החולם הלוחם

בזמן החגיגה הצנועה לרגל ייסוד השכונה “זכרון משה” בירושלים הוצגו לפני האורח מלונדון מר אדלר שלושת האנשים, שבאו להגשים את הרעיון “כי מציון תצא תורת האמנות היהודית ודבר מלאכת מחשבת מירושלים”: הפרופ' בוריס ש"ץ, אפרים ליליין והמורה לציור רוטשילד.

אחרי שעה קלה נתאספו בביתו של אליעזר בן־יהודה, במקום שבו התארח הפרופ' ש"ץ, אנשים אחדים.

יהושע ברזלי, החוזה בהקיץ, דיבר שם בהתלהבות המיוחדת לו על התקופה המזהירה, הממשמשת ובאה לארץ־ישראל עם יסוד “בצלאל”. הוא דיבר על יצירת מקורות פרנסה על־ידי מלאכה ועל הבראת הנפש. בדבריו שילב אגדה מהמדרש בדבר אדם הראשון, שנגלה לו ספר הדורות ובו נחקק באופן מיוחד שמו של בצלאל.

אחרי ברזילי דיבר אליעזר בן־יהודה, שעזב את חדר־עבודתו ובא להשתתף בשיחה. בן־יהודה התעמק וניתח את הבעייה, חשף זכרונות מהעבר, ניבא ושרטט את התלאות והמכשולים, שיפגוש המוסד החדש בדרכו.

הפרופ' ש"ץ הביע את בטחונו, שכחותיו יספיקו גם אם יהיה צורך לשחות נגד הזרם. הוא קיווה, שיוכל לעמוד בכחותיו שלו, אולם האמין גם בעזרתם של עוזריו.

הסימטה, הנקראת “רחוב החבשים”, התחילה הומה מאדם. באחד הבניינים הגדולים קבע לו מקום בית־הספר “בצלאל”. נעשתה שם עבודה קדחתנית. המקום רחש כמו בנחיל דבורים. הנה שני המורים המומחים לאריגת שטיחים, שבאו מבולגריה. הם עסוקים בהעמדת הנולים ובבחירת צבעי הצמר. מנצח עליהם ש"ץ. הנה חסר דבר־מה, נאלצים להשתמש בינתיים בתחליף, שלא יפגע בטעם הטוב. ש"ץ מתרוצץ בו בזמן ודואג להשגת מעון ואוכל לתלמידים.

מפה לאוזן נמסר, שסכומים מסויימים, שלא הובאו בחשבון בתקציב המוסד, סילק בוריס ש"ץ משיירי החיסכון שלו, מהכספים שקיבל בתערוכה אחת. בלילות היה ש"ץ יושב בחדרו בקומה העליונה עייף ורצוץ, יושב ובולע חינין ולוגם קוניאק, כתרופה נגד התקפת הקדחת.

לפני ידידי המוסד היה ש"ץ מתאר את חלומותיו על פיתוח המפעל. הוא היה שוכח את חולשת גופו והיה מבאר ומסביר את תכניותיו החדשות. הוא היה מקסים בדבריו את שומעיו ה"מעשיים", רוכש את אהדתם ובמקצת את אמונתם.

“בצלאל” נעשה מוסד שאין להתיחס אליו בביטול. מחלקות שונות של בית הספר העסיקו הרבה ידים עובדות. הורגשה שם שמחת העבודה וששון העמל. במוצאי שבת היה מתאסף שם קהל רב ל"מלווה מלכה" והיה שר שירים עממיים, שתורגמו על־ידי המורה והסופר קדיש־יהודה־לייב סילמאן. מעל גג בית־הספר הפיצה אור מנורה גדולה בעלת שבעה קנים.

ר' בן־ציון יאדלר, שעמד בירושלים בראש “מחפשי החטאים”, התחיל להקהיל אסיפות ולהתאונן על הכפירה ושריפת הנשמה בתוככי ירושלים על־ידי “בצלאל”.

עוד טענה טענו המתנגדים ל"בצלאל": בוריס ש"ץ איננו מעשי. הטענה הודגשה בדין־וחשבון, שנשלח ל"חברת העזרה" בברלין. עז היה רצונו של בא־כח חברה זו בארץ, שבית־הספר “בצלאל” יימצא תחת הנהלתו.

בחודש שבט תרס"ג ביקר בארץ נשיא ההסתדרות הציונית דויד וולפסון. נערכה לו פגישה לבבית נהדרה ב"בצלאל". המקהלה השמיעה בהזדמנות זו בפעם הראשונה את השיר “בצלאל”, שחובר על־ידי י. קאנטורוביץ'. השיר השרה מצב־רוח מרומם.

השיר אומר:

בשיחה בחוג מצומצם אמר וולפסון: “שמעתי את דברי הביקורת נגד המוסד ויוצרו. אחרי חקירה יסודית ובאורים נעשיתי אחד ממצדדיו וממחייביו של המוסד. זקוק הוא לתיקונים לא קטנים. חלק מליקוייו יעלם אולי, כשיימצא בבית משלו. אני מקווה, שהדבר יתגשם בקרוב”.

רבו המחייבים מהשוללים ובכספי הלאום נרכש בית ל"בצלאל". חג חנוכת הבית נערך בל"ג בעומר. רבתה התכונה ווועדה מיוחדת נבחרה לקבלת פני האורחים.

בתערוכה שסודרה הגיעו במקרה לאזני מר שיינקין דברי־ההסבר, שניתנו לקונסול הגרמני, – שחשב את עצמו למחותן ראשי במוסד זה שנתמך ע"י הועד בגרמניה. תחת השפעת דברים אלה אמר שיינקין בנאומו מתוך התרגשות: “צייר ידוע, שהרעיש בתמונותיו את לבות מומחים רבים, היה בעיניהם כחידה סתומה. הם שאלו למעיין, שממנו שאב את כוחותיו הרוחניים. והנה לרגל מחלתו נתגלה הפצע בלבו. בדם הפצע טבל את מכחולו – וזה היה סוד כוחותיו הנפשיים… לבי לבצלאל, התלוי בסעדו של “אחיסמך”, הממציא חלק מהתקציב, השוקל ומודד, אם שווה הכסף, שהוצא למטרה זו”. ברדת שיינקין מעל הבמה, התנשק עם שץ לבוש הסמוקינג וענוד תואר הכבוד. – מחיאות כפים רעמו.

אחרי החג באו ימי המעשה והחול. שץ חלם על תכניות שונות בקשר לסידור הקבוצה של סתתים משכילים (בהם היו יוסף ברץ ואלכסנדר זייד), שיוכלו לבצע עבודות אמנותיות באבן. שץ עשה גם התחלות אחרות. הוא חלם על רכישת המקום הרחב השמם בסביבת הבנין של “בצלאל”, על הקמת בניינים משותפים לעובדים ובני “בצלאל”. רוח ה"מעשיות" לקחה אז מקום בראש, והיא קצצה את כנפי המעוף שלו. שץ סבל, אבל לא נכנע.

בימי המלחמה העולמית חפף בכנפיו והגן על בני בצלאל שלא ייפגעו. עד ראייה הייתי באותו יום, לפנות ערב, כשנאסרו המתעתמנים החדשים, שנענו לקריאה והתיצבו לפני הממונה על הגיוס. שץ חש כאב רחום לעזרת האסירים והיה בין היחידים, שהשיגו רשות כניסה לדיר, שבו נמצאו האסירים. במשך שעות ישב אתם, ביקש דרך לשחרורם, עודדם וחיזקם.

בשנים האחרונות של המלחמה נקלע לטבריה. הוא היה מדוכא מאוד.

“ועד ההגירה” הקציב לו אי־אלה עשרות פראנקים לחודש. בחדר רעוע התיחד עם עצמו ובאידית עסיסית רשם על הנייר מסכת חלום “ירושלים הבנויה”. הוא המשיך בזה להמיית גלי הכנרת במגדל, וכמעט גמר בעיר עטופת המסתורין צפת. רק יחידים זכו לקרוא את כל מגילותיו, שהכילו פרקים מלאים מפרפורי נפשו, מגינת לבו ומלחמות רוחו. הושמט לא מעט כשהריקו את הדברים לכלי שני.

זכה וחזר אחרי הכיבוש לקנו, שנשמר וסודר ע"י אחרים לפי טעמם ורוחם. כזר הרגיש את עצמו לעתים במקום, שעל מזבח יצירתו הקריב את מיטב דמו וחלבו. הוא התלבט והתחבט ולבסוף נאלץ לקחת מקל נדודים. גם משם הגיעו אנחותיו לאזני יחידים: “ראו למה הגעתי”. בבדידות הוציא את נשמתו הגדולה בנכר.