כשבאתי לירושלים, הרגשתי מיד את היחס העויין ל"בן־יהודק’ה" מצד אנשי הישוב הישן. הם ראו בו אפיקורוס. איש המקל במצוות “להכעיס”.

שלושה ימים אחרי בואי ירושלימה, ביום י"ג בניסן תרס"ה, נתפרסם בעתון “חבצלת” מכתב גלוי אל הרב ר' א.י. הכהן קוק, רבה של יפו ואגפיה, חתום בידי כל חברי בית־הדין של הספרדים, הפרושים והחסידים של “קרתא דירושלים”, וכן בידי רבנים רבים אחרים, שישבו בירושלים, ובידי עסקנים שונים. במכתב הובע צער “על הדברים המסולאים בפז, שנאמרו כמענה ותשובה על דברי הנאצה, שנתפרסמו על־ידי זה, שפנה עורף לכל קודשינו וכתב על קרן הצבי, שאין לו חלק באלהי ישראל”. החותמים מעידים על עצמם, שאצלם “נחשב בן־יהודה כאבר נרקב, נכרת, מת בחייו, ואינם שמים לב לנביחותיו ומכל שכן אינם שמים לב לענות על דברי הדופי הרב שלו”. הם מסבירים “את כניסתו של הכהן, – הרב קוק, – לבית־הקברות לטפל בקבורה… (הנקודות של החותמים על המכתב) בזה, ששבתו בארץ מעט, וחשב את בן־יהודה לאבר מדולדל, בשביל זה מצא לנחוץ לקיים אותו”. הכותבים הביעו במכתב את צערם הרב על “שמספר של עולי ימים נלכדו בשחיתותיו, שותים מימיו הרעים והמבאישים וירעלו רחמנא לצלן”. כותבי המכתב סיימו את דבריהם בהבעת תקווה, שה' “יסתום פיות משטיננו ומקטרגנו”.

כשקראתי את המכתב־הגלוי הזה בעתון, נלחץ לבי כמו בצבת על חילול כבודו של האיש הנערץ. רצתי לבקר אצלו מיד בבואי ירושלימה, אולם מסיבות שונות נדחה הביקור. בינתיים שמעתי מפי אנשים שונים דעות על בן־יהודה, שהאירו את אישיותו ואת יחס האנשים בעיר אליו באור אחר לגמרי מזה של כותבי מכתב ההשמצה.

אשה אחת פשוטה, שגרה זמן־מה בשכנות עם משפחת בן־יהודה בעיר העתיקה, תארה אותו כך: “איש טוב לב, עדין, חש בצערו של אדם, מוכן תמיד להושיט יד לעזרת האיש הסובל”. אשה זו העירה, שכעין שיגעון נדבק בבן־יהודה, כי הוא התמסר להפיכת לשון־הקודש לשפה מדוברת גם ברחוב ובמקומות טמאים… האשה סיפרה על הסבל שסבלה דבורה אשתו של אליעזר בן־יהודה. המשפחה חיתה בדחקות. הילד שלהם היה מתרוצץ בודד, בלי חברה של בני גילו, בגלל החשש, שמא יתקלקל על־ידי הדיבור באידית.

עסקן ציבורי מפורסם העלה לפני על נס את ההעזה וההעפלה, שהעיזו בן־יהודה ופינס להעפיל בשנת תרמ"ב, ביסדם את האגודה “תחיית ישראל”. המייסדים הדגישו בתקנות האגודה ש"רק בזה נהיה אדוני הארץ, אם רוב אדמתה תהיה בידינו".

בן־יהודה ניהל תעמולה בין חברי האגודה, שלא יתביישו וידברו עברית ברחוב ובשוק.

עסקן אחר רב פעלים העיר, כששוחחנו על בן־יהודה: “לפעמים הגינותי בחרוף נפש ממש על פינס ובן־יהודה, שרדפום. ברם לבי מר על בן־יהודה, כי הוא מרשה, שיתנהגו בביתו “להכעיס”. כלום איננו מבין, שלפעמים אין רוצים לטעום מהפרי, כשהקליפה שלו דוחה?”

בים ששי אחד בשבוע יצא לפועל ביקורי בביתו של אליעזר בן־יהודה. פגשתי בביתו את המורה ח. זוטא, את הזואולוג אהרני, שקראוהו ב"מאה שערים" “המשוגע הצהוב שצד צפרים”, ועוד שלושה צעירים. נקשרה בינינו שיחה חיה בעברית. בן־יהודה נתגלה כאיש רעים נעים בשיחה.

בן־יהודה ביקש מאתנו להיות גלויי לב ולשאול מה שברצוננו לשאול. ביקשנוהו, שיפתור לנו את החידה: איך זה קרה, שהוא, הראשון לשוללי הגלות, האיש שהרס את הגשרים, הגשים את רעיונו ועלה ארצה, עכשיו הוא תומך בחלום הכוזב של “מלון אורחים באוגאנדה?”.

בן־יהודה התחיל לדבר על הד"ר הרצל. האדם העילאי, בעל מעוף המחשבה, שניחן בכישרון עמוק של מדינאי. אם הד"ר הרצל מצא לנכון להשתמש בהצעה של הממשלה האדירה ביותר, שמא על־ידי זה יקל המשא והמתן עם השער העליון התורכי, אין בזה מצדו צל של נגיעה בבבת העין, בציון שלנו.

בן־יהודה נשאל גם למה נוטה הוא ברוב המקרים לצד הפקידות של הברון רוטשילד והוא מביע התנגדות לדרישות האיכרים? בן־יהודה יצא לרגע מהחדר והביא אתו ספר. הוא הקריא בהתלהבות מתוך שירו של פרץ סמולנסקין דברים, ההולמים לדעתו את הברון:

בגלל שגיאות פקידיו, הורגזה מנוחתו של הברון. לכן ראה בן־יהודה צורך למנוע מעשים, שיעכרו את רוח הברון. את זאת עשה, הסביר בן־יהודה, למרות התלונות של האנשים, שנפגעו על־ידי מעשי הפקידים. ישנם בין האיכרים כאלה, שהודו אח"כ, שטוב עשו, שלא נפתו ברגעי כעסם ולא עשו מעשים, שהיו עלולים לגרום נזק לישוב.

במשך זמן רב, עד שנתגלו ניצני המפלגתיות, אפשר היה להביא תמיד בלילות השבת, בזמן קבלת אורחים, לביתו של בן־יהודה את “הפנים החדשות”, שהגיעו לירושלים להשתקע. בן־יהודה היה מקבל את פני העולה החדש בחביבות. הוא היה נותן עצות ומשתדל לעזור לעולה החדש.

קורת רוח, שקשה לתארה, שררה בבית של בן־יהודה ביום השבת, בי"ג בכסלו תרס"ח. במוצאי שבת עמדו להציג בירושלים את המחזה של צ’יריקוב “היהודים” בעברית. נתקבל רשיון מהשלטונות להציג את המחזה באולם בית־הספר מיסודה של חברת “כל ישראל חברים”. רק לאנשים מעטים היה ידוע העמל הרב, שהשקיע בן־יהודה בהכנות להצגה. לא האמין המעפיל למראה עיניו, כשהתאספו באולם כשבע מאות איש לחזות בהצגת המחזה בשפה העברית.

אליעזר בן־יהודה שמח מאוד להקמת מרכז לאמנות העברית בירושלים על־ידי ייסוד “בצלאל”. הפרופ' בוריס שץ ואפרים ליליין התארחו בביתו. בן־יהודה כתב אז הימנון:

אליעזר בן־יהודה סייע להקמת בית־העם והרצה שם פעמים אחדות. הוא עודד את מייסדי הגמנסיה העברית.

לא מעטים רגזו על־בן־יהודה על שיצא את הארץ בראשית מלחמת העולם הראשונה, אבל יודעי דבר חייבו דוקא את צעדו זה, שראו בו הצלת חייו ועבודתו המדעית הכבירה.

כשחזר בן־יהודה לארץ היה עיקר שמחתו לראות בזרם העולים הבלתי פוסק. לא פעם היה אומר: הנה פעמי התחייה, לעלייה כזאת צפיתי.