ברכבת ממצרים. האנשים היו מאוכזבים, כשבתחנת הרכבת בירושלים לא פגש אותם הנציב הרברט סמואל, כי הוגד להם, ששומה עליו לפגוש עולים חדשים, ללחוץ את ידם ולברכם בברכת “ברוך הבא”. לשכת העלייה צריכה היתה להסביר את המציאות.

לשכת העלייה חילקה ברצון רב מצות ל־5778 נפשות מעולי המזרח, שחגגו את חג החרות בפעם הראשונה בירושלים. אנשים אלה האמינו, שלא ישלימו חס־וחלילה את שנתם, אם לא יקבלו את לחם־העוני מקופת הציבור…

הלשכה טיפלה בסידור עשרות יתומים, שהגיעו ארצה ביחד עם משפחות העולים. היתומים נשלחו ארצה, כי השולחים היו בטוחים, שבארץ יימצאו דואגים ליתומים. היתה זו פעולה מטרידה מאוד, שהשביעה רוגז ועמל. פעם קרה, שמוסד מקומי, המטפל בחינוך יתומים, קיבל תחת חסותו תשעה ילדים. תמורת זאת דרש תעודות־אישור, שיתומים אלה מצאו מקלט במוסד המדובר. התעודה נתפרסמה לשם תעמולה בעתונים אחדים בארצות הברית והיא גרמה לשאלות טלגרפיות, באורים ודין־וחשבון. על־ידי כך נתגלתה לשבח פעולה זו למען היתומים של לשכת העליה.

יש לציין בסיפוק נפש, שלפי ספירה שנערכה עזב רק חלק קטן מאוד מעדות המזרח את הארץ. יוצאים מהכלל הם בני העדה “המערבית”, שבאו מהעיר פס בעיקר. הם לא יכלו לפי תכונותיהם ומשלוח ידם להסתגל לתנאי הארץ ולהיקלט בירושלים. המסכנים האלה התרוצצו והתלבטו, ולמרות האיסור החמור, עזב חלק ניכר מהם את הארץ. אך רובם של בני עדות המזרח נקלט, כאמור, בארץ. כעבור שנים מספר, כשהיתה אפשרות להתאזרח, הופתעו האנשים, שטיפלו בהתאזרחות, כשנוכחו, שמאות משפחות של העולים מארצות המזרח הכו שורש והסתדרו בעבודות שונות. חלק מהם הספיק לחסוך לו מגרש, צריף עם מגרש, ואפילו בתים. במספר משפחות היו 2–4 עובדים.

לפי רשימה סטטיסטית, שלא היתה שלמה, יוצא שקרוב לשלושת אלפים משפחות, למעלה מששת אלפים נפשות, הסתדרו בעבודה בירושלים. רב חלקה של לשכת העלייה בסידורם של אנשים אלה. הלשכה נתנה הלוואות למטרות קונסטרוקטיביות בסכום העולה על 26.000 לי"ש. ההלוואות ניתנו לשכר־דירה, לרכישת כלי־עבודה, לעובדים, שהתחילו לעבוד במשטרה או ברכבת, למשתלמים במקצועות שונים וכד'. כך נתנה הלשכה הלוואות לארבעים ושנים איש, שנתקבלו למשטרה. העובדים, שהתחילו לעבוד ברכבת, היו מקבלים שכר זעום, 6–7 גרוש ליום. על־ידי הלוואה יכלו להחזיק מעמד. היתה אפשרות ללמוד על־יד המשרד לעבודות ציבוריות של הממשלה את מקצוע הנהגות. השתמשנו בכל מלוא ההזדמנות ונתנו הלוואות, כדי שהמתלמדים, שקיבלו בחדשי הלימוד שכר זעום, יוכלו להמשיך בלימודיהם. כך היה גם, כשניתנה אפשרות להשתלם במקצוע הטלפון. עשרות צעירים עבדו והשתלמו הודות להלוואה, שסודרה להם למשך זמן הלימודים.

חברי “ועד־העליה” החישו עזרה ממשית לעולים החדשים, שהסתדרו בירושלים. היו מקרים, שאחדים מחברי ועד־העליה קיבלו על עצמם חלק מהאחריות והערבות בעד הלוואות. היה רצון חזק לא להשאיר את העולים החדשים באמצע הדרך בהאבקותם על סידורם.

על לשכת העלייה הוטל לשמש במקרים רבים מושכת הברק. אחד הנימוקים לכך היה הצורך לשמור על כבוד המוסדות העליונים שלנו. לשם כך מוכרחה היתה לשכת העלייה לקבל על שכמה נטל של עבודות נוספות, שגזלו את המנוחה.

מלבד הטיפול בעולים החולים, שבאו ירושלימה, היתה לשכת העלייה בירושלים מטפלת גם בחולים, שבאו ירושלימה ממקומות אחרים בארץ, כדי לקבל עזרה רפואית במוסדות רפואיים. בעייה קשה היתה הטיפול בחולים כרוניים. צריך היה למצוא בשבילם עבודה קלה, או להחזירם לארץ מוצאם. הדבר היה קשור בהוצאות רבות, במשא־ומתן עם קונסולים וכו'.

למעלה מ־27.000 תשלומים שלמה הלשכה כסיוע למחוסרי עבודה במשך תקופה, שנדמה היה שהיא ארוכה, במשך 14 חודשים. העבודה התנהלה באווירה של הסתה, שהורעלה על־ידי מרשיעי ברית, המיסיון ועוד גורמים ידועים, שהתאחדו, כדי לקעקע את כל עבודתנו. נמצאו שליחים, שמלבד עצות טובות הקדישו את עטם לסידור פטיציות, שבהן איימו, שיפנו אל חבר־הלאומים ואל מוסדות אחרים. כל יום חמישי בשבוע, יום חלוקת הסיוע למחוסרי העבודה, היה “יום הדין” בשביל הלשכה. סודרו 311 הלוואות למחוסרי עבודה, כדי שלא יהיו זקוקים לפנות כל שבוע אל הלשכה בדבר סיוע.

כשנבחר מר סאקר לחבר של ההנהלה הציונית, התחיל לחפש דרכים לקימוצים בהוצאות. אז נגזר על סגירת לשכת העליה בירושלים. לשכת העלייה קיבלה עליה את הדין. מנהל הלשכה הזכיר והדגיש, שכבר שנתיים לפני כן דרש לסגור את הלשכה, שהיא נמצאת במצב ש"לא נתנו תבן ודרשו ממנה לבנים". המנהל הטיח, בהפרדו מהעבודה המפרכת, כלפי ההנהלה הציונית על שהיא מזניחה את פיתוח ירושלים.