למלאת עשרים שנה לקיומו של המוסד
מוקדש בהערצה לזכרו של מי ששימש בכהונה גדולה במערכה של הקואופרציה ר' מרדכי בן הלל הכהן נ"ע
בימים ההם בלטו עוד עקבות הקלקולים הרוחניים, שנגרמו בעטיו של “הסיוע”. בביצות, שהתהוו מהגשם השוטף של הדולרים מ"הג’וינט" האמריקאי, שרצו עוד טפילים, שהטילו זוהמתם ופגעו קשה בכל התעוררות לפעולה עצמית. אנשים אלה טענו, שעזרה עצמית מיותרת היא, מפני שישנם דואגים מושבעים, שנתמנו ונשלחו על ידי האחים טובי הלב, כדי לטפל בכל הצרכים. אפוטרופסים אלה נשענים על כתפים רחבות וקופה, שטרם התרוקנה, תלוייה מאחוריהם. קיצוץ הכנפים והשאננות נפסקו במקצת על פי דחיפות, שבאו מצד קבוצה יוזמת קטנה. נקראה אסיפה, כדי לדון ולטפל ביצירת “קופה להלוואה וחיסכון”. באסיפה זו נתגלו ניגודים וחילוקי דעות יסודיים. באסיפה נידונה הצעה חדשה, להגמל מהישיבה על יד שולחן ערוך על ידי אחרים לפי טעמם ורוחם. הושמעה הכרזה על כיוון חדש, על עמידה על הרגלים וחשיפת הכחות העצמיים.
ראש “ועד הצירים” הפרופ' פרידנוואלד תמך בהצעת אחד מראשי ה"רליף" האמריקאי, הרב טייטלבוים, שבתקנון של קופת המלווה ייכנס סעיף, האוסר על קבלת רבית מהלווים וההוצאות יכוסו ע"י הדואגים לכלל… נגד גישה כזאת פרצה מחאה. המתפרצים היו חברי הקבוצה היוזמת. נשמעו דברי הטחה וביקורת: “בא הקץ לשנוררות ונדבות, הגיעה השעה לייסד את המוסד בכוחות העצמיים, שתהא לו צורה והנהלה עממית ולא שינהלוהו, ולו גם בחלקו, ממונים על־ידי אלה, שיכניסו בו מכספי הציבור”.
נתבדלה הקבוצה המורדת. ברשותה היה סכום של “ב”ם" לירות, שנאספו מאלה, שהסכימו להספח כחברים. הקבוצה הזאת הכריזה על יסוד “הלוואה וחיסכון”. “מרכז בעלי המלאכה”, שכמעט כל בני הקבוצה היו חבריו, הסכים, שאחד מהחדרים השייכים לו יימסר למספר שעות בלילות לרשות היוזמים. בהשאלה הושגו שולחן וספסלים ארוכים, שארית הפליטה מ"מטבח ציבורי". מנורה קטנה האירה את המשרד הראשון של “הלוואה וחיסכון”. שלושה מבין חברי “ההנהלה והמועצה” הראשונים הראו התאמצות מופתית והכניסו עד “לכשירחיב” לקופה סך של מאתים לירות, כדי לאפשר מתן הלוואות, שיוחזרו בתשלומים קטנים, בשעורים קבועים. כל הלוואה לא תעלה על סך של עשר לירות.
כדאי לציין, שבאותו זמן לא חשבו על מותרות כמו רכישת קופה. בתיקו של הגזבר המתנדב, חבר ההנהלה, היה שמור במשך זמן רב כל הרכוש והמיסמכים של המוסד. המאזן של השנה הראשונה, חדשי אב ואלול תרע"ט, מראה על הכפלה של דמי חבר, שהגיע לסכום של 84.700 לירות.
מנהל ענייני הסיוע בארץ ד"ר ד. דה־סולה פול הסכים להכניס לקופת המוסד, לזמן ארוך, סכום של חמש מאות לירות. הוא רצה להכניס את הסכום בלי כל תוספת של רבית. הוא לא האמין למשמע אזניו, כשחברי ההנהלה של “הלוואה וחיסכון” הודיעו, שיקבלו את הסכום רק בתנאי, שיסכים לקבל רבית. כשלא הצליחו חברי ההנהלה של “הלוואה וחיסכון” לשכנע אותו, לא קיבלו את הכסף. מייסדי “הלוואה וחיסכון” עקביים היו. הם מאסו בתמיכה. הם רצו להקים את המפעל על יסודות כלכליים בריאים. בכחות עצמם, בעמל של נמלים ובשקידה בלי לאות נמשכה העבודה, נרכשו חברים והוגדל ההון העצמי.
מהזמן ההוא כדאי להשאיר זכר מביקור אחד, בליל גשם, כשהמים פרצו לחדר־המשרד דרך החלונות והסדקים וכשהנוכחים עסקו בסילוק שלוליות המים שנקוו, נשמעה פתאום דפיקה וקול ערב “ערב טוב, חברים”. ר' מרדכי בן הלל הכהן ז"ל, שאז טרם נכנס לתוך העבודה וכסוקר בא לראות ולהתבונן, נכנס, הביט, ובתפסו את אי הנעימות והקלקלה של המצב אמר:
“אשרי שמצאתי אתכם במצב שלפי הביטוי החסידי הוא ‘ההוד שבתפארת’, הנכם מקיימים את תורת העבודה מעוני ודוחק ותזכו לקיימה מתוך הרחבת הדעת. לא ירחק הזמן והמוסד הזה יעבור לדירתו שתבנה בכספי חבריו. אז אתאר את התנאים, שבהם נהלתם את העבודה”. ר' מרדכי בן הלל עמד בדיבורו. בחנוכת בית המוסד של “הלוואה וחיסכון” נתן ציור מרהיב מימים עברו, שבהם הועלו הניצוצות של המסירות למען הישוב.
כעבור שמונה חדשים התייצב בראש המוסד ר' מרדכי בן הלל הכהן. לר' מרדכי היה עבר גדול במקצוע זה. הוא עוד נלחם ויוכל לפקידי ממשלת הצאר ובכוח השפעתו ובעקשנות דרישותיו השיג זכויות מיוחדות לקופות מלווה וחיסכון בגולה. גם בארץ השתדל להכניס את האמון המלא למוסדות ולנבחרי הצבור, בו בזמן, שהחוקים העותומניים לא הכירו באישיות משפטית של גופים ציבוריים.
כשהנהלת “הלוואה וחיסכון” נמצאה בידיו הנאמנות של ר' מרדכי, בא הקץ למשיכת כתפים. מי יהין להטיל ספק בכח החיוני של מוסד, הנמצא תחת חסותו? נגמרה מיד “תקופת הביטול” של המוסד. התחילה התקופה השניה של “מלחמה וחתירה”. המלחמה התנהלה אמנם בהפסקות, נדמה היה שנשתתקה, והנה שוב נתעוררה, פשטה את צורתה הקודמת ולבשה צורה אחרת, וכך נמשכה הרבה שנים.
ר' מרדכי בן הלל היה משנן: “כל הלן שבעה ימים בלי חלום, נקרא רע”. הוא נתן לזה באור: כל מי שקיבל על עצמו, מתוך הכרח ולא מתוך לחץ או הכרה, את הטיפול בענין ציבורי, וביחוד עממי, ב"שכר בטלה" או שלא על מנת לקבל פרס, “רע” נקרא, אם עברו שבעה ימים רצופים, שבהם לא הגה ולא חלם על דבר חדש, הנוגע להתפתחותו והרחבתו של אותו הענין. ר' מרדכי בן הלל היה מקשט קודם כל את עצמו ולעתים תכופות היה בא ושואל על פתרון החלומות החדשים האלה. הוא היה שמח לשמוע מפי חבריו בעבודה את ה"חלמא טבא חזית".
בין אלה שנתמנו בירושלים כמפקחים ומוציאים לפועל את עניני חלוקת העזרה, שהגיעה מאמריקה, שררו חלוקי דעות. המתקדמים, קראו להם “החפשים” וביניהם היושב ראש מר דויד ילין, דרשו להקדיש את חלק הארי של הכספים המתקבלים להלוואות; בכספים, שיוצאו להלוואות, צריך יהיה להשתמש לפעולות קונסטרוקטיביות, כמו לסידור עבודות ציבוריות, לתשלום שכר פועלים וכדומה, שחלק מזה יוחזר בעת שהשלום יחזור לארץ. ואילו המומחים המובהקים לחלוקה דרשו בתוקף לא לשנות מדעת הנותנים, להפריש רק סכומים קטנים להלוואות ואת הנותר למסור לסיוע ועזרה, פשוטה כמשמעה. עם קבלת כל סכום כסף התנהלו ויכוחים סוערים. אחרי הכיבוש האנגלי התחילו הלווים לפדות לאט את מה שניתן אז במשכון, בכלל זה כלים וחפצים שונים עשויים מעץ הזית. הכלים הוכנו הודות להלוואות שניתנו. מהתשלומים נצטברו סכומים ידועים וחלק מהם הועבר לשימוש ל"הלוואה וחיסכון" לשם הרחבת פעולותיה. החלה חתירה מכוערת ותעמולה נגד הוצאת הכספים מרשות היחיד לרשות מוסד כמו “הלוואה וחיסכון”. מנהלי התעמולה ראו את עצמם כיורשים טבעיים של הכספים, שהגיעו מחוץ לארץ. הם טענו שהכספים ייבלעו במוסד, הנמצא תחת פיקוח והנהלה שנבחרה, ומי יודע מי יהיו הנבחרים בעתיד? אנין הדעת, ר' מרדכי, עצר בעד אלה, שרצו להוקיע את התחבולות של מנהלי התעמולה. הוא אמר: “נניח למתים החיים לקבור את המתים. אנו בדרכנו נלכה, בלווית האור של העממיות”. הכסף, ששימש כיסוד ל"קופת מלווה", הוחזר. מהשיירים של הסיוע כיסו את ההוצאות, שהוצאו בזמן שהיה בתוקפו האיסור על קבלת רבית מהלווים. הקופה נמצאה ברשות יחיד. שמה לא הגיעו דברי הרינון והביקורת של הציבור על הגבלות, כי הקופה הפכה לעסק פרטי!
אחרי משא ומתן ושידולים הושג סכום כסף ממה שנשאר מ"קופת מלווה" של חברת כי"ח. ההלואות ניתנו ברבית נמוכה, כדי להרחיב את העבודה. מר כהן הדגיש תמיד את הצורך בפעולה של חיסכון. ו"קובץ על יד ירבה" היה האימרה שלו.
אחרי זמן מה יצא לפועל דבר פל"א: פקדונות לזמנים ארוכים. בכל שלושה חדשים מכניס המפקיד לירה ואחרי מספר שנים מקבל את החיסכון בצירוף רבית. כל יחידה מאה לירות. אחרי תעמולה מתאימה הצטברו סכומים הגונים על ידי פל"א.
הורגש הצורך, שהמוסד ירכוש לו מגרש ויקים עליו בניין לעצמו. מרצון נרתמו החברים וכל אחד הכניס סכומים, במקרים רבים יותר ממה שהוטל עליו. כל אחד הרגיש, שבדבר זה הוא גורם להתפתחות המוסד שלו. בדמעות גיל חגגו החברים וביחוד היוזמים הראשונים, את חג חנוכת הבית של מוסדם החביב “הלוואה וחיסכון”. כששמחתם הגיעה לשיאה, ברכו בשם ומלכות “ברוך מציב גבול אלמנה!” הבית של המוסד, שהוקם במקום, שנחשב אז לרחוק ונידח, גרם, שמיד התחילו גם אחרים להקים בנינים גדולים באותה הסביבה. במהירות התפתח הרחוב “בן יהודה”, הוא הפך לרחוב מרכזי. המציאות טפחה על פני רואי שחורות, שמתחו ביקורת על בחירת המקום הזה. הודות ל"הלוואה וחיסכון" ומאמציה זכו כל בני הסביבה, בעלי המגרשים, לכך, שהרחוב הוכרז כ"סביבה השייכת למסחר". במרכז מסחרי זה של הבירה מותר לבנות על כל שטח המגרש. ואמנם הוקמו שם בתים גדולים לתפארה.
אחרי משא ומתן הכניס מר אוסישקין, נשיא “ועד חובבי ציון באודיסה” לשעבר, סכום של אלפיים לירות לקופת “הלוואה וחיסכון” על שמו ולזכרו של הד"ר פינסקר. הכסף מיועד היה להלוואות לסופרים ומורים.
אחרי חישוב ועריכת תכנית מפורטת הכריזה “הלוואה וחיסכון” על רכישת מגרשים ופדיון משכנתאות. בזמן קצר התמלא המספר הדרוש ונרשמו שלוש מאות חברים, שהתחייבו להכניס מדי חודש בחדשו כל אחד לירה. כל חודש סודרה הגרלה למי להקדים את זכות ההלוואה. היו כאלה, ששלמו לזוכה עד חמשים לירות, כדי להקדים ולהעביר לחשבונם את הזכות מחבר שני. באופן כזה יכלו לגמור את בנין הבית, שהתחילו בו. כל חברי הקבוצה אסירי תודה היו לפעולה המצויינת של המוסד. התודה הובעה על־ידי הרשמה בספר הזהב של הקרן הקימת. ר' מרדכי חלם על נסיעה לארצות הברית, כדי לסדר שם קבוצה של אלפי חברים. תכנית היתה מעובדת בידו, אבל חלה. הוא אמר: “מהשמים מעכבים!”
גולת הכותרת של פעולת “הלוואה וחיסכון” היתה הגשמת חלומו הנועז של ר' מרדכי בן הלל הכהן בדבר “תעודות הפיקדון על סכום של מאה אלף לירות”. בראשונה גילה ר' מרדכי בן הלל את הרעיון רק לשנים מחבריו בעבודה. לפי המספרים והידיעות שאסף, גדול הוא בארץ ובסביבותיה הבולמוס לרכישת מניות והגרלות. האנשים השקיעו בזה קרוב למיליון לירות. בעיקר נרכשו הגרלות של ההלוואות המצריות. מהארץ הקטנה הוצאו סכומים עצומים, שהעשירו קופות זרות בחו"ל. לא כל הכסף בטוח, המשקיעים תלויים בתנודות ושינויים ולא תמיד יכולים הם לקבל בחזרה את הכסף. שורת ההגיון מחייבת לעשות כמתכונת זו בארץ ולתת לדבר צורת חיסכון: כל אחד חוסך לו בתשלומים לשיעורין מניה בת חמש לירות, הכסף בטוח ובכל שעה דחוקה יכול הוא לקבל בשלמות את הכסף. חוץ מהאחוזים הקטנים, משלמים אחוזים ידועים בצורת “שי ציבורי” לזוכים בגורל.
מיחידים עבר הרעיון לקבוצות שונות והתחיל כנהוג “ביטול” נגדו. מפי ר' אלתר דרויאנוב, ששימש אז כמנהל “הלואה וחיסכון” בתל־אביב–יפו, נשמעו ראשונה דברי ה"ביטול": “מה ראה הפיקח ר' מרדכי לעסוק בניירות?” (“פאפירלעך”, לשונו ממש). מר הופיין שאל בתמיהה: “ר' מרדכי, אתה חושב שהקהל הארצישראלי יזדרז, יאמין וירכוש מניות, שהאחראי להן הוא מוסד ירושלמי, ולא מהמוסדות הגדולים?” על זאת באה תשובת ר' מרדכי: “כבר מזמן קינן רעיון זה אצלי. נמנעתי עד עתה מלעשות פעולה, כי הוגד לי, שההסתדרות הציונית עומדת להתחיל במפעל עולמי כזה בסכום של מיליוני לירות. אחרי שנוכחתי, שאצלה זה בגדר של חזון, שאינו ניתן להגשמה, התחלתי אני במעשים. אני תקוה, שזאת היא “הסריה הראשונה” ולא תשאר יחידה. אחריה תבוא השניה והשלישית”.
עבודת פרך ומתיחות עצבים הושקעו בסידורים ובהכנות. קשים היו חבלי הלידה. בעשרות אסיפות, שנמשכו עד חצות הלילה ועד בכלל, דנו בענין. נקבעו אחרי ברור וליבון כל הפרטים ותנאי ההשגחה. מאוחדים היו כל חברי ההנהלה והמועצה בדעה, שאסור למוסד לקבל על עצמו כל אחריות, ותהיה הקטנה ביותר. עם התחלת המכירה אין להשהות אפילו לזמן קצר את הגרלת ה"שי".
מכיון שהיה חשש להפסד. ולא רצו לסכן את כספי החברים, היה הכרח למסור זאת ליחיד נאמן, שהוא יסתכן, ירויח או יפסיד. נעשה עם האיש הזה חוזה עם ערבויות בסך אלפי לירות. התוצאות של הפעולות הראשונות במכירת תעודות הפיקדון היו מוצלחות ביותר. הן עברו בהרבה את גבול ההשערות המוגזמות ביותר. במשך ארבעת החדשים הראשונים של הפעולה נמכרו פיקדונות בסכום פי שלושה גדול מהסכום, שהתחייבו בעלי הקונסציה למכור במשך שנה וחצי. גודלה של ההצלחה הגדיל את מרירות “המלחמה” שניטשה. החותרים לא נרתעו מלהשתמש באמצעים ותכסיסים פסולים ומביישים. הם לא נרתעו אפילו מלחש של קורצא, שהנה בארץ, הנמצאת תחת חסות המנדט הבריטי, מטפלים בענין, שנודף ממנו ריח של “הגרלה”, שלפי דיני בריטניה חל עליה אסור חמור… היו ימים חמורים ומדכאים לכל אלה שטיפלו במפעל. במצב של אריה פצוע שותת דם נמצא ביחוד ר' מרדכי, כשנדמה, כי הנה מתמוטטות אשיות הבנין ותחת משאותיו ייקברו עמל ותקוות, חלומות ושאיפות. אחרי מאמצים רבים נמצא מוצא והגזירה נתבטלה. אחד לא שלט ברוחו ובאסיפת עסקנים הפליט מפיו את המלה “מלשינות”. איימו עליו במשפט. הוא היה מוכן ומזומן להופיע, אבל המשפט לא יצא לפועל.
בעזרתה ובהדרכתה של “הלוואה וחיסכון” ובהשתתפותה בחלק מההלוואה, הוקמו עשרות חנויות לרוכלים קטנים ומוכרי ירקות בשוק של “מחנה יהודה”. הדבר נעשה אחרי שהעיריה ביטלה את ה"סוכות", שהחזיקו בהן רוכלים אלה. הרוכלים נמצאו מושלכים החוצה בלי אפשרות של המשכת קיומם. “הלוואה וחיסכון” עמדה להם בשעת דחקם וכל אחד נעשה בעל חנות, שהיא רכושו הפרטי.
ענין “תעודות הפיקדון”, שהעניק לר' מרדכי סאה גדושה של רוגז ומרי־רוח, לא החניק את רוחו התוסס ומרצו לא נחלש. הוא לא מצא סיפּוק בפעולה המסונפת כיו"ר ומנהל “הלוואה וחיסכון” בירושלים; תא אחד בריא ושלם איננו מגן מהתנוונות של גוף חלש. ר' מרדכי בן הלל שאף לתקן את כל מערכת הקואופרציה האשראית בארץ. לאחר שהתיאש מנצחון על ידי מלחמת הסברה נגד “בעלי המאות”, הרוצים להיות “בעלי הדעות”, חתר לקראת יצירת מוסד כספי, שישמש את צרכי האגודות השיתופיות האשראיות. בראשונה עלה במחשבתו השם “עזרא ונחמיה”. בגלל עיכוב פורמלי ניתן השם “זרובבל”. לפי התכנית צריך היה הונו להגיע לסכום של רבע מיליון לירות. מספר המניות צריך היה להיות חמישים אלף. כאן הוכנס התיקון והוסר כל זכר להגרלה. ישנם אמנם זוכים, אבל הם מקבלים הלוואות לזמן ארוך מאד, שאפשר אחרי כן לדחותן ולהאריכן שוב, בלי כל רבית ובלי כל ערבות עבורה. ברם היצר הרע של המלחמה ארב גם למפעל הזה. בליסטראות כבדות הוטלו עליו והתנקשויות שונות נערכו נגדו. הישיש החביב, שעמד בחצי הגבול המפריד בין “שיבה” ל"גבורה", עמד במערכות המלחמה. כשהמוסד “זרובבל” התפתח ונעשה לנחלת הקואופרציה המתגאה בו, אמר פעם הזקן לחבריו בעבודה, שהשתתפו בסבלו: “חברים צעירים, מ”פורה" שר השיכחה, בקשתי פעמים רבות, שבסממניו ישכיח את העבר, שגרם לכאבים רוחניים נוראים".
האגודות האשראיות, שהתפתחו וגדלו הודות לכוחות שהשקיע ביסודן ר' מרדכי בן הילל, יעלו את זכרו ברחשי תודה.
לטוב ולברכה ייזכרו המייסדים הראשונים, שעמדו על־יד העריסה של “הלוואה וחיסכון”, ירושלים. יינקבו בשמותיהם חברי ההנהלה והמועצה הראשונים. ה"ה נחום קומרוב, יעקב בן־דב, שמואל מלניק ודניאל אפל. עם סיום שנת העשרים לקיום המוסד מגיעה להם הוקרה לבבית.
מיוחדת היא הברכה למר יוסף שחור, המשמש כעת חבר ההנהלה ומנהל. הוא היה הפקיד המתנדב הראשון. הוא משקיע עד עתה שפע של מסירות מופתית במוסד. בכל שלבי התפתחותו של המוסד עומד הוא בלי הרף על משמרתו. עם המוסד התענה ושכרו הרוחני גדול, בראותו את התוצאות, כשנתקיים במלוא מובן המלה הכתוב: “ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי”. כה לחי!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות